Archive for the ‘פסח’ Category

"תם מה הוא…?"

כנגד ארבעה בנים – הבן התם

"תם מה הוא… ?"

את דמות השלישי מארבעת הבנים שבהגדה, התם, נרכיב משני סרטים. מכל אחד נפיק שלב אחר באופי הדמות. לאור "מקריות משמחת" ו"שדה החלומות" נאפיין את התם ואת ייחודו.

א. מקריות משמחת[1].

את סם פוגשת רוּבי לראשונה על הספסל בפארק. הוא קצת שונה, תגובותיו קצת מוזרות, לעיתים הוא גאון ולעיתים חסר מושגי יסוד, מצד אחד גמלוני ומגודל ומצד שני יש והוא חסר ישע ורך כילד מבולבל. אמנם רב הנסתר על הגלוי אך בעיני רובי, למודת הנסיון ממספר מערכות יחסים מסובכות וכושלות עם בחורים מסובכים וכושלים, הוא סה"כ בחור חביב ולא מזיק ( – דבר שכנראה אינו מצוי בשפע…). הכל יפה וטוב עד שרובי מגלה בכליו של סם רישומים של בחורה צעירה וגם שם של אישה. על אף משבר האמון, שלו לא ציפתה, היא מוכנה לשיקום האמון בתנאי שתקבל הסבר מספק ומתקבל על הדעת, שלו מאד קיוותה. היא אמנם הכירה דרכים שונות של גברים להתמודד עם חשדות שכאלה, אך להסברו, הכל כך לא צפוי, של סם באמת לא הייתה מוכנה…

לטענתו הוא הגיע מהעתיד וחזר אחורה במכונת זמן, כדי לברוח מהרודפים אחריו שם וגם כדי לפגוש אותה אישית (למרות שכל המידע שהיה לו עליה נבע מתצלום ישן שלה, אותו מצא שם בחנות עתיקות, עליו צויינה השנה ולמוכר בחנות היא נראתה כמישהי מהעיר ניו יורק !). השם שהיה כתוב בדפיו הוא שמה של אשת הקשר שלו בהווה ההיסטורי, "אשה זקנה ומקומטת" כהגדרתו, והרישומים שנמצאו משרטטים את דמותה של רובי עצמה, כפי שנשתקפו לו מהתצלום הישן והלא ברור, המוזכר לעיל, אותו מצא וממנו התרשם.

בטרם נמשיך הלאה, תעצורנה הקוראות לרגע, וכן בעליהן, וינסו להעריך את תגובתם, לוּ עמדו בסיטואציה דומה, לתגובה שניתנה ! תגובתה של רובי הייתה כממוצע התגובות שיינתנו.

מכאן ואילך סובב הסרט וסובבת רובי את השאלה "האם להאמין לסם?". אם סיפורו נכון, הרי שהוא אוהב אותה עד מאד ומוכן לעשות למענה הכל ולא יכול להיות יותר טוב עבורה מאשר להיות עמו. אם סיפורו שיקרי, הרי שהוא נוכל ורמאי המנצל אותה, "משחק" ברגשותיה, משפיל אותה וסוחט ממנה כל פן ופינה של כבוד עצמי. במיטוטלת זו נעה רובי כל הסרט מצד לצד בסיוע חברתה הטובה, המטפלת שלה, הוריה, חבריה וסם עצמו. הבעיה העיקרית היא שמבחינה הגיונית אי אפשר לפרוך אף אחד מהצדדים וגם אי אפשר לאמת אותו – כל צד אפשרי וגם כל צד מבוסס הגיונית ולוגית.

העלילה מגיעה לשיאה. ועימה גם לבטיה של רובי אך גם ההכרח להכריע, בשעה שסם נדחק, בעל כרחו, לגלות עוד פרט חשוב. הוא מספר לרובי שהוא בעצם בא להגן עליה, שכן ידוע לו שביום שישי הקרוב היא תמות בתאונה והיא חייבת להאמין לו ולשתף עמו פעולה בכדי שיצליח להציל אותה !. אפרופו, הוא לא יכול להגיד לה מתי בדיוק זה יקרה ואיך כי זה יכול לפגום בהצלחת ההצלה !

ביום חמישי מתעצמים גם לחצי הסביבה ומגיעים לשיא – המטפלת אומרת לה שסם חולה מאד, שהוא משליך עליה בעיות שלו, שאם היא אוהבת אותו היא חייבת לעזוב אותו עוד היום ולהתרחק ממנו. מחבריה יש המשוכנעים שעליה להקשיב לסם ולהישמר לנפשה. חייה ומותה תלויים בשאלה אם האמת עם סם או לא. היא את נפשה לא יודעת וכבר יום חמישי בלילה.

הרמב"ם, בחלק ב' של "מורה הנבוכים", דן בסוגיית ראשית העולם, כשהשאלה היא האם העולם נברא, כמאמר התורה, או שהעולם קדמון כסברת אריסטו. הרמב"ם הולך ופורט בדעת התורה ובדעת אריסטו ומשמע שעל פי ההגיון והניתוח השכלי אין להכריע בשאלה זו לכאן או לכאן. עקרונית, שתי הגישות אפשריות. ואז בא הרמב"ם ועונה מדוע אם כן אנו מכריעים שהעולם נברא ולא קדמון: "׳ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו (לאריסטו), ב' סבות, האחת מהם שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת… וקדמות העולם לא התבאר במופת… והסבה השנית כי האמננו (= אמונתנו) שהש"י בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה ולא יכזיב מאמר כל נביא". (מו"נ ח"ב, כה ועיין גם שם, יג). ישנם דברים שאין בכח הרציונאליות וההגיון להכריע בהם והטענות שקולות לכאן ולכאן. זה החל מהכרעה בשאלה "אם יש א-להים?" וכלה, להבדיל ושוב להבדיל, בתיאוריות קונספירציה שונות. ההכרעה היא תוצאה של אמונה אישית סובייקטיבית של האדם הפרטי, שהיא מעבר להגיון, כפי שאומרים "או שאתה מאמין או שלא".

בשעת לילה מאוחרת של יום חמישי מגיעה רובי נואשת לבית הוריה לשיחת נפש עם אמה. האם (מנסיון חיים ומסקנות המצדיקים דיון נפרד שאין פה מקומו) היא זו שדוחפת את רובי לפגוש בסם בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי ולומר לו: "אני מאמינה לך !".

ניפרד כעת מהמשך מהלכו של הסרט כיוון שליסוד זה בדמותו של התם כוונתנו. שאין תמימותו התם אינה מעידה על חוסר הגיון וחכמה. אדרבה, חכם הוא מאד ויודע לשקול דברים בפלס, מבין הוא, חוקר ודורש ומדייק בהערכתו. אלא שהכרעתו היא היא שמאפיינת את תמימותו, היא תוצאה של אמונה ולא של הגיון או פרקטיקה. "ויהי עשו איש יודע ציד" ולכן "איש שדה", "ויעקב איש תם" ולכן "יושב אהלים". עשו העריך את הפרקטיקה של החיים, רווח והפסד, שיקולי כדאיות הגיוניים וברורים ולאורם בחר את דרכו. יעקב מודע היה לשיקוליו של עשו ולעוצמתם, אך תמימותו הדריכה אותו לבחור בדרך אחרת.

מה היא אותה תמימות? מאין כח ההכרעה שלה? האם היא בהכרח נוגדת מעשיות, הגיון בריא, שיקולי כדאיות , ניתוח ריאלי וכדו' ???

ב. שדה החלומות (Field of Dreams).

בשני הסרטים, דלעיל ודלהלן, גבולות ההכרה הם תוצאה של הכרעה אישית וסובייקטיבית, רק שבסרט הקודם דובר על אדם מן ההווה הפוגש דמויות מן העתיד המתקשרות לחייו האישיים. הסרט שלפנינו עוסק בדומה לכך רק בדמויות מן העבר.

אדם פשוט ורגיל, בעל חווה מאיווה – ארה"ב, שומע קול מסתורי העולה משדה התירס שלו והאומר משפט סתום. ע"פ הבנתו עוקר ריי קונסילה, בעל החווה, שדה תירס המשמש למחייתו ובונה עליו מגרש כדור בסיס (= בייסבול). בעקבות כך הוא צועד לעבר אירועים המשנים את חייו לרעה, אך גם לטובה. את צעדיו מלווה משפחתו, אשתו ובתו, שחקני בייסבול מהעבר ושני אנשים עימם הוא נפגש אך אינו יודע מדוע.

פירוט סדור של העלילה יהיה ארוך ומורכב וירחיק אותנו מהתמקדות בנושא. על כן נותיר לקוראים את הצפייה בסרט ונתייחס במסגרת זו למאפיינים אותם ברצוננו להדגיש:

א. מבנה הסרט – המתרחש בסרט הוא בגדר חידה לכל אורכו. אין פה עלילה שסופה ידוע מראש, כמו בסרט פעולה או מותחן, שאתה יכול לנחש מה יקרה, מי ינצח או מי אשם. פה מדובר על סרט בעל סיפור מוזר, לא הגיוני, עם חוקים משלו שאין לדעת מה המהלך המנחה אותו ולכן גם א"א לנחש מה יהיה בסופו. בניגוד לסרטים אחרים, היותך צופה מן הצד ורואה מכלול אינו מהווה יתרון בהבנת  המתרחש ובמקביל גם לגיבור הסרט אין יתרון מכך שהוא בגוף העלילה ומכיר את חוקיה. אי ההבנה וחוסר הידיעה שלך מקבילים לאלו המתחוללים בקרב הדמות בסרט. מאידך, הבנת התהליכים גם היא מתרחשת אצלך במקביל להתרחשות אצלו.

עריכה טכנית זו אינה מקרית. היא מקבילה למֶסֶר של הסרט, המטפל בהתרחשויות בלתי ידועות ומובנות המוליכות את האדם במשך חייו להכרעות שונות. מבחינה זו הסרט ערוך, לדעתי, בצורה איכותית.

ב. בייסבול –  במרכז הסרט עומד משחק הכדור בסיס = בייסבול. אי אפשר להבין את הסרט ואת המסר שלו ללא הבנת תפקידו של הבייסבול בחייו של האמריקאי. אם יש משהו שמאחד את אמריקה, ללא הבדל דת גזע ומין, זה משחק הבייסבול. הוא הדבר הכי קרוב לדת או לקדושה באומה זו. כובע הבייסבול או אחד מחפצי המשחק הוא סמל מובהק לזיהוי אמריקאי. לא לחינם הביטוי הממשי של גן עדן בסרט הוא מקום בו אפשר לשחק, לצפות ולהנות ממשחק בייסבול.

ג. שנות ה- 60 / "נוער הפרחים" – תקופה של מרד במוסכמות, של מהפכה חברתית שהכניסה לנורמטיביות מקובלת התנהגויות שונות שביטאו במקורן מרד בסדר, במקובל ובמוסכם. סמלי התקופה הם אלוויס פרסלי, ה"ביטלס", הסרט "THE WALL" (= החומה), מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי ועוד שביטאו בדרכים שונות את התקופה. התקופה הוציאה לפועל וביטאה המון מרץ וכח המצוי בדור הצעיר. חלק מהנוער נמשך בעוצמת אותו כח לחוסר מסגרתיות מוחלטת, חלק יצא מתוסכל מכך שהעולם לא השתנה לחלוטין כתוצאה מהמפכה וחלקו חזר למסגרות המקובלות עם הסטוריה אישית של מהפכנות וחוסר מסגרתיות.

המהפכנות והמרידה עומדים בבסיס הסרט. הם הגורמים לשלילה והם גם שיוליכו לתיקון ולחיוב. שנות השישים עומדות ברקעם של כל הדמויות המרכזיות בסרט.

  • · ריי קונסילה – תוצר שנות השישים, מורד באביו, לאחר שנות השישים הוא מתמסד ומתמסגר, השינוי המשמעותי בחייו מתרחש כאשר גורם מחוץ למסגרת דוחף אותו לצאת מן המסגרת כדי לשפר אותה.

       · אשתו – אחד הביטויים הקולנועיים היפים שאני מכיר לאהבה, זוגיות, נאמנות ומסירות. היא עומדת לצידו, אוהבת ודואגת ומאפשרת לו להגשים את חלומותיו גם אם לשם כך צריך להגיע עד פת לחם. עידודה והחופש שהיא נותנת לו מאפשרים את הגשמת החלום. היא ריאלית, מציאותית, מודעת למצבם הקשה אך זורמת עם החלומות.

       · הבת – בתחילת הסרט היא בגדר לומדת מאביה ומפנימה את הנושא. בסוף הסרט היא מייצגת את דור ההמשך שכבר רואה קדימה ויכול לחזות את השלכות מציאות ההווה על שיתרחש בעתיד. בשלב מסויים בסרט, ויכוח בין הריאליות הקיצונית, המיוצגת ע"י אחיו של ריי, לבין החזון, המיוצג ע"י ריי, גורם למותה של הבת, נציגת קהל היעד של החזון. ממוות סופי היא ניצלת בזכות אחת הדמויות הנמצאות במקום ובזמן הנכונים בגלל חזונו העקשני של ריי.

       · שתי הדמויות אותם פוגש ריי – הגשמת החזון מותנית במציאת שתי דמויות שיצטרפו אליו ולשם כך הוא יוצא למסע חיפוש. המשותף לשתי הדמויות הוא חלום וחזון שהיה ולא נתממש. לראשון היה חזון אוניברסלי ובשנות השישים הוא היה סופר מפורסם, שכתביו הנחו את צעירי הדור במהפכותיהם. לשני היה חלום אישי ופרטי יותר. הוא רצה לשחק בייסבול, התגשמות האידיאל בסרט, אך בע"כ נאלץ לעסוק בעיסוק אחר, כמו להיות רופא מפורסם, ולהישאר עם חלום ורצון לגעת באידיאל. בשתי הדמויות תיעתעה המציאות והם נשארו עם החלום אך ללא תקווה ריאלית להגשימו. מטרת מסעו של ריי היא לשכנע אותם באפשרות להגשים את החלום הנשכח והכל כך לא ריאלי.

       · הצלחתו של ריי היא במימוש החלום והחזון במציאות או במילים אחרות לממש את גן עדן בשדה התירס שלפני ביתו. למותר לציין שלא חסר הוא גם את התוצאה המשנית, רווחה והצלחה כלכלית

ייחודו של התם בכך שהוא מכפיף את הפרקטיקה של החיים לחזון ולא את החזון לתהפוכות החיים, את האמצעי למטרה ולא את המטרה לאמצעי. ראויים כאן לציטוט דבריו הראשוניים של הרמב"ם, אותו הזכרנו לעיל: "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם, אמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו, ב' סבות… (והם המופת והתורה שהזכרנום לעיל) (מו"נ ח"ב, תחילת פרק כה ). גם את התורה ניתן לפרש לכאן ולכאן, ההכרעה היא לפי עיקרי האמונה. בשעה שהתם שואל את שאלתו הקצרה "מה זאת?", אין הוא מבקש מידע אינפורמטיבי, כדאיות כלכלית או תשובה הגיונית וריאלית. מצפה הוא ליסוד הפנימי של המהלך, לערך הגדול המצדיק אותו, למניע שלו ולחזון הגדול האמור להתממש ממנו. ברגע שהוא יבין את "הנקודה הפנימית" שבדבר, כל הפרקטיקה, הן לרעה והן לטובה, תועמד לרשות המהלך. אמנם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה" כחלק מהמהלך, אך "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", רוחני וגשמי.

את החירות, שבפיתחה אנו עומדים בחודש ניסן ובפסח, לא מנחה ההגיון הצרוף אלא הקול הפנימי שהוא גם הקול שנשמע מגבוה. כמו  בפזמון השיר "להיות יהודי":

 

"ולשמוע מגבוה

את הקול האומר

לך לך, לך

אתה אחר, אתה יחידי,

לך לך,

לך לך פירושו להיות יהודי".

 


[1] בניגוד לסרטים בהם נותח מכלול שלם של הסרט, במקרה הנדון נתייחס רק לפן מאד מסויים ומוגדר שלו ולא לכל המכלול. בהתאם לכך העלילה אינה נסקרת במלואה ולא מופק ממנה כל שניתן..

מודעות פרסומת

הגדה של פסח – חד גדיא

רעיונות שונים נאמרו ביחס ל"חד גדיא" הנאמר בסיומו של ליל הסדר. אחד הדיונים המעניינים בנדון מתייחת לענין ההגינות והצדק מצד המעורבים בשרשרת האירועים. וכך היא השאלה: השונרא/חתול שאכל את הגדי הוא ודאי חוטא ופושע, שהרי עשה מעשה זלא ייעשה. נמצא שהכלב שטרפו הרי הוא רודף צדק, דורש דין וכהוגן עשה. נמצא המקל, שהכה את הכלב, מתערב שלא כהוגן ופוגע בצד האָמון על הצדק והרי הוא פושע מצד עצמו. נמצאת האש מענישה את המקל כהוגן ונמנית על "מחנה הצודקים". אי לכך, נמצאו המים, המכבים את האש, נוהגים שלא כהוגן ומצטרפים בזאת אל ה"מתאכזר על הרחמנים". נמצא השור בצד "השרידים אשר קרא ה' ", ואילו השוחט בצד החוטאים ופושעים. מכאן שמלאך המוות מצדד בהגונים ובנאמנים למשפט וליושר וכהוגן  עשה כששלף חרבו על השוחט. נמצא הקב"ה, ששחטו למלאך המוות, מצטרף ומצדד ב…

אך דבר זה ודאי אינו ניתן לאומרו והוא בכלל דברים שאינם נכתבים !

אמנם, מצוה עלינו להצדיק בוראנו, וכיצד נוכל לבאר את עמדתו בנדון?

תשובות שונות ומגוונות נאמרו בדבר, ומצוה על כל אדם להשתדל בתשובה משלו, כפי עומק מחשבתו ומיטב הגיונו. הסבר אפשרי אחד יש בידיי, וכיוון שמן הסתם אין הוא טוב משל אחרים, הרי שעליך לקוראו רק לאחר שמצאת הביאור שלך לבעיה.

ומה עלה בידי?

       

בהגדה אשכנזית, כתב יד מהמאה ה-15, הכתובה שורה בארמית שורה ב"אשכנזית" ניתן לראות נוסח של "חד גדיא" הכולל מרכיב נוסף ומפתיע בשרשרת. מי שאוכל את הגדי הוא לא השונרא ! אלא עכברא: "ואתא עכברא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא חד גדיא".

נמצאת השרשרת כולה "זזה" שלב קדימה – העכבר חוטא, החתול שופט צדק, הכלב חורץ לשון וכן הלאה עד שמלאך המוות מגן על הרשעים והקב"ה שופט צדק, והכל בא על מקומו בשלום. הנה למדנו שהשאלה כלל אינה מתחילה וממילא אין צורך לטרוח ולחפש תשובות.

עם זאת, כאמור לעיל, ההסבר המובא הוא בגדר אפשרות אחת מני רבות  ושערי תירוצים לא ננעלו.

הגדה של פסח – סיפור יציאת מצרים

סיפור יציאת מצרים

א.   לסדר את המגיד

מצות עשה מן התורה לספר בלילה זה ביציאת מצרים ולכך מוקדש עיקר ה"מגיד". חלק זה פותח בהקדמות שונות ומסיים בברכת הגאולה ותחילת ההלל. בין לבין מצוי סיפור יציאת מצרים. אלא שלעיתים נדמה, שבכל הלילה המסודר הזה, דווקא עיצומו ומרכזו שרויים באי סדר ובחוסר מובן. נקדים ונאמר שניתן לספר ביציאת מצרים בדרכים שונות, כגון: ע"י סיפור, באמצעות קריאת מבחר או כל חלקו הראשון של ספר שמות; ע"י שירה, באמצעות פרקי תהילים המספרים על יציאת מצרים; ע"י מעשים סמליים, באמצעות אכילת קרבן פסח בחבורה עד חצות או באמצעות מעשים שהם זכר לאותה אכילה; ע"י הרצאה ותקשורת בין-אישית, באמצעות "והגדת ל…", ואפילו לעצמו אם אין איש עימו . וכל המרבה באינטלגנציות, מרבה במתודות.

כל אלו קיימים בליל הסדר שלנו לדורותיו, אך לא הם עומדים במוקד ה"מגיד". את המצוה אנו מקיימים דווקא באמצעות לימוד עיוני על דרך מדרש הפסוקים. דוגמא מקדמית אנו מקבלים בסיום הדיון בארבעת הבנים, שם משתמש המדרש, אולי בהמשך לשאלות הבנים, בדרך השאלה הריטורית: "יכול…? תלמוד לומר…". – "והגדת לבנך. יכול (יהא החיוב) מראש חודש? תלמוד לומר "ביום ההוא". יכול אפילו מבעוד יום? תלמוד לומר "בעבור זה" (המילה "זה" מורה על התייחסות לחפץ נוכח, משמע) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

וכך לאחר שאלות הבן ואפיון ארבעת הבנים, עם הוראת חשיבות ספור יציאת מצרים, הגענו ל"צא ולמד", שהוא כנראה קוד פותח למדרש סיפור יציאת מצרים, והוא דרך נוספת מדרכי המדרש. ע"פ דרך זו, מביא בעל ההגדה את כל הפסוק אליו הוא מתייחס. בשנית הוא מפרקו למילותיו ואז מביא את הנלמד מכל היגד. וכך צריכה להיות עריכת ההגדה:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי – מלמד[1] שביקש לבן הארמי לאבד את יעקב[2].

וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – אנוס על פי הדיבור.

 וַיָּגָר שָׁם –       מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים… שנאמר…

בִּמְתֵי מְעָט –             כמה שנאמר "בשבעים נפש…"

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי –  מלמד שהיו ישראל מצויינין שם.

גָּדוֹל עָצוּם –              כמה שנאמר "ובני ישראל פרו…"

וָרָב –                       כמה שנאמר "רבבה כצמח השדה…"

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים –  שנאמר "הבה נתחכמה…"

וַיְעַנּוּנוּ –                    כמה שנאמר "…למען ענותו…"

וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה – כמה שנאמר…

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ –      כמה שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם…"

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ –                  כמה שנאמר "וישמע א-להים את נאקתם…"

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – זו פרישות דרך ארץ[3], כמה שנאמר "וירא א-להים… וידע א-להים".

וְאֶת עֲמָלֵנוּ –    אלו הבנים             כמה שנאמר "כל הבן הילוד…"

וְאֶת לַחֲצֵנוּ –    זה הדחק              כמה שנאמר "וגם ראיתי את הלחץ…"

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם – לא על ידי… אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר…

בְּיָד חֲזָקָה –    זה הדבר,        כמה שנאמר "הנה יד ה'…"

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה –           זו החרב,        כמה שנאמר "וחרבו שלופה בידו…"

וּבְמֹרָא גָּדֹל –  זו גילוי שכינה,  כמה שנאמר "או הנסה א-להים…"

וּבְאֹתוֹת –       זה המטה,       כמה שנאמר "ואת המטה…"

וּבְמֹפְתִים –     זה הדם,  כמה שנאמר "ונתתי מופתים בארץ דם ואש ותימרות עשן"

המבנה הסכימטי המתואר לעיל מסדר ומבהיר, ולו במעט, את מה שאנו ממהרים לקרוא ולגמור מהר בכדי להגיע כבר לחרוסת. אך יותר מזה, יש בכוחו להסביר לנו מה עוד ניתן לספר ביציאת מצרים שלא אמרנו בשנים הקודמות, איך ניתן לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה וגם אז לא להספיק הכל, איפה ומה אנחנו יכולים לחדש בימינו.

המדרש, הדרישה והדרשה הם הכלי והתוצר האידיאליים לליל הסדר. הם, מחד, מסתמכים על המקורות הקדומים, ומאידך, הם מנחים כל אדם לעיין, לדרוש וליצור דרשה משלו. לקחת את הפסוקים הדנים ביציאת מצרים, מכל רחבי המקרא, לדרוש אותם, להכניס בהם תוכן ומשמעות וממילא להטמיע את הזווית שלו באירוע שהיה אך לעולם לא נגמר. הזקנים בבני ברק ישבו ודרשו, כל אחד ע"פ דרכו. כך עשו לפניהם וגם אחריהם. הדרשה/ות שלפנינו בהגדה של פסח, הם שילוב של קטעי דרשות, משנים או שלושה סגנונות דרישה בלבד ששרדו מתוך מגוון וכמות רבים מאד של דרשות שנוצרו במהלך ההיסטוריה היהודית הארוכה ואבדו בחשכת הצרות והגלות.

ההיגד "כל המרבה לספר ביציאת מצרים" אינו מכוון לגילוי ממצאים חדשים על סיפור יציאת מצרים שלא נודעו עד היום, וגם לא לדישה חוזרת ונשנית של דברים שכבר נאמרו. כוונתה למרבה לדרוש וליצור ובכך מספר מחדש, על בסיס הישן, את סיפור יציאת מצרים. זו הדרך ליישום ההנחייה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – כשאדם דורש בפסוקים, מוצא הקבלות, מחפש משמעויות ומעצב סיפור חדש, הרי הוא בבחינת יוצא ממצרים בגופו ממש.

ב.   "הגדתי היום… כי באתי אל הארץ".

כאמור, סיפור יציאת מצרים, העומד במוקד ליל הסדר, נעשה על דרך העיון המדרשי. מלאכת המדרש מתבססת על פסוקים המהווים את חומר הגלם שלה. החיפוש אחר מקור הפסוקים מלמדנו שבליל יציאת מצרים אנו דנים בסיפור היציאה על בסיס הדברים שאומר מביא הביכורים לירושלים, בעת סקירת ההיסטוריה היהודית עד הגעתו לאותה שעה:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם… וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱל-ֹהֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'…". (דברים כו, א – י)

עיון בפרשה לעיל ובהקשר בה חלק ממנה נאמר על ידינו מציף שתי נקודות משמעותיות:

א.     כל תיאור יציאת מצרים נאמר על רקע אידיאלי – אדם מישראל, בן חורין, חי בארץ ישראל, בעל קרקע, מביא מביכורי פרי אדמתו, אל המקום אשר בחר ה', ומודה על הטובה הפרטית והכללית.

ב.     מדרש האגדה הנאמר על ידינו בליל הסדר מתעלם לחלוטין מכל הרקע הנפלא שתואר לעיל. לא זו אף זו, ואולי לשם העצמת הענין, מדרש האגדה דורש את כל תיאור הגאולה הנאמר ע"י מביא הביכורים חוץ מ… תכלית הגאולה– "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" !.

קטיעת דברי מביא הביכורים והשמטת הביאה אל הארץ, כמו גם שתיית ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה – והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי – והשמטת הלשון החמישית – "והבאתי אתכם אל הארץ…" – וממילא גם הכוס החמישית, מדגישות את העובדה שארץ ישראל והכניסה אליה אינם מנושאי הליבה של ליל הסדר !. אמנם אנו אומרים בתחילת הסדר "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" ולקראת סיומו "לשנה הבאה בירושלים", אך כל אלה תוספות ואינן מעיקרו. עיקר הערב הוא עצם היציאה ממצרים לכשעצמה, גם ללא תכליתה הסופית שהיא הביאה לארץ ישראל. בבחינת "אילו הוציאנו ממצרים, ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו". במוקד הלילה עומדת לידתו של עם העומד בפני עצמו וברשות עצמו, שעתידו וגאולתו אינם מותנים בשיתופו של גורם אחר אלא רק במעשי עצמו. לכל אורך מפגשיו עם פרעה, הציע משה רבינו פורמט אחר של גאולה (שיש להקדיש לו עיון נפרד), אך פרעה הוא שגרם לכך שהגדרת עם ישראל בפני עצמו מותנית הייתה במותם של בכורי מצרים. בלילה הזה הגדיר בורא עולם את עם ישראל כעומד ברשות עצמו וכאחראי לגורלו. מהות זו אינה תלויה בארץ ישראל, אינה מותנית בכניסה אליה או בשהייה בה. היא מהות לכשעצמה, בכל מציאות היסטורית ובכל מקום על פני האדמה.

אך מי שקורא את סיפור יציאת מצרים על בסיס הפסוקים שהבאנו לעיל ואינו מודע לכך שמקורם בפרשה שכולה ארץ ישראל ושהתיאור ההיסטורי לקוח מדברי איש ישראל המעלה את ביכורי אדמתו אל המקדש בירושלים, הרי הוא כמתעלם מהתמונה בכללה. הוא מתעלם מהעובדה שפסח אינו רק חג לעצמו אלא גם נקודת המוצא לספירת העומר, זו המוליכה מקציר שעורים אל קציר חיטים. סיפור יציאת מצרים שבהגדה ערוך כך שהוא מתעלם בכוונה מפרשת ביכורים, מקורם של הפסוקים, ואילו לא היינו בקיאים בתנ"ך לא היינו חושדים שזה הוא מקור הדברים. כל זה כדי להדגיש את יציאת מצרים כעומדת בפני עצמה, ללא תלות בכניסה לארץ. אך מאידך, חובה עלינו להיות מודעים למקור הפסוקים, להכיר בכך שארץ ישראל עומדת ברקע המהלך כולו, ולראות את הביכורים של שבועות כסוף תהליך הנפתח בסיפור יציאת מצרים של פסח.

לאור הנ"ל נוכל לענות על שאלה נכבדה הקשורה בספירת העומר: במה נתייחד ט"ז בניסן שספירת העומר מתחילה דווקא בו? אם אנחנו מבינים שהספירה היא תהליך מפסח עד שבועות, מדוע לא תתחיל הספירה כבר בליל ראשון של פסח? או שנתחיל לספור בתחילת פסח או במוצאי שביעי של פסח, אך מה ההגיון בספירה דווקא "ממחרת השבת"?

ע"פ דברינו לעיל, ברור שהספירה אכן צריכה הייתה להתחיל מליל יציאת מצרים, מראשון של פסח, ולהימשך עד שבועות, כמהלך אחד כולל. אלא שאי אפשר "להזכיר" את ארץ ישראל, שהיא תכלית ספירת העומר, ביום הראשון של פסח, שכולו קודש לזכירת יציאת מצרים כאירוע העומד בפני עצמו ללא תלות בארץ ישראל. ממילא נדחתה הספירה ונקבעה ההוראה "וספרתם לכם ממחרת השבת".

כך גם יש להבין את התעקשותם של חכמי הפרושים לפרש את "ממחרת השבת" כממחרת יום טוב ראשון של פסח ולא, כהבנת הצדוקים, ממחרת שבת חוה"מ. הספירה מחוברת לפסח, להגדרת עם ישראל כעם, ולא ליום שבת, שהוא סוף לבריאת העולם כולו. וכל ענין ה"ממחרת" אינו אלא "דחיה טכנית" המוכרחת מאופיו של היום הראשון.


[1] בערך כך כנראה היה המדרש במקורו. בהגדה עוצבה הפתיחה מחדש בהתאם לרצף כדי להדגיש את המעבר לחלק המרכזי ואת אופיו – "צא ולמד!". וכך הוא בהגדה: "צא ולמד מה בקש לבן הארמי… שנאמר…".

[2] בדומה לזה מצויה הדרשה במדרש תנאים: "ארמי אבד אבי – לבן הארמי בקש לאבד את אבא מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו".

[3] הערת אתגר – שימו לב לשינוי בסגנון המדרש מכאן ואילך, וממילא גם למגוון נוסף של דרשות אפשריות.

%d בלוגרים אהבו את זה: