Archive for the ‘ספר שמות’ Category

הכרעות והשלכותיהן – לפרשות כי תשא, שמיני ושלח

 בין סגריריות חורף לפריחת אביב, תשע"ט
לע"נ אבי מורי ז"ל (כ"ד שנים לפטירתו), לכבוד גבורות אמי מורתי תבדל"א בבריאות ונחת.

 

הכרעות והשלכותיהן
לפרשות כי תשא, שמיני ושלח לך

שאלת השלכות חטא העגל על אהרן –
חלקו של אהרן לאור תיאור המעשה, הסבריו למשה לאחר מעשה, רצון ה' להשמידו ע"פ משה בס' דברים. אחרי שנסנכרן הכל וניתן הסברים לגווניהם,  עדיין יש לשאול: איך יכול להיות, בטח ע"פ רש"י שהמשכן הוא אחד מתוצאות חטא העגל, שאהרן קיבל את תפקיד הכהן הגדול? הכתוב מתאר, משה מאשים, אהרן מתפתל, הקב"ה מתאנף להשמיד, וזהו 'גזר הדין'? אפשר להתווכח אם צריך עונש מוות/ מאסר בפועל/ על תנאי/ מעצר בית/ עיכוב בקידום/ הערה פיקודית או סגירה מחוסר ראיות. אבל לתת לו את תפקיד הכהן הגדול ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם??? האם היה יועמ"ש כלשהו שהיה מסוגל להגן על כך בפני בג"ץ או נציב שירות המדינה ולטעון למידתיות כלשהי ב'עונש'???

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר"

משמע שאת חטא העגל הניעה הבנת העם שמשה רבינו מאחר מלרדת מההר, ומכאן והלאה נתגלגל הכל. על סמך מדרש המילה "בשש":משרטט ר' יהושע בן לוי את רצף האירועים:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי "בושש" אלא "באו שש". בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום, בתחלת שש, אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש – ולא השגיחו עליו. מת – ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן "כי זה משה האיש" וגו'." (שבת פט.)

נקודת המוצא של ריב"ל היא שמשה ידע מראש שהוא עולה להר למשך ארבעים יום, ושהוא יידע בכך את העם וזקניו. לפי זה, במשך כל ארבעים הימים היו ישראל שלווים ורגועים, ואפילו לאחר שבושש משה בשש שעות. רק לאחר ערבוב השטן את העולם, נתערבבו אף הם.

אמנם, מלבד קשיים שונים בתיאור זה, מפשט הכתובים הדבר אינו הכרחי ושינוי נקודת המוצא אולי יבהיר יותר את שארע. לשם כך נשוב לסוף פרשת משפטים, לתיאור עליית משה להר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם… וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר" (שמות כד, י"ב – טו).

הנה לא הגדיר משה בדבריו כל זמן לשהייתו, ורק הכתוב הוא שמלמדנו: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שם, י"ח). אפשר שמשה כלל לא עדכן את העם בעלייתו אל ההר לתקופה משמעותית. העם ראה את משה, בימים שקדמו למעמד הגדול, עולה ויורד בהפרש של יום אחד בלבד. מבחינתו, משה עולה שוב פעם לקבל את הלוחות וירד מחר. רק הזקנים הבינו שמשה עולה אל ההר למשך זמן לא מוגדר וקיבלו הנחיות וממלאי מקום. גם אם עדכנו הזקנים את העם, עדיין מדובר בזמן לא מוגדר. העם, מצידו, התחיל לשאול שאלות אחרי 4-5 ימים, אחרי שבוע זה כבר היה נושא שיחה בשבילים ואחרי שבועיים כבר לא יכלה ההנהגה שלא לצאת בהודעה מסודרת לעיתונות. אלא שלא היה לה הרבה מה לומר, כי גם היא לא ידעה דבר ברור, ובהשראת הערפל שעל ההר נמסרו דברים מעורפלים, שרק הגבירו את השאלות והולידו קונספירציות. מישהו טען שמינוי ההנהגה החילופית מעיד שהוא בכלל לא מתכוון לחזור ושהיא תהפוך מזמנית לקבועה. אחר אושש זאת בהסבירו, על רקע ההר הבער באש, שמשה עלה בסערה השמימה במרכבת אש וסוסי אש, וראה זאת בסרט עתידני כלשהו. השלישי לגלג עליו שהוא 'חי בסרט' וטען שגם אם מישהו (או שלשה…) מצליח לצאת מתוך כבשן האש פעם אחת, הרי שנס לא מתרחש פעמיים וכל יום, אבל כך או כך האיש משה כנראה לא עתיד לחזור. אחרי שלשה שבועות כבר כולם היו בלחץ ובסוף השבוע הרביעי גם בטחונם העצמי של הזקנים כבר החל להתערער (אולי…). חודש שלם שרד העם בעזרת הסברים והבטחות לא ברורים אך לאחר ארבעים יום לא נותר איש במחנה שידע מה קרה למשה. הסברה הכי הגיונית הייתה שהוא מת וכך הם דימוהו. כנראה שזו הכוונה בתיאור השטן המראה לישראל את משה מוטל מת במיטתו המרחפת, מסתבר שגם אהרן, חור ושבט לוי לא יכלו לספק לעם כל הסבר הגיוני לגורלו של משה, הם פשוט האמינו שהוא יחזור, ללא כל סבירות הגיונית, ולפי זה פעלו.

 

"וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"                      (שמות לב, א)

בהמשך, כשיפגוש יהושע את משה מההר לעבר המחנה עם הלוחות, הוא יאמר למשה: "קול מלחמה במחנה", וכאיש שיצא להלחם בעמלק ומכיר קולות מלחמה, הוא לא טעה וזיהה נכון. היתה מלחמה, מלחמת אחים, והיא התרחשה בין תומכי ההמתנה למשה, ובראשם אהרן וחור, לבין מבקשי העגל. זו הייתה מלחמת אחים של ממש. חור וסיעתו טענו שעשיית העגל תמוטט את כל 'הישגי' התגלות ה' בסיני, מעמד מתן תורה והדרגה הרוחנית שאליה הגיעו. לא זו בלבד אלא שהמעשה יביא לביטול זכות קיום עמ"י (שהרי למה יצאנו ממצרים אם לא לעבוד את ה' בהנחיית משה?…) וממילא להשמדתו (כפי שבאמת רצה הקב"ה לעשות ע"פ דבריו למשה, ולמעשה הם צדקו). מבקשי העגל טענו שההמתנה למשה ממש הזויה ו"הסיכוי שמשה רבנו יצא חי מתוך האש של מרומי הר סיני שווה בערכה לסיכוי שפרעה וחילו יצאו ממעמקי המים של ים סוף ויחזרו לרדוף אחרינו !… הרי כולנו  שמענו את קול ה' ולא יכולנו לעמוד בזה וכמעט שפרחה נשמתנו (כפי שיתוארו דברינו ע"י משה בפרשת ואתחנן, בע"ה…), אז עד כמה שונה מאיתנו משה רבנו? הוא לא ילוד אשה? אז הוא שמע את כל הדברות, הוא נכנס לאש ולערפל לכמה ימים (אולי ששה/ שבעה), אבל כבר שבועות שהוא לא יורד. הוא בטוח מת שם, אין שום הגיון ריאלי שיכול להסביר מה קרה לו. אתם ממתינים לשווא למשיח שלא יבוא, לא יטלפן וגם אין מצב שישלח ווטסאפ כי בטוח נגמרה לו הסוללה ואין על ההר נקודות הטענה וגם לא wi-fi (יש על ההר קליטה חזקה מאד, אבל לא סלולרית…). אתם מחכים למישהו שלעולם לא יגיע ! חייבים להתאים את עצמנו למציאות, להיות ריאליים, לצאת מהקבעון ההלכתי והשמרנות האורתודוכסית, להכיר שהשתנו הטבעים והזמנים ולפנות אל דרך חדשה.".  המשמרת הצעירה של סיעת הנאמנים והממתינים עמדה בקרן הרחובות 'דרך מצרים' ו'מעלה ישראל' וצעקה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ונוער העגלים הזהובים עמד בפאתי שכונת הערב רב עם שלטי "לא נפחד מדרך חדשה". זו הייתה ממש מלחמת אחים, כי על הפרק נדרשו תשובות עם השלכות הרות גורל לטענת כל צד, והיו בה הרוגים, מן הסתם, משני הצדדים. מחז"ל אנו יודעים רק על הרוג אחד, חור משבט יהודה.

 

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:  וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:  וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר"                     (לב, ב-ה)

אהרן[1], כמו כולם במחנה, לא ידע מתי משה יחזור. בינתיים מתפתחת במחנה מלחמת אחים עם הרוגים, ואין דרך פשרה בין שני גישות עם השלכות קוטביות כל כך, והוא, שנותר לבד מההנהגה שהותיר משה בדבריו "מי בעל דברים יגש אליהם", צריך לקבל הכרעה קריטית –

אם להתעקש על המעמד הרוחני והבשורה הערכית שאליה הובא עם ישראל עם כל ההשלכות על ההיסטוריה והאנושות כולה, לצאת למלחמה גלויה ולהכנס למלחמת אחים

או

האם לזרום עם מבקשי העגל, להשתלב בקבוצת מקבלי ההחלטות ואנשי המעשה של הכיוון ובכך לנסות לצמצם במידת האפשר את העבודה הזרה שבמהלך. בכך בעיקר יציל את עם ישראל ממלחמת אחים עקובה מדם עם הרוגים רבים משני הצדדים וימנע מלחמה שלא יהיו בה שום מנצחים אלא רק מפסידים. יהיה שבר רוחני וערכי שיקח אלפי שנים להתאושש ממנו, עם ישראל יפסיד חלק רב ומשמעותי מדרגתו, אבל מאידך, עם ישראל יהיה חי.

נשתהה עוד רגע לחוש את עוצמת הדילמה…

ואהרן הכריע ! בין 'תורת ישראל' ל'עם ישראל', הוא בחר בשני. אפשר שדמות דיוקנו של מנחם בגין באלטלנה נראתה לו באותה שעה כשהוא יוצא כנגד מלחמת אחים, מ"מ אהרן לקח על עצמו את ההכרעה ואת השלכותיה. והיו לה השלכות לטב ולמוטב.

נשים לב לכך שאהרן לא רק נמנע מלהתנגד לכך שהעם יעשה מה שהוא רוצה ולא רק הורה על המחנה שלו 'לנצור אש', אלא הגדיל ועשה מעשה בפועל והיה שותף מרכזי בעיצוב העגל !! להלן נטען שלא עשה זאת רק בכדי לצמצם את הנזק אלא מסיבה מהותית יותר.

לא הייתה זאת רק הכרעה מקומית של אהרן. אלא "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" וכשם שגזרו בבית דין של מטה כך קיבלו עליהם בבית דין של מעלה.

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם  קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:  וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:   (לב, ז-י)

נשים לב שדברי הקב"ה מחולקים לשתי פניות, כאשר לאמיתו של דבר הדברים, מצד תוכנם, יכלו להיאמר בפניה אחת בלבד. ההפרדה בין הפניות באה להסב את תשומת הלב לפער או שינוי שיש ביניהן. הדגשה לכך נמצא בעובדה שהפניה הראשונה נעשית בלשון דיבור והשניה בלשון אמירה ומקובלים אנו ש'וידבר' מבטא לשון קשה ו"ויאמר" משקף לשון רכה ומרוככת. לאור זאת ניתן לומר שאכן מוצגות לפנינו שתי עמדות שונות שהובעו מפי הגבורה. לפנינו הן ערוכות בערבוב, אך אם נרצה להעמידן בטהרתן נציגן כך:

עמדה א:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… שִׁחֵת עַמְּךָ… סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם… רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם  קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:  וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל

עמדה זו משקפת את האמת הנוקבת, ה'שמיימית', של בית דין של מעלה שחייבה, בעימות שבין 'עם' ל'תורה', להכריע בצורה חדה וחותכת בעד ה'תורה'. אם מישהו צריך להתאים את עצמו, זה העם אל התורה ולא, ח"ו, שהרי מה הן שגיונות בני אנוש לעומת תורת אמת? "אנשי קדש תהיון לי" – לאנשי קדש אני זקוק, לא לסתם אנשים !. הייתה לכך משמעות אחת בלבד: "וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" ובכך גם הותרנו את התורה על כנה וגם מתן תורה לא היה לשווא, שהרי היא ניתנה למשה. וכל השאר? אין חפץ בהם ויהיו "כצל עובר".

עמדה ב':
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה… וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" !

מנין הגיעה 'התרככות' זו? מה הבסיס ל"הניחה לי", שממנו הבין משה, ע"פ חז"ל, שהוא אמור להציג עמדה שונה?

כביכול, אהרן בהכרעתו 'תפסו' להקב"ה ובמו ידיו הקדים תרופה למכה. תמהנו לעיל על כך שאהרן נטל חלק פעיל בעשיית העגל ולא הסתפק רק בהימנעות וניטרול מלחמת אחים. אבל אהרן ידע לתפוש את הרגע ולקבל החלטה אמיצה. אילו העם היה עושה את העגל מנקודת המוצא ש"אלה אלהיך ישראל", ברגע העשייה היה נגזר דינם לכליה ואילו להימנעות אהרן ממלחמה ולתפילת משה על ההר לא הייתה שום משמעות והשפעה שכן כבר נגזרה גזירה. אהרן הבין שהכרעתו בעד העם חייבת לבא לידי ביטוי מעשי במציאות בטרם יבצע העם משהו מעשי מנקודת ההשקפה שלו. ברגע שאהרן צר בחרט במו ידיו מתוך ייחוד קוב"ה ושכינתיה ולשם הצלת עם ישראל, ובמילים אחרות עשה 'עבירה לשמה', הרי שבזה עקר את עוקץ חומרת המעשה ובאותו רגע נפתחה האפשרות ל"ועתה הניחה לי".

 

נקדים מעט את המאוחר ונביא חלק ממפגש משה ואהרן לרגלי ההר והעגל:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי  הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן… וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:          (לב, כא – כה)
מה היה עושה משה אילו היה במקומו של אהרן באותה סיטואציה? כיצד היה מכריע?

מנימת הביקורת העולה מהפסוקים הנ"ל נראה לומר שמשה עצמו מזוהה היה עם העמדה הראשונה שייצג הקב"ה בפנייתו אליו. והדברים מסתברים שהאיש האמון על התורה והיא מזהה עצמה כ"תורת משה", "איש הא-להים", זה שזכה להתקרב הכי קרוב שאפשר, יכריע כאמת הנוקבת, זו של מעלה ויניח להקב"ה לעשות כראוי בעם קשה ערף.

אפשר שפער ההכרעה בין אהרן ומשה נובע מ'תבנית נוף מולדתם'. אהרן גדל בתוך עם ישראל ונולד אל תוך חברה משועבדת. הוא ראה את הנשים הנלחמות על הילודה ועל עתיד העם ואת המחירים ששילמו על כך. השתלב בין אלו שנלחמו על זהותם ולא שינו את שמם ואת מלבושם ופגש בעם פשוט הנלחם על זהותו, גם אם במרכיבים רבים הוא דומה למצריים.

משה רבנו, לעומתו, גדל בארמון פרעה על כל הנובע מכך ומאוחר יותר שהה עשרות שנים בצל חותן בעל מעמד בכיר במדין. הוא מעולם לא טעם טעם עבדות ולא פיתח סולידריות של קבוצה במצוקה. הוא היה זקוק למסלול החיים שעבר לצורך מימוש מיטבי של הייעוד שהוטל עליו, אך עם זאת לא התעצב עד כדי הכרעה כאהרן.

 

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי… וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו… וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ"

מבלי לגרוע בנ"ל, ידע גם משה רבנו לתפוס את הרגע, לעמוד על משמעותו ולשנות כיוון בהתאם למתבקש. אזנו הרגישה שמעה את האמירה "ועתה הניחה לי", וכפי שמציינים חז"ל, הבין שמוחלטות העמדה הראשונית נסדקה ונפתח הפתח לכיוון אחר. אולי אפילו לשון "הניחה לי" מורה על הצבתו כבורר בין 2 העמדות, זו של מעלה וזו של מטה. כך או כך, משה מקבל למעשה (אם כי לא להלכה, כמשתמע מתגובתו המאוחרת בפגישה עם אהרן) את הכרעת אהרן ובדבריו מעלה טענות נסיבתיות להצלת הם ישראל המבוססות על ההכרעה בדבר ויתור על הדרגה הרוחנית הגבוהה תמורת הצלת העם.

 

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת… וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ"

כמוזכר לעיל, וכביאור הרב מדן, יהושע, כאיש מלחמה, יודע לזהות קולות מלחמה והוא כנראה לא טועה בהערכתו שהתרחשה מלחמה במחנה. העובדה שהכתוב מציין "וישמע יהושע", ולא "וישמעו משה ויהושע" או "וישמע משה" כמתבקש אם היו הקולות הנשמעים באותה שעה, מלמדת שיהושע מתייחס לקולות שהוא שמע כבר קודם, לפני רדת משה, ואותם הוא זהה כקולות מלחמה. כאמור, אכן התרחשה מלחמת אחים במחנה ויש להניח שמספר ההרוגים בה היה גבוה מאחד (חור). בתשובתו, מעדכן משה את יהושע, בהתאם למה שלמד על ההר, שאכן הייתה מלחמה אבל היא כבר הסתיימה ולמעשה אין בה כלל מנצחים אלא רק מפסידים…

 

" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי  הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:  וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:  וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:  וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:  וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם"                        (לב, כא – כה)

בהתעלם מהתיאור ההיסטורי שבדברי אהרן הטעון עיון, נתמקד בפתיחה ובסיום.
אהרן פותח ב"אל יחר אף אדני" וזה כנראה מתכתב ניגודית עם דברי הקב"ה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם". אהרן מסביר שהבין את עוצמת העמדה שדרשה הפעלת חרון אף, כמו גם את השלכותיה, ובכל זאת הוא עומד מאחורי הכרעתו ש"אל יחר אף אדני" (ותחת ה'נ' צריך לנקד, אולי, בקמץ במקום בחיריק).

במקביל הוא מתייחס לעמדת משה "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", וזו לשון המתכתבת עם שמיעת יהושע את "קול העם ברעה" ופרשנותו שמדובר במלחמה. אהרן מתייחס למלחמת האחים שהתרחשה במחנה ולכך שמשה מבין את ההתלבטות הקשה שעמדה לפניו. גם בזה אין הוא חוזר מהכרעתו.

ההיגד "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" מתכתב גם עם תיאור הכתוב בהמשך "וירא משה את העם כי פרע הוא". מכירים אנו את התחלפות האותיות 'ב' ו'פ' והחלפת האותיות מרמזת גם על חילופי וחילוקי הדעות. אהרן דיבר על מניעת מלחמת האחים, ואילו משה רואה שמעשיו של אהרן גרמו לפרעות ולפראות העם. כאמור לעיל, משה קיבל למעשה את הכרעת אהרן ובהתאם לה התפלל על בני ישראל, אך נותר בגישתו העקרונית, לפחות לעת עתה.

 

מכאן נחזור להשלכות האירוע על אהרן.

"וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" (דברים ט, כ)

הקב"ה קיבל את הכרעת אהרן, אך מספר דברים משתקפת מורכבות. להכרעה היה מחיר רוחני והשמדת אהרן נתבקשה בכדי לכפר על כך. פה נתגלתה עוצמה נוספת של משה רבינו, בהצליחו 'להפוך זדונות לזכויות' או במילים אחרות: להמיר מאסר בעבודות שירות. למנף את ההכרעה הממתנת לכלל מהלך מעצים.

אהרן קיבל את הכהונה הגדולה בבחינת: "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (סנהדרין פב, א; ב"מ פג, ב) – מציע ההצעה הוא שיבצע אותה. הד למעשהו כאן מתבטא מאוחר יותר בשלהי אירועי קרח ועדתו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף:  וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם:  וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה"                       (במדבר יז, יא-יג)

הפסוק האחרון מקבל משמעות מיוחדת אם מעמידים אותו על רקע פסוק המתאר את משה:

"אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת  דְּבַר ה' ".            (דברים ה, ה)

גם משה וגם אהרן עומדים בין ה' ובין העם, אלא שמשה בתפקיד להגיד את דבר ה' ואהרן לעצור את המגפות ולהציל את העם. בשלהי קרח הוא עמד 'רק' בין החיים והמתים, אך באירוע המכונן, בחטא העגל, הוא עמד ממש "בין ה' וביניכם".

אהרן, בחלקו בחטא העגל, כונן את ההכרעה בעד הצלת העם ובעקבותיה קיבל את האחריות על התחום: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ" (מלאכי ב, ה), אך צריך להדגיש שאהרן אינו ממונה רק לתפקיד 'הסניגור הלאומי', בחינת ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. כאמור, הוא עמד בין ה' ובין ישראל, ומשום כך, במידה שהוא מייצג את ישראל בפני הקב"ה, הוא יצטרך לייצג את הקב"ה בפני ישראל. אחריות כפולה זו משתקפת בתחילת ספר ויקרא, בכפילות שבפרשיות הקורבנות, זו של פרשת ויקרא (- ייצוג העם) וזו של מחצית א' בפרשת צו (- ייצוג הקב"ה). הכהונה הגדולה אינה רק זכות משמעותית ועמדה מכובדת אלא בעיקר אחריות גדולה ל'תיווך הוגן' בעקבות ההכרעה שנטל על עצמו בחטא העגל.

 

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי"    (ויקרא ט, א)

כאמור, אהרן גם 'שילם מחיר' על הכרעתו. הכתוב "התאנף ה' להשמידו" משקף עונש יזום שהוגדר מן השמים לאהרן, אך הוא כנראה נוטרל בתפילת משה. ה'עונש' הקשה יותר בא כתוצאה נובעת מהכרעתו שלו.

לשיטת רש"י, ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', המשכן, כמו גם מינוי אהרן ובניו לכהנים, הם תוצאת חטא העגל והכרעת אהרן. רוצה לומר, הצלת ישראל, למרות החטא, נתאפשרה בזכות הכרעת אהרן לוותר על גובה דרגת 'לוחות ראשונים', דהיינו הנוכחות הא-להית הייתה נותרת על מכונה כבהר סיני ואילו ישראל, ח"ו, "ואשמידם", ולהעדיף 'לוחות שניים', דהיינו נוכחות מצומצמת, נבדלת ומכונסת בכדי שתתאפשר שרידות ישראל.
חנוכת המשכן נעשית בצל חטא העגל:

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר, ולמה לא אמר לו פר אלא עגל, לפי שע"י העגל נתפקפקה הכהונה בידך ובעגל היא מתבססת בידך, ולא עוד אלא שלא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל לפיכך א"ל הקדוש ברוך הוא אף הם יקריבו עגל, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל,         (תנחומא שמיני ד)

כלל העם, שלא היה מסוגל לדרגת 'לוחות ראשונים', קיבל את המעבר לדרגה נמוכה ומתאימה יותר בהשלמה והבנה, גם אם בצער עמוק על שלא הצליחו לעמוד ברף הגבוה שהוצב להם ויכלו לזכות בו. הקושי האמיתי ניצב בפני היחידים שמסוגלים היו לדרגה הגבוהה, אך נאלצו לוותר עליה לטובת הכלל. בחזית ההתמודדות עם קושי עצום זה, מתחילת מאמרנו, הצבנו את אהרן הכהן. לא זו בלבד שהוא היה צריך להשלים עם החמצת השעה הגדולה והאפשרויות שגלומות היו בה, אלא הרבה מעבר לכך, הוא זה שקיבל את עצם ההכרעה לוותר על "קול דודי דופק" מתוך מודעות גם למחיר האישי שבהחמצה.
לצידו, משה רבינו, כמתואר לעיל, גם אם לא היה בעל ההכרעה, הרי שבדיעבד קיבל אותה ומינף אותה לכלל תפילת "ויחל משה את פני ה' א-להיו…".

אבל היו שהיו ראויים לאותה דרגה גבוהה, ולא הצליחו להשלים עם מוחלטות ההכרעה להחמיץ במודע את השעה ואת עובדת היות ההכרעה בלתי הפיכה בשלב זה.

 

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"            (ויקרא י, א)

נדב ואביהו ראויים היו לדרגת לוחות ראשונים והתקשו לוותר על דרגה זו. הם פירשו את ירידת האש ביום השמיני כהזדמנות חוזרת לחזור למעמד הקודם. בעזרת האש והקטורת הם ניסו ליצור מסך ענן ואש, כפי שהיה על הר סיני, וליצור, בהשתדלות ובהתעצמות אנושית, העפלה מחודשת אל עבר הפסגה הרוחנית. אלא שכבר הוכרע הדבר ע"י אביהם ומה שאפשרי היה פעם אינו תקף עוד[2]. נקבעה ההכרעה, אך הם ניסו לשנות אותה 'בכח':

"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש"        (רש"י י, ב)

אי קבלת ההכרעה והנסיון לשנותה הוא משמעות ההיגד "הורו הלכה בפני רבם" ולא קיבלו סמכות. פן אחר של כיוון זה מצוי בתיאור הבא:

"וכבר היו משה ואהרן מהלכים בדרך, ונדב ואביהוא היו מהלכים אחריהם, אמרו נדב ואביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להם הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי".                (מדרש אגדה (בובר) ויקרא י, א)

הרצון להחליף את ה'זקנים' אינה באה מרדיפת שררה גרידא אלא היא מונעת מהתלהבות הצעירים המתוסכלים ממתינות הזקנים, מנכונותם לקבל את ההכתבות של המציאות והתנגדותם להסתערות על פסגות אחרות ולקיחת סיכונים גבוהים. משה ואהרן מנהיגים את מדיניות ה'לוחות השניים' ואילו נדב ואביהוא רואים בכך התפשרות ומצביעים בעיקר על מחירה. רצונם להחליף את ה'זקנים' נובע מהשאיפה לשנות כיוון רוחני.

באותה מידה מתאימה גם הדעה ש"שתויי יין נכנסו". זה לא שהם נכנסו שיכורים ובצורה לא מכובדת. ההלכה ש"יין ושכר אל תשת" נתחדשה באותה שעה כמשתקפת מדרגת 'לוחות שניים'. קודם לכן, בדרגת 'לוחות ראשונים', זה היה אפשרי, שהרי כך ממש נהגו בשעת מתן תורה: "ויאכלו וישתו ויחזו את הא-להים". בדרגה זו ניתן להביא מעשים גשמיים לשיא פסגתם ולשתות יין בצל השכינה, אלא שכבר הוכרעה הכרעה[3], והמציאות השתנתה, והם לא התאימו עצמם לשינוי המציאות, ניסו להכריח אותה לחזור אחורנית, ונתחייבו בדין "כי סקל יסקל או ירה יירה" (באמצעות האש) בגשתם אל המקום אשר שם ה'.

"וידם אהרן" – כי בדרך עקיפה הוא גרם למותם. הוא קיבל את ההכרעה שהם לא היו מסוגלים לעמוד בה. מותם לא היה עונש על הכרעתו אלא השלכה נובעת, גם אם לא מוכרחת, ממנה.

 

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ"

במבט ראשון ניתן היה להתרשם שאנחנו עדיין בהשלכות חטא העגל ובציטוט אידיאולוגיית נדב ואביהוא שתוארה לעיל, אך למעשה נדדנו כבר למקום אחר, לספר במדבר (יד, מ), לחטא המרגלים והשלכותיו. אמנם, אל יסמא את עינינו מעבר זה כיוון שאכן, במובנים שונים, ישנה הקבלה בין חטא העגל לחטא המרגלים ותעיד על כך הזיקה הברורה בין תפילות משה בשני המקומות (ראו במדבר יד, יא – כ). התחושה, שניתן לקרוא את הפסוק הנ"ל גם כמתאר את חטא נדב ואביהוא כמנסים להעפיל מחדש אל הר ה' ממנו הורחקו בגלל החטא, רק מעגנת יותר את הפשר שהענקנו לחטאם.

יתרה על זאת, נמצא מעשה נדב ואביהוא, כהשלכה של תוצאות חטא העגל, נותן פשר לחטא המעפילים (במדבר יד, מ – מה) כהשלכה של חטא המרגלים.

באופן פשוט אנו תופשים את המעפילים כאנשים שנסחפו בדעת הקהל, הוסיפו על דיבת הארץ ולא רצו לעלות אליה כדבר ה', הם נסחפו כפי שהעם כולו, כמעט, זרם בעקבות המרגלים. רק יהושע וכלב, ומן הסתם גם משה ואהרן, היו היחידים שחשבו אחרת. אותם אנשים התעשתו ו'התאפסו על עצמם' ברגע ששמעו את עונש ההליכה במדבר במשך ארבעים שנה והם כרגע, בתיקון חד לאחור, מנסים להוכיח את אמונתם בכניסה מיידית לארץ.

הקבלת המעפילים לבני אהרן מחדדת מעט את התמונה ומגדירה אותה. אם בני אהרן ראויים היו לדרגה גבוהה, התקשו לוותר עליה ומשום כך לא הסכימו עם שינוי המציאות, הרי שגם המעפילים היו מהראויים להיכנס לארץ  ודווקא בגלל זה התקשו לקבל את שינוי התוכנית.

תוצאה נלווית להקבלה היא ההבנה שכנראה לא כל העם נסחף לחלוטין אחרי המרגלים ולא כלב ויהושע היו היחידים שהאמינו בעלייה מיידית לארץ. היה כנראה מיעוט משמעותי שהיה שותף לדעת יהושע וכלב ולסיעתם. הם התעמתו עם חלקי העם שהושפעו מהמרגלים ואולי אף רבו עימם עד כדי מלחמת אחים, כמו בעגל[4], אבל הם היו מיעוט והקב"ה עיכב את הכניסה לארץ בהתאם לרוב העם ולרוח הנושבת מתיאור הסחף הכללי בדעת העם.

ע"פ דרכנו למדנו מבני אהרן, שהמעפילים היו מיעוט זה, רצו הם להכנס לארץ מיידית ואף היו ראויים לכך, ודווקא בגלל זה התקשו לקבל את ההכרעה שהמציאות השתנתה והיא כרגע בלתי הפיכה. רוצה לומר שסיפור המעפילים מחביא בתוכו סיפור סמוי נוסף על השלכות החטא.

 

אגב הקבלת המעפילים לבני אהרן, נכון להשלים, בהתאם לנ"ל, את המשך הקבלת הדמויות.

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל)

כלב, ככל הנראה, אימץ את עמדת משה הראשונה בהיותו על ההר. כאמור לעיל, סבר משה מלכתחילה שיש לשמר את הרף הגבוה שהוצב ואין להתאים אותו לרצון העם ולדרגתו (רק דבר ה' "הניחה לי" כיוון אותו לעמדת אהרן). גם פה, כלב, המפנה את העם אל משה, דבק ברף הגבוה ודורש ב'עזות דקדושה' לעלות ולרשת ולא להתפשר עם רצון העם.
ומה עם התוצאה הנלווית מעמדה זו, שיד ה' תהיה בעם, "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ"?
יאמר כלב: אף על פי כן "עלה נעלה". הרי מעין זה כבר חווינו, ע"פ חז"ל, ביציאת מצרים ב"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" וגם שם לא עצרו את היציאה ואת היעד הרוחני שלה בגלל 80%, או 98% ע"פ דעה אחרת, שלא יכלו לעמוד בה, אז מה שונה עכשיו?

יש לשים לב לעמידתו ולעמדתו של כלב.
עמידתו מול כל העם ראויה לציון שכן ידע בדיוק מה קרה, ע"פ חז"ל, לחור כשעמד מול הזרם באירוע חטא העגל, ציון זה מתעצם על רקע היות חור בנו של כלב[5] והנה 'מוסר האב' המתגלה במרגלים מושמע ע"י בנו עוד קודם לכך, בעגל.
עמדתו של כלב פה חריגה, כיוון שהיא חורגת מהנוהל שנתקבל לאחר הכרעתו העקרונית של אהרן בחטא העגל (ושעל פיו מתו בני אהרן…). אפשר שדווקא חריגות זו היא שהצריכה את התייחסותו הייחודית והלא מתבקשת מאליה של הקב"ה לעתיד כלב:

"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה"    (במדבר יד, כד)

משה רבינו, למוד כבר מתקדים חטא העגל, מחזיק פה בעמדתו השניה, שיש לסגת מהרף הגבוה ולהציל את העם גם בעזרת טענות נסיבתיות, ובהתאם לכך ישנה הקבלה ברורה בין תפילתו בעגל לתפילתו על העם במרגלים.

הרי שעמדנו על הקבלת המעפילים לבני אהרן, כלב למשה א, משה למשה ב', ולא נותר אלא להקביל אל עמדת אהרן ואל מעשהו את תפקודו פה של יהושע בן נון.
בראשית מאמרנו הזכרנו את יהושע, איש המלחמה, המזהה את קולות מלחמת האחים במחנה, מדווח למשה, ומקבל ממנו את המענה שזו מלחמה שיש בה רק מפסידים, "קול ענות אנכי שמע". כבר אז הכין יהושע את 'שיעורי הבית' שיצטרך להגיש כמרגל. כשמשה משנה את שמו ומוסיף לו 'י', שמשמעה ע"פ חז"ל: "י-ה יושיעך מעצת המרגלים", אין הוא מכוון רק לישועתו מעמדת י' המרגלים אלא גם מעמדת עמיתו כלב. תולה בו את התקווה שידע להכריע כאהרן בשעתו.
אפשר שעמידת יהושע בציפיות ועמדתו הם שהיקנו לו, מאוחר יותר, את הזכות והאחריות להכניס את עם ישראל לארצו ולהנהיג אותם.

 

[1] את רעיון המלחמה וההכרעה של אהרן אימצתי מדבריו המקוריים של הרב יעקב מדן ועל גביהם המשכתי בדרכי, דרך שונה במידת מה. ראו/צפו: https://www.youtube.com/watch?v=UVkPu_JTfgM

[2] כך גם יתרחש בעקבות המעשה שלהם: "…אחרי מות שני בני אהרן… בזאת יבא אהרן אל הקדש…". לא עוד מה שאפשרי היה קודם. כעת, רק "בזאת יבא".

[3] עפי"ז ההנחייה "יין ושכר אל תשת…" הייתה מוכרת לבני אהרן כדבר שנכון לעשותו עוד מעת חטא העגל. צו ה' פה רק נתן לזה מעמד ותוקף של איסור רשמי. נדב ואביהוא לא מתו כעונש על שעברו על איסור אלא כתוצאה נובעת מהתנהלות שגויה.

[4] אכן יש להודות שאין הדבר עולה מפשט תיאורי חטא המרגלים, הן בספר במדבר והן בדברים פרק א.

[5] "וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר" (דהי"א ב, יט) וחז"ל מזהים את מרים כאפרת.

מודעות פרסומת

"או"ם שמום" לעומת "שלח את עמי"

נכתב כפתיח לעלון הישוב פדואל – שבת שמות תשע"ד

 

מובא בוויקיפדיה שבחורף תשט"ו (1955) גברה ההסתננות לישראל מרצועת עזה, שהייתה אז בריבונות מצרית. בעקבות חדירה למושב פטיש, הטלת רימונים על חוגגים בחתונה ורציחתה של ורדה פרידמן דרש שר הבטחון דאז, דוד ב"ג, לכבוש את הרצועה. ראש הממשלה משה שרת ומצדדיו חששו, בין השאר, מהתגובה הבינלאומית. תגובת ב"ג לטענה זו הביאה לעולם את מטבע הלשון "או"ם שמום" ואת אמרת הכנף "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". אלו ביטאו את הזילזול והביטול כלפי מעמדה/ תפקידה/ דעתה של הקהיליה הבינלאומית בהקשר גורלו של עם ישראל.
גישה זו נתחבבה על אנשי ימין ואומצה בדרגות חום שונות.

דומני שפן מסויים בדיון, הנוגד את הנ"ל, עולה מן הפרשות שלפנינו.

בתהליך היציאה ממצרים מרוכז מאמץ רב, הבא לידי ביטוי גם באורך התיאור הספרותי, בשכנוע פרעה לשלח את בני ישראל מארץ מצרים. אפילו אחרי מכת ברד, כשרצה לשלח אבל התמקח, חוזק ליבו כדי ש"כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה". אפילו מכת בכורות לא הגיעה לכלל מיצוי עד שפרעה לא אמר "קומו צאו מתוך עמי… וברכתם גם אותי". "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" אבל החותמת הסופית היא "ויהי בשלח פרעה את העם…".

מצרים של היום, כמו גם "חברותיה", מלמדות שאפשר היה להתוות יציאה ממצרים גם ללא שיתוף פרעה בתהליך. "וידעו מצרים כי אני ה'" ניתן לייצר במכה אחת. למה ההתעקשות על שיתוף פרעה?

התנ"ך מלמד שהרבה שלוחים למקום ושהקשר עם עם ישראל עובר פעמים רבות תיווך בינלאומי. כשצריך להעניש את ישראל, אומות העולם נשלחות למשימה: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי… אצונו לשלל שלל ולבז בז". אמנם, כשהם, אוה"ע, מועלים בתפקידם ודואגים להנאתם, בא "יום ה'" לפקוד על פרי גדל לבבם ועל רום תפארת עיניהם.
במקביל ולהפך, כשרוצים בגאולת ישראל, שולחים את המעצמות למשימה. הם "המטרייה הבינלאומית". א-להי ישראל יכול היה לבא ולקחת לו גוי מקרב גוי גם מבלי לשאול אף אחד. אך "א-להי עולם ה'" וחלק מכבודו ומקידוש שמו הוא שמלכי ארץ הם שיממשו את תכניותיו, מלכיהם אומנייך ושרותיהם מניקותייך, הם יושיבו את ישראל בארצם ובכך "נשגב ה' לבדו ביום ההוא".
על דרך זו, גם כשישראל צריכים להתמודד מול אויב, נכון יותר לתפעל גורמים אחרים שיעשו את המלאכה וזהו כבודם.

הפרקטיקה והפוליטיקה מחייבים דיון נפרד, אבל צריך להגדיר שזהו החזון.

גאולה של אש וגאולה של מים – לפרשת בא

שבט תשע"ג

מקוצר זמן נכתב בנקודות ו"סיסמאות". לכשירחיב ה', נרחיב גם אנו בפירוט הדברים

(אולי דיון באמצעות ממשק התגובות יחייב אותי להרחיב…)

שאלות מקדמיות: למה אוכלים מצה בפסח? למה אכלו את הקרבן "מתניכם חגורים…" וכו'?
התשובה הפשוטה: מצות  – כי לא הספיק בצקם להחמיץ כי גרשו ממצרים, קרבן פסח – להיות מוכנים ליציאה.
שתי התשובות לא נכונות. המצות הם חלק מהפסח, ויש דין באכילת הפסח בחפזון.

מאפייני מכת בכורות מצרפים אותה למודל הקיים בדור המבול ובהפיכת סדום.
פרעה היה צריך להיות הגיבוי הבינלאומי של עם ישראל בדרכם אל ארץ ישראל, אבל משלא הובשל לתפקידו בטל מן הועלם.

הקישור למבול ולסדום מלמד עוד נקודה. במבול היה חורבן של מים, בסדום חורבן של אש.
עסקנו בשני מהלכים בגאולת מצרים. אחד המתחיל בפרשת שמות ואחד המתחיל בוארא.
המאפיין את קרבן הפסח והמצות הוא האש וחוסר מים. למעשה מכת בכורות סוגרת את המהלך המתחיל בפרשת שמות, בסנה הבוער באש ואיננו אכל. מאידך, המכות של פרשת וארא פותחות במים הנהפכים לדם והמהלך מסתיים בקריעת ים סוף ובטביעה במים.
נמצא שבגאולת מצרים ישנן שני דרכי גאולה – אחת של אש ואחת של מים.
זו של אש מתמקדת במהלך מהיר, שמטרתו להוציא פיזית את בני ישראל ממצרים. זו של מים נעשית ביסודיות של תשע מכות, מטרתה שידעו "כי אני ה' " וכאשר מצרים מכיר בכך שה' נלחם להם במצרים אז מתבטאת הידיעה ואז הם טובעים בים

המהלך ממשיך במתן תורה שגם לו יש שני חלקים/ מהלכים/ ביטויים. מהלך ראשון שבו יורדת אש על ההר, מעמד קצר של עשר דברות הנראה לכל העם. מהלך שני שהוא יסודי ומעמיק יותר, נמשך ארבעים יום ובמסגרתו משה נכנס אל תוך הענן והערפל

עמוד האש ועמוד הענן  המלווים בדרך, הם גם המצאים מתן תורה והם המצויים גם במשכן. בחצר החיצונה יש את מזבח החיצון שעליו מודלקת האש, ואילו על החלק הפנימי, המכוסה באה, שורה ענן מבחוץ ויש ענן הקטורת מבפנים.

וכשיחטאו בני ישראל ישראל בעגל, ישרף משה את העגל באש מחד, ומאידך יזרה את אפרו בנחל היורד מן ההר וישקה במים את בני ישראל

חטא העגל מעביר את בני ישראל מלוחות ראשונים ללוחות שניים. במסגרת המשכן הדבר יתבטא בהעברת מוקד העבודה מתוך האהל לחצר בחוץ ואז מתפתחת תורת הקרבנות. ספר ויקרא מנחה את בני שיראל את תיקון חטא העגל. שלושה חלקים לספר ויקרא – הראשון כפרה על ידי אש המזבח, השני טהרה על ידי המים.

נמצאו האש והמים משמשים לגאולה, להשראה ולכפרה וגם לדברים הפוכים. הכל תלוי בישראל.

אמרנו שקרבן פסח והמצות מבטאים את הגאולה באש. נמצא חג פסח הוא חג האש.
לצידו יש את חג סוכות, המבטא את חג המים.

פסח פותח את ימי החמה וסוכות את ימי הגשמים. חגים אלו באים לבקש שהחמה או הגשמים בעיתם יהיו לברכה ולא לקללה

דיברנו על פסח וסוכות, מה עם שבועות.
דיברנו על יסוד האש, יסוד המים, ושבועות שהוא "ראשית בכורי אדמתך תביא…" מהןןה את חג האדמה.

כך גם בספר ויקרא. ראינו חלק כפרה של אש, טהרה של מים ונותר החלק השלישי של קדושה המתבטאת גם בארץ ומסתיימת בברכות והפכן המיושמות בארץ.

מכאן שאם דיברנו על דור המבול של מים והפיכת סדום באש, צריך להשלים את משבר דור הפלגה שכנראה התרחש באמצעות רעידת אדמה ומשלים את ההרכב.

דרכים בגאולה – לפרשת וארא

דרכים בגאולה

לקראת שבת – פרשת וארא – גדי גזבר

א.

המעיין בנקודת החיבור שבין פרשת שמות לפרשת וארא מרגיש את הבעייתיות שברצף. קריאת התורה  הפורמלית, הנעשית במסגרת בית הכנסת פעם בשבוע, מקהה את הבעייתיות ע"י ניתוק הקריאה הרצופה ומרחק הזמן מהפרשה הקודמת, אך בקריאה רצופה הדברים טעונים בירור. פרשת שמות מסתיימת בביקורת שמטיחים שוטרי בני ישראל במשה ואהרן ובחזרתו של משה אל הקב"ה בתלונה "למה הרעת לעם הזה?". עמדנו כבר, במאמר אחר[1], על אופיו של הדו-שיח הזה. ביקשנו לבאר שם את תלונת משה ותשובת ה' ביחס למה שעבר עד שובו של משה אל ה'. אך נותר פתוח הבירור הנצרך בהבנת תשובת ה' ביחס לעתיד – "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה". בין אם נבין כא"ע, שתלונת משה התייחסה לעצם הרעת המצב מאז החל תהליך הגאולה, ובין אם כרמב"ן, שמשה קבל על אורך זמן התהליך, השלכות תשובת ה' למשה אינן ברורות. למעשה, היינו מצפים שמיידית מצב ישראל ישתפר (לא"ע) או שהתהליך ייגמר (לרמב"ן), אבל מבחינת העם החי את סבלותיו הדברים לא השתנו. אנחנו "רגועים" כי בעזרת סיפור המקרא אנו צמודים להתרחשויות, יודעים אותם, קוראים אותם ברצף ולא חווים את שבעת הימים שבין המכות. אבל ישראל לא ידעו את כל זאת, אז כיצד מוסברת תשובת ה'?

גם במישור הספרותי הרצף אינו ברור. לאחר תשובת ה' היינו מצפים למצוא מיד את התחלת המכות למעשה, כפועל יוצא מיידי של תשובת ה'. אלא שפרשת וארא פותחת בהרצאה המוקשית משתי סיבות: א. עצם הדיבור אל משה ולא תיאור המכות. ב. תוכן הדיבור. הקב"ה פורש בפני משה את הסיבות ליציאת מצרים, את שלבי תהליך ההוצאה, את הייעוד ואת טיב שליחותו. ולכאורה הדברים אינם ברורים, שהרי את כל זה למדנו כבר בפרק ג', בהתגלות ה' אל משה בסנה, ומה הענין לחזור על הדברים? ועוד מיד אחרי שהבנו שנגמרו הדיבורים ואמורים להתחיל המעשים?

ונצרף לנ"ל שאלה כללית בענין מכות מצרים – אם המטרה הברורה היא להוציא את בני ישראל מארץ מצרים והקב"ה מבטיח למשה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה", מדוע יש צורך בעשר מכות בכדי להוציאם? וכי לא יכול היה הקב"ה להוציאם לאחר מכה אחת ארוכה ומתישה? ואם תאמר שמטרת ריבוי המכות הייתה כלפי פרעה, "למען תדע כי אין כמוני בקרב הארץ", גם בזה יש לשאול: מה התכלית שבדבר? הרי – א. במישור המהותי, מדוע כל כך חשוב שידע פרעה "כי אני ה'"? להראות לו מי יותר חזק? להתנקם בו? ב. ובמישור הפרקטי, הרי גם בסוף לא מצאנו הכרה אמיתית של פרעה בה', שלא תחת לחץ, (וגם אז אלו רק הצהרות כלליות דוגמת "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" ו"חטאתי לה'") וגם אם כן, הרי כשבוע לאחר מכת בכורות ימות פרעה בים ולא יהיה סיפק בידו לפרסם את התובנה שאליה הגיע? האם המטרה היא כמשתמע מההבנה הבסיסית והפשטנית לאמירה "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר… אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" (י, ב)?

ב.

המאמץ לענות על השאלות הנ"ל מנחה אותנו אל נסיון לניתוח והבנה כוללים במהלך יציאת מצרים. המתודה המנחה את הניתוח שאובה משיטה הקרויה "תורת הבחינות". שיטה זו, שפותחה מאד ע"י ר' מרדכי ברויאר, מצביעה על סגנון ספרותי במקרא שבמסגרתו מתאר הכתוב ארוע היסטורי מסויים בשתי דרכים שונות. דרכי התיאור שונות כיוון שנקודת המוצא/ זווית הראיה של כל דרך היא שונה. אותו אירוע יתואר, ע"פ בחינה א' בדרך הנובעת ממנה וע"פ בחינה ב' בדרך הנובעת ממנה. בד"כ יהיו הבחינות הפוכות וסותרות זו לזו בכדי שלאחר ההצגה הפרטנית של כל אחת, נוכל לחברן לכלל השקפה אחת הבנויה משתי הבחינות. מצאנו דוגמת זו בתיאור בריאת העולם בפרקים א' וב' של ספר בראשית. לכאורה, כל אחד מהפרקים הנ"ל מתאר ספור בריאה כללי שונה הכולל גם פרטים סותרים, כמו ביצירת האשה. תורת הבחינות מניחה שפרק א' מתאר את בריאת העולם מזווית מסויימת המרמזת על מהותה בעזרת כינוי בורא העולם בשם "א-להים" בלבד ופרק ב' מתואר בדרך הנובעת  מבחינת שם "הויה" בו מתואר בורא העולם.

לענ"ד, כמו בריאת העולם, גם יציאת מצרים מתוארת בשתי בחינות, הראשונה מודגשת ומפורטת בפרשת שמות והשניה בפרשת וארא. ע"פ הבנה זו אין פרשת וארא ההמשך הטבעי והישיר של פרשת שמות אלא סיפור דברים העומד בפני עצמו. המשמעות המיידית של הנ"ל היא כפולה: א. שהמשכו הישיר של שיעבוד מצרים, המתואר בשני הפרקים הראשונים של הספר, הוא כפול – המשך א' נפרש בפרקים ג' – ה', והמשך שני מתחיל בפרק ו' פסוק ב'. ב. שהמשכה הישיר של פרשת שמות אינו בפרשת וארא אלא במקום אחר, אותו צריך לברר. בזאת ענינו למעשה, בסגנון "אין הכי נמי" על התמיהה שהעלנו ביחס לרצף שבין שתי הפרשות, דהיינו "אין הכי נמי" – כמשתמע מן התמיהה, באמת פרשת וארא אינה המשכה הישיר של פרשת שמות.

היכן אם כן המשכה של פרשת שמות? על שאלה זו נענה בעזרת השאלה ששאלנו לעיל על ריבוי המכות. שם שאלנו: "למה צריך עשר מכות בכדי להוציא את ישראל ממצרים?". התשובה לשאלה זו היא גם בסגנון "אין הכי נמי", דהיינו באמת אין צורך בעשר מכות בכדי להוציא את ישראל אלא מספיקה מכה אחת. לפי הבנה זו, מכת בכורות היא המוקדשת להוצאתם הפיזית של ישראל ממצרים ואילו תשע המכות האחרות מוקדשות לתכלית אחרת[2]. נמצא פרק יא מהווה המשכה הישיר של סוף פרשת שמות (ו, א) ולאור זאת מובנת תשובתו של הקב"ה למשה ומוסרת תמיהתנו על השלכות תשובה זו. משה מלין על הרעת המצב של בני ישראל והקב"ה משיבו "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" ואת התממשותו של ה"עתה תראה" יש לחפש בראש פרק יא, בצווי על מכת בכורות[3].

ג.

נסכם בטבלה את המבנה הספרותי שהצענו עד כה:

הנושא

יציאת מצרים

הבחינות

פר'   שמות ומחצית ב'

של   פר' בא.

פר'   וארא, מחצית א' בפר' בא

ומחצית   א' בפרשת בשלח.

המינוי

פרק   ג' – ד, כז

(בסנה ובדרך במלון)

פרק   ו', ב – ח

 ("אני ה'", ארבע   לשונות גאולה)

השליחות   הראשונה

ד,   כח – ו', א' (מאמון העם

ועד סוף פר' שמות)

ו,   ט – ז, יד

("ולא שמעו אל משה" עד לאחר   אות המטה)

המכות

יא   – יב

סוף   ז – י

בכדי לבאר את תוכן הדברים, נעיין קודם בעיקרי  המינוי והשליחות:

פרשת שמות

פרשת וארא

וַיֵּרָא   מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה…  וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה…

וַיְדַבֵּר   אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה

וַיֹּאמֶר   אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי   יַעֲקֹב…

וַיֹּאמֶר   אֵלָיו אֲנִי ה':

כֹּה   תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי   יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה   זִכְרִי לְדֹר דֹּר

וָאֵרָא   אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא   נוֹדַעְתִּי לָהֶם

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי   יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם   יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם   בְּמִצְרָיִם

וְגַם   הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת   אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת   בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת   בְּרִיתִי

וָאֹמַר   אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי   וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב   וּדְבָשׁ

לָכֵן   אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם   מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי   אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי   לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם   הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל   הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק   וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'

וְשָׁמְעוּ   לְקֹלֶךָ

וַיְדַבֵּר   מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ   וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה

וּבָאתָ   אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה'   אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ   שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ

וַיְדַבֵּר   ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח   אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

וַאֲנִי   יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד   חֲזָקָה…

וַיְדַבֵּר   מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ   יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם

וְשָׁאֲלָה   אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב   וּשְׂמָלֹת…

אֵלֶּה   רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן …

לאור הטבלה הנ"ל, נוכל להגדיר את ההבדלים שבין שתי הבחינות:

שמות

וארא

התגלות   במראה

דיבור   ישיר

"אנכי   א-להי אביך" – קשר מצד האבות

"אני   ה'" – קשר ישיר ביני ובינך

זכות   אבות

ברית   אבות

"ואספת   את זקני ישראל" – נציגי האבות

"לך   אמר לבני ישראל" – מציאות לאומית חדשה

הצלה   בגלל העבר – "פקד פקדתי את העשוי לכם במצרים"

הצלה   לשם העתיד – ד' לשונות גאולה לעבר "והייתי לכם לא-להים"

"ושמעו   לקולך" – לא רק נבואה, גם מציאות מוכרחת וכפויה – גאולה שלא תלויה בהם ואף   בעל כרחם

"ולא   שמעו אל משה" – ברית מחייבת שותפות והסכמה של שני הצדדים

המשך   ישיר של הדיבור – ישראל מוכרחים, אבל מפרעה חייבים לבקש רשות ולא יצאו עד שיאמר   בפירוש "קומו צאו מתוך עמי"

דיבור   חדש שהוא תוצאת השלב הקודם – אילו הסכימו ישראל מרצונם לאתגר הברית, פרעה היה   כפוי ומוכרח ולא היה צריך לדבר עמו. ועל הפרעתו, היה נפגע.

המכות

מכת   בכורות ליציאה

תשע   המכות ל"וידעו מצרים כי אני ה'".

אקט   היציאה ממצרים

1.   מכת בכורות,

2.   שילוח פרעה את העם,

3.   היציאה ממצרים

3.   קריעת ים סוף,

2.   מעבר ישראל,

1.   טיבוע המצרים

הפרדה

"ואתם   לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר"

"ויסע   מלאך ה'… ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ולא קרב זה אל זה כל   הלילה".

"כה   אמר ה' כחצת הלילה אני יצא בתוך מצרים", "והכיתי כל בכור… אני   ה'"

"ה'   ילחם לכם ואתם תחרשון"

"והייתי   להם לא-להים"

קרבן   פסח

שירת   הים

ד.

מהנ"ל משמע שיציאת מצרים התבצעה בשני מהלכים רוחניים מקבילים אשר משלימים לכלל מהלך אחד המתואר ע"י התורה ברצף.

בחינה אחת, המתחילה בפרשת שמות, מתבססת על העבר ומוליכה ליציאת מצרים מכח זכות האבות. ההבטחה לאבות מחד וצרת השיעבוד מאידך מניעים את הגאולה. היא מוכרחת אינה תלויה במעשי ישראל או ברצונם, אך אין בכוחה המוסרי לפגוע בצד אחר[4] ועל כן היא טעונה "הסכמה" ו"שילוח" מצד פרעה[5]. עיקר המהלך הוא להוצאתם הפיזית של ישראל  ממצרים ולכך מספיקה רק מכה אחת, מכת בכורות. אין ישראל רשאים "להנות" או לשמוח לאיד מצרים ועל כן הם יהיו ספונים בבתיהם כל הלילה ובמקביל גם צריכים שמירה לעצמם מפגיעת המשחית, כי אין להם יתרון משל עצמם והשטן מקטרג בשעת סכנה. קרבן פסח הוא ברית המתחייבת מעצם הוצאת העם ממצרים והיא הגדרת זהות מוכרחת כמו ברית מילה בגיל שמונה ימים, הנעשית לתינוק ע"י הוריו שלא לדעתו ואין הסכמתו נדרשת.

בחינה שניה היא זו הנפרשת בפרשת וארא. היא יציאה "ייעודית" ולא "סיבתית"[6] ומתבססת על ברית ישירה הנכרתת בין הקב"ה לישראל – "והוצאתי… והצלתי…. וגאלתי… ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה'… והבאתי[7] אתכם אל הארץ…". ברית זו חייבת להיות על דעת שני הצדדים, ישראל והקב"ה[8], ועל כן אין הקב"ה אומר מראש "ושמעו לקולך", אלא אפשרית גם האופציה "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה".

בשלב זה משה נשלח אך ורק לבני ישראל ואין שליחות אל פרעה ! אילו היו שומעים ישראל למשה ומסכימים לאתגר והייעוד שהציב בפניהם, עוצמתם ועצמת הברית הייתה יוצרת מציאות המאפשרת את יציאת מצרים ללא תלות בפרעה ובהסכמתו. כשלא עמד להם כחם, מקצר רוח ומעבודה קשה, נתחייב מהלך בעוצמה פחותה, מעין "לוחות שניים", המשלב "וידעו… כי אני ה'", הפונה גם אל פרעה וגם אל בני ישראל. לפיכך אין מוזכרת שליחות אל פרעה בדברי ה' שבראש הפרשה ורק לאחר ש"לא שמעו אל בני ישראל" נפתח דיבור חדש הפונה אל פרעה.

כיוון שהמדובר הוא בברית ייעוד בין ה' וישראל, אין פניה אל זקני העם, כמו בפרשת שמות, אלא "לך אמר לבני ישראל", שזו תשתית ייעודית חדשה הבאה לידי ביטוי בהתייחסות לשבטים[9]. מטרת השליחות הוא שידעו מצרים וישראל "כי אני ה'"[10]. המטרה תיושם כלפי פרעה בתשע המכות הראשונות וכלפי ישראל בשעה שיעמדו על הים ויראו את ישועת ה' "וירא ישראל את היד החזקה… ויאמנו בה' ובמשה עבדו". ע"פ בחינה זו, היציאה הפיזית של ישראל ממצרים לאחר שילוח פרעה היא בבחינת יציאה פיזית אך לא נפשית, שכן פרעה מיד רודף אחרי בני ישראל וישראל, מצידם, לא השתחררו מאימתו. רק קריעת ים סוף מנתקת סופית בין המשעבד לעבדים ובכך מתאפשרת השלמת היציאה.

נמצינו למדים שגאולת ישראל, לשעתה ולדורות, מתבססת על שני מהלכים, אחד על כרחם משום צער הגלות שעבר עליהם והשני ברצונם מתוך אתגר וייעוד העומדים לפתחם לשם יישום בעתיד. זכו – יגאלו מתוך ברית, לרצונם, מתוך שיתוף עימם וע"פ עוצמת מעשיהם. לא זכו – יגאלו מכח זכות אבות, על כרחם ומתוך היגררותם אחר המציאות. וסופרו בחינות יציאת מצרים ע"י הכתוב ברצף סיפורי אחד ללמדנו שבכל מהלך קיימות שתי האפשרויות ויכולים ישראל בכל שלב לעבור מבחינה לבחינה, לשני הכיוונים, ותלוי הדבר רק בהם.


[1] "למה הרעת לעם הזה" לפרשת שמות.

[2] בשלב זה נגדיר כללית את תכלית תשע המכות ב"וידעו מצרים כי אני ה'". לעיל העלנו שאלות ביחס לתכלית זו ומשמעותה. כיוון שניתוח תשע המכות מזקיק מאמר נפרד, מסופקני אם נצליח לענות על אותה סדרת שאלות במסגרת מאמר זה.

[3] בשלב זה נגדיר את תחילת ההמשך בפסוק ד' של פרק יא. פסוקים א – ג הם, לענ"ד, פסוקים מחברים בין שתי הבחינות ויש להרחיב בהם בעיון נפרד. לעומת זאת יש להצביע על כך שביאורנו מתרץ קושיה אחרת. פרק י' מסתיים בהתפרצות פרעה כלפי משה ובמבוי סתום: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם: וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (י, כז – כט). שאלה מתבקשת, העולה בפרשנים, היא איך הודיע משה לפרעה על מכת בכורות, כמובא בפרק יא, אם בסוף מכת חשך "סוכם" ביניהם שאין הם נראים עוד זה לזה? התשובה המובאת במדרש היא שאכן לחאר שיצא משה מן הארמון באותה פעם לא ראה את פרעה אלא שבעודו ניצב מול פרעה, קיבל משה את הנבואה על מכת בכורות ואמרה לפרעה באותו מעמד וכך נתקיימו הדברים. אולם ניתן לבאר ע"פ הצעתנו, שע"פ הבחינה של פרשת וארא, שליחות משה אל פרעה אכן מסתיימת בסוף המכה התשיעית, מכת חשך, ואכן אין שום צורך שהם יפגשו ויתראו עוד. התראת משה לפרעה על מכת בכורות אינה המשך פרק י' אלא המשך ישיר של סוף פרשת שמות. המשכו של פרק י', להבנתנו מצוי בפרשת בשלח, אכן עוד חזון למועד.

[4] בדומה למה שנאמר לאברהם אבינו עם הבטחת הארץ: "גר יהיה זרעך… ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד עתה".

[5] כעת יובן הדו-שיח שבסוף פרשת שמות: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". למה רק "עתה תראה"? למה לא מקודם (וכבר הרחבנו בשיח זה)? אלא שפרעה לא אמור היה להפגע מעצם מהלך היציאה והסכמתו נדרשה לשילוח העם. אלא שהוא עשה צעד אחד מיותר בהכבדת העבודה המתוארת בפרק ה' והיא היא שאיפשרה את הפגיעה בו ואת הכרחתו "להסכים". על כן אומר הקב"ה למשה: "עתה תראה" – דווקא הרעת התנאים ע"י פרעה היא שמאפשרת את היד החזקה.

[6] דהיינו, לשם העתיד ולא בגלל העבר.

[7] מכאן יובן מדוע אנו מדברים על "ארבע לשונות של גאולה" ושותים רק ארבע כוסות בפסח ולא מתייחסים ללשון החמישית. גאולת "והבאתי אתכם אל הארץ" מוזכרת רק לאחר האמירה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים". אלו שתי פעולות הנעשות משני צדדים שונים ותלויות, כל אחת מהן, ברצונו החפשי של כל צד. הקב"ה צריך לרצות את ישראל לעמו וישראל צריכים לרצות בה' כא-להים. הביאה לארץ ישראל מותנית בקיומה של הברית. אילו ח"ו לא היו ישראל מקבלים את הברית לא היו נכנסים לארץ ישראל. מכאן נבין ונענה על סוגיה/ שאלה אחרת והיא: מדוע כל הזמן מבקשים משה ואהרן מפרעה לצאת לחוג במדבר שלשה ימים? למה הם לא אומרים את האמת שרצונם לצאת ממצרים לצמיתות וללכת אל ארץ נחלתם, ארץ כנען? למה הם "מתחבאים" מאחורי הסבר שברור להם שהוא לא נכון? וכי עם כל מהלך יציאת מצרים ניתן היה להסתדר ורק מאמירת האמת לפרעה מצאו לנכון להימנע? אלא שלאור דברינו התשובה מתבקשת: הבקשה לצאת לחוג לה' במדבר הייתה לשם כריתת הברית בין ה' ובין ישראל. ברית זו הייתה מותנית ולא הייתה מוחלטת עד שהיא לא נעשתה בפועל. וכל זמן שלא נעשתה הברית, ההבטחה על ארץ ישראל לא הייתה מוחלטת, על כן לא יכלו משה ואהרן לומר לפרעה בוודאות שדרכם אל ארץ ישראל אלא רק אל התחנה הראשונה, היא הברית במדבר.

[8] עיין הערה קודמת.

[9] לאחר שלא שמעו ישראל אל משה, מנחה הקב"ה את משה לשליחות אל פרעה. משה עונה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". בזה נפתחת שליחות מחודשת ומסודרת אל ישראל ואל פרעה. שליחות מחודשת זו נפתחת בכותרת ולאחר מכן בא פירוט. הכתוב פותח ביסוד השליחות: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל…",. פירוט זה מקביל אבל אחר מהפתיחה של הספר "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" ששם המוקד הם "אבות" השבטים, ושני פתיחות אלו הם המשך ישיר של הייחוס שכולל את שתי הפתיחות באמצע פרשת ויגש כשבני ישראל מגיעים למצרים. פירוט פרשת וארא נמשך עד משה ואהרן "המדברים אל פרעה מלך מצרים" ומוצגים כהכרעה א-לוהית ללא צורך להביא את רקעה (אם מנתקים את פרשת וארא מפרשת שמות, כפי שאברהם אבינו נבחר בהכרעה א-לוהית ללא שום צורך להצדיק זאת על ידי תיאור חייו לפני כן. לאחר פירוט יסוד השליחות באה השליחות אל פרעה, שהיא החידוש של השליחות שבאה אחרי שבנ"י לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.

[10] שאלנו בראש דברינו על התכלית שיש בידיעת פרעה את ה', הרי הוא לא מביע זאת וגם אם הפנים אותה, הרי שמת על הים ואין בידו לפרסם את הדבר. להצעת כיוון עיין בעיון לפרשת בשלח "ולא נחם… כי אמר…".

השבת והמשכן – לסיום ספר שמות

השבת והמשכן "לקראת שבת" – פרשת פקודי גדי גזבר פרשתנו מסיימת את ספר שמות ובכך מאפשרת לנו להקדיש מבט-על כללי לעבר תהליכים בהם התמקדנו נקודתית. להבנתנו, התורה, בסגנונה, מכוונת אותנו להקבלות ולקשירת קצוות ובכך להסקת מסקנות. אנו נבקש לעמוד על הרמזים הפזורים וללכת בעקבותיהם. א. פרשת פקודי, בעיקר בחלקה האחרון, מלווה את הקמתו בפועל של המשכן, לאחר שהובאו כל חלקיו לאישורו של משה. מתוך עיון בתיאור הכתוב את האירועים מצאנו לנכון לעמוד על שלש נקודות: הראשונה היא בפירוט מבנה המשכן, כליו ומרכיביו. מודגשת מאד החזרה המפורטת על מבנה המשכן בציווי ובביצוע, אך לאמיתו של דבר הפירוט חוזר על עצמו, בדרך זו או אחרת, לא פחות משבע פעמים !. להלן נעמוד על משמעות הדבר. שנית נשים לב, שלאחר שפורט הכל בצווי, בביצוע, בהבאה למשה, בצווי ההקמה, בצווי המשיחה ובהקמה בפועל – מציינת התורה את סיום המלאכה בהיגד: "ויכל משה את המלאכה". שלישית – עוד קודם לכך, בשעה שהביאו בני ישראל למשה את המשכן מספרת התורה: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה". שלושת הנקודות מאירות את הקמת המשכן על רקע מעשה בראשית – א. מעשה בראשית מורכב משבעה ימים. ב. "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". ג. "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד… ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו". ראשונים ואחרונים עסקו בהקבלת הקמת המשכן למעשה בראשית, הן במישור הפיזי והן במשמעות הרוחנית. אנו רק ביקשנו להאיר את הדבר על רקע הקבלה בין מציאות של שבעה ימים לביטוי ספרותי על ידי חזרה על מבנה המשכן שבע פעמים. אך טבעה של הקבלה שהיא גם מלמדת משהו חדש על צדדיה. בכדי לעמוד עליו נציין את ההקשרים בהם מפרט הכתוב את מבנה המשכן: א. בצו ה' למשה, (פרקים כה – ל) . ב. בתיאור העבודה המוטלת על בצלאל ומסייעיו (לא, ו – יא) . ג. בתיאור משה את צו ה' לבני ישראל (תחילת פרשת ויקהל). ד. בעשיית המשכן בפועל על ידי בצלאל ועושי המלאכה (לו, ח – לט, לב). ה. בהבאת מרכיבי המשכן אל משה (לט, לג – סוף הפרק). ו. בציווי ה' למשה על הקמת המשכן בפועל ז. בהקמת משה את המשכן שש פעמים הוזכרו מרכיבי המשכן במסגרת ההכנות להקמתו. בפעם השביעית מפורטים המרכיבים בהקמתו בפועל ובירידת הענן עליו כתוצאה ישירה. היינו מצפים אולי שההקמה בפועל תהיה פירוט שישי, שכן בכך מושלמת ההכנה להשראת השכינה, ואז יהיה כיסוי הענן על מרכיבי המשכן הפעם השביעית, כי הוא התכלית. אבל אין הדבר כן. ההכנות הן הכנות להקמת המשכן והיא התכלית שבעשייתה שורה השכינה. אם נקביל את הדברים למעשה בראשית, נוכל לענות על שאלה המצוייה בו. התורה כותבת: וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: והרי המלאכה נסתיימה ביום השישי ולא בשביעי? א-להים שבת ממלאכתו ביום שישי ולא בשבת? השאלות הנ"ל מבוססות על ההנחה שתכלית ששת ימי המעשה הייתה עצם השבת והעשייה היא הבריאה. אמנם, בהתאם להקבלה למשכן, נראה שתהליך הבריאה כלל גם את שבת והסתיים ב"מלאכת השביתה". תכלית ימי המעשה הייתה להכין את העולם לקראת השביתה ביום השביעי. כיוון ש"וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", אזי "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה". כיוון ששבת הקב"ה ממלאכתו, לכן בירך את היום. מהי אותה שביתה ששבת הקב"ה? שני התהליכים התוו את האפשרות למציאותו של הקב"ה בעולם. משה על ידי מלאכת ההקמה של המשכן והקב"ה ע"י שביתה ממעורבות בעולם.. השביתה ממעורבות מלמעלה בבריאה, כמו גם העשייה העשירה במשכן הם שאיפשרו הימצאת משותפת של בורא עולם והאדם באות המציאות בו זמנית, שהם תכלית המשכן ותכלית הבריאה. ב. ההקבלה בין מעשה בראשית ובנין המשכן אינה מלמדת רק על היחס ביניהם, אלא גם על מה שביניהם. מעשה הבריאה מופיע בתחילת ספר בראשית. הקמת המשכן מצויה בסופו של ספר שמות. עובדה זו מנחה אותנו לראות בשני האירועים יחד מסגרת ספרותית לכל המצוי ביניהם. הם למעשה מסמנים את גבולותיו של סיפור עצמאי מתוחם בעל דינמיקה מתחילתו ועד סופו. הדרך מהפתיחה ועד הסיום, גם היא סיפור בפני עצמו. מה שהחל במפץ גדול מושגח ובעוצמות רוחניות ופיזיות לאין שיעור, הלך והידלדל בדרכים נפתלות עד שהתייצב על נורמה אפשרית. מעין מדידה של לחץ דם – דוחסים בלחץ גדול ואז מניחים למחט להתייצב על הרמה המתאימה. בהקבלה ברורה לנסיגת העולם אחורנית, הלכה והתפתחה המסגרת הרוחנית המתאימה, "ממלכת כהנים וגוי קדוש". גם היא בדרכים נפתלות, בהתקדמות ונסיגה, אבל בדרך מתמדת אל השראת השכינה. נמצאת התורה פותחת בשבת קוסמית וסוגרת מעגל בשבת של משכן, ג. אך מסגרתיות זו, שבמרכזה השבת, אינה היחידה אליה מכוונת התורה. השבת יוצרת מסגרת נוספת. בסוף פרשת משפטים עולה משה אל ה' לקבל את לוחות האבן, התורה והמצוה שנכתבו להורותם אל בני ישראל. עלייתו של משה אל ההר אינה בבת אחת אלא מדורגת: "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, טו – יז). גם פה יש ששה ימים, יום שביעי, ענן מכסה ואש אוכלת, כמו שמצאנו בסוף הספר ובהקבלה אליו. מתוך כך נוצרת, למעשה, מסגרת התרחשות נוספת הפותחת בעליית משה אל ה' ומסיימת בירידת כבוד ה' אל משה וישראל ושניהם במאפיינים של שבת. לכך מוזכרים גם הענן והאש, שהם חלק מתיאור והגדרת השבת – "ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל בכל מסעיהם". לכך יש להוסיף שהמסגרת שבין סוף פרשת משפטים וסוף פרשת פקודי, מחולקת גם היא לשני חלקים מרכזיים המתוחמים גם הם ע"י השבת ואופייה ויוצרים חלק שלישי נוסף ביניהם. החלק הראשון מסתיים בסוף הציווי על המשכן, בפרשת כי תשא, כשהקב"ה מסיים את דבריו בציווי על השבת: "ושמרו בני ישראל את השבת" וכו'. החלק השני פותח בשבת, בראש פרשת ויקהל בבא משה אל העם, ומסתיים בשבת של סוף הספר. במקום אחר התייחסנו לכך שחלקו הראשון של ספר שמות יש בו הקבלה גם לתחילת ספר בראשית. בריאה של עולם במקביל לבריאה של עם ולאום. סיום ספר שמות הוא לא רק סיום של יחידה הכוללת את ספרי בראשית ושמות, אלא הוא קודם כל סיום של ספר שמות עצמו, העומד בפני עצמו. נמצא שמעבר למהלך בריאה אוניברסלי, המתחיל בראש חומש בראשית, ישנו מהלך בריאה נוסף, שמתחיל ביציאת מצרים. שני מהלכי בריאה, אוניברסלי ולאומי, הולכים ומתהווים במהלך ספרי בראשית ושמות והם מגיעים לנקודה משותפת בסוף ספר שמות, בירידת השכינה לאהל מועד, למחנה ישראל ולמציאות הארצית. שני מהלכי הבריאה מתאחדים בנקודת ההשלמה שלהם והבריאה מתייצבת בנקודה הרוחנית המתאימה לה. ד. אבל המהלך אינו שלם. על אף ירידת הענן והשראת השכינה, רומזת התורה על חסרון במהלך שעוד טעון תיקון – "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד…". מחד "ויכל משה", כמו "ויכל א-להים" במעשה הבריאה, אך מאידך "ולא יכל משה לבוא". להבהרת הדבר נוסיף מסגרת נוספת. את חמשת חומשי תורה ניתן להרכיב לפחות בשני מבנים שונים: א. מבנה פשוט. בראשית ושמות ויקרא במדבר ודברים ב. מבנה כיאסטיץ בראשית שמות ויקרא במדבר דברים. אנו נתמקד בפעם זו במבנה הפשוט, מבנה א', המתבקש לפי דברינו למעלה, שחומשי בראשית ושמות הינם מסגרת סיפורית ומהלך רוחני אחד. אך אנו נדרשים למבנה זה לא רק בגלל המבנה הפנימי של בראשית ושמות אלא גם בגלל הקשר ביניהם כמסגרת אחת למסגרת השניה, של במדבר ודברים. בקישור בין המסגרות אנו רוצים לעמוד פה על נקודה משותפת אחת הנמצאת בסופן של המסגרות, בסוף שמות ובסוף דברים. ספר שמות מסתיים בהשראת השכינה אך בחוסר יכולתו של משה להכנס אל אהל מועד, ספר דברים מסתיים בסף כניסתם של ישראל לארץ ישראל ובחוסר יכולתו של משה לעבור אל הארץ . חוסר היכולת מבטא חוסר שלמות ובעיקר את הנקודה המרכזית אותה מותירה התורה לא ממוצנ – הצורך בהשתלמות מתמדת. מהלך הבריאה החל כתהליך של שלמות, כך בגן עדן וכך במעמד הר סיני. חטאי פרשת בראשית ונח פגמו בבריאה האוניברסלית וחטא העגל פגע בבריאה הלאומית. שני מהלכי הבריאה לא הופסקו אלא נעשתה הערכות מחודשת להמשך התהליך. אם גם כשמגיעים לפסגת המהלך, רומזת התורה שעדיין המדובר בתוכנית האלטרנטיבית ולא המקורית. עם כל העוצמה וההתעלות שיש לכל ישראל אל נוכח ירידת הענן על האהל, עדיין אין משה נכנס אל הענן כבעבר ואין אדם מצוי בגן עדן שעה שבורא עולם מתהלך בגן לרוח היום אלא "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". בנקודה זו בדיוק יש להתחיל את ספר ויקרא, שהוא המדריך להמשך ההשתלמות. חזק חזק ושבת שלום.

"על מפרט טכני וניתוח טכני" – מהשפעות שוק ההון על מדעי הרוח

"על מפרט טכני וניתוח טכני"- מהשפעות שוק ההון על מדעי הרוח

המאמר נכתב במקור לשם פירסום בעלון היישובי של הישוב פדואל, "פדועלון".

מפאת קוצר היריעה, פורסם המאמר בעלון בנוסח מקוצר ובהשמטות. פה הוא מופיע במלואו.

בשבתות האחרונות אנחנו קוראים בתורה את תיאור מהלך בניין המשכן,  שלימים ילך ויתבסס כמקדש בלב העם והארץ.

התורה, שלא כהרגלה, מאריכה עד מאד בתיאור המפרט הטכני של המשכן ,בטכניקת הקמתו ובהכשרת עובדיו. יתירה מזו, שבע ואפילו שמונה פעמים (!) חוזרת ומפרטת התורה את מרכיביו השונים. בפרשות "תרומה" ו"תצווה" מפרטת התורה את הדברים במסגרת צו ה' למשה. ואף שניתן היה, לשם תיאור ביצוע הצו, להסתפק באמירה דוגמת "ויעש משה ובני ישראל כאשר צוה ה'", אין התורה עושה כן אלא חוזרת, בפרשות "ויקהל" ו"פקודי" ומפרטת את ביצועו המדוייק של הצו, ובפירוט משוכפל. ומאליה עולה השאלה המתבקשת: לשם מה האריכה התורה כל כך במפרט הטכני של המשכן והטריחה אותנו בשינון מידות אורך, רוחב וגובה?

לצורך הצעת זווית של תשובה לשאלה, נידרש לעולם מושגים אחר לחלוטין – שוק ההון. ליקחו נשימה, איזרו כח, תנו לי אשראי וכתרו לי זעיר, ואציע בפניכם מושגי יסוד במסחר על קצה המקש.

שתי שיטות עיקריות יש למסחר בניירות ערך. האחת היא השיטה הכלכלית הפונדמנטלית והשנייה היא המסתמכת על התנהגות השוק והמכונה בפי העם: "ניתוח טכני".

וכי תשאלו מה ביניהם, הנה אסביר:

השיטה הראשונה, והיא הקלאסית, מלמדת את הסוחר לפעול על פי המידע שהוא אוסף על החברה בה הוא רוצה להשקיע. הוא בודק לעומק האם זו חברה יציבה? היא בעלת חזון ויש לה אופק? האם האסטרטגיות בהן היא נוקטת הולמות את המתרחש בשוק ההון? דוחותיה אמינים ומציגים תמונה אופטימית? וכן הלאה ועוד יותר. ע"פ שיטה זו, אתה בודק את המהות והתוכן של החברה בה אתה משקיע, כדי שתוכל לקוות להחזיר את ההשקעה ואף להרוויח ממנה פירות נאים וטעימים. אם, לא עלינו, אתה בעל עקרונות ואיש עם ערכים, הרי שתדקדק עוד יותר ותשקיע רק בחברות שתורמות באופן חיובי לעולם ולחברה. אם באיכות סביבה, אם להגברת הבריאות, אם לתזונה בריאה ואם לכל אידיאה נשגבת אחרת. המהות והתוכן, הם ליבה של שיטה זו.

אך אחותה הצעירה של שיטה זו, זו השנייה שהזכרנוה, דרך אחרת בחרה לה. לא במהות תחפוץ ולא אל התוכן תדרוש. "היו כנים עם עצמכם" היא תוקפת, "וכי מקום לערכים היא הבורסה? אידיאלים אתם מחפשים בה?". להרוויח כסף היא רוצה, ולשם כך אין צורך לא בדוחות רבעוניים ולא שמות של בעלי עניין, לא חזון ולא יעד, לא עבר ולא עתיד, ואפילו… לא לדעת את שם החברה! מה שחשוב הוא "הגרף"!. לא הגרף פוטוצקי כמובן, אלא התרשים הסכמטי של התנועה – לאן היא זורמת, אם למעלה אם למטה, ובאיזו עוצמה. גילית – הרווחת!. מצא את הספינה המתאימה, עלה על הגל, תפוש עליו טרמפ ונטוש בזמן. הכל פרקטיקה, הכל טכני. אין רגשות, אין סנטימנטים. יש יעילות, יש ביצועים, יש יכולות, תן לאחרים לטעות וליפול, הרשה לעצמך להנות ולפרוח.

נודה ונאמר שלא פשוט לנו עם השיטה השנייה, אבל ללא ספק היא תוססת וקוסמת, יעילה ואנרגטית, לא כבדה, לא מעיקה, לא דורשת עומק, לא מטריחה בתוכן.

אך מאידך, זו הבכירה, שקולה ונבונה, יציבה ומחושבה, לא הכל נמדד בכסף ולא לעולם חוסן. ערכים ומשפחה, רגישות ואהבה – האם תמנו לגווע?

אך הבה ונניח לבורסה. עיתה בזמנה, ואנו נחישנה?

דומה, שמעבר לאריכות שנוקטת התורה בתיאור בניין המשכן, קשה לנו גם שאריכות זו מתבטאת ב"מפרט הטכני" שלו. אם כבר להאריך, לא כדאי היה להשקיע זאת בתוכן ובמהות של המשכן ולא בפרקטיקה ובטכניקה?

כיוון מקורי בנדון שמעתי בזמנו מר' יואל בן נון, ששמעו בצעירותו מאומן מיוחד, שכבר הלך לעולמו, בשם מאיר בן אורי ז"ל. מאיר טען[1] שהתיאור הארוך של התורה, כלל אינו טכני ביסודו. על סמך בחינת יצירות אומנות וסגנונות בנייה שרווחו בעת העתיקה, הוא הסביר שבתיאור המשכן באים לידי ביטוי התוכן והטכני ביחד. הוא טען ש"המפרט הטכני" של הכלים, המובא בפסוקים, כתוב היה בפועל על הכלים עצמם, כפי שנהוג היה לכתוב על יצירות את המשמעות שלהן ולתאם את האורך, הרוחב והגובה של היצירה בהתאם לנכתב עליהם. הוא טען שאם נמדוד את הכלים ביחס של רבע מטר לכל מילה מהמילים המתייחסות בפסוק לכל כלי, נראה שכמות המילים תואמת במדוייק למידות הכלים.

לא נרחיב בביאור דבריו אלא נסביר רעיון זה בעזרת רעיון אחר. חז"ל למדים מן הכתוב "עץ עשה פרי", שבגן עדן היו נטועים עצים, שטעם גזע העץ היה כטעם הפרי. כלומר, הגזע לא היה רק חלק טכני, מרכיב תפל או איזשהו היכי תימצי ששימש בסיס לצמיחת הפירות, אלא היה בעצמו גם בסיס לצמיחה וגם יעד לאכילה, המהות הפרקטיקה, התוכן הטכני, גם הדרך וגם היעד.

כן, כך זה היה בגן העדן שלנו. של פעם. כשהיה פורח.

אבל מאז כבר גורשנו, ונדדנו ואנחנו עסוקים בעיקר בלחפש את הדרך חזרה. בינתיים, הטכני והמהותי נפרדו להם. לא תמיד הם הולכים יחד, לעיתים, אולי רבות מדי, הם נוגדים זה את זה ומכחישים זה את כוחו של זה., ואנחנו – אנה אנו באים?

זה נכון שהמצב לא כל כך גרוע ואם נביט סביב ופנימה, נוכל לראות  עשייה טכנית מוכוונת חזון, פעילות מינהלתית עם נשמה, ו"… ולתפארת מדינת ישראל". אבל זה לא זה. בשביל להתאים מנגינה למילים צריך כישרון כמו של אהוד מנור ונעמי שמר. כנראה שליוסי סידר יש כישרון לחבר בין תסריט לסרט ואולי סגנון הכתיבה של עגנון מתאים לתכנים עליהם הוא מספר. צריך שינוי תודעתי כדי לא לראות בפרי תוצר של העץ, מבנהו ומקום גידולו אלא לראות במאפייני העץ תוצר של הפרי !.

אפשר ואנחנו בדרך הנכונה ו"פנינו אל השמש העולה", אך נכון להפנים שלש תובנות.

ראשונה. סוחרים בשוק ההון נוטים לשלב בין השקעה על בסיס בדיקה פונדמנטליסטית, כפי שתיארנוה לעיל, ובין השקעה על דרך הניתוח הטכני. את הכיוון הכללי, את היציבות והעוגן, את החזון והמהות נותנת האחות הבכירה. היא תנחה את ההכרעה האם השקעה לטווח ארוך מוצדקת ואיך לפזר נכון את ההשקעות. לצד זה, את התיזמון המתאים לכניסה או ליציאה, את המסחר בפועל, את הערכות המצב, את הסיכונים ואת ניצול מירב האפשרויות ובאפקטיביות מירבית תעשה "הבת השובבה". מה שמלמדנו: 1. לא בונים חזון עם גרפים. 2. לא נכנסים לפוזיציה בגלל אידיאולוגיה.

תובנה שניה. פרשות תרומה ותצוה אינן מכילות מפרט טכני של המשכן כי אז היה צריך גם להנחות את הבניה ברצף טכני. אולם הכלים מפורטים בפרשות אלו לפי סדר החשיבות והמהות שלהם. מצד האמת, הן משקפות את מהות המשכן כפי שהוא בא לידי ביטוי והשלכה מעשית במרכיביו הטכניים ובהוראות ההרכבה שלו. העץ כפי שהוא אמור להיראות ע"פ הפרי. בשביל זה היה צריך אדם כמו בצלאל, מלא רוח חכמה ויודע לחשוב מחשבות. זה ממש נמצא שם. אנחנו פשוט לא מבינים את זה. (סוד מקצועי: בשוק ההון כבר הבינו את זה מזמן וסיגלו את המחשבה בהתאם. רוב המשקיעים פותחים פוזיציות ומנהלים את השקעותיהם בהתאם להנחה שהם ירוויחו ויהיו מליונרים. ועשירים, כמובן, עושים את הכל "בגדול". אולי כדאי לנו ללמוד מהם…?).

שלישית: כשהקב"ה ציווה את משה על הקמת המשכן הוא פירט לו את הכלים לפי סדר החשיבות והמהות שלהם. כשבנו את המשכן בפועל, בא בצלאל ובנה את הכלים לפי המהלך הטכני והפרקטי, לפיו בונים כלים ותהליכים בעולם הזה. בין לבין היה חטא העגל !. מה שמלמדנו: הפנם נכונה את השינויים במציאות. מי שלא טעם עץ עושה פרי, לעולם לא יבין את תיסכול ההמתנה לפרי שיצא מהעץ. אבל… זו עדיין לא סיבה לאכול פירות ערלה ובטח לא לאכול את הגזע ולצפות שהוא יהיה טעים. בפרשות ויקהל פקודי המפרט הוא אכן טכני. רק בסיום הבניה שורה השכינה. כל זמן שלא נגמרה מלאכתו יכול היה משה להיכנס לאהל ולא היה חווה בו שום רוחניות. רק כאשר נסתיימה המלאכה, שרתה השכינה, ואז "ולא יכול משה…". את משמעות השינוי שהתרחש בכי תשא הפנים בצלאל עד תום. שהרי הוא היה מלא חכמה ודעת ויודע לחשוב מחשבות. (סוד מקצועי: רוב המשקיעים בבורסה מפסידים את השקעתם, כספם ועולמם. אתם שואלים למה? כי הם פותחים פוזיציות ומנהלים את השקעותיהם כאילו הם כבר הרוויחו והם כבר מליונרים. הם פשוט לא הפנימו שאנחנו כבר התקדמנו שתי פרשות קדימה. אולי כדאי שהם ילמדו מאיתנו…?).

אמת מה נהדר אילו… אבל ברוב עוונינו…

שנזכה…

שבת שלום.


[1] הדברים בהיקפם המלא פורסמו על ידי בן אורי במאמר שנכתב ב"שנה בשנה", היכל שלמה תשמ"ב. המאמר מופיע באתר דעת בקישור הבא: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/adrihalut-2.htm  . תודה למשה חסיד על ההפנייה.

משכן ציווי ומשכן עשייה – לפרשת ויקהל

הקדמה.

פרשנים רבים התלבטו בשאלה המרכזית של פרשות "ויקהל" ו"פקודי": לשם מה צריך היה לחזור בפרוט כמעט מדויק על שנכתב כבר בפרשיות "תרומה" ו"תצוה". אם כל העניין הוא ששם היה הצווי ופה הביצוע ובאים להדגיש שהביצוע נעשה בדיוק ע"פ הצווי, מדוע לא היה מספיק לומר "ויעש את כל עבודת המשכן כאשר צוה ה' את משה" או בנוסח דומה או אחר ובכך להעביר את מלוא הרעיון מבלי להיזקק לפירוט רב ולכאורה מיותר?

התשובה, כנראה, נובעת מחטא העגל, המובא בפרשת "כי תשא" החוצצת בין הפרשיות. החטא למעשה שינה משהו במציאות, יצר פער בין ה"לפני" וה"אחרי" והעלה את הצורך לכתוב "אחרי" משהו מאד דומה ל"לפני", אך למעשה מאד שונה. בטיב אותו שינוי נכתבו הסברים שונים. את הצעתנו נבקש לפרוש על רקע חטא אחר ותוצאותיו, מתוך הבנה שניתן למצוא בתהליכים הרוחניים שהתרחשו בו מקבילות למציאות שסבבה את חטא העגל. אנו נבקש לחזור לחטא אדם הראשון בגן עדן ולהשלכותיו, כיוון שלדרגתו היו ישראל קרובים בשעה שלאחר מעמד הר סיני.

א.

תפקיד אחד היה לאדם הראשון בהיותו בגן עדן: "ויקח ה' א-להים את האדם אשר יצר וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". הוא לא נדרש לעשות, לבנות או ליצור, אלא לשמור על הקיים. אמנם "רק" לשמור על שנעשה כבר, אך ענין השמירה הוא דבר עצום, הגבוה למעשה מהעשיה עצמה, שכן זו כלולה בו. אין הכוונה כאן לשמירה בסיסית ופסיבית, כשל גדר הבאה למנוע הרס מגורמים חיצוניים, אלא לשמירה אקטיבית, מעמיקה ובעלת השפעה על הדבר השמור, כשל גנן מסור המטפל בפרחים.

בשלב העשייה והיצירה מביא האדם לידי ביטוי גבוה, בעיקר, את יכולתו האישית והסובייקטיבית ע"פ טבעו ואופיו.

השמירה מביאה לידי ביטוי שני צדדים הפוכים. מצד אחד חוסר מעורבות אישית במושא הנשמר, כיוון שהמושא כבר מצוי ועצמאי ותפקיד האדם, בעיקר, לשמור על הקיים. מאידך גיסא שמירה אמיתית, בעלת הזדהות גבוהה של השומר עם השמור, מביאה לידי ביטוי ומיצוי הרבה מכוחותיו הפנימיים של השומר ומאופיו האישי, אף שכאמור דבר לא משתנה בגוף השמור. עוצמתה של השמירה ודרגתו הגבוהה של ביצוע ציווי כנדרש הם בכך שחיצונית אתה לא עושה דבר, לא מביא לידי ביטוי שום דבר אישי ועם זאת ובמקביל אין דרך מעולה מזו להביא לידי ביטוי יכולת אישית,  כוחות ייחודיים והתייחסות סובייקטיבית. החבל עליו מהלך שומר הגן הוא דק עד מאד. הוא צריך לדעת מהם צרכיהם האובייקטיבים של פרחיו ומהם המעשים שתכליתם היא שמירת הגן. מאידך, כדי לבצע את משימתו בדרך הטובה ביותר, עליו להשקיע הרבה מכוחותיו האישיים וסגולותיו. במצב כזה, ההבחנה בין צורך אובייקטיבי של מושא השמירה לבין מניע אישי סובייקטיבי של השומר מחייבת תעצומות נפש, דקות מחשבה וביקורת חדה.

חטא האשה בגן עדן החל עוד בטרם נגסה בפרי העץ. הוא החל בשלב בו היא ראתה בעיניה שלה, ע"פ תפיסתה והבנתה, שהעץ טוב ונחמד להשכיל – "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" – וברגע בו שפטה את העץ לפי דעתה האישית נגררה מאליה לקחתו ולאכלו. אמנם נפקחו עיניהם לדעת טוב ורע, אך ברגע שנתוודעו לדעת עצמם הסובייקטיבית איבדו את מעלתם לדעת דעת עליון האובייקטיבית וממילא לא יכלו לשמש עוד בתפקיד השמירה כיוון שמאותו רגע הכל הפך לסובייקטיבי ואישי. הציווי המוחלט והמעשה היחסי פוצלו. המוחלט נשאר מעבר לכרובים וללהט החרב המתהפכת והאדם נשלח אל המעשה היחסי והאישי – "בזעת אפך תאכל לחם".

ב.

לאור מעמדם הרוחני של בני ישראל בשעת הצווי בפרשיות תרומה ותצווה, אכן היה ניתן להסתפק בתיאור הביצוע באמירת "ויעשו כאשר צוה ה' את משה", כיוון שאמנם כל עיקר משימתם היתה לקיים את הצווי כפי שנאמר. כמו אצל אדם הראשון. עיקר המאמץ והתכלית הייתה מכוונת לעצם קיום מדוייק של הצו ובכך היו כוללים עשייה אישית ויחסית במערך בניה מוחלט וכולל. משעה שחטאו בעגל וירדו למדרגת "לוחות שניים" השתנה גם מוקד ועיקר חלקם בבניין המשכן: לא עוד עצם ביצוע הצווי ככתבו וכלשונו הוא המוקד אלא עצם העשיה עצמה, לא "שמירה על הגן" אלא "בזעת אפך". בראיה ראשונית נראית העשייה העצמית שלהם כמעלה והתקדמות, כמו התוודעות האדם ואשתו לטוב, לרע ולעירומם, אך למעשה הייתה זו ירידה בדרגה לטווח ארוך. כשהפן היחסי  כלול בצו המוחלט, הוא יכול להיעשות מוחלט בעצמו. כשהיחסי מנותק מהמוחלט, הוא תמיד ישאף אל המוחלט אך לעולם לא ייכלל בו.

מכאן ברור שלא ניתן היה להסתפק במה שנכתב בפרשיות תרומה ותצווה ולומר על זה "ויעשו כאשר צווו", שכן אין מעשה פרשות "ויקהל" ו"פקודי" יישום של צו "תרומה" ו"תצווה", אלא עניין אחר שבמרכזו עומדת המילה המשמעותית ביותר "ויעש…" .

עם זאת, הפרוט הרב אינו בא לתאר רק את עצם העשייה, אלא גם תהליך של התעלות והתקדמות. התורה בכותבה כל פעם "ויעש… ויעש… ויעש… " באה גם לתאר תהליך הולך ומתקדם הנוצר שלב אחרי שלב מעשיית עוד כלי ועוד כלי, עוד יריעות, עוד קרשים ועוד בגדי כהונה עד הגיעם אל השלב הסופי – "ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו".

%d בלוגרים אהבו את זה: