Archive for the ‘מאליהו לאלישע’ Category

אחד מול כולם – הפטרת פרשת כי תשא

אני קורא בספר מלכים, בפרק השמונה עשר, על איש הא-להים אשר עמד עם אישיות טוטאלית וחסרת פשרות, באמת נוקבת, חדה, לא מכילה ולא מורכבת והשיב לב בנים אל אביהם שבשמים. עמד מול כולם. כולם, שלא היו נאמנים לאמת הצרופה בטהרתה ולא היו מוכנים לשלם את מלוא המחיר על כך. מי הם 'כולם'? נחל עם 3 גורמים עוצמתיים לכשעצמם, המלווים את הפרק הנזכר ואת ההפטרה למגוון מנהגיה: עובדיהו, אחאב והעם.

אחאב, המייצג את עושי הרע בעיני ה', אינו רע מוחלט. למרות מאות נביאי הבעל הסובבים אותו, הוא יודע שאליהו הוא נביא אמת ולכן הוא מחפש אחריו בכל גוי וממלכה. מדאגתו לעם ולארץ הוא רואה באליהו, מביא הבצורת, "עוכר ישראל" ומן הסתם היה מאד ברור לו מה הוא, כמלך, יעשה לאליהו לכשיפגשו… עם זאת, בפועל, הוא נפעל ומונחה לחלוטין ע"י הוראות הנביא. עובדיהו, מייצג את יראי ה' ומסכן נפשו כל רגע בהסתרת נביאי ה' ובאספקה מחיה יקרה מפז בעת בצורת. אך כל זה אפשרי רק מכח היותו "אשר על הבית" – פקיד בכיר במערכת ומקורב משמעותית למלך ולבית המלוכה. אין ספק שהייתה שניות רבה בהתנהגותו ובמהלכיו, הן מול אחאב והן מול אליהו. על אף הכבוד וההתבטלות בפני אליהו, אין נסתרת נימת ביקורת הדדית בשיח שביניהם. אליהו, בביקורתיות חדה ודקה, מגדיר את עובדיהו כעבד אחאב, וככל הנראה מוסיף לכך בסוגריים "תרתי משמע". מאידך, עובדיהו טורח להדגיש שהוא ירא ה' על אף שהוא יוצא ובא בחצר אחאב וגם את הסכנה שנטל על עצמו בדאגה מתמדת לנביאי ה'. וככל הנראה הוסיף לכך בסוגריים "בעוד שאותך נשא הרוח וסחף האור ואתה את נפשך הצלת…". עם זאת, בפועל, הוא נפעל ומונחה לחלוטין ע"י הוראות הנביא. העם, הוא "הרוב הדומם" כפשוטו וכביטויו: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (כא). העם לא התכחש לאף אחת מהאפשרויות. הוא פשוט עבד את ה' "בשיתוף" ולא היה מסוגל להכריע ולקבל את כל המשמעויות הנובעות מההכרעה. וכשאליהו אומר "אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו" הוא מתכוון לצורה הצרופה, המזוקקת והטוטאלית של ההליכה. אליהו יודע שיש עוד לפחות מאה נביאי אמת, ובכל זאת אינו נמנע מ"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי" (כב). גם "דער קוצקער רבי", כשפרש מן העולם, פרש גם מחסידיו ובאי בית מדרשו. גם הם לא היו מזוקקים וצרופים דים במידת האמת. גם כשאמר שהקב"ה מעוניין ב"ואנשי קדש תהיון לי", כי מלאכים נבדלים יש לו הרבה, הוא התמקד בעיקר ב"קדש" ופחות ב"אנשי". אמנם בתחילה "וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר", אבל אליהו בעוצמתו מוליכם למבחן ההכרעה עד ש"וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר".

תיארנו עד כה 3 גורמים מרכזיים בסיפור, שעמדו בשניות/ אמביוולנטיות מול אליהו, החד משמעי וחד ערכי. אמנם, יש להוסיף לנ"ל גורם רביעי, מפתיע במידת מה, שגם הוא "זרם" עם אליהו על אף שהתייחס בערכיות כפולה למעשיו. מה התכוון הקב"ה שיקרה כשצוה את אליהו: " לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (א)? ניתן לומר (כמלבי"ם, למשל) שכל המשך הפרק מקופל ב"הראה אל אחאב". אמנם, מסתבר (בדומה לאלשיך ורד"ק) שאליהו היה צריך להודיע לאחאב, כפי שנשבע לו, שהולך לבא גשם ובמקביל ירד גשם מיידית. מדוע ביקש הקב"ה להוריד גשם, הרי אחאב וישראל טרם חזרו בתשובה? אם הגיעה השעה לגשם, מדוע לא הביאו אליהו עצמאית כמו שעצרו עצמאית (יז,א)? הפטרתנו עומדת במרכז התרחשות, שתחילתה בגזירת אליהו על עצירת גשמים וקיומה כלשונה בידי שמים. סיומה בפרק הבא, ב"הדחת" אליהו מתפקידו ומינוי נביא תחתיו. בין לבין נותן הקב"ה לאליהו אשראי רחב, אם כי לא מבלי לבטא רמזי חוסר נוחות ברורים מדרכו. הראשון מופיע עם מחלת בן האשה הצרפ(ת)ית, אליהו מתבקש, בעל כרחו, לשים לב למוות שסביבו ולחשב מסלול מחדש. אך אליהו, לא רק מתעלם מהרמז אלא גם "מאשים" כביכול את הקב"ה בפגיעה במהלך הרוחני המתהווה: "וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ" (יז, כ)?. בשנית, בעקבות רעב חזק, כופה הקב"ה על אליהו להתיר את שבועתו. אליהו, מנגד, יקיים את צו ה', אבל בדרכו שלו. לא לפני שהוא "ילך על כל הקופה" ו"יכפה" כביכול על פמליה של מעלה גילוי שכינה שיגרום מעמד חזרה בתשובה המוני. כפי שהוא רצה שיקרה. במהלך מסוכן ובעל "מתח גבוה" מתפלל אליהו שתצלח דרכו בהשבת העם לה', ומאידך מטיח דברים כלפי שמיא שדווקא בדרך סלחנית ומרחמת, כפי שנצטווה מראש, "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (לז). לא בקלות נופלת האש מן השמים, שהרי אליהו מרבה בתפילה עבורה. לא בקלות יורד הגשם, שכן שבע פעמים יבדוק הנער אם יש חדש בשמים בטרם יבוא האות על כך. בשלישית, בפרק יט, נרמז אליהו ואינו חוזר בו, אבל אז הקב"ה כבר מכתיב את המציאות. בקול דממה, אבל נוקבת, חד משמעית וחד ערכית, ובאמת א-להית, שרק היא יכולה להכיל את אליהו הנביא.

 

מודעות פרסומת

מאליהו לאלישע – מלכים ב', פרק ב' – 7

 

"וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן: וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה ה' אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע: וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ ה' וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵּאָיוֹת וַיֹּאמֶר לֹא תִשְׁלָחוּ: וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ וַיֹּאמֶר שְׁלָחוּ וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ: וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ: (מלכים ב ב, יג – יח)

עם שיבתו של אלישע אל חוף הירדן[1], הוא פוגש בבני הנביאים. למעשה, הם סותרים את עצמם במעשיהם. מחד הם אומרים במפורש שנחה רוח אליהו על אלישע והם מקבלים את מורתו בעצם השתחוותם, מאידך הם מבקשים רשות ללכת לחפש את אליהו. ממה נפשך, אם אליהו קיים והוא רק נעלם זמנית, כפי שנוהג היה לעשות מדי פעם, אז למה הם מקבלים את מרותו של אלישע ומדוע הם צריכים לבקש ממנו רשות, הרי מנהיגם הוא עדיין אליהו. מאידך, אם אליהו נלקח לצמיתות, כפי שהם עצמם "מיידעים" את אלישע בהליכתו עם אליהו אל הירדן, אז מה טעם יש ללכת ולחפשו בהרים או בגאיות?

השאלה היא אכן שאלה, אך דומה שאין לשאול שאלות על תגובתם של בני הנביאים במסגרת הסיטואציה בה הם היו. תגובתם מלמדת על מעין הכחשה של מה שהם ידעו שאמור לקרות ומה שהם מבינים שאכן קרה. הם מבינים בהחלט מה ארע לאליהו ומה ההשלכות לגבי מנהיגותו של אלישע ולכן, מחד, הם ניגשים לאלישע ומקבלים את מרותו ואת הנהגתו. מאידך, משמעות הדבר שמעתה דרך ההנהגה הנבואית מותוות על ידי אלישע והשקפת עולמו, ועם תובנה זו קשה להם מאד להתמודד. הזכרנו כבר, בשיח בני הנביאים ואלישע בדרך אל הירדן, את התפנית הרוחנית שהולכת להתממש בחילופי אליהו ואלישע ואת הקושי העצום של בני הנביאים לקבל את השינוי הרוחני הזה. ברגע שהם מתוודעים להתממשות ההחלפה, הם מנסים להתכחש אליה, גם אם המשמעות היא סתירה בתגובות.

בני הנביאים מתעקשים לחפש את אליהו, כי יותר משמטרידה אותם ההעלמותו הפיזית של אליהו, מטרידה אותם ההשלכה הרוחנית של הדבר. אם היה ברור להם שאלישע ממשיך את אליהו לא רק בתפקיד אלא גם במהות הדרך, הם לא היו מבקשים לחפש את אליהו. למהלך הפיזי הם היו מודעים ומוכנים נפשיץ. הקושי העצום היה בהשלכה הרוחנית של העלמות אליהו, ועל כן הם מפצירים באלישע לשלוח צוות חיפוש אחרי אליהו.

אלישע, מצידו, אינו רואה כמובן כל טעם בחיפוש אחרי אליהו. וגם הוא, לא בגלל שהוא ידע שהם לא ימצאו את אליהו הפיזי, אלא בגלל שהוא ידע את ההכרעה שעם אליהו הפיזי נלקח גם אליהו הרוחני.

בפועל, בשלשת ימי החיפוש, מחפשים שליחי בני הנביאים לא את אליהו אלא את עצמם ואת הסתגלותם אל מהיגותו, הפיזית והרוחנית, של אלישע.

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת: וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו: וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת: וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר:

וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ: וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְקֹוָק וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן: (מלכים ב ב, יט – כה)

שלושת הסיפורים המסיימים את הפרק, חיפוש אליהו בהנחיית בני הנביאים ביריחו, רפוי המים והנערים המקלסים, חותמים את תהליך החלפת ההנהגה הנבואית, כפי שהיא מתבטאת אצל האמורים לקבל את הנהגתו של אלישע ולהיות מונחים על ידו. בסיפור החיפוש אחרי אליהו, עסקנו כבר. סיפור זה חותם את קבלת בני הנביאים את הנהגתו של אלישע. שני הסיפורים שלפנינו מתארים שתי תגובות שונות באופיין מצד העם.

 

רפוי המים

כבר עמדו פרשנים, וגם אמיר בשיעוריו, על הדמיון הבולט שבין סיפור זה לבין סיפור מי מרה, המתואר בספר שמות מיד לאחר חציית בני ישראל את ים סוף:

 ״וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ:       (שמות טו, כב – כו).

הסיומת "כי אני ה' רפאך" מדגישה עוד יותר את ההקבלה לרפוי המים פה ע"י אלישע.

אבל דומני שדווקא על רקע ההקבלה בין הסיפורים, יש להתמקד בהבדל המשמעותי שיש ביניהן. ונראה לי להאיר שני הבדלים בין הסיפורים, במהלך ההשוואה: א. תיאור מעורבות ה' בנס. ב. "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו…".

אצל ישראל במדבר, נס מרה הוא לא רק סיפור של הצלה אלא בעיקר יצירת זיקה בין ה' לישראל המאפשרת החלת מצוות וחוקים, דרישה לשמיעה בקול ה' ונסיון. חז"ל למדים ששלש מצוות ניתנו לישראל במרה – שבת, מערכת משפט ופרה אדומה. לא הייתה פה רק הצלה אלא היו לה השלכות עם חובות ויצירת פן נוסף בזיקת א-להים ועם. כל הפן הזה, המודגש במרה גם במעורבות א-להית ברורה, נעלם ואיננו בנס אלישע. יש פה רווחה נטו. אפילו הנס לא היה הכרחי – אין שום הכרח לגור דווקא במקום הזה[2], ניתן להביא מים ממקום אחר אל העיר[3], הרי לפני כמה שעות/ימים היה פה אליהו ולמה לא ביקשו ממנו? או אולי ביקשו ממנו והוא לא ראה לנכון לסייע בידם, ומה נשתנה בזכויותיהם של אנשי יריחו שכעת הם ראויים לנס?.

הדבר היחיד שהשתנה הוא שעכשיו אלישע הוא הנביא המרכזי. הוא עושה נס גם במקום שאינו הכרחי, הוא לא יוצר זיקה של חובות להצלה שהוא מביא, הוא לא קנאי ולא דורש שיצעקו בקול "ה' הוא א-להים", בקיצור, כדברי השיר, הוא " 'אחלה' של נביא".

מאד פשוט, קל ונח לעם להתחבר למנהיגות נבואית שכזו ובכך אלישע גם מצהיר על דרך פעילותו.

אלא, שאחרי הכל, גם לפן שכזה יש גבולות, ויותר מזה, יש עליו חובה להטיל גבולות ברורים וחדים. וזהו, לדעתנו, מהותו של הסיפור הבא.

הנערים המקלסים.

וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ: וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן: (מלכים ב ב, יט – כה)

דומה שקשה מאד לקבל את הסיפור הנ"ל ברובד הפשטני שלו. עוד יותר קשה מזה, להבין את המסקנה הנבואית או המשמעות הרעיונית שמתבקש הקורא ללמוד מן הארוע. כיצד מצטייר אלישע לאחר ארוע כזה? תגובתו חיובית או שלילית? כל אחת מהאפשרויות גוררת שאלות נוספות. מה יחס הכתוב למעשהו של אלישע? האם הביטוי "נערים קטנים" והמעבר ל"ילדים" אמור לרמוז בענין? למה הם מקלסים אותו? רק כמעשה קונדס שגרתי של ילדים? למה הוא נצרך לקללם "בשם ה' "? אם זו סתם תגובה עצבנית, למה הקב"ה צריך להיות שותף לה? ושוב, אם כל הסיפור הוא במעשה קונדס של ילדים ותגובה עצבנית של נביא בעל יכולת, למה מקרא נבואי מספר את זה בכלל? ואם הוא מספר, למה הוא לא מגיב על כך במישור הנבואי?[4].

אנו נבקש לקשר את הסיפור הזה לקודמו ולמהלך כולו. יש דיון בשאלה מהיכן יצאו הנערים, אם מבית אל אליה הולך אלישע או מיריחו ממנה הוא יצא, ויש לברר מה היה המניע של הנערים הקטנים להתקלס באלישע. אך מ"מ הכתוב לא מרחיב לא בזה ולא בזה. מאידך, המקרא אינו מסתפק בכך שהנערים התקלסו באלישע אלא טורח להביא את תוכן דבריהם, שהוא לכאורה אינו מחוייב. אלא אם כן נבין שבתוכן דבריהם טמון גם המניע וגם החומרה שבדבר.

יתכן שאלישע היה, פיזית, אדם קרח וזה הרקע המציאותי לדברי הנערים, אך במקום בו יש לאדרת שיער עוצמה כה רבה, כמו חלוקת הירדן לשניים, קרחת אינו דבר של מה בכך. הצגתו או הדגשתו של אלישע כקרח על רקע הכרתנו את אדרת השיער של אליהו רבו, כ"סמל מסחרי" שלו, מבקשת לומר שדברי בני הנביאים מיריחו, "נחה רוח אליהו על אלישע" לא נתקבלה בהפנמה מלאה באזור בית אל. בני הנביאים ראו את אלישע חוזר מאמצע הירדן, אנשי יריחו נוכחו בגדולתו ברפוי המים, אך בבית אל, שגם שם היו בני נביאים, עדיין נתקשו לעשות את המעבר הנפשי והרוחני הנדרש ממנהיגותו של אליהו למנהיגותו של אלישע. כל העיר ידעה כבר מראש "כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ" וכמו שהסברנו במקומו,, הם נתכוונו ללעוג לאלישע ולומר לו שרק עבורו נלקח אליהו אך לא עבור כולם. כולם ימשיכו את דרכו הרוחנית של אליהו, אבל הוא, שדרך אחרת עמו, כבר לא יהיה לו פטרון ומצדיק דרך. גם בני הנביאים שביריחו נהגו כך באלישע ולכן גם ביקשו לחפש את אליהו מאוחר יותר, אך הם השתכנעו שאליהו איננו ורק אלישע נותר ואדרת השיער על כתפיו. בני בית אל, לא ראו את כל זאת. הלעג שליווה את אלישע בדרכו לירדן, באמצעות בני הנביאים המבוגרים, נותר בעינו וחדר גם לליבות הילדים. הם לא התמהמהו הרבה ולא טרחו להסתיר את לעגם בשאלות ריטוריות רוויות ציניות. הם יצאו ועשו זאת בריש גלי. למעשה, הם והוריהם היו חייבי מיתה כבר מהשלב בו הלכו אליהו ואלישע אל הירדן, לפי שכפרו בהכרעה נבואית שהייתה ידועה להם, אלא שאלישע הגיב אז רק במילה אחת, "החשו", כיוון שגם הוא לא היה בטוח איך יסתיים מהלך החלפת ההנהגה. אך מרגע שהייתה הכרעה נבואית וגם בפועל אלישע ראה את עליית אליהו וקיבל את מבוקשו, יציאתם של הילדים כנגדו, בעלייתו מהירדן, עם אותו לעג, הייתה מבחינתו מרד ומבחינתם התאבדות.

הקרחת של אלישע הייתה הביטוי החיצוני בו התקלסו הנערים. הלעג להנהגתו הנבואית היה התוכן הפנימי של המעשה.

לכל דבר יש את המֵאזֵן שלו. נביא שמנהיג נס במקום שהוא לא הכרחי, מאזן את גישתו המקילה בעונש שגם הוא לא מוכרח. אין הכוונה שעונש הילדים לא היה מוצדק על פי הדין, אלא שהוא לא היה מוכרח להתבצע. המקרא אינו מבקר את מעשהו של אלישע, כיוון שהליכה בדרך מסויימת מביאה עמה גם את היתרונות וגם את החסרונות של הדרך. חז"ל הם המבקרים את המעשה, כי בכל זאת…

אלישע ממשיך בדרכו להר הכרמל. אם המקרא לא מספר מה הוא עשה שם, למה צריך לדעת שהוא הלך לשם? חוץ מזה, דווקא בגלל הזכרון הטרי ממעשה אליהו בהר הכרמל, שהוא אולי העוצמתי ביותר שלו בכל תקופת נביאותו, מעניין לדעת מה עשה שם אלישע, אם כבר מספרים לנו שהוא הלך לשם.

או אולי האמירה הסתומה "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן" מלמדת, בקיצור דבריה, יותר מכל אורך דברים אחר על השוני שבין אליהו לאלישע. במקום בו עשה אליהו מעמד אחד גדול ומרשים עבור כל ישראל המקובצים יחד, באותו מקום לא עשה אלישע כלום. משם הוא שב לשומרון והחל לעשות ניסים קטנים, במקומות שונים לאשה זו או לאיש אחר. הוא פתח "חצר", אליה באו חסידים ומאמינים כל חודש וכל שבת. הם היו מגישים "קוויטל", שומעים "מי שברך" ואולי אפילו אוכלים "הערינג". אולי זה היה כך ואולי אחרת, מכל מקום, זה היה אחר לחלוטין מהדרך בה התנהג רבו של אלישע, אליהו.

הפרק, שאת העיון הנוכחי בו אנו מסיימים בזאת, בא ללמד הרבה על מעבר מדרך אחת לדרך שניה, אך לא פחות מזה, על הקשר שיוצר ביניהם תהליך המעבר וממנו מתהווה רצף אחד של תהליך.

זה נכון בנבואה, זה גם נכון בהרבה דברים אחרים[5].


[1] כדאי לשים לב ששני הפסוקים הראשונים בקטע המובא, מתארים בכפילות את אותו אירוע, שיבת אלישע אל החוף, ולמעשה הראשון אינו מוסיף דבר על השני. ונראה לומר שהפסוק הראשון הינו חלק מהרצף הסיפורי של המתואר לפניו ובא לסיים את תיאור הסיטואציה. הפסוק השני, לעומתו, אינו חלק מהאינפורמציה של הסיפור הקודם אלא הוא הפתיח לניסי אלישע ההולכים ומתפרטים מפה והלאה. הפסוק הראשון מתאר עובדות ומעביר נתונים, ואילו הפסוק השני בא לתאר את אותו אירוע אבל מזווית מאד מסויימת, שהיא כרגע הזווית הנבואית של הפרקים בהמשך.

[2]
ולהזכירנו, מדובר ביריחו שקילל יהושע את הבונה אותה

[3] יש פן בחז"ל המבאר שהנערים המקללים את אלישע בסיפור הבא הם הצעירים ששאבו מים והביאום אל העיר ובכך הייתה תלויה פרנסתם. הם קיללו את אלישע וכינוהו "עלה קרח" כיוון "שהקריח עליהם" את פרנסתם, דהיינו קיפח את מלאכתם. רוצה לומר, לא רק שהנס לא היה הכרחי, הוא אפילו פגע בפרנסתם של אחרים והועיל לאלו על חשבונם של אלו.

[4] עיין ברד"ק שמעלה את הקושי בתגובתו של אלישע ומסכם את דעות חז"ל השונות בשאלה מה היה בנערים שהצדיק את הריגתם.  מריבוי הדעות שמביא רד"ק ומכך שמסיים בדברי חז"ל שנענש אלישע על מעשהו, נראה שלא נתיישבה דעתו בהסבר הדבר. ועדיין חלק משאלותינו נותרו פתוחות ללא כל כיוון.

[5] מכאן אנו שבים לרצף השיעורים של אמיר ביתן על הפרקים הבאים במלכים ב' – החל מפרק ג'.

מאליהו לאלישע – מלכים ב', פרק ב' – 6

 

״וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה: וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי: וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה: וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם: וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים: וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן:     (מלכים ב, ב', ח – י"ד)

מתוך הפסוקים הנ"ל נלך ונידרש לשתי נקודות:

א.     בטיב בקשתו של אלישע מאליהו ובפשר תגובתו של אליהו לבקשה.

ב.      במשמעות הסתלקות אליהו מהעולם בדרך בה נסתלק.

א.

תיארנו כבר,לשיטתנו, את התפתחות היחסים בין אליהו ואלישע.מלכתחילה לא רצה אליהו קשר עם אלישע מעבר לאקט ההחלפה והמינוי עליו נצטווה. עקשנותו ונחישותו של אלישע ליצור ביניהם יחסי רב ותלמיד פעלו את שלהם. החל מהמתנתו של אליהו לאלישע בשעת מינויו של האחרון, עד שזה יסיים את סדר פרידתו ממשפחתו ומסמקורביו וכלה בליווי אלישע את אליהו עד לרגע ההסתלקות. בביאור רצונו של אלישע ללוות את אליהו לירדן הצענו שאלישע אינו רוצה להיות רק מחליפו הפורמלי של אליהו בהנהגה הנבואית אלא גם להיות ממשיכו ברצף. על כן מבקש אלישע ללוות את אליהו עד לרגע ההסתלקות בכדי ליצור רצף מושלם בין ההנהגות ולמנוע קטיעה ונתק ביניהם. בשעה שאליהו מציע לאלישע לבקש ממנו דבר אחרון, מוסיף אלישע נדבך נוסף בקשר ביניהם.

אליהו פונה אל אלישע: "וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ" ואלישע לא מהסס: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי".

יש שנתקשו בבקשתו של אלישע וראו בה חוצפה וגם דרישה בלתי אפשרית. כיצד אדם יכול להעניק פי שניים ממה שיש לו? ועוד, וכי שאף אלישע להיות גדול מרבו וגם טרח לבקש ממנו זאת? משום כך פירשו מן המפרשים את הביטוי "פי שנים" במשמעות של שני חלקים מן השלם, דהיינו שני שליש, וכך מתיישבת בקשתו של אלישע ונשמעת סבירה יותר.

להבנתנו, המושג "פי שניים" הינו כפשוטו, דהיינו כפליים, ובקשתו של אלישע אינה סתמית, כשל אדם המבקש עוד מתנת חינם. עד עתה שקד אלישע על חיבור עצמו לאליהו ועל קשירת החוליה שלו לשרשרת הנבואה הארוכה, מתוך רצון ליצור רצף אחד. בעצם "הסכמת" אליהו לנחישותו של אלישע עד פה, כולל בליוויו לירדן, מילא אליהו את שאיפתו זו של אלישע, להתחבר לרצף השרשרת, למרות גישתו השונה. בבקשתו האחרונה מאליהו צעד אלישע צעד אחד נועז קדימה. הוא ביקש מאליהו להתחבר אל הדרך העתידה להיסלל על ידי אלישע ! אלישע בכוונה מבקש "פי שניים ברוחך אלי". פעם אחת, בבחינת קומה ראשונה, זה כל מה שיש לך  וספגתי ממך כרבי ומורי. פעם שניה, בבחינת קומה שניה הנבנית על זו הראשונה, שתיתן לי מכחך ובהסכמתך והיא תהיה מיגיע כפי על פי דרכי ! על כך עונה אליהו לאלישע: "וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל". ענין אחד הוא, מצד אליהו, לאפשר פסיבית לאלישע להתחבר אליו ולהסכים בשתיקה למהלכיו. ענין משמעותי הרבה יותר הוא בקשתו של אלישע מאליהו לתת לו "הסכמה" לדרכו באופן אקטיבי וגם להעניק לו את היכולות לכך. אלישע מבקש, למעשה, הכרה מלאה בצדקת הדרך אותה הוא מתכוון להנחות לאחר הסתלקותו של אליהו. אדגיש שוב – מטרתו של אלישע כעת אינה בגדר צורך או רצון לקבל הסכמה לדרכו, אלא הוא רוצה לקשר את אליהו לאותם מהלכים עתידיים.

באופן דרשני משהו, סבורתני שאלישע מבקש למתן את "הדחתו" של אליהו. אלישע רוצה לפעול במסגרת "בן מזכה אב" ולתת לאליהו חלק גם בעתיד ולא רק בעבר. הוא מבקש מאליהו פי שניים כדי שבפעם אחת הוא יתחבר לרוחו של אליהו ובפעם השניה הוא יוכל לחבר את אליהו לרוחו שלו, כדי לקשור אותו לעתיד לבא. כל מהותו של אליהו לאורך הדורות ולעתיד לבא, כמלאך הברית וכמבשר לפני בוא יום ה', תלוי היה קודם כל בכך שאלישע יבקש זאת מאליהו ושנית בהסכמתו של אליהו לכך.

תגובתו של אליהו "הקשית לשאול" אינה מבטאת רק את הקושי שבבקשת אלישע אלא גם את הקושי של אליהו להענות לה. משום כך מגיב אליהו בדרך כפולה. א. הוא מסיר מעצמו את הכרעת הבקשה ומעביר אותה, מעשית, לאלישע ובאופן רוחני לידי שמים. ב. ההכרעה היא לאור התובנה בה הלך אלישע עד כה, שיש ליצור רצף מלא בין ההנהגות הנבואיות ובכך גם לאפשר קשר והשפעה ביניהן. לפי זה נוסח התנאי שהציב אליהו לאלישע: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה:"..

מדברי הנביא  מלאכי בסוף נבואתו אנו מבינים שמשמים הסכימו עם אלישע ושבאופן מעשי הוא הצליח לעמוד בתנאו של אליהו: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם…".

 

ב.

״וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה:… וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם: וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים: וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן:     (מלכים ב, ב', ח – י"ד)

בביאור עלייתו של אליהו השמימה כבר דנו מקודם, שעה שהתייחסנו למסלול הליכתו של אליהו בדרכו אל הירדן. כעת רק נחזור, נאיר ונעיר את הדברים במקומם הטבעי.

מסלול הליכתו של אליהו בדרכו האחרונה היה (כמעט) הפכי למסלול כניסתם של ישראל לארץ בימי יהושע. נקודת הכניסה לארץ הייתה דרך חציית הירדן באזור יריחו ובנקודה זו גם מסתלק אליהו, תוך חציית הירדן לשניים. החצייה עצמה נעשית באמצעות "כלי שרת" גשמי המייצג כח רוחני. אצל משה רבנו, בקריעת ים סוף, זה היה המטה שהחזיק בידו. בחציית הירדן בכניסת ישראל לארץ בוצע הדבר באמצעות הארון הנישא בידי הכהנים. אליהו חצה את מימי הירדן באדרתו, שייצגה את נביאותו ובה גם מינה את אלישע לנביא תחתיו..

אליהו פותח, בפועל, את מהלך גלותה של השכינה מהארץ, מהלך שיסתיים בגלות ישראל מן הארץ ומובע באופן רוחני ע"י הנביא יחזקאל בתיאור מרכבת השכינה היוצאת מהר הבית לכוון מזרח. רכב האש וסוסי האש הם דימוייה של מרכבת השכינה האוספת את אליהו וחוזרת מן הארץ אל השמים.

אך אלישע, הרואה את החזיון ואת עליית אליהו, מקבל את הכח לסלול דרך אפשרית להחזרת השכינה בתנאים מסויימים או לפחות לעיכוב מהלך הגלות ע"י התווית דרך הנהגה נבואית שונה מזו של אליהו.

אלישע, בדרכו ההפוכה, מן הירדן לארץ, ילך בתחילה במסלול הליכתו של אליהו ויסיים בכרמל, מקום שיא פעילותו של אליהו, כביטוי סמלי לחזרה על עקבות וביטול/שינוי מהלך היציאה של אליהו.

מאליהו לאלישע – מלכים ב', פרק ב' – 5

הקדמה

בפעם האחרונה עסקנו בפשר הסתלקתו של אליהו ובמסלול הליכתו האחרון. הפעם נרצה להתייחס לנקודות אלו מזווית גישתו של אלישע תלמידו. בטרם ניגש לפסוקים, אבקש לשרטט קווים מקדימים, על סמך השיעורים הקודמים ועל סמך ההמשך, בכדי לפשט את ההסבר בהמשך.

ע"פ דרכנו, יחסי אליהו ואלישע הינם בעלי עוצמה, מורכבים ואמביוולנטיים. לכל אחד מהם אישיות עוצמתית מצד עצמה. הם מתקשרים כשאליהו מצטווה על מינוי אלישע. אף שאליהו ביקש להסתפק במינוי אלישע בלבד וללא כל קשר נוסף, מתעקש אלישע ליצור עימו יחסי רב ותלמיד. אלישע נוהג באליהו מנהג תלמיד ברבו המובהק. הוא משרתו ומלווה את כל צעדיו, מכנהו בשעת הפרידה "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" ורואה עצמו יונק את כוחו ויכולותיו מאישיותו של אליהו רבו.

אך עם זאת, דרך שונה, ואף הפוכה, לאלישע ביחסו אל תפקיד הנבואה, אל היחס שבין הנביא לעם ואל הדרך שבה יש להנהיג את העם. לא קל לאלישע לעמוד מול אליהו. מראה אליהו, נחישותו ותקיפותו, עוצמת אישיותו יש להן כח השפעה ומשיכה רב מאד. הכריזמה בה מתנהל אליהו ובה הוא מנהל את דרכו מותירה רושם רב על סביבתו ותלמידים רבים, אלו הקרויים "בני הנביאים", מאמינים בדרכו ההחלטית והחד משמעית, מסתופפים בצילו ומבקשים לחקות את אורחותיו. אלישע, הבא בגישה מפוייסת יותר ומאירת פנים יותר, צריך להתמודד עם עוצמת הקיצוניות שיש באליהו. הוא צריך לשכנע את עצמו בצדקת דרכו, ולא פחות מזה, את בני הנביאים, שבחרו בחיי הנבואה המחמירים בגלל אישיותו ודרכו של אליהו וכעת צריכים להפנים שינוי משמעותי כל כך בהנהגה. עוד יותר מזה, הם נדרשים לקבל את הכרעת השכינה על דחית גישתו של אליהו, אותה הם אימצו, וסילוקו מן העולם.

האמביוולנטיות ביחסי אליהו ואלישע מתעצמת שעה שאלישע מבקש להגדיר אותם באופן ברור. העברת תפקיד מממונה אחד לשני יכולה להעשות במספר דרכים. בדרך אחת, אותה נכנה "החלפה", ישנו ניגוד גישות בין בעלי התפקיד ובמועד ההחלפה נעשה חיתוך של גישה אחת ומתחילה גישה ניהולית/הנהגתית אחרת. ישנה דרך נוספת, אותה נגדיר "המשכה ברצף". בדרך זו עובר התפקיד בין בעלי אותה גישה, כאשר השינוי הוא רק פרסונלי/ אישיותי אך לא בהשלכה על התפקיד ואופיו. רמזנו כבר לעיל שאליהו ביקש לראות בהעברת הסמכויות לאלישע בחינת "החלפה". מינוי אלישע היווה "הדחה" בפועל של גישתו הנבואית וההנהגתית וממילא גם שלו עצמו. על כן ביקש אליהו לצמצם ככל האפשר את הרצף והחפיפה בינו ובין אלישע ע"י "חיתוך" הקשר.

רק עקשנותו של אלישע יצרה ביניהם קשר מעמיק יותר. אלישע, שהערכתו אל אליהו בוטאה בקריאה "אבי אבי", ביקש שני דברים. הראשון בהם הוא להיות "ממשיך ברצף" של אליהו. אמנם דרך אחרת עמו, בגישה נבואית שונה הוא דוגל, אך מהותית עבורו השאיפה לשמור על רצף עם אליהו, לשאוב מכוחו, לשמש כממשיכו ולקבל הסכמה לדרכו[1]. על הדבר השני, נעמוד בהמשך.

 על רקע זה יש, לעניות דעתי, לפרש את העובר על אלישע בדרך אל הירדן וממנו.

א.

לעיל שרטטנו קווים ליחסי אליהו ואלישע ולפער ביניהם בתפיסת העברת תפקיד הנביא המרכזי ביניהם. מכאן נפנה לעיון בפסוקים:

וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּרְדוּ בֵּית אֵל: וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ: וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם: וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן: (מלכים ב' ב, א – ז)

מהפסוקים עולה דינמיקה המתרחשת בשני מסלולים שונים. דינמיקה אחת היא בין הרב לממשיכו, בין אליהו ואלישע, ודינמיקה שניה בין התלמיד הממשיך לקבוצה מן התלמידים, בין אלישע ל"בני הנביאים".

בזמנו תמהנו על פשר נסיונותיו של אליהו לדחות אל ליוויו של אלישע משרתו בדרכו האחרונה ומאידך את פשר עקשנותו של אלישע להתלוות אל אליהו.

את התמיהות נפשוט ע"פ דברינו לעיל. כבשעת מינויו של אלישע כך גם עתה, אליהו משתדל לקבע "חיתוך" ברצף בינו לבין אלישע על רקע הבדלי הגישות שיש ביניהם. ככל שקרבה שעת הסתלקותו של אליהו מן העולם, כך רצונותיהם המנוגדים של אליהו ושל אלישע מועצמים. עקשנותו של אלישע עמדה לו בשעת מינויו. אליהו המתין לו בביתו עד שנשק לאביו ולאמו וערך סעודה לכל מכריו. הכתוב מעיד שאלישע הולך אחרי אליהו "וישרתהו", וגם זו התקדמות ע"פ דרכו של אלישע.

בדרכו האחרונה, מנסה אליהו שוב לדחות את אלישע מללכת עמו – "שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד…"[2]. הפסוק בלשונו טורח להדגיש את גישתו של אליהו – " וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל". אמנם ניתן להסביר את לשון היחיד של הפועל על דרך "ויחן שם ישראל נגד ההר" וכדברי המדרש/ רש"י שלשון היחיד בא ללמד שחנו כאיש אחד בלב אחד, וכך אולי גם פה, הולכים אליהו ואלישע בצוותא ובלב אחד. אך אנו, לשיטתנו, סבורים יותר שלשון היחיד באה להדגיש את גישתו של אליהו הרואה עצמו כהולך לבד לעבר העליה בסערה השמימה ואין איש עמו בדרכו זו.

אליהו מתעקש על הליכתו לבד, ללא אלישע לצידו, בכדי שלא יראה אותו אלישע בשעת הסתלקותו ולא יהיה רצף מוחלט בין הנהגותיהם. אך לא רק זאת, אלא הרבה יותר. בקיטוע הקשר הרציף ביניהם ובאי ראיית אלישע את אליהו, רוצה אליהו להעצים את המהלך הנבואי אותו הוא מוביל בהליכתו אל הירדן – גלות השכינה מהארץ במסלול הפוך (כמעט) למהלך כניסתה בימי יהושע. גם בשעתו האחרונה, הוא בעוצמתו, כל זמן שהיא ברשותו, מבקש לעגן את השינוי הרוחני בצורה חדה.

אלישע, מאידך, מבקש בדיוק ההפך. הוא מתעקש עם אליהו על ליוויו לאורך כל הדרך עד הרגע האחרון – "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ". אלישע מתעקש ללוות את אליהו ואף נשבע על כך דווקא בגלל שהוא רוצה לשמר את הרצף ביניהם. לא רק זאת, הוא מבקש לעדן את השינוי הרוחני ובשמירת הרצף לעגן את האפשרות להחזיר את השכינה לארץ בדרכים אחרות. אלישע, בכוונה, אינו מבקש להתחיל דרך חדשה, אלא לקחת את "הרכבת הדוהרת" שהנחה אליהו ולמתן את מרוצה, אולי לעוצרה ואולי אף לשנות את כיוונה.

גם הפעם עמדה לו לאלישע עקשנותו ודבקותו בגישתו והוא "מצליח" לרתום את אליהו לכיוונו – בתחילה כשאליהו דחה את אלישע והלה נשבע ההפך, אומר הכתוב בסתם "וירדו בית אל" ו"ויבאו יריחו". לאחר שלא הצליח אליהו לדחות את אלישע גם בפעם השלישית, לכאורה, משלים אליהו עם ליוויו של אלישע, לא רק זה הפיזי אלא גם הרוחני – ואז אומר הכתוב "וילכו שניהם". כמו כן, חמישים בני נביאים עומדים מנגד לירדן ועל אליהו ואלישע נאמר "וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן".

בתחילה משתמש הכתוב בהגדרה "וילך אליהו ואלישע". לבסוף, אין הכתוב מסתפק בלומר "וילכו אליהו ואלישע הירדנה" וכדו', אלא טורח להשתמש בהיגד "וילכו שניהם". וכבר רמזנו בעבר על כך שהיגד זה אינו סתמי אלא בא להזכירנו את "וילכו שניהם יחדו" של אברהם ויצחק המהלכים אל הר המוריה לקראת עקידת יצחק. אז אליהו לא הסכים ל"יחדו" אך קיבל את

ב.

דינמיקה שניה שמתרחשת במהלך הליכתם של אליהו ואלישע אל הירדן היא במסגרת מפגשיו של אלישע עם בני הנביאים והשיח שהוא מנהל איתם: "וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ" ובזו הלשון בדיוק מתקיים השיח עם בני הנביאים שביריחו: "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ".

מה פשרו של השיח הזה?

נראה לומר שהכל ידעו את שהולך להתרחש – בני הנביאים, אלישע וכמובן גם אליהו עצמו. בין אם נודע הדבר בדרך הנבואה ובין אם הסיקו זאת הנביאים בדרך ההגיון וההיקש, הובן שאליהו הולך ומסתלק. הדבר שנותר לפרשנות משתנה הוא ההשלכות שיהיו למאורע על העתיד. אליהו ואלישע הבינו שישנה החלפה בהנהגה הנבואית, הם רק חלקו על טיב הקשר והרצף שיהיה בין שתי ההנהגות. בני הנביאים, לעומת זאת, טרם הפנימו את השינוי הרוחני שהולך ומתרחש.

בני הנביאים הניגשים אל אלישע, למעשה, באים להתריס כנגדו. התייחסותם לעומד להתרחש היא מאד אישית כלפי אלישע: " הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ"? השאלה היא ריטורית ומופנית בלשון נוכח בלבד. הרי ברור שאם אליהו מסתלק מן העולם, הוא נלקח לא רק מעל אלישע אלא גם מאת כל בני הנביאים ומאת כל העם. הם לא באים לציין עובדה אובייקטיבית אלא פרשנות סובייקטיבית שלה. הם בטוחים בהבנתם שהאישיות הנבואית, דהיינו אליהו, הולכת להסתלק אבל דרכו הנבואית וההנהגתית תמשיך להנחות אותם ואת המציאות הרוחנית בעולם. לשיטתם, אליהו מסתלק בעיקר עבור אלישע, שכבר מקודם היה מיעוט בגישתו הנבואית, אבל עכשיו גם נותר ללא פטרון וגיבוי. הם אינם באים לגלות לאלישע את שלדעתם אינו ידוע לו, כיוון שברור שהידוע להם, ידוע גם לו. הם בעיקר מתריסים נגדו ונגד שיטתו.

אלישע אינו מבטל את דבריהם לחלוטין, שהרי טרם הובטח לו כל מה שהוא חפץ בו. אין לו ספק בכך שהוא הנביא המחליף את אליהו, אך, כפי שכבר אמרנו, הוא שואף להמשיכו ברצף  ונקודה זו מוטלת עדיין בספק. אמירתו של אלישע "החשו" מופנית גם כלפי הנביאים, לאמר "יש לי תכנונים אחרים", וגם כלפי עצמו, כיוון שטרם הובטח לו רצונו.

בדינמיקה זו, שבין אלישע ובני הנביאים, מתגלה המתח הרב שמלווה את התקופה שאחרי אליהו. "מאבק הירושה" אינו פרסונלי כיוון שהוא הוכרע בנבואה, אבל הוא קיים עבור כל מי שבנה את אישיותו הנבואית לאורו של אליהו והשקפת עולמו ובהתראה קצרה מאד אמור לעשות בנפשו ובאישיותו מהפכים מהותיים. ככל האדם, כך גם בני הנביאים, הם "נאבקו" גם על האידיאולוגיה


[1] ניתן לראות את שאיפתו זו של אלישע ברובד פשטני, ואולי אף רדוד, כשאיפה שמניע אותה רצון ל"שקט תעשייתי" מצד קהילת "בני הנביאים", האמורה לקבל את מרותו של אלישע, ולהעברת תפקיד "שקטה". אך דומני שהדברים מהותיים יותר ומעמיקים יותר לעצם הנבואה בישראל.

[2] בעזרת המילים "כי ה' שלחני" מבקש אליהו להציג את הדברים כלא תלויים בו וכשליחות נבואית אישית עבורו, כמו במקרים רבים אחרים. יש לשים לב לעוצמתו של אלישע, שלמרות הטיעון החזק של אליהו מרשה לעצמו להישבע בשם ה' על כך שלא יתן לאליהו ללכת לבד. מסתבר לומר שלשניהם היה ברורה מאד השליחות הנבואית הנוכחית, אליה נשלח אליהו, שניהם גם ידעו את משמעותה והשלכותיה וכל אחד מהם תבע בנחרצות את האמת הא-להית לגישתו.

מאליהו לאלישע – מלכים ב', פרק ב' – 4

א.

מסיפור הקדשתו של אלישע, במלכים א' יט, נעבור כעת לקובץ הפרקים הרציף העוסק בפעילות אלישע כנביא. ראשיתו של הקובץ בסיפור עליית אליהו השמימה, במלכים ב' ב:

וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּרְדוּ בֵּית אֵל:

וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְקֹוָק לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ:

וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ:

וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ:

וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם:

הקדמה

אמיר בשיעוריו עמד על המתואר בפסוקים הנ"ל והרחיב בענין מסלול הליכתם של אליהו ואלישע אל הירדן וממנו, טיבו של השיח המתרחש בין אלישע ובני הנביאים וסיבת דחיית אליהו את אלישע ועקשנותו של אלישע.

ככלל הוצג אלישע כממשיכו של אליהו בנבואה, אם כי בעידון מה. הוא לומד מרבו ומתכונן לתפקידו כמחליף ומלווה אותו לכל מקום. הביטוי "וישרתהו", הבא בסוף סיפור מינויו של אלישע במל"א יט, מציג את יחסי אלישע ואליהו כיחסי יהושע, "משרת משה", ומשה. אליהו, בדרכו לירדן, עובר בגלגל, בית אל ויריחו כיוון שהיו אלו ערים בהם ישבו בני נביאים ואליהו רצה להיפרד מתלמידיו וחניכיו. אמיר הציג "סתירה" בין חשאיות שאפפה את הסתלקות אליהו לבין רצונו להיפרד מהם ועל כן ביאר שדרכו של אליהו אל הירדן הייתה כדי להיפרד מבני הנביאים אך הוא לא יכול היה לדבר עימם על כך, וגם לא עם אלישע. כדי שביקורו של אליהו באותם ערים לא יהיה מוזר לחלוטין, נתגלתה לבני הנביאים בנבואה סיבת הליכתו של אליהו ואותה הם באו לגלות לאלישע. אלישע ידע גם הוא את הדבר אך פחד מפגימת המסתורין ולכן השתיק את בני הנביאים. אליהו שרצה לשמור על הסודיות, ביקש להרחיק גם את אלישע ממקום האירוע, אלא שאלישע התעקש על כך ואליהו "נכנע" לרצונו.

על כל זאת הרחיב ופירט אמיר בשיעורים 3 ו-4. אך אנו דרך אחרת עמנו בהסבר הענין ונבקש להציעה להלן.

א. מסלול ההליכה לירדן וממנו.

הכתוב מאזכר את המקומות בהם עובר אליהו בדרכו לירדן ואת אלו בהם עובר אלישע בחזרתו משם:

אליהו אל הירדן:

  1. גלגל.
  2. בית אל.
  3. יריחו.
  4. חציית הירדן.

אלישע מן הירדן:

  1. חציית הירדן.
  2. יריחו.
  3. בית אל.
  4. כרמל.

המעקב אחר מסלול ההליכה מעמיד אותנו על ארבעה דגשים:

א.     אליהו ואלישע הולכים (כמעט) באותו מסלול אבל בכיוונים ניגודיים.

ב.      נקודות המסלול של אליהו מזכירות מאד את מסלול הכניסה של עם ישראל לארצו בימי יהושע.

ג.      נקודה שלא התייחסנו אליה עד כה – העובדה שאליהו עולה השמימה דווקא בירדן. ויש לשאול מה ייחודו של מקום זה על פני כל מקום אחר? ואולי עדיף שזה היה בים הגדול, לחוף הכרמל, על רקע המקום בו אליהו הכריע את נביאי הבעל והצליח לגייס לצידו את תמיכת המלך אחאב?

ד.      אליהו באדרתו, וכן אלישע, חוצים את מי הירדן ועוברים ביבשה אל תוך המים. לשם מה נצרך הנס הזה? מה רע בסוסי אש שיקחו את אליהו כשהוא על החוף?

לעיל עמדנו על דגשים במסלול הליכתו של אליהו בדרכו האחרונה ותמהנו על משמעותם. אל הדגשים הללו נצרף את תיאור הסתלקותו של אליהו:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה… וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם"

ויש להוסיף על הדגשים שהבאנו:

א.     מדוע אין אליהו מת ככל האדם, אלא מסתלק בדרך של עליה השמימה?

ב.      מדוע עלייתו של אליהו נעשית באמצעות רכב אש וסוסים? למה לא ייאמר סתם שהוא נלקח ע"י ה', כאמור אצל חנוך בפרשת בראשית "ואיננו כי לקח אותו א-להים"?

ב.

בצרוף כל הנקודות הנ"ל נראה לומר שלא מדובר פה  במסע סודי ומסתורי עם פרידה מוזרה מאנשים שאינם אמורים לדעת על כך. יש פה הקבלה לאירוע אחר עם הצבת משמעות חדשה.

הזכרנו בשיעורים הקודמים את יעד פעולתו של אליהו והוא השארת השכינה והדרגה הרוחנית בקרב הארץ, גם אם זה בא על חשבון העם. הכניסה של עם ישראל לארץ ובניין בית המקדש יצרו רף רוחני גבוה בהשראת השכינה בארץ ואליהו לא היה מוכן לוותר עליו. הציווי שקיבל, למנות את אלישע לנביא במקומו, קיבע למעשה את ההכרעה שהעם במצבו לא יוכל להשאר באותה דרגה גבוהה וגם את ההכרעה שבמצב שנוצר לא "מחליפים" את העם אלא מוציאים את השכינה מהארץ ויורדים בדרגה רוחנית.

את ההכרעה הרוחנית הזו בא אליהו להדגיש באופן מעשי במסעו האחרון מן הארץ. אליהו הולך בתוואי ההליכה של עם ישראל בדרכו אל תוך הארץ, אלא שהוא הולך בכיוון ההפוך, אל מחוץ לארץ. תנועתו ההפוכה בא להצהיר על ביטול והשבה לאחור של מהלך הכניסה לארץ. הוא עובר בגלגל וביריחו, הוא חוצה את הירדן, כישראל בשעתם, ומוליך את השכינה אל מחוץ לארץ. מרכבת האש וסוסיה המעלים את אליהו השמימה הם ביטוי למרכבת השכינה העוזבת את הארץ וחוזרת חזרה למקום שבתה בשמים. במעמד הר סיני עלה משה אל הא-להים כדי להביא את הלוחות ואת משכן ה' אל הארץ. אליהו, מקבילו ההפוך של משה כמו שכבר הזכרנו, עולה גם הוא לשמים אבל בכדי להחזירה למקומה המקורי.

לכן עובר אליהו בדרכו ביריחו ובגלגל, לכן הוא מגיע לירדן, לכן הוא חוצה אותו באדרתו, לכן הוא מצטרף למרכבת השכינה ולכן הוא עולה עימה מן הארץ לשמים. אליהו בחייו גילם את מאבקה של השכינה להשאר בארץ ובמותו ביטא את תוצאות המאבק.

לאחר שכבש יהושע את יריחו הוא החרים את העיר וקילל את מי שיבנה אותה מחדש. חיאל בית האלי, בן תקופתו של אליהו, בנה את יריחו מחדש, עם כל ההשלכות החמורות שהיו בדבר. יש מן התרגומים שהביאו את סיפור הקמתה המחודשת של יריחו במסגרת ספר יהושע, בצמוד לקללת יהושע. ההגיון בדבר ברור – להביא את הקשר הארוע במכלולו. אך במסגרת סידור המסורה את התנ"ך המצוי בידנו, מצוי סיפורו של חיאל במקומו ההיסטורי, בצמוד לסיפורי אליהו. הכרעת המסורה על מיקום הסיפור אינה רק בגלל הרצון להשוות את הרצף הספרותי לרצף הכרונולוגי, שהרי אין התנ"ך בא ללמד היסטוריה. מיקומו של סיפור חיאל משתלב בסיפורי אליהו. עד אותה שעה לא נבנתה יריחו מחדש, כיוון שהדרגה הרוחנית של העם לא איפשרה לעבור על קללתו של יהושע. הביטוי הראשון לירידת הרף הרוחני ולמהלך היציאה של השכינה מהארץ, אותו אמור היה לעשות אליהו קרוב לאותה שעה, בא לידי ביטוי בבניינה המחודש של יריחו. יהושע בקללתו אמר בדרכו שלו: או יריחו או השכינה בארץ. משנתאפשרה בניית יריחו תיאורטית ומעשית, החלה גלות השכינה ומאבקו של אליהו הפך למלחמה שכבר הוכרעה.

את השכינה בביטוייה במרכבת אש וסוסים אנו מוצאים בעיקר בספר יחזקאל ובתיאורים נבואיים המתארים את גלות השכינה מן המקדש ומן הארץ. עליית אליהו השמימה ברכב אש וסוסים הייתה הביטוי הראשוני למהלך הזה.

מהלך, שאת חלקו ניסה לבטל אלישע ובפעולתו רצה להציל את מה שעוד ניתן היה להציל.

מאליהו לאלישע – מלכים ב', פרק ב' – 3

לאחר סיכום עיקרי השיעורים שניתנו ע"י אמיר בפרק ב', ברצוני להציע זווית פרשנית נוספת לפרק. יש בזווית זו משום הסכמה ותוספת לאמור כבר וגם פנים אחרות.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ:

וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ (מלכים א יט, טו – יח)

שני דברים צריכים ביאור. הראשון הוא סיבת ההחלפה של ההנהגה האזורית. השני הוא הקשר בין ההחלפה לנבואת ההשמדה של חלק גדול מישראל.

ההחלפה של מלך ארם, מלך ישראל והנביא המרכזי היא מהלך ייחודי מאד ומן הסתם הוא מתקשר לדמותו של אליהו. להבנת המהלך אנו נדרשים לחזור מעט אחורה, למעמד אליהו בצור בחורב, ולהקבלה האסוציאטיבית שהוא מעלה בנו אל משה בנקרת הצור לאחר חטא העגל (שמות לד).

משה הוא מקבילו ההפוך של אליהו וגם הסיטואציה דומה. בני ישראל לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה נמצאים בדרגה רוחנית גבוהה מאד. נגדיר אותה כדרגת "לוחות ראשונים". משחטאו בעגל, מחייבת דרגתם הרוחנית את תגובתו המיידית של הקב"ה: "הרף ממני ואשמידם ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול". דהיינו, הדרגה הרוחנית היא המכתיבה את חיי העם. אם לא עמד העם בדרישות הדרגה, הרי שיש להחליף את העם !. הרמז שנתן ה' למשה במילים "הרף ממני" פתח בעצם את האפשרות האלטרנטיבית – החלפת הדרגה הרוחנית והשארת העם על כנו. משה מאמץ את ההזדמנות שהקב"ה נתן בידו ומבסס את הדרגה הרוחנית שנגדירה כ"לוחות שניים". בדרגה רוחנית זו קבילות טענות נסיבתיות הבאות להקל, כמו "למה יאמרו מצרים…" וכו'. בדרגה זו "הנה אנכי שלח מלאך לפניך", בבחינת  מלאך ולא אני, שרף ולא אני, כי אינכם מסוגלים לעמוד בדרגה הרוחנית הזו. לא נדון בכל משמעותה של דרגת "לוחות שניים", אך מהותה ברורה.

בסיטואציה דומה מאד נמצא אליהו בתקופתו, אלא שהמעמד בצור מלמדנו על היפוך תפקידים. אליהו הוא המחזיק בגישת ה' שהוצגה לאחר חטא העגל ואילו הקב"ה מבטא את גישת משה בשעתו. השראת השכינה בישראל דרך בית המקדש הראשון הציבה דרישות רוחניות גבוהות לעם. כל ימיו, נלחם אליהו להשיב את העם לדרגה רוחנית גבוהה, שתצדיק את המשך השראת השכינה באותה עוצמה. שאיפת הנקם של איזבל באליהו, גם לאחר המעמד בהר הכרמל, מביא גם את אליהו למסקנה שכשלון מפעל חייו מובטח דיו וישראל לא יצליחו לעמוד בסף הרוחני הנדרש להישארות השכינה בישראל בדרגתה. השאלה כעת היא רק "אז מה עושים?". אליהו נאבק על ביסוס השראת השכינה בישראל ובעולם כולו בדרגה הגבוהה, גם במחיר "החלפת העם" – "קנא קנאתי…". הקב"ה, בהמשך לדרכו של משה רבינו, מכריע בעד הצלת העם והורדת הסף הרוחני. השלכות ההכרעה שהוכתבה משמים היא קשה לא פחות מהשלכות דרישתו של אליהו. החלפת ההנהגה האזורית הוא רק הביטוי הראשון של מהלך כולל האמור להסתיים בחורבן בית ראשון וגלות השכינה מן הארץ. למעשה, חורבן בית ראשון וגלות יהודה וישראל נקבעו והוכרעו בציוויו זה של הקב"ה לאליהו ! כל המתרחש מפה ואילך הוא רק התעצמות הגלישה במדרון עם נסיונות בודדים, אם כי הירואיים, של מלכים דוגמת חזקיהו ויאשיהו, להחזרת הגלגל לאחור.

החלפת ההנהגה האזורית היא בעצם הפן האלטרנטיבי להחלפת העם.

לאור הנ"ל רק מתעצמת התמיהה על הפסוקים הבאים מיד לאחר ציווי ההחלפה. בפסוקים אלה באה הנבואה על הרג שיעשה חזאל, והנמלט ממנו יהרוג יהוא, והנמלט ממנו יהרוג אלישע עד שישארו רק שבעת אלפים איש כשרים.

אך גם את המהלך הזה נוכל להבין מתוך ההקבלה לחטא העגל. גישתו של משה מנעה פגיעה כוללת בעם כעם, אך לא פטרה את הפרטים הסוררים מעונש על מעשיהם. יותר מזה, דווקא הצלת הקולקטיב וההקלה בעונשו דרשה תגובת איזון מחמירה ביחס לפרטים. לכך מצווה משה מבני לוי שיהרגו איש באחיו ואיש בקרובו ויפול עם רב מישראל. אבל זה "המחיר" המינימלי שאיתו ניתן היה להמשיך הלאה. את היסוד לכך מצאנו כבר ביציאת מצרים – "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", אומרים חז"ל שרק חמישית מעם ישראל יצאו ממצרים. ארבע חמישיות, דהיינו שמונים אחוז שהם שני מליון וארבע מאות גברים למעלה מגיל עשרים, שהם, בקירוב, למעלה משש מליון נפשות[1], מתו במצרים במסגרת מכת חשך. וכל זה אינו מפחית כלל מחגיגת חג המצות לדורות ומההלל הנאמר בשירה בכל ליל סדר, כיוון שגאולת מצרים הייתה גאולת העם כקולקטיב, ולא כאוסף של פרטים, ועל כך אנו אומרים כל שנה שירה חדשה, הללויה.

החלפת אליהו באלישע באה להציל את עם ישראל כעם, גם במחיר חורבן הבית, אך לא פטרה את עובדי הבעל מעונשם ואף העצימה את עונשם, כמוסבר לעיל. נמצא  שההרג שיעשו חזאל, יהוא ואלישע[2] בישראל הוא תוצאה ישירה של ציווי ההחלפה שניתן לאליהו.

 

מלכים ב', פרק ב' – הצעת פרשנות

גדי גזבר

בשיעור הקודם התייחסנו לסיבת החלפתו של אליהו באלישע. נעיין כעת ב"טקס ההחלפה":

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו: וַיַּעֲזב אֶת-הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיּאמֶר אֶשֳׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה-עָשִׂיתִי לָךְ: וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת-צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ"  (שם, יט – כא)

המפגש הראשון שלנו עם אלישע, המתואר בפסוקים דלעיל, אינו רק תיאור תמונה וארוע אלא יש בה בכדי ללמד על אופיו של אלישע. לכשנסיק על אופי זה של אלישע, נוכל גם להבין על יחסו של אליהו אליו.

מצאנו באלישע:

א.     שהיה חורש בשדה.

ב.      שרצה לנשק להוריו ולהיפרד ממשפחתו.

ג.      שעשה סעודה לאנשים שהיו עמו, מרוב שמחה או הודיה על מעמדו החדש.

נראה, שבאותו מפגש מצא אליהו באלישע שלש נקודות שהפריעו לו עד מאד. משום כך הוא השליך את אדרתו אל אלישע ולא ניגש אליו ממש, עצר לידו ודיבר עמו. משום כך הוא מגיב, כפי שהגיב, על בקשת הפרידה של אלישע ומשום כך נראה שרק בעל כרחו הוא המתין לאלישע עד סיום הסעודה שהכין.

כדי להדגיש מה הפריע לאליהו במעשי אלישע, ניעזר בדוגמאות היסטוריות קרובות יותר.

להערכתי, תגובתו של אליהו למראה דמותו של אלישע החורש בשדה היתה דומה לתגובתו של ר' שמעון בר יוחאי בצאתו מהמערה לאחר י"ב שנים: "איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול." (שבת לג:). יש להניח שאליהו, במסגרת הקנאות לה', קינא גם למקצוע הנביאות ורף הדרישות שלו היה גבוה. הדרך אל הנבואה דרשה מסירות מוחלטת והתמקדות בגיבוש האישיות בחברת בני נביאים, כפי שמצאנום חיים בחבורה, בהקשרם של אליהו ואלישע. אלישע, החורש עם הבקר, עוסק בחיי שעה ומניח חיי עולם ואיך אפשר שהוא אמור להחליף את בכיר הנביאים באותו דור?

לאחר שמתוודע אלישע לתפקיד שמטיל עליו אליהו, הוא מבקש "אֶשֳׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ". תמונה זו מזכירה לי את המסופר על האר"י הקדוש[3]. בערב שבת, בין השמשות, פנה האר"י לתלמידיו ואמר להם בואו נלך לירושלים לקבל את פני מלך המשיח. התלמידים הסכימו ורק אחד מהם פנה לאר"י וביקש שימתינו לו מעט, עד שילך ויודיע לאשתו שהוא יאחר מעט. נאנח האר"י ואמר שאם כך אין עוד אל מה ללכת. כדי להביא את המשיח באותו רגע צריך היה מסירות נפש מוחלטת של כל אחד ושל כולם יחד, ומשזו לא היתה, אבדה ההזדמנות. המקרא מדגיש את רגישותו של אלישע ורצונו לישק לאביו ולאמו כדי ללמד משהו על אלישע, ולא פחות מזה, על הפער בינו לבין אליהו.

בהמשך לנ"ל, יש להעריך שאליהו לא ציפה שאלישע יגיב על מינויו לנביא בסעודה ומשתה, כדרך החסידים. יש להניח שהתאים לו יותר אילו התפנה אלישע להתבודד בינו לבין עצמו, ניגש היה להטהר במקווה ומצטרף לרבו מתוך חרדת קודש ויראה, כדרך החסידים הראשונים של אשכנז.

אך אלישע, דרך אחרת היתה לו בעבודת ה' וגם בנביאות, משום כך הוא נבחר להחליף את אליהו ובעקבות זאת קשה היה לאליהו לקבל אותו כתלמידו ולהכיר בו כממשיכו. לכן אין אליהו ניגש ממש אל אלישע, מחליף עימו דברים וממנה אותו רשמית, אלא רק משליך אליו את אדרתו לסימן. אולי לא היה בכך משום תגובה אישית לאלישע, אלא התנהגות רגילה של אליהו, שמיעט בדברים והסתפק בסימן וברמז, אבל תגובתו לאלישע "מה לי ולך" משקפת יותר את הסתייגותו של אליהו מהאמור להיות תלמידו[4].

אלא שחזק היה עליו צו ה' במינוי אלישע, ועל כן המתין אליהו לאלישע עד סוף הזבח והסעודה שהכין לעם שסבב אותו ורק לאחר מכן המשיך לדרכו, בליווי אלישע.


[1] ואכמ"ל.

[2] רש"י מצביע על כך שלא מצאנו שהרג אלישע אלא ארבעים ושניים נערים שקילסו בו, כמתואר בסוף הפרק. לענ"ד, רש"י, בשם חז"ל, לא חיפש עבורנו את הרוגי אלישע אלא בא לרמוז לסיבת העונש החמור והקשה לאותם נערים ולהציע הקבלה רעיונית לכל סיבת ההרג המתוארת בפסוקים שציינו. ועוד יבוארו הדברים לכשנגיע לסוגיית הנערים בסוף מל"ב פרק ב'.

[3] איני יודע אם יש רקע היסטורי לסיפור זה, אך אין ספק שהוא משקף את הרעיון שבו היטב.

[4] כך היא הבנת תגובת אליהו ע"פ דרכנו, אף שיש שפרשו את תגובתו באופן חיובי ומסכים.

מאליהו לאלישע – מלכים ב', פרק ב' – 2

ב. סיכום התשובות המרכזיות – המשך

4. בשיעור 4 ביאר אמיר שסוד ומסתורין אפפו את לקיחתו של אליהו, כפי שליוו אותו כל ימיו. משום כך גם אין אליהו מספר זאת מפורשות לאיש, גם לא לתלמידו. בני הנביאים נתוודעו להסתלקותו של אליהו מכח נבואה שקיבלו, אם כדי שהפגישה עם אליהו לא תהיה משונה לחלוטין ואם מסיבה אחרת. שיחת בני הנביאים עם אלישע היא דרכם להיפרד מאליהו, שאיתו אי אפשר לדבר בנושא בגלל האופי הסודי שהוא משמר. אלישע מחשה את בני הנביאים בכדי שהידיעה לא תפרוץ אל מעבר לאלו שכבר יודעים ותתמוסס החשאיות שרצה לשמר רבו.

 

5. כפי שניסה אליהו לשמור על חשאיות כלפי בני הנביאים, כך הוא גם כלפי אלישע תלמידו. כבר עמדנו על כך שאלישע דבק באליהו ורואה בו רבו, אך לא ברור שאליהו מעריך את אלישע כממשיך דרכו. אליהו רואה בהחלפתו אי אמון בדרכו ואת אלישע כמי שאינו עומד בדרגתו. לפיכך הוא רוצה להסתלק בהיותו בודד ובכך לבטא את סיום הדרך אותה הוא התוה. אלישע, מצידו, רואה באליהו מורו, רבו, "אבי, אבי" ולפיכך רוצה ללוותו עד לסוף ואף נשבע על כך, "חי ה'…". אליהו, לנוכח עקשנותו של אלישע, "נכנע" ומאפשר לאלישע ללוותו פיזית לירדן, אם כי אינו מוסיף לכך את הנופך הסמלי אותו רואה אלישע.

כיוון שעם כל הסתייגותו של אליהו מכך, מ"מ אלישע הוא תלמידו המובהק, משרתו ומחליפו בנבואה, רואה אליהו לנכון להעניק לאלישע משהו משלו. אלישע מבקש מאליהו "פי שנים ברוחך אלי". בשיעור 5 נתבאר המושג המקראי "פי שנים" כבקשה לשני שליש ולא כבקשה לכפול. כך נוח יותר להבין את בקשת אלישע, שאם לא כן נראית היא כחוצפה של תלמיד כלפי רבו וגם כבקשה לא ריאלית, שאיך יוכל אדם לתת יותר ממה שיש לו.

אליהו מופתע מתוכן בקשתו של אלישע ומעצם הצורך להעניק דבר שאינו בתוקף סמכותו, כמו היקף הנבואה או היכולות. לכן הוא נרתע מלהשיב בחיוב על הדבר. תשובתו של אליהו לבקשת אלישע: "אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן….", היא מעין הפניית השאלה ונתינתה בידי הקב"ה שציוה על אליהו למשוח את אלישע לנביא תחתיו. זהו לא רק סימן חיצוני, אלא זהו המבחן הפנימי לשייכותו של אלישע למעמד זה ולהשלכות שיוצאות ממנו.

6. "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם". בהסבר הסתלקותו של אליהו הלך אמיר בעקבות האברבנאל. האברבנאל שואל מדוע נלקח אליהו באמצעות סערה וסוסי אש ועונה שהקב"ה רצה לקחת את אליהו במקום שנקבצים שם 4 היסודות: מים, אדמה, אש ורוח[1]. ומה צורך יש בכך? האברבנאל טוען שאליהו במהלך חייו עשה ניסים שונים, חלקם גלויים ומפורסמים לכל וחלקם נסתרים שאינם מפורסמים כלל. באופן הלקחו רומז הקב"ה לניסים אלה ובדרך זו, כביכול, מזכיר הקב"ה לאליהו ביום הלקחו את זכויותיו ומעשיו הנפלאים.

באופן הילקחו של אליהו ע"י מרכבת אש וסוסי אש בא המקרא לבטא את תוקפו והגנתו של אליהו ששימש לישראל עזרה מול אויביו כמו רכב ופרשים (כמו שמתרגם יהונתן), ועל כן אלישע מתאר את אליהו ומכנהו: "רכב ישראל ופרשיו".

7. לאחר שנלקח אליהו, חוזר אלישע מן הירדן ופוגש בבני הנביאים, המבקשים ללכת ולחפש את אליהו. אלישע בתחילה מסרב ולאחר הפצרותיהם מסכים. מדוע ביקשו בני הנביאים לצאת לחפש אחרי אליהו, אם מראש סיפרו לאלישע שהיום אדונו נלקח מעליו?

בני הנביאים חשבו שנשאה את אליהו רוח ה' והשליכתו באחד ההרים או באחת הגיאיות לשליחות מסוימת, שכן מצאנו באליהו שהיתה דרכו בהעלמויות פתאומיות. אותם בני נביאים שפנו אל אלישע סברו שלקיחתו של אליהו היא, אולי, לזמן מוגבל ולכן עתיד הוא לחזור. הם סברו שכל מטרת לקיחתו היא שליחות נבואית שאמור הוא לבצע. אלישע הבין את טעותם, שהרי הוא ידע מה שהם לא ידעו והוא ראה מה שהם לא ראו, ולכן הוא מסרב לשולחם. אלא שהם הפצירו בו מאד והוא ראה שרק בכך יעמדו על טעותם ולכן הסכים לחיפושיהם. הסכמת אלישע לשליחותם אינה מבטאת את הסכמתו לדעתם, אלא להפך, הוא הסכים לשליחות כדי שלא תישאר בלבם אותה מחשבה ראשונית- כוזבת.

8. בעלייתו מהירדן מרפה ומרפא אלישע את מי יריחו באמצעות צלוחית חדשה ומעט מלח. בענין זה ניתן לומר במישור הפשט שאלישע מבקש להדגיש ולהעצים את הניסיות שבמעשהו. הוא מבקש שייקחו דווקא צלוחית חדשה ולא משומשת, כדי שלא יחשבו שהיה מבושל בה דבר מסוים, הוא בחר במלח שבדך כלל מקלקלים את המים, וכן אי אפשר למעט מלח שיעשה רושם במוצא (נביעת) המים אם לא היה זה על דרך המופת. במישור הסמלי יש מקום להקביל את מעשה אלישע לשני מקומות נוספים בהם נעשה רפוי (משרש ר.פ.ה. ומשורש ר.פ.א.) המים – להמתקת המים ע"י משה במרה באמצעות עץ ולנבואת יחזקאל לעתיד לבא המתארת מים היוצאים מן המקדש ומרפאים ומעניקים חיים למי ים המלח (יחזקאל מז). ויתכן שאלישע מקשר עצמו, על ציר הזמן, למשה ולעתיד לבא, לתחילת ימי ישראל ולאחריתם.

בענין הנערים שהתקלסו באלישע ואמרו לו "עלה קרח, עלה קרח" הציע אמיר שני פירושים. הראשון של האברבנאל הסבור שהנערים היו מבית אל, שם ישבו נביאי הבעל עוד מתקופת ירבעם בן נבט שהציב שם עגל לעבודה זרה. נערי נביאי הבעל לעגו לנביא הישראלי ולרבו בהתייחסם למראהו החיצוני, שהיה מנוגד לזה של רבו, וכוונתם הייתה שכפי שאליהו עלה ונסתלק כך ראוי גם שאלישע יעלה לשמים ויסתלק.

פירוש נוסף הוא בשמו של הרב אלחנן סמט, המסתמך על הגמרא במסכת סוטה (מז.), שהנערים יצאו מיריחו והם התקלסו באלישע כיוון שפגע בפרנסתם. כיוון שהמים ביריחו, לפני נס אלישע, היו רעים, נצרכו יושבי העיר למים ממקום רחוק. אותם נערים היו שואבי מים והיו מביאים אותם אל אנשי העיר ונתפרנסו מעבודה זו. כיוון שריפא אלישע את מי יריחו, הרי שנתקפחה פרנסתם וכלשון הגמרא: "שהקרחת עלינו את המקום". ע"פ הגמרא, הביטוי "קרח" אינו שם תואר למראהו החיצוני של אלישע, אלא מעין שם פעולה של בעל מקצוע, כמו נגר וסנדלר. כך אלישע ה"קרח", דהיינו שבמעשיו מקריח (כביטוי מושאל מהסרת שיער מהראש) פרנסה וגוזל מהנערים את מה שהיה להם.

קללת אלישע הביאה עליהם את עונש הדובות שהרגו בהם ארבעים ושנים נערים. הכתוב לא מעביר ביקורת על אלישע על העונש הכבד, וכנראה היתה הצדקה לכך, אם כי חז"ל מוצאים שאלישע גם ספג נימה של ביקורת ועונש על כך: "נענש אלישע על דבר זה שגרם מיתה לאלה הנערים, ואמרו שלושה חולאים חלה אלישע – אחד שגירה דובים בתינוקות ואחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיו ואחד ואחד אשר מת בו" (סוטה מו.).

עד כאן באנו לסכם את עיקרי שיעוריו של אמיר על מלכים ב', פרק ב'. מכאן נבקש להציע זווית פרשנית נוספת על אירועי הפרק.


[1] מים, כנגד מי הירדן, אדמה, כנגד אדמת הירדן שעומד עליה אליהו, הנמצאת תחת המים. אש, כנגד סוסי אש, רוח, כנגד רוח סערה.

%d בלוגרים אהבו את זה: