Archive for the ‘סרטים ותכנים’ Category

"איזה ילד אתה, אליפלט?"

כנגד ארבעה בנים – הבן שאינו יודע לשאול – חלק א'

"איזה ילד אתה, אליפלט ?"

מבוא

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

מי הוא אותו "שאינו יודע לשאול"? אם נשווהו לאֵחַיו, הרי שהוא ה"ביש גדא" של ההגדה, הבן ה"לא יוצלח" של המשפחה, זה שבקרב "המשפחה השואלת" לא מצאו לו כינוי הולם יותר מאשר "שאינו יודע". אך האם זה כך? לכל אחיו יש איפיון חיובי – אקטיבי ורק לו תכונה פסיבית? ומה הטעם ב"את פתח לו" אם אין הוא יודע מה לעשות עם זה? מה הערך ומה הטעם?

על המילים "וימש חשך" הכתובות במכת חשך במצרים מובא שלחשך היתה ממשות עצמית. לא היה זה רק "העדר אור" אלא ממשות ומציאות של חשך. דומה שכך גם בנדוננו. "שאינו יודע לשאול" אינו רק העדר של יכולת, כשרון או מיומנות. מדובר פה באופי בעל ממשות ואקטיביות המכיל מאפיינים המיוחדים לבעליו ושאינם נמצאים אצל שאר אחיו. לא רק זאת, אלא שתכונתו כמי ש"אינו יודע לשאול" היא זו שעושה אותו חלק אינטגרלי מ"המשפחה השואלת" ושבלעדיו אין המשפחה שלמה.

ההגדרה לעיל מחייבת אותנו, מניה וביה, לברר ולבהר מה טיב אופיו של אותו "שאינו", מה כל כך מיוחד בו ומה אפשר שיהיה בו, שאינו מצוי אצל אחיו המוכשרים?

לברור הנדון נעזר בשתי דמויות ישראליות מוכרות, בעזרתם נגבש את דמות הבן. אורחינו הם: אליפלט והשוטר אזולאי.

"נזמר נא את שיר אליפלט

ונגידה כלנו בקול:

כאשר עוד היה הוא רק ילד

כבר היה הוא ביש גדא גדול

בו שכנים ושכנות דברו דופי

ואמרו "שום דבר לא יועיל –

אליפלט הוא ילד בלי אופי,

אין לו אופי אפילו במיל…"…

ובלילה חבוש קסדת פלד,

אז ירד המלאך גבריאל

ונגש למראשות אליפלט

ששכב במשלט על התל.

הוא אמר: "אליפלט, אל פחד,

אליפלט, אל פחד וחיל,

במרום לנו יש ממך נחת

אף שאין לך אופי במיל…"

בלי מדוע ובלי כיצד

בלי היכן ובלי איך ולמה

בלי לאן ומאיזה צד

בלי מתי ובלי אן וכמה

כי סביב ככנור וחליל

מנגינה מאירה מצלצלת,

אם נסביר לך – מה זה יועיל

איזה ילד אתה, אליפלט.

אמנם סבור נתן אלתרמן, בשירו המולחן ע"י סשה ארגוב, שלאליפלט אין אופי כלל, ובכך אנו חלוקים עליו מכל וכל, אך מאידך גם למדים ממנו מעט נתוני יסוד:

א.     ישנה באליפלט פשטות וישרות בעלות עוצמה רבה. אלו תכונות הקיימות בו דווקא בגלל שאינו שואל מדוע ולמה ודווקא בגלל הנאיביות שבו (נאיביות ! לא תמימות, שהיא מושג אחר !).

ב.     העוצמה שבפשטות ובישרות גורמת לו לעשות, בד"כ בשעות משבר הדורשות תעצומות נפש ולא בחיי היום יום, מעשים שאיש מאתנו, הרציונלים והמשכילים, לא היה עושה. בחלק השיר שלא הבאנו פה מתואר אליפלט המסתער אל העמדה הקדמית בכדי להגיש לה תחמושת החסרה לה וכל זה מבלי לשאול וגם מבלי לדעת באופן מובנה והגיוני כל כך "מדוע, למה, בשל מה זה ואיך?". אמנם פעמים רבות מבטאת גישה זו גם טפשות רבה, ומשום כך עלינו ללמוד ולדעת, אך מאידך…

ג.      מה גורם אליפלט, שאינו יודע לשאול, לסביבתו? דומה שהפשטות והישרות שלו, חסרות עד למאוד בסביבתו ובְחַבריה. דווקא משום כך הן מתריסות בפניה על השקר והעקמומיות שבה, גורמות הן לסובבי אליפלט להיות חסרי מנוחה וחסרי מענה ומניעות אותם לזמר את שירו, גם הם, בלי דעת מדוע ולמה. אגב דברינו אלו רק נעיר, נפנה ונצביע על הדמיון המדהים כל כך שבתגובתה חסרת האונים, חסרת המילים והחושפנית כל כך של החברה ופרטיה אצל הילד אליפלט, שאינו יודע כלל לשאול, מצד אחד ומאידך ואצל הילדה המקבילה והניגודית  לו כל כך, זו ש"בשמלה אדומה ושתי צמות" עומדת קטנה, יחידה ותמה ושואלת "למה ?" בעוצמה שאין דומה לה ומבלעדיה אין איש היכול לשאול שאלה, שאף איתני הטבע העומדים מזעפם לא מוצאים לה תשובה, גם היא וגם אליפלט גורמים לסביבה, בתורה, להיות חסרת אונים.

ד.     ציטטנו לעיל, מהשיר "אליפלט" את הבית הפותח ואת זה המסיים. בזה הראשון מתואר יחס שכניו ומכריו ובזה האחרון יחס יושבי מרום. ומשום מה הפער שבין יחס בני האדם לאליפלט ליחס פמליא של מעלה אליו אינו מפתיע אותנו, וארשה לעצמי לומר בשפה ברורה שלא בענין זה הכריעו חז"ל "לא בשמים היא". לעיתים אתה עומד ותמה עד כמה שחצנות, בורות, בטחון עצמי חסר בסיס וחוסר כבוד יש ביחסה של החברה אל "אליפלטים" שונים המצויים בה. עד כמה יחסה מבטא אווילות, טפשות וכסות פנים שלא לראות ערוותה שלה. ולעיתים התמיהה גדולה כל כך עד שסבור אתה שבדרך זו מכסה החברה על חסרונותיה ולא מצאה עוז בנפשה לתגובה הולמת יותר.

לא הסבירה נעמי שמר, בשירה על ארבעת הבנים שיצאו מן ההגדה, מדוע זה זיכתה דווקא את שאינו יודע לשאול ב"יפה מכל", אך דומני שיש אמת בגישתה ומ"מ אין ספק שמהתמונה הפסטורלית של "שילב ידו בתוך ידה וחזר עמה להגדה" (גם אם יש לדון בעצם החזרה) יכולים ללמוד הרבה חכמים ורשעים.

מבלי דעת מדוע ולמה ארך הפירוט באליפלט ועל כן נותיר למעיין לצפות בסרט "השוטר אזולאי" ולעשות בעצמו את ההשלכות מהשוטר החביב והרגיש. אמנם צריכה המשטרה שוטרים מזן אחר ויש להצדיק את הדחתו (וכבר הערנו שיש להתרחק מן הטיפשות ולדעת על מה ומדוע ולמה), אבל דומה שנשמח להצטרף ולהשתתף בסצינת הסיום של הסרט. באותה שעת משמר כבוד של המשטרה עסוק באימוני ת"סים, השוטרים צועדים ומצדיעים לתומם במסגרת התירגול ואך במקרה עוברים לידו. אולם, פרשנותו הסובייקטיבית של אזולאי למציאות היא אחרת. הוא בטוח שהמשמר צועד ומצדיע רק לכבודו, עם קבלת הדרגה ופרישתו משירותו הממושך במשטרה. האם הוא טועה? אם כן, האם זה משנה? לא על זה נאמר "יושב בשמים ישחק"? מה שהחשוב באמת היא הבנתו הסובייקטיבת של השוטר אזולאי והשקפתם האובייקטיבית שלנו הצופים בסרט,

המתבונן מן הצד. וכל השאר? "משול כחרס הנשבר… כצל עובר, כענן כלה… וכחלום יעוף".

מודעות פרסומת

"תם מה הוא…?"

כנגד ארבעה בנים – הבן התם

"תם מה הוא… ?"

את דמות השלישי מארבעת הבנים שבהגדה, התם, נרכיב משני סרטים. מכל אחד נפיק שלב אחר באופי הדמות. לאור "מקריות משמחת" ו"שדה החלומות" נאפיין את התם ואת ייחודו.

א. מקריות משמחת[1].

את סם פוגשת רוּבי לראשונה על הספסל בפארק. הוא קצת שונה, תגובותיו קצת מוזרות, לעיתים הוא גאון ולעיתים חסר מושגי יסוד, מצד אחד גמלוני ומגודל ומצד שני יש והוא חסר ישע ורך כילד מבולבל. אמנם רב הנסתר על הגלוי אך בעיני רובי, למודת הנסיון ממספר מערכות יחסים מסובכות וכושלות עם בחורים מסובכים וכושלים, הוא סה"כ בחור חביב ולא מזיק ( – דבר שכנראה אינו מצוי בשפע…). הכל יפה וטוב עד שרובי מגלה בכליו של סם רישומים של בחורה צעירה וגם שם של אישה. על אף משבר האמון, שלו לא ציפתה, היא מוכנה לשיקום האמון בתנאי שתקבל הסבר מספק ומתקבל על הדעת, שלו מאד קיוותה. היא אמנם הכירה דרכים שונות של גברים להתמודד עם חשדות שכאלה, אך להסברו, הכל כך לא צפוי, של סם באמת לא הייתה מוכנה…

לטענתו הוא הגיע מהעתיד וחזר אחורה במכונת זמן, כדי לברוח מהרודפים אחריו שם וגם כדי לפגוש אותה אישית (למרות שכל המידע שהיה לו עליה נבע מתצלום ישן שלה, אותו מצא שם בחנות עתיקות, עליו צויינה השנה ולמוכר בחנות היא נראתה כמישהי מהעיר ניו יורק !). השם שהיה כתוב בדפיו הוא שמה של אשת הקשר שלו בהווה ההיסטורי, "אשה זקנה ומקומטת" כהגדרתו, והרישומים שנמצאו משרטטים את דמותה של רובי עצמה, כפי שנשתקפו לו מהתצלום הישן והלא ברור, המוזכר לעיל, אותו מצא וממנו התרשם.

בטרם נמשיך הלאה, תעצורנה הקוראות לרגע, וכן בעליהן, וינסו להעריך את תגובתם, לוּ עמדו בסיטואציה דומה, לתגובה שניתנה ! תגובתה של רובי הייתה כממוצע התגובות שיינתנו.

מכאן ואילך סובב הסרט וסובבת רובי את השאלה "האם להאמין לסם?". אם סיפורו נכון, הרי שהוא אוהב אותה עד מאד ומוכן לעשות למענה הכל ולא יכול להיות יותר טוב עבורה מאשר להיות עמו. אם סיפורו שיקרי, הרי שהוא נוכל ורמאי המנצל אותה, "משחק" ברגשותיה, משפיל אותה וסוחט ממנה כל פן ופינה של כבוד עצמי. במיטוטלת זו נעה רובי כל הסרט מצד לצד בסיוע חברתה הטובה, המטפלת שלה, הוריה, חבריה וסם עצמו. הבעיה העיקרית היא שמבחינה הגיונית אי אפשר לפרוך אף אחד מהצדדים וגם אי אפשר לאמת אותו – כל צד אפשרי וגם כל צד מבוסס הגיונית ולוגית.

העלילה מגיעה לשיאה. ועימה גם לבטיה של רובי אך גם ההכרח להכריע, בשעה שסם נדחק, בעל כרחו, לגלות עוד פרט חשוב. הוא מספר לרובי שהוא בעצם בא להגן עליה, שכן ידוע לו שביום שישי הקרוב היא תמות בתאונה והיא חייבת להאמין לו ולשתף עמו פעולה בכדי שיצליח להציל אותה !. אפרופו, הוא לא יכול להגיד לה מתי בדיוק זה יקרה ואיך כי זה יכול לפגום בהצלחת ההצלה !

ביום חמישי מתעצמים גם לחצי הסביבה ומגיעים לשיא – המטפלת אומרת לה שסם חולה מאד, שהוא משליך עליה בעיות שלו, שאם היא אוהבת אותו היא חייבת לעזוב אותו עוד היום ולהתרחק ממנו. מחבריה יש המשוכנעים שעליה להקשיב לסם ולהישמר לנפשה. חייה ומותה תלויים בשאלה אם האמת עם סם או לא. היא את נפשה לא יודעת וכבר יום חמישי בלילה.

הרמב"ם, בחלק ב' של "מורה הנבוכים", דן בסוגיית ראשית העולם, כשהשאלה היא האם העולם נברא, כמאמר התורה, או שהעולם קדמון כסברת אריסטו. הרמב"ם הולך ופורט בדעת התורה ובדעת אריסטו ומשמע שעל פי ההגיון והניתוח השכלי אין להכריע בשאלה זו לכאן או לכאן. עקרונית, שתי הגישות אפשריות. ואז בא הרמב"ם ועונה מדוע אם כן אנו מכריעים שהעולם נברא ולא קדמון: "׳ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו (לאריסטו), ב' סבות, האחת מהם שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת… וקדמות העולם לא התבאר במופת… והסבה השנית כי האמננו (= אמונתנו) שהש"י בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה ולא יכזיב מאמר כל נביא". (מו"נ ח"ב, כה ועיין גם שם, יג). ישנם דברים שאין בכח הרציונאליות וההגיון להכריע בהם והטענות שקולות לכאן ולכאן. זה החל מהכרעה בשאלה "אם יש א-להים?" וכלה, להבדיל ושוב להבדיל, בתיאוריות קונספירציה שונות. ההכרעה היא תוצאה של אמונה אישית סובייקטיבית של האדם הפרטי, שהיא מעבר להגיון, כפי שאומרים "או שאתה מאמין או שלא".

בשעת לילה מאוחרת של יום חמישי מגיעה רובי נואשת לבית הוריה לשיחת נפש עם אמה. האם (מנסיון חיים ומסקנות המצדיקים דיון נפרד שאין פה מקומו) היא זו שדוחפת את רובי לפגוש בסם בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי ולומר לו: "אני מאמינה לך !".

ניפרד כעת מהמשך מהלכו של הסרט כיוון שליסוד זה בדמותו של התם כוונתנו. שאין תמימותו התם אינה מעידה על חוסר הגיון וחכמה. אדרבה, חכם הוא מאד ויודע לשקול דברים בפלס, מבין הוא, חוקר ודורש ומדייק בהערכתו. אלא שהכרעתו היא היא שמאפיינת את תמימותו, היא תוצאה של אמונה ולא של הגיון או פרקטיקה. "ויהי עשו איש יודע ציד" ולכן "איש שדה", "ויעקב איש תם" ולכן "יושב אהלים". עשו העריך את הפרקטיקה של החיים, רווח והפסד, שיקולי כדאיות הגיוניים וברורים ולאורם בחר את דרכו. יעקב מודע היה לשיקוליו של עשו ולעוצמתם, אך תמימותו הדריכה אותו לבחור בדרך אחרת.

מה היא אותה תמימות? מאין כח ההכרעה שלה? האם היא בהכרח נוגדת מעשיות, הגיון בריא, שיקולי כדאיות , ניתוח ריאלי וכדו' ???

ב. שדה החלומות (Field of Dreams).

בשני הסרטים, דלעיל ודלהלן, גבולות ההכרה הם תוצאה של הכרעה אישית וסובייקטיבית, רק שבסרט הקודם דובר על אדם מן ההווה הפוגש דמויות מן העתיד המתקשרות לחייו האישיים. הסרט שלפנינו עוסק בדומה לכך רק בדמויות מן העבר.

אדם פשוט ורגיל, בעל חווה מאיווה – ארה"ב, שומע קול מסתורי העולה משדה התירס שלו והאומר משפט סתום. ע"פ הבנתו עוקר ריי קונסילה, בעל החווה, שדה תירס המשמש למחייתו ובונה עליו מגרש כדור בסיס (= בייסבול). בעקבות כך הוא צועד לעבר אירועים המשנים את חייו לרעה, אך גם לטובה. את צעדיו מלווה משפחתו, אשתו ובתו, שחקני בייסבול מהעבר ושני אנשים עימם הוא נפגש אך אינו יודע מדוע.

פירוט סדור של העלילה יהיה ארוך ומורכב וירחיק אותנו מהתמקדות בנושא. על כן נותיר לקוראים את הצפייה בסרט ונתייחס במסגרת זו למאפיינים אותם ברצוננו להדגיש:

א. מבנה הסרט – המתרחש בסרט הוא בגדר חידה לכל אורכו. אין פה עלילה שסופה ידוע מראש, כמו בסרט פעולה או מותחן, שאתה יכול לנחש מה יקרה, מי ינצח או מי אשם. פה מדובר על סרט בעל סיפור מוזר, לא הגיוני, עם חוקים משלו שאין לדעת מה המהלך המנחה אותו ולכן גם א"א לנחש מה יהיה בסופו. בניגוד לסרטים אחרים, היותך צופה מן הצד ורואה מכלול אינו מהווה יתרון בהבנת  המתרחש ובמקביל גם לגיבור הסרט אין יתרון מכך שהוא בגוף העלילה ומכיר את חוקיה. אי ההבנה וחוסר הידיעה שלך מקבילים לאלו המתחוללים בקרב הדמות בסרט. מאידך, הבנת התהליכים גם היא מתרחשת אצלך במקביל להתרחשות אצלו.

עריכה טכנית זו אינה מקרית. היא מקבילה למֶסֶר של הסרט, המטפל בהתרחשויות בלתי ידועות ומובנות המוליכות את האדם במשך חייו להכרעות שונות. מבחינה זו הסרט ערוך, לדעתי, בצורה איכותית.

ב. בייסבול –  במרכז הסרט עומד משחק הכדור בסיס = בייסבול. אי אפשר להבין את הסרט ואת המסר שלו ללא הבנת תפקידו של הבייסבול בחייו של האמריקאי. אם יש משהו שמאחד את אמריקה, ללא הבדל דת גזע ומין, זה משחק הבייסבול. הוא הדבר הכי קרוב לדת או לקדושה באומה זו. כובע הבייסבול או אחד מחפצי המשחק הוא סמל מובהק לזיהוי אמריקאי. לא לחינם הביטוי הממשי של גן עדן בסרט הוא מקום בו אפשר לשחק, לצפות ולהנות ממשחק בייסבול.

ג. שנות ה- 60 / "נוער הפרחים" – תקופה של מרד במוסכמות, של מהפכה חברתית שהכניסה לנורמטיביות מקובלת התנהגויות שונות שביטאו במקורן מרד בסדר, במקובל ובמוסכם. סמלי התקופה הם אלוויס פרסלי, ה"ביטלס", הסרט "THE WALL" (= החומה), מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי ועוד שביטאו בדרכים שונות את התקופה. התקופה הוציאה לפועל וביטאה המון מרץ וכח המצוי בדור הצעיר. חלק מהנוער נמשך בעוצמת אותו כח לחוסר מסגרתיות מוחלטת, חלק יצא מתוסכל מכך שהעולם לא השתנה לחלוטין כתוצאה מהמפכה וחלקו חזר למסגרות המקובלות עם הסטוריה אישית של מהפכנות וחוסר מסגרתיות.

המהפכנות והמרידה עומדים בבסיס הסרט. הם הגורמים לשלילה והם גם שיוליכו לתיקון ולחיוב. שנות השישים עומדות ברקעם של כל הדמויות המרכזיות בסרט.

  • · ריי קונסילה – תוצר שנות השישים, מורד באביו, לאחר שנות השישים הוא מתמסד ומתמסגר, השינוי המשמעותי בחייו מתרחש כאשר גורם מחוץ למסגרת דוחף אותו לצאת מן המסגרת כדי לשפר אותה.

       · אשתו – אחד הביטויים הקולנועיים היפים שאני מכיר לאהבה, זוגיות, נאמנות ומסירות. היא עומדת לצידו, אוהבת ודואגת ומאפשרת לו להגשים את חלומותיו גם אם לשם כך צריך להגיע עד פת לחם. עידודה והחופש שהיא נותנת לו מאפשרים את הגשמת החלום. היא ריאלית, מציאותית, מודעת למצבם הקשה אך זורמת עם החלומות.

       · הבת – בתחילת הסרט היא בגדר לומדת מאביה ומפנימה את הנושא. בסוף הסרט היא מייצגת את דור ההמשך שכבר רואה קדימה ויכול לחזות את השלכות מציאות ההווה על שיתרחש בעתיד. בשלב מסויים בסרט, ויכוח בין הריאליות הקיצונית, המיוצגת ע"י אחיו של ריי, לבין החזון, המיוצג ע"י ריי, גורם למותה של הבת, נציגת קהל היעד של החזון. ממוות סופי היא ניצלת בזכות אחת הדמויות הנמצאות במקום ובזמן הנכונים בגלל חזונו העקשני של ריי.

       · שתי הדמויות אותם פוגש ריי – הגשמת החזון מותנית במציאת שתי דמויות שיצטרפו אליו ולשם כך הוא יוצא למסע חיפוש. המשותף לשתי הדמויות הוא חלום וחזון שהיה ולא נתממש. לראשון היה חזון אוניברסלי ובשנות השישים הוא היה סופר מפורסם, שכתביו הנחו את צעירי הדור במהפכותיהם. לשני היה חלום אישי ופרטי יותר. הוא רצה לשחק בייסבול, התגשמות האידיאל בסרט, אך בע"כ נאלץ לעסוק בעיסוק אחר, כמו להיות רופא מפורסם, ולהישאר עם חלום ורצון לגעת באידיאל. בשתי הדמויות תיעתעה המציאות והם נשארו עם החלום אך ללא תקווה ריאלית להגשימו. מטרת מסעו של ריי היא לשכנע אותם באפשרות להגשים את החלום הנשכח והכל כך לא ריאלי.

       · הצלחתו של ריי היא במימוש החלום והחזון במציאות או במילים אחרות לממש את גן עדן בשדה התירס שלפני ביתו. למותר לציין שלא חסר הוא גם את התוצאה המשנית, רווחה והצלחה כלכלית

ייחודו של התם בכך שהוא מכפיף את הפרקטיקה של החיים לחזון ולא את החזון לתהפוכות החיים, את האמצעי למטרה ולא את המטרה לאמצעי. ראויים כאן לציטוט דבריו הראשוניים של הרמב"ם, אותו הזכרנו לעיל: "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם, אמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו, ב' סבות… (והם המופת והתורה שהזכרנום לעיל) (מו"נ ח"ב, תחילת פרק כה ). גם את התורה ניתן לפרש לכאן ולכאן, ההכרעה היא לפי עיקרי האמונה. בשעה שהתם שואל את שאלתו הקצרה "מה זאת?", אין הוא מבקש מידע אינפורמטיבי, כדאיות כלכלית או תשובה הגיונית וריאלית. מצפה הוא ליסוד הפנימי של המהלך, לערך הגדול המצדיק אותו, למניע שלו ולחזון הגדול האמור להתממש ממנו. ברגע שהוא יבין את "הנקודה הפנימית" שבדבר, כל הפרקטיקה, הן לרעה והן לטובה, תועמד לרשות המהלך. אמנם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה" כחלק מהמהלך, אך "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", רוחני וגשמי.

את החירות, שבפיתחה אנו עומדים בחודש ניסן ובפסח, לא מנחה ההגיון הצרוף אלא הקול הפנימי שהוא גם הקול שנשמע מגבוה. כמו  בפזמון השיר "להיות יהודי":

 

"ולשמוע מגבוה

את הקול האומר

לך לך, לך

אתה אחר, אתה יחידי,

לך לך,

לך לך פירושו להיות יהודי".

 


[1] בניגוד לסרטים בהם נותח מכלול שלם של הסרט, במקרה הנדון נתייחס רק לפן מאד מסויים ומוגדר שלו ולא לכל המכלול. בהתאם לכך העלילה אינה נסקרת במלואה ולא מופק ממנה כל שניתן..

"רווח והצלה יעמוד" ע"פ בעל זבוב ואחרים

א. התחלה וסוף

בילדותי, יצא לי לשבת ולצפות בסרטים עם אחי. למען האמת זו היתה חוויה סיוטית, כיוון שהוא מאלה שיודעים את הסוף בהתחלה. בדקות הראשונות של הסרט, עת פגש גיבור הסרט באשה, ידע הוא להגיד שהם אמורים להתאהב. הוא גם הבין שלצורך שמירת המתח, יגרום להם הבמאי לריב ולהתרחק, אך לבסוף, כך ניחם אותי, הם ישובו ויתפייסו ויהיה סוף טוב. אם במקרה היה מדובר בסרט פעולה, הוא מיד תפש שהאקשן של הסרט יהיה במאבק בין גבור הטובים לגבור הרעים. כל הרשעים ימותו חוץ מהגיבור שלהם והמערכה תוכרע בדו קרב שבין הגיבורים. זה קרב אקדחים במערבון, קרב ידים אצל הסינים, קרב חרבות אצל היפנים, קרב לייזר במדע בדיוני וקרב מילולי במותחן משפטי. אצל כולם זה אותו תסריט: בתחילה נוחל גבור הטוב הצלחות נאות, אלא שאז מתעצם הגבור הרע והוא הולך וגובר על הטוב במהלך שנראה חסר תקווה ואל-חזור מבחינת הטוב. ואז ברגע האחרון ממש ממש, כך אחי תמיד אמר, איכשהו יעשה הגבור הטוב מהלך אחד מבריק, בכך יכריע את הרע וינצחהו אחת ולתמיד "ובכן צדיקים יראו וישמחו…. וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". בכך נסתיים הסרט בעודו באיבו עבור שנינו. הוא הלך לדרכו כיוון שכבר ידע את הסוף, אז למה לבזבז את הזמן. ואני נשארתי עוד שעה וחצי, בשביל לוודא שמה שהוא אמר אכן מתרחש. לכשגדלתי תמהתי: אז אם בסיס התסריט מוכר וידוע, מה מתחדש בכל סרט שיוצא? מה משך אותי לצפות בתסריט ידוע מראש?

ב. האמצע

מסתבר שגם כשתחנות המוצא והיעד ברורות, הדרך מתחדשת ומאתגרת כל פעם מחדש. השאלה היא לא "האם הטוב יגבר על הרע" אלא ב"איזו דרך הפעם?". וכשאתה מעיין אתה מגלה שמגוון הדרכים הוא רב, וכשאתה מעמיק אתה מזהה, לעיתים, מאחורי כל דרך גם השקפת עולם. זוהי השקפת עולם על השאלה הקיומית המתמדת: "כיצד יכול הטוב בעולמנו לגבור על הרע? (וזאת בהנחה שהוא אכן מסוגל לכך)". ולכל במאי תשובה משלו לשאלות: לאלו ערכים מחויב הטוב? עד לאיזה שפל יכול לרדת הרע? מה הם כללי המאבק ותכסיסיו? ומהו אותו מהלך מבריק ונכסף בעזרתו יצליח הטוב לגבור על הרע? לא נדון, כמובן, בכל השאלות אלא נתמקד רק בזו האחרונה. גם בזאת, לא נפרט את כל מגוון התשובות לשאלה, רק נתווה מספר קווים מרכזיים הנדרשים לנו.

ג, הרגע האחרון.

אמרנו שישנו מוטיב מרכזי בסרטים בו לקראת סוף המערכה גובר הרע על הטוב והנה הוא הולך ומכניע אותו לבלתי יקום עוד. ואז ממש ברגע האחרון הכל מתהפך והטוב מנצח. מה קורה באותו רגע?

ישנם שני קווים מרכזיים לתשובה. הראשון טוען שיש יכולת לטוב לגבור על הרע גם בנתונים העומדים לרשותו, הוא רק צריך למצות את יכולותיו שלו ושל סביבתו. השני סבור, שאחרי הכל, הטוב במגבלותיו אינו יכול להכריע את הרע בהפקרותו. אם המאבק ישאר בתחומי הנתונים המצויים במשחק הרגיל, אין סיכוי לטוב לשרוד. ברגע האחרון, הדבר שיציל את הטוב יהיה התערבות החיצונית לו ולרע, שבכוחה ובעוצמתה תביא לקריסתו של הרע.

הקו הראשון, "הפנימי", מציע שלל אפשרויות. יש תסריט הטוען שברגע ההכרעה, ברגע האמת, ימצא הטוב בעצמו כוחות שלא ידע שיש בו ובעזרתם ינצח. תסריט אחר מציג את יכולתו של הטוב למצוא גם ברע נקודת תורפה, בה ניתן לאחוז ולהכריעו. תסריט אחר סבור שהנצחון לא יבוא מכללי המאבק עצמו. צריך מישהו חיצוני שיפתיע ברעיון או מעשה מקורי ולא צפוי, שדווקא באמצעותו ניתן לנצח. ישנם תסריטים שהולכים בכוון זה ומדגישים דווקא את יכולתו של גורם שזילזלו בו למצוא ברגע האחרון רעיון מקורי או מעשה בלתי צפוי. ההכרעה באה לעיתים מידיו של ילד, זקן, אשה או גורם אחר שמודגש במהלך הסרט כזניח במאבק העיקרי.

הקו השני, "החיצוני", מציע גם הוא מגוון דרכים, אם כי תמיד מדובר בהתערבותו של גורם חיצוני ל"משחק". זה יכול להיות ברק שמסנוור את הרשע, רעידת אדמה שגורמת לו לאיבוד שיווי משקל, מלאכי עליון המתערבים ומכריעים באחת, מפולת שלג או כדור תועה ועוד ועוד.

ניתן להציג את ההבדל בין במאֵי הקו הראשון לאלו של הקו השני, כהבדל שבין הומניסטים לדתיים, בין המאמינים באדם לבוטחים בה', בין המאמינים שרק האדם אחראי לגורלו והוא בכוחותיו יכול לגבור על הרשע וליצור עולם טוב יותר לבין המאמינים בבורא עולם המשגיח על עולמו ורק הוא ביום פקודה ישלוף חרבו מנדנה, יכה בלוויתן נחש בריח ויכריע את המאבק בעצם התערבותו. אך דומה שדיכוטומיה זו אינה הכרחית ואף אינה נכונה, כיוון שגם בעולמה של הדת מצויים שני הכיוונים.

ד. חנוכה ופורים.

שני חגים במחזור השנה שלנו הם מתקנת חכמים – חנוכה ופורים. כל אחד מהם מייצג במהותו את אחד הקווים שהזכרנו לעיל – חנוכה את הקו ה"חיצוני", הטוען שצריך התערבות שמים בכדי לגבור על הרע בעולמנו, ופורים את הקו ה"פנימי", שהאדם יכול בכוחו העצמי להכריע את גורלו לטובה. ונפרוט בהם אחד לאחד[1].

חנוכה כיצד? אומרת הגמ' במסכת שבת: "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון[2]. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." (שבת כא:). אנו נהלך בהסבר נס פך השמן בדרכו של המהר"ל מפראג, שאין מתאים ונפלא ממנו לנדון דידן. אומר המהר"ל שבמאבק בין ישראל ליון, שהמלחמה הפיזית בו היא ביטויו של מאבק רוחני. ישנם שני שלבים. ישנו שלב בו תגבר יוון על ישראל ויש בכוחה לגזור גזירות ולבטל תורה, ח"ו, מישראל. גבורת יון על ישראל באה לידי ביטוי בעולם הגימטריא. יון בגימטריה ערכה 66, היכל[3] בגימטריה ערכו 65, מכאן שיש כח ליון לגבור על ישראל במציאות הרגילה של העולם הזה. אבל, אומר המהר"ל, לישראל יש "נשק סודי", בלתי קונוונציונלי ועל טבעי, שבעזרתו הם יכולים לגבור על כוחה הטבעי של יון. יון יכולה לקדש הטבעי הישראלי אך לא לקדש הקדשים העל טבעי, זה שבא לידי ביטוי בחותמו של כהן גדול הנכנס פעם בשנה לקדש הקדשים. כמובן שלא נכנס במסגרת זו לעיון בדברי המהר"ל מפראג רק נפיק מהם לצרכינו פה ונאמר שנס פך השמן של חנוכה מבטא שני עקרונות: א. שבנתונים הטבעיים של העולם הזה, יש עליונות לרע על פני הטוב והוא יכול להכריע את העולם כולו לצידו. ב. תקוותו של הטוב אינה בתחומי הטבע אלא בעזרה על טבעית שתפרוץ לטבע באופן ניסי בשעת הכרעה גורלית ותכריע את הכף לטובת עולם טוב יותר. הרגע האחרון, שבו כמעט אופסת כל תקוה מהטוב ורק אז מתפרץ הנס, באה לידי ביטוי בפך היחיד הנחבא שנמצא לאחר חפוש יסודי.

ביטוי קולנועי מובהק לגישה זו ניתן למצוא בסרט "בעל זבוב". הסרט, המבוסס על ספר בשם זהה שחיבר ויליאם גולדינג,  עוסק בחבורה של ילדים הנקלעים לאי בודד בעקבות התרסקות מטוס, מנסים לשרוד עד שיבואו להצילם ובונים בינתיים חברה משלהם. עד מהרה מתפלגת החבורה לשתי קבוצות. אחת, בראשות ראלף, המנסה לפעול מתוך הגיון, משמעת, רגישות ותרבותיות ומייצגת את "הטובים". הקבוצה המייצגת את "הרעים", בראשות ג'ק, פועלת מתוך דחפים, סיפוק מיידי, הפחדה ומניפולציות, ורוע הגולש לרצח ולפגיעה באינטרסים שלהם. במהלך העלילה הולכים ומתעצמים "הרעים", במקביל להחלשות "הטובים" והידלדלות קבוצתם, בעקבות רציחות. הסרט מגיע לשיאו כאשר קבוצתו של ג'ק מנהלת מרדף אחרי ראלף, שנותר היחיד מכל קבוצתו, על מנת להורגו. לאחר מרדף ממושך כושל ראלף ורודפיו משיגים אותו. את מותו הבלתי נמנע מונעת ברגע האחרון התערבותו של קצין, הנמנה על קבוצה מבוגרים שבאה לחלץ את הילדים מהאי. בהקשר זה יש לציין שהחילוץ נתאפשר באופן אבסורדי רק "בזכות" מעשיהם של "הרעים". במסגרת מאמציהם ללכוד את ראלף ולהורגו, שילחה חבורת ג'ק אש בכל האי ולמעשה שרפו את כל היקום שעמד לרשותם. האש והעשן הללו הם שמשכו את תשומת לב הנוסעים בים שזיהו את האי והגיעו אליו.

למעשה, "בדרך הטבע", היה אמור הרע לגבור על הטוב ולכלותו. לסוף הטוב שותפים שני צדדים: א. גורם מחוץ ל"יקום"/סיפור הסגור, שהיה בכוחו להתערב והתערב בפועל. ב. הצד הרע בעצמו. האש שהצית כדי לגרום רע נישאה למרחקים והסיטה את תשומת לב השטים בים[4].

פורים כיצד? פה הדברים מצויים ברובד הפשט. עיקרו של המאבק הוא בין המן למרדכי[5]. המאבק הגלוי שביניהם, שהוא סמוי ואינו מפורש במגילה, הוא מאבק פוליטי[6] קשה ומתיש. מאבק בין תומכי הגלובליזציה, מבית מדרשן של אשור ובבל, אותה דוחף המן לבין תומכי הלאומיות, מבית מדרשו של כורש והצהרותיו, הנתמכים ומונהגים ע"י מורדוך/מרדכי. המאבק הסמוי ביניהם, שהוא הגלוי ומפורש במגילה, הוא המאבק האידיאולוגי – הלאומי יהודי – הערכי. במאבק הפוליטי על גורלו של עם ישראל מרוויח מרדכי נקודות עם כניסתה של אסתר לארמון, על אף שאינה מגדת עמה ומולדתה. אך בשלב המתקדם של ה"תסריט" פותח המן פער עם התמנותו למשנה למלך, מינוי המאפשר לו את מכת המחץ של "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ושללם לבוז". המאבק הפוליטי למעשה הוכרע ולמרדכי אין יכולת לגבור על המן והרגע האחרון ממשמש ובא. תחושת הרגע האחרון בא לידי ביטוי בתגובת היהודים: "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים". בשעה זו לא תעזור אלא תושייתה של אסתר המלכה, זו שעד כה לא היה פסיבי ממנה ועתה נדרשת ממנה היפר-אקטיביות, יצירתיות ותבונה. חוסר שם שמים והנהגה ניסית במגילת אסתר כל כך מוקצן ובולט שהוא רק מעצים את הפן "הפנימי", אותו הדגשנו בדברינו. ביכולתו של הטוב לנצח את הרע, גם בכללי ונתוני העולם הזה ועל אף המגבלות הערכיות בהן הטוב מגדיר את עצמו, אך לשם כך הוא צריך בשעת משבר את יצירתיותם ותבונתם של אלה, שבשעת שגרה עומדים מן הצד ומסתכלים[7].

הזכרנו לעיל שחנוכה ופורים, שבאופיים עסקנו, מתייחדים בכך שהם חגים מתקנת חכמים. אך מורכבות זו שמצאנו בהם נוכל למצוא גם בחגים מן התורה, אם כי רק נרמוז לכיוונים ואת המשכם יעשה הקורא בעצמו. כוונתנו לקישור שבין חנוכה לפסח וימי ניסן ולקישור פורים לימים נוראים ולתקופת תשרי. חנוכה קשור לחנוכת המשכן וחנוכת בית שני ומאידך "כפורים = כמו פורים". ניסן הוא ראש השנה ע"פ גאולת מצרים העל טבעית[8] ותשרי הוא ראש השנה הטבעית המחזורית. גאולת פסח הניסית מוליכה למתן תורה, תשובתו של האדם בימים נוראים, מכח "אין הדבר תלוי אלא בי", מוליכה לשמחת קבלת תורה. בעולמה הכולל של האמונה הדתית משמשים שני הקווים המרכזיים זה לצד זה וגם משלימים זה את זה.


[1] יש להבהיר: הגדרתי פה את חנוכה שהוא בצד אחד ולא בשני, אך אין הדבר מדוייק. כפי שנעשתה חלוקה בין חנוכה לפורים, כך ניתן היה לעשות חלוקה בחנוכה עצמו בין נס המלחמה ה"פנימי" לבין נס פך השמן ה"חיצוני". חלוקה זו היא למעשה החלוקה שבין תיאור חנוכה שבתפילת "על הניסים", המתמקד במלחמה, לבין תיאור חנוכה בגמ' שתובא להלן, המתמקד בנס פך השמן. את הדברים שייכתבו להלן, על יחסי חנוכה ופורים, ניתן להשליך גם על יחסי נס המלחמה ונס פך השמן בתוך חנוכה עצמו. כיוון שאין מאמרנו זה מתמקד בחנוכה, לא יפורטו הדגשים הייחודים לניסי חנוכה עצמם ועוד חזון למועד. התייחסותנו במאמר זה לחנוכה תהיה מצד נס פך השמן כמבטא פתרון "חיצוני".

[2] מה חנוכה? ששנו חכמים (בברייתא) ימים של חנוכה שמונה הם, שלא להספיד בהם ושלא להתענות בהם.

[3] ב"היכל" כוונתו לחלק במקדש שדרגתו "קדש" ובו נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. ההיכל מבטא את הקדש הישראלי.

[4] לכאורה, אם הרע היה שולט בעצמו ולא מגיע לאיבוד עצמו לדעת בשריפת האי, הייתה נמנעת גם הצלת הצד הטוב. מאידך, כנראה מובנה ברוע שבשלב מסויים הוא מאבד את שליטתו בעצמו וזו היא נקודת התורפה שלו, כי בכך הוא מביא על עצמו את רעתו. אפשר שכך היה מאז דור המבול כשהשחית את הארץ, סדום כשביקשו לפגוע במישהו מתוכם שבעטיו ניצלה נפשם ורכושם, ועד הנאצים כשבגדו בבריתם עם בריה"מ ותקפו אותה.

[5] אמנם יחסי הכוחות אינם שווים בעוצמתם והמן הוא המשנה למלך, אך גם מרדכי, במקביל, אינו סתם יהודי מהשטייטעל. את ההיגד "ומרדכי יושב בשער המלך" צריך להבין ע"פ הקבלה ל"שער העיר". אברהם עושה מו"מ עם עפרון ועם "כל באי שער עירו", בעז גואל את רות ברשות הזקנים היושבים בשער העיר, נערה מאורסה שזינתה מוצאת לשער עירה ועוד. שער העיר הוא מקום מושב המשפט, מועצת העיר ומרכז ההנהגה והשלטון. כשמרדכי יושב בשער המלך האימפריה הפרסית, דהיינו הוא אחד מיושבי השער, משמע שמעמד מאד מכובד יש לו וגם הרבה כח והשפעה פוליטיים ומהלכים במסדרונות הארמון. כך שמרדכי מהווה יריב פוליטי משמעותי להמן ולא סתם קטלא קניא.

[6] עיין הערה קודמת.

[7] אגב זאת נעיר ש"תסריט" זה מאפיין את מעשיהן של נשים נוספות במשברים דומים. עיין יעל וסיסרא, האשה התקועית במצור יואב שר צבא דוד על עירה, יהודית והולופרנס, להבדיל – דלילה ושמשון ועוד. עם זאת, על אף הנשיות המודגשת בדוגמאות הנ"ל, אין להתעלם מדוגמת היסוד של דוד וגלית. ואין מתאים יותר לעניננו זה מאשר דברי החכמה של קהלת: "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא: וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, י"ג – ט"ז).

[8] נזכיר רק שישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה וברגע האחרון, על סף השער החמישים ממנו אין תקומה, נגלה עליהם הקב"ה וגאלם באותות ובמופתים.

כנר על הגג

א. פרטי רקע 

הסרט "כנר על הגג", בכיכובו של חיים טופול, הוא עיבודו הקולנועי של הרומן "טוביה החולב" שכתב שלום רבינוביץ, או בשמו הספרותי "שלום עליכם". שתי היצירות, הספרותית והקולנועית, הפכו מהר לרבי מכר ונחשבות לקלאסיקות בתחומיהן. על אף שמדובר בסיפור אחד וביצירה קולנועית השואבת מזו הספרותית, בכל זאת מסרים הפוכים עולים מההשוואה ביניהם.

שתי יצירות אלה הינן דוגמא יפה ליכולתו של עיבוד, במהלך של העברה ממדיום אחד למדיום שני. לשנות דגשים ותוכן באותו סיפור. עיבוד, כמו תירגום, הוא סוג מסויים של פרשנות, הנעשה ע"י המעבד/מתרגם גם שלא במודע וגם אם הוא נעשה באותו מדיום. ק"ו כשמדובר בעיבוד המתיישם במדיום שונה מזה של המקור. לקולנוע כלי ביטוי שונים מלספרות ודרכים משלו לבטא עוצמות, רגשות, מתח וקצב וכדו'. החלטתו של הבמאי להשתמש בפן מסויים של זווית צילום, עוצמת קול, אורך סצינה, קטעי תסריט וכדו' היא הכרעה גם בדגש התוכני ובמסר אותו הוא רוצה להעביר. אם היצירות מתפתחות בהפרש זמן זו מזו, כשפער תרבותי בין התקופות, באים לידי ביטוי ביצירות גם הפערים בין עתות היצירה. אם תוסיף לכך מיקום גיאוגרפי שונה, בעל פערים תרבותיים, בו נתפתחו היצירות, הרי לנו שכל יצירה היא "תבנית נוף מולדתה". אילו היו לנו כל הנתונים הנ"ל ולא הוספנו עליהם פער אפשרי בין קהלי היעד של היצירות, דיינו!. אילו גם היה פער בין קהלי היעד, אך המסר מ"מ לא היה שונה משמעותית מיצירה ליצירה, דיינו!. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שבנידון דידן, בסיפור ובסרט על טוביה ובנותיו, מצאנו פערים בעיבוד, במדיום, בזמן, במקום, בקהל היעד ובמוקד המסר, שהוא לא רק שונה אלא אף הפוך. ובכל זאת ברור לכל שבראותנו את "טוביה החולב" ו"כנר על הגג", באותו סיפור עסקינן.

את הסיפור "טוביה החולב" כותב שלום עליכם, יהודי משכיל מבוגרי ה"חדר", באוקראינה בראשית המאה הקודמת. עשרות שנים מאוחר יותר, ב- 1971, יוצא הסרט "כנר על הגג" בארצות הברית ומתקבל בחמימות בקרב גולת אמריקה, המתרפקת על תרבות "בית אבא" של מזרח אירופה, ממנה נתרחקה. שתי היצירות מתארות חברה מסורתית המתמודדת עם שינויים חברתיים ותרבותיים המתחוללים בקרבה ובעולם בכלל. שלום עליכם, בהתאם לסיפור חייו האישי, פונה אל החברה המסורתית הסובבת אותו ומבקש לדבר בשבח השינוי והתמורה. נורמן ג'ואיסון, במאי "כנר על הגג", וג'וזף שטיין, המחזאי, יושבים בלב השינוי המדובר ו"מוכרים" ליהדות אמריקה, באמצעות חיים טופול, "TRADISHION" – חווית מסורת.

שאלות ריקוד נשים עם ספר תורה בשמחת תורה וקריאת מגילת אסתר לנשים ע"י נשים, ששבו ועלו לאחרונה בעוצמה בישובנו, מלמדות שכמיהתה של חברה מסורתית לשינוי אינה רק סיפור לרומן וגעגועיה של חברה משתנה למסורת מוצקה אינם רק תסריט לקלאסיקה קולנועית, המתח המתמיד הקיים בין מסורת ושינוי הוא מנת חלקה של כל חברה מסורתית החיה בעולם משתנה. התגובה למתח, זו המודעת וזו שאינה, היא שתקבע האם המסורת תיטמע ותעלם בקרב השינוי, תשרוד מולו או תתפתח ממנו. בתגובותיו של טוביה למתח המדובר עוסק הסרט ובמאמרנו זה נבחן את התהליכים העוברים עליו.

ב. כנר על הגג

"כנר על הגג" הוא לא רק שם של סרט אלא גם ובעיקר אורח חיים, השקפת עולם, תהליך פנימי והתמודדות בלתי פוסקת. לכנר העומד על גג רעפים משופע אורבת סכנת הנפילה משני צדדיו. הכנר המנגן על הגג בפתיחת הסרט מסמל מיד בהתחלה את הדילמה והקושי שילוו את הסרט. אם יפול לצד אחד, המסמל מסורת, יביא בכך לשקיעה והתאבנות. אם יפול לצד השני, ההולך ומשתנה, הרי שיסחף בכנפי השינוי המובטח. זה, כמו זה, מהווים מתכון להתרסקות המסורת ולהעלמות מן המפה, תרתי משמע, ודוגמאות היסטוריות לכך לא חסרות.

חוץ מבפתיחה, מופיע הכנר בסרט עוד פעמיים, פעמיים המנוגדות לכאורא זו לזו.

פעם אחת הוא מופיע בשעה שאודל, הבת העומדת במרכז הדילמה השלישית שבסרט, הולכת ונוטשת את עולמה היהודי ואת בית אביה. בשעה זו מסמל הכנר את המסורת ומנסה בקסמי כינורו למשוך לעברו את הנערה המרקדת, בעוד היא נסחפת לכוון בחיר ליבה שבכוון הנגדי. אבי הנערה הרואה בעיני רוחו את התמונה, בה מצד אחד מנסה נואשות כנר כפוף עם קסקט וכנור להלחם על לב הנערה מול נער צעיר וחסון במיטב שנותיו, רואה את חולשתה של המסורת ואת אובדן בתו.

פעם שניה מופיע הכנר בסוף הסרט, בשעה שר' טוביה מגורש מאדמתו עם כל בני העיירה בעיצומו של חורף מושלג. נפרד טוביה בעל כורחו מביתו, מרכושו, מקהילה שהיתה חיה ותוססת ע"פ מושגיה ומיציבות דתית וחברתית שהיו מנת חייו וחיי משפחתו. מבוסס טוביה בשלג ומושך בכח כתפיו עגלה עם מעט רכוש שנלקח, בדרך אל ארץ לא נודעת. הולך טוביה ולצידו מתלווה ניגונו של כנור עם בעליו. זהו הכנור שכעת מתריס במסורת ובשומריה. מלווה הוא את טוביה מן הצד כאומר "זו תורה וזו שכרה ??". אין לר' טוביה תשובות מילוליות לשאלות שמעלה הכנר, שהן למעשה גם שאלותיו שלו למראה המצב, אך במבטו הוא מסיים את הסרט במילה המרכזית בה הוא פתח אותו: "TRADISHION" – מסורת !!!

ג. מסורת.

"ר' טוביה" – כך הוא נקרא בפי מכריו. ולא בגלל היותו תלמיד חכם אלא דווקא בגלל שהוא אינו כזה. הסרט "כנר על הגג" עוסק בהתמודדות העממית עם השינויים המתרחשים ולא בהתמודדות ההלכה ובית המדרש עימם. דבר זה מהותי בסרט כיוון שאין לדמות את ההתלבטויות, השיקולים, המתחים, העוצמות וההכרעות שבהתמודדות זה לאותם דברים אצל משנהו. כשיש פער בנקודות המוצא ובתחנת היעד, גם הדרך שונה, לטב ולמוטב.

הסרט בפועל פותח בתיאור ה"קרקע היציבה" עליה נסמך היהודי הפשוט. בשיר "TRADISHION" נסקרת העיירה היהודית המזרח אירופאית הטיפוסית על שלל רבדיה, הציבוריים והמשפחתיים. מהדינמיקה הנוצרת בה מגבש היהודי את אורח חייו ואת השקפת עולמו. אין הוא שואל שאלות וגם לא מצפים ממנו שישאל שאלות. הוא פשוט שוחה בתוך הזרם הכללי. זו אינה נאיביות של מי "שאינו יודע לשאול" אלא דוגמא לשלמותו הנפשית של מי "שאינו נדרש לשאול". ביטוי נפלא לזה היא הסצינה בה עומד טוביה בין חבריו ובין בחור צעיר הבא לעיירה ודנים כולם בחדשות העולם והצאר הרוסי. אומר הבחור את דעתו ור' טוביה מאשר שיש משהו בדברי הלז וקובע: "הוא צודק !". פונה אחד מבני העיירה וסותר את דברי אותו בחור. לאחר מחשבה קלה רואה טוביה שגם דבריו של זה דברי טעם הם ומאשר: "גם הוא צודק !". בא השלישי ושואל בתמיהה: הכיצד זה יכולים שניהם להיות צודקים אם הם סותרים זה את זה בדעתם? לא מהסס ר' טוביה ועונה מיד מיניה וביה: "גם אתה צודק !".

אבל הכל נכון עד שנדרשים לתשובות ומתוכן לשאלות גופם. החדש שואל שאלות ומאתגר את הישן. כיוון שלא הוטרדו מכך, צברו המסורת, העממיות ושטף אורח החיים, במהלך הילוכם, נורמות ומנהגים שונים וגיבשה הקהילה צביון מסויים. משנשתנו הזמנים הועמדו ערכים אלה במבחן המציאות ונדרשה המסורת, ע"י השינוי, לבדיקה עצמית, לזיכוך סיגים, לדרוג עיקר וטפל, להערכת המתחדש ולתהליך הסתגלות. הכל הסכימו ומסכימים שדווקא השמירה על יסודות המסורת תובעת התאמת המערכת למציאות המשתנה. אמנם, על אופייה ומהותה של אותה התאמה חלוקים כל הזרמים והפלגים ביהדות, כמו בדתות אחרות, מאז ולתמיד.

ואנו בטוביה החולב קא עסקינן.

ד. "זמר שלושת התשובות".

מעט מאוחר אבל עדיין נצרכת – העלילה. סביבות 1900, ערב המהפכה הקומוניסטית, באנטבקה, עיירה יהודית ההולכת ומתוודעת לעולם חדש ולערכיו. לטוביה, החלבן של העיירה, וגולדה, המנהלת ברמה את משק ביתה, שבע בנות, שהגדולות שבהן מגיעות לפרקן. עיקר הסרט מתאר את התקשרותן של שלשת הבנות הראשונות עם בני זוגן, כשסיפור ההתקשרויות משקף את סיפור התמודדותו של טוביה אביהן עם מושגיו של העולם החדש. סיפורן של הבנות מדורג וקשיי ההתמודדות מתעצמים מבת לבת וכן ה"מחיר" המסורתי שטוביה נאלץ לשלם. צייטל, הבת הבכורה, מציבה את הצעד הראשון בשינוי והיא מבקשת את הסכמתו לקבוע בעצמה את בן זוגה ולא להשתדך ע"פ הכרעת ההורים. הבת השניה מבקשת להנשא לפרצ'יק, משכיל יהודי שיצא מעולם הדת ונושא באמתחתו את משנת קרל מארכס ואת נס המהפכה והמרד בצאר הרוסי. זוג זה אינו מבקש את הסכמת האב אלא רק את ברכתם. בשלב הבא תנשא אודל, בתו השלישית, לאחד הצעירים הגויים שבסביבתם. על מעשה זה אין היא מבקשת לא ברכה וכ"ש שלא הסכמה. עם כל בת נדרש טוביה לשאלות עקרוניות יותר במוסד הנישואין המסורתי ומהן לשאלות יסוד בעולם המסורת בכלל.

את תגובתו של טוביה יש לחלק בין זו שכלפי שתי הבנות הראשונות וזו שכלפי השלישית. במקביל, יש לחלק גם בין תגובתו לראשונה לזו שלשניה. את רצונה של צייטל קשה לו לקבל, אך הוא מכיר בפער לגיטימי בינו לבין הדור הצעיר ומשלב את השינוי במכלול חייו. עם החלטתה של בתו השניה משלים טוביה בלית ברירה, אם כי מוכן לראות צדדים חיוביים בחתנה ולתת את ברכתו לזוג. מעשי הבת השלישית כבר היו מעבר ליכולותיו. לא רק שאינו מכיר במעשיה אלא גם בה עצמה אינו מוכן להכיר ואוסר את איזכורה בביתו.

יש לדון הרבה בתגובותיו של טוביה. הם מציבות שאלות דוגמת: האם יכול היה בכלל לנהוג אחרת ולצפות לתוצאה טובה יותר? מה היה קורה אילו לא היה מסכים גם לצייטל הראשונה? (לשאלה זו השלכות בעיקר על הבת השניה, כיוון שצייטל ודאי הייתה מצייתת לו, אודל השלישית ודאי לא הייתה נשמעת לו, אך מה היתה עושה, לאור תגובתו, זו השנייה?). ואולי אם לא הייתה ראשונה, לא היו כלל שניה ושלישית? אולי הוא בתגובתו לראשונה הכשיר למעשה את הקרקע למעשי הבאות? האם המציאות האמיתית גם היא מדורגת מתימטית או שהיא בלתי צפויה? גם דחיית השלישית וההישרדות עם השניה, מצריכות דיון פרטי בכל אחת, אך כאן נתייחס רק להזדהות עם הראשונה.

מצד אחד צייטל מהווה את ה"אתגר" הכי פשוט, מאידך היא הראשונה לתבוע את השינוי במסורת. בקשתה להנשא לבחיר ליבה מחייבת את טוביה, לראשונה, לשפוט באופן עיוני את עצם ערך המסורתיות ולהתעמת עימה ישירות[1]. ההתלבטות מחייבת אותו להגדיר מחדש את יסודות הזוגיות ולמצוא ערך חיובי במשתנה החדש, ערך שיכול להשתלב בתוך כלל העולם הדתי שלו[2]. לולא מצא טוביה ערך דתי פנימי במשתנה החדש, לא היה כל ערך להכרעתו החיובית, כפי שלא היינו מתרשמים אילו הכריע לשלילה בלא לחפש כלל ערך כלשהו באותו חדש. כל דבר חדש מבקש ראשית שיבחנו את ערכו הפנימי, אח"כ שישקפוהו אל מול יסודות המסורת ורק לאחר מכן שיוכרע שילובו בעולם הדתי והכללתו במסורת. קבלה ללא מציאה, כמו שלילה ללא חיפוש, הן כבר בעיה ב"גברא", לא ב"חפצא"[3].

ה. בין "טוביה החולב" ל"טוביה בארץ המובטחת".

כיוון שאורך הדף מחייב שלהי סיום, נשלים רק בהגדרת פער מהותי בין עולמו של טוביה החולב בזמנו לעולמנו אנו כיום. הפער הוא שלטוביה באנטבקה היה אורח חיים מסורתי ולנו אין דבר כזה.

אבהיר דבריי בדוגמא. כשנתפשט ה"שולחן ערוך", על ארבעת חלקיו, בעולם היהודי נערכו ה"אחרונים" לכתוב עליו פירושים. לא כולם פירשו את כל ארבעת החלקים, וגם מי שכתב לא הוציא את הכל ביחד אלא בהדרגה ע"פ חלקים. למעשה, החלק הראשון שזכה לביאור מקיף היה חלק "חושן משפט", ומאידך, החלק האחרון שנתפרש היה חלק "אורח חיים". תיאור זה אינו רק פירוטו של מידע היסטורי, אלא בחלקו גם שיקוף וביטוי של מציאות חברתית היסטורית. הפרשנות ל"שולחן ערוך" נכתבה ע"פ דרישות ואילוצי ה"שטח". כמות השאלות שהופנו לגדולי הדור ורמת נחיצות התשובות היא שהכתיבה את סדר העדיפויות בכתיבת הפירוש. עיקר הלחץ היה סביב הסכסוכים הממוניים שהגיעו להכרעות שיפוטיות בפני בתי הדין. היחסים הממוניים, תוקף הנהגת הקהילה ושאלות עקרוניות משפטיות, שהם ליבו של חלק "חושן משפט" שב"שולחן ערוך", היו לב העיסוק העיוני והמעשי של הישיבות וראשיהן. מאידך, דווקא חלק "אורח חיים" הוא האחרון שנתפרש, כיוון שבנושאיו, כמות ולחץ השאלות היו נמוכים הרבה יותר. כיום זה אולי נראה מוזר שדווקא בחלק העוסק בשטף ושיגרת חייו של היהודי לא נשאלו רוב השאלות, אך זהו לב הפער. אז, את כל הקשור לענייני "אורח חיים" לא למד היהודי הפשוט מהרב והוא לא הלך לשאול אותו שאלות בתחומים אלו. הייתה מסורת עממית ברורה, שהייתה ידועה לכל, שנתגבשה בקהילה או במדינה במשך שנים רבות הייתה מוכרת לכל אדם. היא נלמדה משטף החיים ומהדינמיקה החברתית. הצביון הדתי היה מוכר לכל ושאלות אל הרב הופנו בעיקר בנושאים אחרים.

אנו כיום חיים במציאות שבה כל דבר שואלים את הרב, מקטון ועד גדול. ייתכן שזו מציאות הכרחית, אך צריך לדעת שביסודה היא מציאות בעייתית. מציאות זו הינה תוצר של כמה גורמים. ראשית ועיקר לכל היא שואת יהודי אירופה. נכחדו חיי פרט וחיי קהילה, נתפזרו הנותרים ונתערערו המסורות. היסוד המוצק שנותר הוא הספרים הכתובים, בהם יכול לעיין הרב ובכח הוראתו נעשה מעביר המסורת. נוסף על כך העימות הפנימי המתמיד מול מציאות חילונית והצורך להגדיר התייחסות לתרבות המערב. כשכל זה מתהווה בעולם המשתנה בקצב שידרוגי המחשב, מתקשה הציבור הרחב להגדיר מתוך תסיסת חייו צביון ומסורת ברורים. במציאות הנתונה, עיצוב אופי והגדרת צביון מתוך שטף חייה התוסס של הקהילה הם אתגר הנתון לפתחו של כל פרט בה, קטן כגדול. ומשנתיישב הדיין לדון, אין הוא רשאי עוד להסתלק מן הדין ומן ההכרעה ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו".


[1] יש לציין שבעימות הפנימי המתואר בסרט ישנו פגם מהותי, שכן טוביה דן במסורת שהורים הם המשדכים רק מצד עצם המסורת שבדבר. אין הוא מתייחס כלל לערך הפנימי שיש לעצם שידוך ע"י ההורים (ויש ערך !!!… ואכמ"ל) ולמחיר שתשלם בתו על איבוד ערך זה. אין זה בהכרח אמור לשנות את הכרעתו, אך זהו שיקול שאין להתעלם ממנו.

[2] אין הדיון פה סביב הזוגיות ולכן לא נדון בהכרעתו, החשוב לעניננו הוא בחינת המסורת ומציאת ערך במשתנה החדש, היכול להשתלב בכלל המחשבה הדתית.

[3] אין משפט זה בא לשפוט את בעייתו של האדם שאינו יכול להשתנות או שמשתנה בקלות רבה אלא רק למקד ולהגדיר את הדיון. מאידך, "בעיית הגברא" דורשת דיון לעצמה ואין כאן המקום.

סרטים ותכנים – הקדמה

בתקופה מסויימת מימי שהותנו בישוב סנסנה, יצא לאור על ידי אחד החברים עלון תרבות שכלל מגוון רשימות במגוון תחומים. במסגרת זו פירסמתי לראשונה מאמרים שתכניהם מתבססים על סרטים ועל הניתן ללמוד מהם.

בשלב מסויים אספתי את המאמרים שפירסמתי, הוספתי עליהם נוספים שטרם ראו אור, ועיבדתי את האוסף לכלל חוברת מאמרים סביב מעגל השנה על בסיס סרטים ותכניהם. את החוברת פתחו שני מאמרים, שתיפקדו במקום מבוא, ולא היו קשורים דווקא למעגל השנה אלא כללים לסרטים ותכנים.

להלן תוכן העניינים של אותה חוברת:

————————————————————-

הקדמה

         תמונות מסרטים – עיון קולנועי.

במקום מבוא

         כנר על הגג

         צלילי המוזיקה

לראש השנה

         לשמע קול שופר

לשמחת תורה

         הנזירות בלוז

לחנוכה ופורים

רווח והצלה יעמוד ליהודים

לפסח – כנגד ארבעה בנים

הבן הרשע – מלחמת הכוכבים

הבן התם – "תם מה הוא…"

הבן שאינו יודע לשאול – פורסט גאמפ

לשבועות

אהבה גנובה

————————————————————–

בשלב זה אני חוזר ומעלה את המאמרים כרשומות נפרדות העומדות כל אחת בפני עצמן. עם זאת, ההקשר למעגל השנה יישמר בעזרת התגיות המוצמדות לרשומה ובהם יכלל גם החג אליו הם התייחסו. המאמרים יועלו לבלוג קרוב לחג אליו הם קושרו.

כשפרסמתי את המאמר הראשון ב"תרבותון", העלון הנזכר לעיל, הקדמתי לו הקדמה המתייחסת לנושא. כשעיבדתי את המאמרים לקובץ הוספתי עוד מספר מילות הקדמה. להלן שתי ההקדמות שנכתבו אז, המצטרפות להקדמה זו:

הקדמה

תמונות מסרטים – עיון קולנועי

הצפייה בסרטים היא מזה זמן מקצוע חשוב ובעלת מקום של כבוד בתרבות הפנאי של כלל הצבור המעורה בתרבות ובאומנות הכלליים. מקום של כבוד יש לעולם הקולנוע גם בסולם האתגרים וההתמודדויות של הציונות הדתית ביחסה אליו כמקצוע אומנותי, כבילוי של תרבות פנאי, כמעביר מסרים ותכנים וכמשקף בד"כ הווי וסגנון חיים שאינו תואם את מסגרת החיים הדתיים וערכיהם.

למעשה, עד היום, מזה עשרות שנים, לא הצליחה הציונות הדתית כחברה להתמודד בצורה כוללת עם אתגר זה. הכשלון הוא כה גדול עד שאחוז גבוה מאד מהכוללים עצמם במסגרתה אינם מודעים או רוצים להיות מודעים אפילו לעצם הבעייתיות שבסוגיה. נסיונות שונים במסגרות כאלו ואחרות נעשו ונעשים בנדון דידן אך לכלל תופעה חברתית או מאפיין של תרבות ציונית דתית לא הצליחו להגיע.

בהנעה!

גדי ג.

——————————————————————

הקדמה זו פתחה את סידרת המאמרים שפירסמתי במסגרת "תרבותון סנסנה". אמנם, כמחצית מהמאמרים לא נתפרסמו שם לבסוף, אך שמורה למסגרת זו זכות הדחיפה הראשונה.

מלכתחילה עמד כל מאמר לעצמו, רק לכשאספתי את כל המאמרים לכלל קובץ אחד, נתגבש אצלי הרעיון לסדרם על דרך מעגל השנה. חלק לא מבוטל בקובץ תופסים שלשת המאמרים המוקדשים לפסח. הקו המנחה שלהם הוא כמובן מאמר ההגדה "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". לצערי, עד כה, לא הצלחתי למצוא סרט שיבטא נכון או ישקף כהלכה את דמותו של הבן החכם ומשום כך בקובץ שלנו הם עדיין רק שלשה אחים.

קהל היעד של המאמרים היה תושבי סנסנה, על אופיים, והמעיין הדק ודאי ישים לב לכך בסגנון ובתוכן. לא שיניתי מאפיין זה עם גיבוש המאמרים לקובץ ובהקשר זה יש לקרוא חלק מהכתוב.

המחבר

———————————————————————-

גם בשלב זה, בו אני מעלה את המאמרים לבלוג, לא הכנסתי שינויים משמעותיים. אפשר שבהמשך אכניס עדכונים ושיפורים במאמרים שונים באופן פרטני.

כמובן, בע"ה  ובמידת האפשר, אוסיף מאמרים נוספים בעת חפץ.

עיון מהנה ומעשיר

"ברוך מרחיב גד" – גדי גזבר

תרבות ה"יָ-מָ-מָ" לאור "הנזירות בלוז"

פורסם לראשונה ב-:

"תרבותון", עלון תרבות יישובי, סנסנה, קיץ תשס"ב

מבחינתנו, העיון ב"נזירות בלוז" הוא שלב המשך לעיון ב"צלילי המוזיקה". בשניהם הדיון הוא סביב השתקפותה של הדת בקולנוע והיחס בינה לבין "החיים שבחוץ". בשני הסרטים נקודת המוצא היא מאד ברורה: ישנה הפרדה ברורה ומוחלטת בין שני הצדדים וכל קישור הוא מזדמן ולפי צרכים מוגדרים. את עיוננו ב"נזירות בלוז" נתחיל מנקודת מוצא מתקדמת, המבקרת את דמותה המשתקפת של הדת בסרטים אלו ואת הדיכוטומיה שבינה לבין מכלול החיים. דרכנו היא שתורה ומלאכת שמים יש להם הכרח להתבטא בכל שדרות החיים וגווניהם. עם זאת, מאידך גיסא, בצורה חדה וברורה צריך לומר שאין משמעות הדבר שהדת והחיים מתערבבים זה בזה, מבטלים מחיצות, מתבוללים זה בזה וכל שרץ טהור וכל טהרה שורצת על פני הארץ. מתחים, פערים וסתירות לאין סוף יש בין הצדדים ברוב רבדיהם, כפי המוכר לכל המצוי והמעורה בשניהם, ואין ספק שבעצם המחשתם העוצמתית של הפערים צודק הקולנוע ואף עושה זאת בצורה מרשימה. ביקרותנו כלפיו היא: 1. שלרוב, הדת מוצגת מנקודת ראות חילונית ועל כן היא לרוב אפרורית, סגורה ומצומצמת. 2. שעל פי מייצגי הדת, לפחות ב"צלילי המוזיקה" ודומיו, נקודת המוצא של הבעיה היא גם נקודת הסיום של הפתרון, דהיינו כל עולם לבדד ישכון. נֹח לנו כשאותם מייצגי דת הם נוצרים, אך נודה ולא נבוש שמשנה סדורה היא אף ביהדות, ברמה כזו או אחרת, ואף בתוכנו, הציונות הדתית.

אך עלינו לשבח את במאי הקולנוע שבמקום בו הדגישו את הפער שבין הדת לחיים, הם השתדלו גם להציג פתרונות למצוקה סוציולוגית ופילוסופית זו. לא נדון כמובן בכל מכלול האפשרויות (ועם זאת, כיוון שפטור בלי כלום אי אפשר, נזכיר רק את "זרה בתוכנו", המתחולל בקהילה החרדית בארה"ב,  ואת עלילת "העד" שבקהילת ההימישים שבארה"ב.) ונתמקד בפתרון המוצג בסרט הנדון פה, "הנזירות בלוז".

אך קודם לעלילת הסרט. מרי קלארנס, שם בדוי, היא נזירה חדשה במנזר קטן בלב שכונה בסן פרנסיסקו. למעשה היא דלורס ון קארטיה, שם אמיתי בסרט, זמרת מועדונים ונערתו של פושע בכיר, שהייתה עדה לרצח העלול להפליל את אותו פושע. לצורך הגנתה היא מוחבאת במנזר ועיקר הסרט מתאר את חייה במנזר, היחסים המתרקמים עם שוכניו וההשפעות שיש לכל צד על השני תוך כדי עימות, סתירה ובנין. הדמויות המרכזיות בסרט הן וופי גולדברג, שם אמיתי במציאות, המתרגלת לחיי המנזר, ואם המנזר, המעכלת את בת חסותה. הן המייצגות את העולמות הסותרים והעימות שביניהן, זה שלמעשה גם בסרט לא מסתיים. שלש דמויות משנה בסרט המושפעות מאלו המרכזיות. אחד זה הכומר בכנסיה, שמעמדו רם משל אם המנזר והוא דווקא תומך ברפורמות של הנזירה החדשה, אך למעשה דמותו הקולנועית ממש אינה מרשימה ויותר מזה ולצערנו אינו תורם ולא כלום למהות דיוננו. דמות משנה שניה היא אחת הנזירות המהווה דוגמא יפה לנפגעת פוטנציאלית מהרפורמה הדתית שמנחה מרי קלארנס ועדות חיה להתגשמות אזהרות וטענות אם המנזר, המתנגדת לרפורמות. דמות המשנה השלישית היא מרי רוברט, גם היא אחות במנזר והיא דוגמא הפכית לזו הקודמת, דהיינו נזירה שהרפורמות רק היטיבו עם תפקיד הנזירה שנטלה על עצמה.

אך מהו טיבה של אותה רפורמה דתית המוצגת בסרט? מהו הפתרון המוצע בו לפער שבין הדת והחיים?

אם נסתכל בעין חיובית נקרא לזה התאמה של הדת לצורכי ותנאי החיים המשתנים. אם נביט מנקודה שלילית נוכל לקרוא לזה "פופולריזציה של הדת".

הכנסיה ריקה ממאמינים, שירת הנזירות במקהלה כושלת מכל זווית אפשרית ואין שום ביטוי של תסיסה, ערנות, שמחה ומתח חיובי בפעילות הדתית. את המצב משפרת פלאים מרי קלארנס, ודווקא מתוך נסיונה כזמרת מועדונים. המקהלה, תחת ניצוחה, מתחילה לעבוד בצורה מקצועית ורצינית, לרפרטואר מוכנסים אלמנטים חדשים, מודרניים וקצביים, תוכן השירים הוא דתי אך המוזיקה היא מאד לא מקובלת בסביבה זו. המאמינים נכנסים לכנסיה ומתרבים מפעם לפעם והכומר מתמוגג מנחת.

במאי הסרט הוגן דיו בכדי להציג דיון רציני בשינוים שהציע לצורך צימצום הפער בין הדת ובני האדם ואם המנזר וומרי קלארנס מתעמתות בסוגיה זו ללא גישור. האם יש פה העדפה של כמות על פני איכות או שמא זה מביא לזה? האם באי הכנסיה באים להנות מהצגה נחמדה או שמא מתוך שלא לשמה יבוא לשמה? האם הדת עצמה יש בה גם פנים קלילים שכאלה או שסגנון זה עושה את הדת זולה, רדודה ושטחית ופוגם ברוממותה, קדושתה, השראתה הרצינית ובהדרה?

שאלותיה של אם המנזר נוקבות והבמאי נזקק לאישורו של האפיפיור המגיע לכנסיה בכדי לתת "הכשר" לסגנון מתקדם זה. אך למעשה אין לו תשובות טובות לשאלות אותן הוא שם בפי אם המנזר.

מי שלא חווה שירה דתית אמיתית המבוטאת בפה ללא כל כלי זמר או עזר שהוא לא יבין את עומק הבעיה. דורות ראשונים שרו בפה עם עוצמות לב כבירות, אך נתמעטו הדורות והחלו לחוש צורך בכלי זמר, אח"כ נתאוו לקצב ומשם לריקוד ותנועה. כשזה לא הספיק החלו להכין תאורת במה ועשן ונזקקו לרמקולים מחרישי אוזניים שיכניסו "לאווירה". אח"כ זה עבר לקפיצות משונות ומשם לתנועות אגרסיביות ומה עוד. השנים האחרונות הטיבו גם עם הצבור הדתי. זה החל ב"פיאמנטה", דומיו וממשיכיו בסגנון הרוק והג'אז הדתי, הלך והתגוון בתנועת ה"קרליבכיזם" והמשיך לסגנון הריקוד המתבטא בקפיצות לגובה ובשוטטות פרטנית על רחבת הריקודים, מה שכיניתי "תרבות יָ-מָ-מָ". האם התהליך המתואר הוא ביטוי לעוצמות דתיות פנימיות או ביטוי לאיבוד הפנימיות והעצמת החיצוניות? בסרט שואלת אם המנזר מה יהיה ברגע שאחרי החגיגה? מה יחזיק מעמד לאחר שמרי קלארנס תעזוב? האם יש פה דתיות אמיתית או זיוף? ואני שואל מה מרגיש אדם לאחר שהוא שר בדבקות אין קץ "משה ואהרן בכהניו" שלש וארבע פעמים ומקפץ את כל "מזמור לדוד" בהתלהבות? במה זה קידם אותו?

זה עתה עברנו את ט"ו באב, עוד תאריך עברי שהצליח להשתרש בתודעת הציבור הישראלי הכללי ואתה אינך יודע אם לשמוח בכך או שמא לבקש רחמים על עמך ישראל. האם לגבש נוער חילוני לחוג תנ"ך באמצעות לימוד שיר השירים כנושא ראשון הוא רעיון מחוכם או טריגר זול ומשפיל? האם עיסוק בשיר השירים כפשוטו בלבד הוא רווח נקי גם אם מינימלי או עקירת הדת וסילוף המקראות?

דומה שגם במאי הסרט לא הגיע להכרעה ברורה בסוגיה שכן אף שהאפיפיור בכבודו ובעצמו קם למחוא כפיים למקהלה החדשנית, את המנזר המשיכה לנהל אם המנזר השמרנית והקפדנית. עם זאת אין ספק שגם הרבה עוצמה של אמת יש בפתרון המוצג ב"נזירות בלוז" והוא בא לידי ביטוי בשיר המסגרת, שיר בשני חלקים, הפותח את הסרט והמסיימו, שמתווה דרך נכונה בלימוד "שיר השירים" ואולי גם בהפנמת יום ט"ו באב. שיר של זמרת מועדון השרה אל ועל אהובה האנושי המתפתח לשיר בעל תוכן ומשמעות דתית בשינוי מילים, בשינוי מקום השירה ובשינוי כוונת השרים והשומעים. דומני שעל אף שיר המסגרת, מה שבטוח ניתן ללמוד מהסרט הוא שגם לגדולי הפושעים יש יחס של כבוד לדת בעוצמות שאולי אותם כדאי ללמוד מהם.

שבת שלום.

צלילי המוזיקה

פורסם לראשונה ב-:

"תרבותון", עלון תרבות ישובי, סנסנה,  חורף תשס"ג

 

קלאסיקה קולנועית בניצוח ג'ולי אנדרס המגלמת את מריה, מועמדת לנזירות, המשולחת מן המנזר לשמש אומנת לשבעת ילדיו של קצין בכיר בצבא האוסטרי. עלילת הסרט המתארת את מערכת היחסים שיוצרת מריה עם הילדים ועם אביהם מתרחשת בצל הכיבוש הגרמני את אוסטריה במלחמת העולם השניה והתנגדותו הפטריוטית של האב הקצין לכיבוש זה.

הסרט פותח בתיאור הפער בין אופיה של מריה להווי המנזר, אליו היא רוצה להתקבל, ובחוסר השתלבותה בו. במאי הסרט ביקש להמחיש בעזרת מריה והנזירות פער גדול ועמוק יותר, זה שבין הווי ואופי החיים הדתיים לבין חפץ הרצון האישי והפרטי, או במילים אחרות: השאיפה למימוש עצמי. סופו של הקטע, בו משולחת מריה אל מחוץ לכותלי המנזר מבטא למעשה את המסקנה העקרונית שמימוש עצמי אמיתי אינו יכול להתממש במסגרת החיים הדתיים.

ננסה לעקוב אחרי האמצעים הקולנועיים בהם משתמש הבמאי להמחיש את הסוגיה ולבדוק את הסכמתנו או חוסר הסכמתנו עם הצגת הבעיה ועם מסקנתה. התמונה והצליל הם כוחו הגדול של הקולנוע והבמאי לא חסך שימוש בהם להמחשת הנושא. את מריה אנו פוגשים לאחר פתיחה ארוכה של צילומי טבע מרשימים, נוף בראשיתי, מרחבים מוריקים, שלג, מים והרים. את כל אלו מלווה מוזיקה קצבית ומתאימה ועל רקע התמונות והמוזיקה מתגלה מריה רוקדת בהרים ואיתם, מתוך פרץ של שמחת חיים, טבעיות שופעת וחופש ומרחב ללא גבולות. את האווירה המושלמת והאידיאלית כל כך מנפץ באחת פעמון הכנסייה, שבצלצוליו הבוטים, החד גוניים והנוקשים מזכיר למריה שהיא מתוחמת בזמן מוגדר, שהיא נמצאת במקום לא לה ושהיא שוב חורגת מהמסגרת שנקבעה לה. המסגרת אותה קבעה בנוקשות הכנסיה.

המצלמה עוברת למתחם הכנסיה וממתינה למריה שתבוא מן ההרים ובינתיים אנו מאזינים להווי הכנסיה. גם לכנסיה יש תמונות וצלילים משלה, ניגודיים בצורה מושלמת לסצינה הקודמת. ברקע נשמעים קולות מקהלת הכנסיה שגם היא, כמריה, שרה אך השירה אחרת. המקהלה עומדת במקום אחד, שירתה מונוטונית וכנסייתית וצליליה כבדים. למוזיקה זו משתלב הצילום. הכנסיה היא מקום צר ומתוחם, כל הצילומים הם על רקע קירות אפורים החוסמים כל מרחב והכל מדוד וקצוב. בעוד שמריה מצולמת על רקע המרחבים שמאחוריה ולצידה, הנזירות מצולמות בד"כ בתקריב וללא כל רקע.

ההשוואה היא מאד ברורה ובולטת. מבלי מילים, באמצעי קולנועי בסיסי, מוליך הבמאי את הצופה מלבן לשחור וממרחב למיצר ומביאו לתפישה מסויימת של הדת ולהערכה מוגדרת של האלטרנטיבה לה. במסגרת דיונים קבוצתיים וסמינרים, בבני עקיבא ובמדרשות ליהדות, קטע זה הוא מאד נוח לדיון כיוון שהוא עוסק בנזירה ובנצרות ומאד קל למשתתפים להזדהות עם מריה ולומר כך דרכה של הנצרות, אך זו רק טעות אופטית כיוון שהנצרות פה היא רק דוגמא וביטוי להלך מחשבה שמתאים גם לאחוז גבוה מאד של יהודים, לא דתיים ואף דתיים.

על רקע השחור והלבן הנ"ל מעניינת מאד השיחה המתרחשת במנזר בין הנזירות על התאמתה של מריה לחיי המנזר ולאופיו. מספר משתתפים לשיחה זו – אם המנזר, הפותחת את הדיון, סגניותיה המציגות עמדה חד משמעית וברורה וחברותיה של מריה, מועמדות לנזירות באמצע תהליך הכשרתן, החלוקות בדעתן. העמדות הן מאד ברורות. אצל חברותיה של מריה יש עוד מן ההווי שמחוץ למנזר אך יש בהן גם מהחינוך הדתי שספגו בלימודיהן ועל כן יש בהן אוהדות ויש בהן המתנגדות מאד למריה. בפי סגניות אם המנזר מניח הבמאי את הביטוי הברור להלך המחשבה הדתי כפי שהוא מעוניין להציגו והן אכן מתנגדות נחרצות להסמכתה של מריה, כיוון ששילובה עם אופיה הנוכחי בשורות המנזר אינו אפשרי. על רקע דעת הסגניות מעניינת דעת אם המנזר. דווקא הסמכות הרוחנית הגבוהה ביותר בסיטואציה המתרחשת היא זו שאינה חד משמעית בדעתה, היא גם אינה מביעה דעה אלא בעיקר מנחה את השיחה אך יותר מזה מביאה את כל הנוכחות לראות פנים חיוביות במריה גם במסגרת הדתית ושאין בהתנהגותה רק מן השלילה. כך למעשה מסתיים שם דיון הנזירות – בשירה משותפת של פזמון השיר המתלבט באופן אמיתי באפשרות שילובה של מריה במנזר.

ואנו ראוי לנו להתבונן בעצמנו ולבדוק האם גם אנו רואים את היחס בין חיי הדת וההווי האלטרנטיבי להם כפי שרואה זאת הבמאי? אם לא, כיצד כן? אם כן, אז למה אנחנו מה שאנחנו? האם שילוחה של מריה מהמנזר כמסקנה של הדיון הוא לא מסקנת מאקרו למסקנות מיקרו רבות שאנו מקבלים בחיינו? איך בכל אופן יכולה מסגרת חיים דתית להכניס לתוכה קרן אור מרקדת ומקפצת? איך קרן אור כזו  יכולה להשתלב בתוך חיים אלו?

אם כך ואם כך ובלי כל קשר לנושא הנדון לעיל, כדאי לכל אחד מאיתנו לקחת עימו לדרכו בחיים המורכבים את המשפט האחרון (מצוטט פה בפראפרזה) שאומרת אם המנזר למריה, בטרם היא משלחת אותה מן המנזר אל החיים בחוץ: "גם כשא-להים סוגר דלת, הוא תמיד במקביל גם פותח חלון ! "

%d בלוגרים אהבו את זה: