Archive for the ‘ספר יהושע’ Category

פרק ב' – רחב ומרגלי יהושע – הצעות לתשובה

בחלקו הראשון של המאמר הכברנו בשאלות ותמיהות על המסופר בפרק ב' של ספרנו, ומכללן נדרשנו לבירור העיקרי: לשם מה נשלחו מרגלים ע"י יהושע ומדוע מסופר האירוע, אם מנקודת מבט "מבצעית /מודיעינית" הוא היה כשלון מוחלט?

א.

בטרם ננסה להציע את הבנתנו בסיפור, נבקש לסקור את זווית הראיה המחקרית, הלא – מסורתית, ולהבין את הסיפור לשיטתה ואת משמעותו ומסריו להבנתה[1].

המחקר רואה בסיפור רחב ומרגלי יהושע, כמו בשאר סיפורי התנ"ך כולו, עיבוד ספרותי של מסורות עממיות שנתגלגלו בחברה היהודית בשלבים שונים של תקופת המקרא. הביקורת הספרותית של המובא במקרא מצביעה על סגנונות כתיבה שונים המוטמעים בכל ספר או קובץ, על מגמות רעיוניות שונות, על תיאור שונה, ואף שונה ונוגד, של אותם אירועים, בבחירת מה שמסופר, ולא פחות מזה, מה שלא מסופר, וגם בתוך המסופר יש המוגדגש ומובלט יותר ויש המוצנע יותר. עירוב ושוני זה קיים במכלול של ספר, בתוך תיאור של סיפור אחד, ברצף של כמה פסוקים ואפילו בתוך פסוק אחד ניתן למצוא פנים שונות.

עיבוד הנתונים המחקריים הנ"ל הביא את ביקורת המקרא, מאז התפתחה ועד היום, להסיק שהשוני והניגוד הוא תוצאה של מסורות שונות שרווחו בעם, מסורות שאותן גיבשו חוגים חברתיים מסויימים בעלי מגמות חברתיות ורעיוניות מסויימות, כאשר את הגיבוש לכלל קובץ אחד או ספר מוגדר עשה עורך כלשהו בתקופה כלשהי, שאולי גם לו הייתה מגמה כלשהי, והוא יצר רצף סיפורי מתוך הדבקה או סינתיזה של המסורות השונות שהיו לפניו. לעיתים, כך סבורים החוקרים, יש וספר אחד נוצר מפעולתם של מספר עורכים שעברו על הספר, בתקופה אחת או בתקופות שונות, ומכלל עבודתם נוצר הקודקס.

הקדמה זו תסייע בידינו להבין את גישת המחקר לסיפור דידן.

בלשון ישיבתית ניתן למצות את יחס המחקר לנתונים שהועלו באמירת "אִין הַכִי נַמִי". דהיינו, אכן  פרק ב' אינו המשך ישיר ומתבקש של פרק א'. פרק ג' הוא המשכו של פרק א' ואילו פרק ב' הינו סיפור העומד בפני עצמו, ומתאר את כיבוש יריחו מזווית אחרת וממניעים אחרים. ע"פ כיוון זה, פרק זה בא להצדיק את היטמעותה של משפחת גרים מסויימת בקרב ישראל, על אף מוצאה הכנעני והחרם שהוטל על שבעת עמי כנען. בחזית הסיפור ממוקמת רחב, על חכמתה, פועלה וההבטחה שקיבלה, וכל אלו מועצמים דווקא על ידי ואל מול חדלון האישים של המרגלים עצמם, דווקא על רקע היותה אישה מול גברים, על תפקידה כמצילה מול נזקקים. סיפור מרגלי יהושע עוצב ע"י צאצאי משפחת רחב ו"הושתל" במיקום ספרותי זה ע"י עורך הספר.

ב.

נחסוך מהמעיין את העימות מול ההסבר שהוצע ואת האימות של התשובה מול השאלות עליהן היא באה לענות, ונתמקד בהצעת כיוון חילופי. גם על פיו ניתן לומר על השאלות שהועלו "אין הכי נמי", אבל תוך פירוט בנתיב שונה.

אכן בפרק א' נערך יהושע לכניסה לארץ, כאמור: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ (יהושע א, י – יא). פרק ג' הוא המשכו של פרק א', שכן בו מתחיל העם לנוע בפועל לכיוון הירדן והמעבר לארץ. אם נשים לב, ההיערכות עליה מדובר בפרק א' היא לקראת כניסה לארץ ולאו דווקא לקראת מלחמה! הנקודה הזו משמעותית, מכיוון שלדעתנו היא העומדת במרכזו של פרק ב', הגולש מהרצף לבירור המתהווה במקביל לו.

אנו מניחים באופן פשוט ולאור המתרחש בהמשך הספר, שמלחמה כנגד יריחו הייתה מובנית בתכנית הכניסה לארץ מראשית, שהאפשרות להיכנס לארץ ולהתיישב בה מבלי שיהיה צורך להילחם לשם כך אינה בגדר סבירה ושיהושע אף לא טרח לקרוא לשלום ליושבי הארץ.

אבל אפשר שפרק ב' כן בוחן את האפשרות הזו ואף למעלה מזה. במקום אחר, בהתייחסותנו לתהליך יציאת מצרים, בחנו את האפשרות שבטרם הנחה הקב"ה את יציאת מצרים למרות פרעה, הוא בחן היתכנות של יציאה ממצרים תוך רתימה של פרעה למהלך, גיבוי ו"מטריה" בינלאומית והעצמה של התהליך כאתגר כלל אנושי. רק לאחר שמאן פרעה לשלח את העם וסירב להצטרף למהלך הא-לוהי ולעמוד בראש המאמץ הבינלאומי, פנה הקב"ה למהלך החילופי אותו אנו מכירים כהיסטורי.

יש להניח שבדומה לאתגר הגדול שהועמד לקהילה הבינלאומית ביציאה ממצרים, בחן הקב"ה אתגר דומה לקראת הכניסה לארץ. אולי המהלך היותר גדול שהיה אמור להתנהל בראשות פרעה והמעצמה הדרומית הוחמץ, אבל יש אפשרות לבצעו במצומצם יותר ע"י יושבי ארץ כנען ובראשות מלך יריחו ותושביה. ידוע היה שיושבי הארץ שמעו על יציאת מצרים שהתרחשה לפני ארבעים שנה. אז, תגובתם הייתה הלם מוחלט וחוסר אונים: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרעך ידמו כאבן". הכוונה הייתה שארבעים השנים שעברו יהיו, כמו עבור עם ישראל שנדד במדבר, תקופת הסתגלות והערכות לכניסה לארץ העתידה להתרחש. התקווה הייתה שעמי כנען לא ישארו נטועים בעמדת הפחד, ההכחשה, ההתעלמות וההתנגדות לעם ישראל אלא יהיו מסוגלים להכשיר עצמם לאתגר גדול יותר של הצטרפות למהלך הא-להי וגיבוי עם ישראל בכניסתו לארצו. הציפיה הייתה שיריחו, העומדת בשער הארץ, תוליך את המהלך הגדול הזה או לפחות תשמש זרז משמעותי להתממשותו. אמנם, בראייה פוליטית ומדינית "מפוכחת" ההיתכנות של אפשרות כזו היא הזוייה לחלוטין וכל המסתמך עליה למעשה הוא חסר אחריות וראיה תבונית כלשהי, אבל רחב והגבעונים יוכיחו שהיא לא הייתה מופרכת לחלוטין. היא פשוט הייתה מעבר ליכולת הנפשית וההנהגתית של מלכי הארץ.

מרגלי יהושע לא נשלחו ליריחו בשביל לאסוף מודיעין מלחמתי והאפשרות שלא להיכנס לארץ דרך יריחו לא עמדה על הפרק. השאלה הייתה רק האם הכניסה תיעשה עם יריחו או למרות יריחו!. לעבר יריחו נשלחו 2 אנשים, כמו משה ואהרן הבאים לפני פרעה בשעתו, על מנת לבחון האם משהו השתנה ביריחו במשך ארבעים השנים שחלפו והאם ישנה היתכנות למהלך הגדול. המרגלים לא נצרכו לפעילות איסוף מודיעין מאומצת. הם נדרשו בעיקר לחוש את הלך הרוח שבעיר ולשקף אותו. אפשר שבהיפוך מוחלט למשה ואהרן, הם לא הלכו ישירות למלך העיר אלא דווקא למקום הכי המוני בעיר (ראה הערת שולים למעלה), לא ניגשו למשא ומתן ושאיפה להשפיע אלא רק לספוג את התחושה הקיימת ולפעול לפיה.

רחב עומדת בחזית הסיפור כיוון שהיא משקפת את שני הצדדים. היא המלמדת את מרגלי יהושע על המצב הכללי בעיר והיא המשקפת את מה שקיווינו שיהיה נחלת הכלל. רחב היא הביטוי והפוטנציאל להתממשות המהלך הגדול. כשחז"ל מספרים לנו שרחב נישאה ליהושע, הם לא מעבירים לנו רק מידע היסטורי רכילותי אלא משקפים את המימוש המאד קטן ופרטי של החזון הגדול. המנהיג המכניס את עם ישראל לארץ מעמיד לצידו ומכניס לביתו את הביטוי לחזון שלא בא לכלל מימוש.

רחב, כמו נח ולוט, הם מאלו שעמדו בודדים מול הלך רוח עוצמתי שאנשים רגילים אינם עומדים בפניו וגם ניסו לבטא אותו. אפשר ששליחי מלך יריחו הגיעו לביתה לא רק בגלל שהיה מודיעין על תנועות המרגלים אלא גם בגלל שידעו את דעותיה ואת טרחתה להפיצם ברשות הרבים. הגמול הא-לוהי שהיא קיבלה, כמו נח ולוט, הוא ההצלה מתוך ההפיכה, תוך היסתתרות במהלכה, והאפשרות להשתלב מאוחר יותר בקרב ישראל.

המרגלים, בסוף פרק ב', חוזרים ליהושע ומוסרים לו את הדיווח המסכם שלהם: "וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". הם מוסרים בדיוק את מה שסיפרה להם רחב. רחב מסרה להם את מה שהם כבר ידעו מלפני ארבעים שנה. למעשה, שום דבר לא השתנה במהלך אותו זמן.

את חוסר השינוי הזה הצבנו בראש דברינו כתמיהה רבתי, אבל למעשה הוא הטרגדיה של המהלך הא-לוהי בפתח הכניסה לארץ.


[1] סיכום הגישה המחקרית הוא ע"פ המובא באנציקלופדיה עולם התנ"ך, יהושע, הוצאת דודזון – עתי, תל אביב 1994.

מודעות פרסומת

פרק ב – רחב ומרגלי יהושע – השאלות

הקדמה

העיון בפרק יוליכנו למסקנה שכל פרשנות והבנה של הכתוב מותנית ומשועבדת להנחות יסוד מקדמיות, איתן ניגש המעיין ללימוד. נקודות מוצא אלו מוליכות את המעיין בכיוון מסויים של הבנת הטקסט, פרשנותו, פיענוח מסריו הדתיים והערכיים והערכה חוזרת של הדמויות והמאורעות עליהן למד.  להבנת פרשה מסויימת יש גם השלכות על הבנת הספר כולו ועל הערכתו, שכן בלימוד נכון יש לבחון את הפרק הנדון גם על רקע המכלול בו הוא מצוי ולנסות להגדיר את טיב היחס ביניהם ומתוך כך מתגבשת גם הערכת הספר כולו, ערכיו ותכניו, מסריו, הנפשות הפועלות בו, המאורעות שבו ומקומו בכלל הטקסט המקראי. כל אלה מתעצבים לפי אותן נקודות  מוצא.

נעיין בספור רחב והמרגלים ומתוכו נגלוש להשלכות.

א.

על פניו, מעלה סיפור מרגלי יהושע מספר תהיות בדרך להבנתו. ראשית, אם נניח שמיקומו הספרותי של הפרק משקף גם את זמנו של הארוע, לא ברורה כל כך מטרת השליחות והתועלת שאמורה להיות בה. מבחינה ספרותית, פרק ב' הוא קיטוע של רצף הפרקים א' וג'.  בעיצומו של פרק א' אנו קוראים: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ" (יהושע א, י – יא). ופרק ג' ממשיך מהלך זה: "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה…" (שם ג, א – ב). בין זה לבין זה נכנס פרק ב'. אמנם ניתן לומר שאין בעיה, שכן ארועי פרק ב' אכן התרחשו בפרק הזמן של אותם שלשת ימים שניתנו לעם. אלא שאז אנו נקלעים לשאלות קשות יותר:

     w       אם ליהושע כבר ברור שהוא הולך להכנס לארץ בעוד שלשה ימים, אז לשם מה הוא שולח את המרגלים?

     w       אם ברור ליהושע שצריך לשלוח מרגלים, אז למה הוא אומר לעם שבעוד שלשה ימים הם יעברו את הירדן?

     w       מנין לו מה תהיה תשובת המרגלים? ואם הוא בטוח בתשובתם, אז למה הוא בכלל שולח אותם?

     w       ומנין לו שהם יחזרו אליו חזרה בטווח של שלשה ימים, עד שהוא מתחייב לעם שבעוד שלשה ימים הם יעברו את הירדן?

     w       ובכלל יש לתמוה על עצם מטרת משלוח המרגלים, הרי רק בפרק א' הקב"ה מבטיחו שיכניס את העם לארץ ומשה רבו מינהו על ייעוד זה, וכי מפקפק הוא בהבטחת ה' שיצליח במהלך הכניסה לארץ?

     w       ואם תאמר שמשימת המרגלים היתה איסוף מודיעין מבצעי לקראת כיבוש יריחו, בכדי לדעת את מבואות העיר ומוצאה ואת חוסן חומתה ומגיניה, וכי היכן ראינו שהמרגלים ביצעו את משימתם[1]?

     w       והיכן בתשובתם ליהושע אתה רואה שהם עונים בכיוון זה?

     w       ולשם מה היה צריך בכלל את ידיעותיהם, אם כל כיבוש יריחו היה ניסי לחלוטין ולממצאיהם אין כל ערך מעשי?

     w       ואם תאמר שיהושע בטח בהצלחת המהלך וגם לא נזקק למודיעין מבצעי ומטרת המרגלים הייתה רק בשביל להעלות את מורל העם לקראת הכניסה עם ידיעות משטח האויב, אתמהה, שכן להתרשמותה של רחב הזונה הוא צריך לאחר הבטחות מפורשות של בורא עולם והדרכת משה רבו?

     w       האם על סף הכניסה לארץ, היה מצבו של העם ירוד כל כך עד שעלה הצורך לעלות לו את המורל ולהגביר בקרבו את המוטיבציה להכנס לארץ?

לסיכום, לשם מה נשלחו המרגלים?

מעבר לכך, אם ננסה להעריך את המסופר בפרק ב' כסיפור ריגול, בפני עצמו וגם במקביל לסיפורי ריגול מקראיים אחרים[2], נמצא שמדובר בכשלון מבצעי מוחלט:

     w       עם בואם ליריחו, אין המרגלים הולכים לסייר בעיר, אינם מטיילים ליד חומות העיר או שעריה, אינם מהלכים בשוק המרכזי כדי לדעת את הלך הרוחות והתחושות ועוד ועוד, אלא מיד "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה" ![3].

     w       גילוי המרגלים ביריחו תכף לבואם שם והגעה למקום מסתורם מעמיד את מילוי משימתם באור נקלה מאד וככשלון בטרם התחלה.

     w       פסיביות מוחלטת מדריכה את המרגלים. רחב מצפינה אותם, מגוננת עליהם, משכיבה אותם לישון, מורידה אותם בעד החלון, מגדירה להם את תוואי בריחתם ואת אורך זמנה ו"מכתיבה" להם את הדו"ח אותו ימסרו ליהושע. כאשר הם מתחילים לפעול ולהגיב אקטיבית, החיזיון נראה מאד שלומיאלי – היא הורידה אותם בעד החלון, הם נמצאים למטה מעבר לחומה, היא נמצאת בחלון ביתה גבוה על החומה, ואז הם פותחים בהרצאה ארוכה ומקיפה על הדרך בה עליה לפעול לכשיכבשו את העיר. והכל מן הסתם בצעקות רמות שגם שכניה ושומרי החומה יכלו לשמוע.

     w       כשהם חוזרים ליהושע, הם בעצם מצטטים את דבריה של רחב ולא אומרים דבר משל עצמם. המעיין בדברי רחב יראה שגם בהם אין כל חידוש ולמעשה יש בהם הד ברור, לאור השוואה, משירת הים – "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם…" (שם ב, ט – יא) לעומת "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, יד – טז). האירוניה מגיעה לשיאה בכך שרחב הזונה מיריחו מעבירה מסר ליהושע מנהיג ישראל שמשמעו: "בעניין מה שרצית לשמוע ממני, עיין לעיל ארבעים שנה בנס קריעת ים סוף ותקבל שם את התשובה". רוצה לומר, לא רק שמרגלי יהושע לא הביאו כל מידע מודיעיני חדש ולא רק שהם מצטטים את דברי אותה אשה אלא מן הדברים משמע שאין כל צורך וערך לעצם שליחת המרגלים.

אז אם כך, מהי מטרת סיפור רחב והמרגלים ומהם מסריו?


[1] שהרי עם בואם ליריחו הלכו מיד לביתה של רחב, באותו לילה ברחו ממנו ושלשה ימים התחבאו בהר במהלך של מנוסה ונסיגה.

[2] מרגלי משה (במדבר, יג), מרגל בני יוסף (שופטים א, כב – כו), מרגלי דוד, שמואל ב' יז, יח – יט) וסיפור המלאכים הנשלחים להוציא את לוט מסדום, שאמנם אינו סיפור ריגול אך יש לו מאפיינים דומים לסיפורנו (בראשית, יט).

[3] האם יעלה על הדעת מחד, .ומאידך האם הכתוב לא מרמז לכך שיש קשר בין הידוע לנו על האשה לבין מטרת בואם לביתה? ייתכן שאפשרות זו היא שהביאה חלק מהפרשנים להבין שהגדרת "זונה" משמעה מלשון לזון, מזינה, מזון, ובמילים אחרות שהיא היתה פונדקאית המנהלת פונדק או בית מרזח. אמנם ראוי לומר שסברא זו קשה וגם חלק מהפרשנים מכירים במגבלותיה, שכן משמעות מילה זו בכל המקרא הוא בהקשר מסויים ואין סיבה לשנותו דווקא פה. עם זאת, אין ספק שניתן לעקור את עוקץ השאלה אם נלך בכיוון זה, ולאו דווקא מצד הפן הדקדוקי לשוני. מי שראה סרטי קולנוע מהז'אנר של מערבוני המערב הפרוע יודע שהמקום המרכזי בעיירה הוא בית המרזח/ הפונדק ושם מתרחשים כל האירועים המרכזיים של המקום, שם זורם כל המידע החשוב על המתרחש במקום ומחוצה לו ולשם מגיע כל הלך ועובר דרך היכול לספר מחדשות העולם. כמובן, שם גם נמצאות הנשים מסוגה של רחב ואליהן מגיעים כל הגברים הנזקקים לשירותיהן. בפועל, בידי אותן נשים מתרכז כל המידע החשוב וזה שאינו חשוב והן מהוות מאגר מידע כולל לכל המתרחש בעיירה, לרכילות, לשמועות ולעובדות. יש להניח שביתה של רחב לא היה רק בית פרטי אלא מעין בית מרזח כמתואר לעיל וכמנהלת שלו לא היה מעמדה החברתי כה נחות, בזוי ונדחק אל שולי החברה. אם הנחתנו נכונה, הרי שמצד מרגלי יהושע, לא היה דבר נבון ומחוכם יותר מאשר ללכת ישירות אל בית רחב, לשבת שם ולשתות, להזמין חדר לשינה, להתמקם ו"למשוך" זמן ובכך לצבור עוד ועוד מידע על המתרחש ביריחו ובארץ כולה. מתוך כך, המידע שמסרה להם רחב הוא המקיף והמהימן ביותר שהיו יכולים להשיג בזמן שהותם שם, שכן כמנהלת המקום, מן הסתם שריכזה אצלה את כל המידע החשוב וידעה גם להעריך אותו. מבחינה זו הליכה לבית רחב היה מעשה מחוכם הרבה יותר מאשר להסתובב בעיר ולשוטט ברחובות.

יהושע 2 – מבוא לספר יהושע

פורסם לראשונה במסגרת

בית מדרש "אעלה בתמר", סנסנה חורף תשס"ה 2004

א.

כמו בספרי שופטים ומלכים, שמו של ספר יהושע גם מעיד על היקף זמנו, דהיינו תקופת מנהיגותו של יהושע, הנפרשת ממות משה ועד מות יהושע.

חיבורו של ספר יהושע וניתוקו מחמשת חומשי תורה אינו מתבקש מאליו. הגיון בריא מנחה את הדעה שהתורה היתה צריכה לכלול בתוכה גם את ארועי ספר יהושע. לדוגמא, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתורה, המכוונת באירועיה ההיסטוריים ובמסריה הדתיים אל חיים בארץ ישראל, אינה "נכנסת בעצמה" לארץ ישראל. אך מתבקש היה שהתורה תסיים בשיא תהליך יציאת מצרים ותצביע על יישום ההבטחה שהובטחה לאבות בתחילתה ובהתממשות הכתוב בשירת הים: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְקֹוָק מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". ולאחר הצבעה על מימושה של ההבטחה המיידית יותר, היה מתאים לסיים בחזון לעתיד: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". (שמות טו, יג – יח). אבל כל זה לא נתממש והתורה לא כוללת בתוכה את הכניסה לארץ ואף שהדבר זוקק דיון בסיבת הדבר, סוף מעשה הוא שהרצף ההיסטורי נקטע, לכאורא, ממש לפני רגע השיא, על פסגת הר נבו, כמצטרפת לטרגדיה של משה רבנו שרואה את הארץ ולא נכנס אליה.

גם מבחינה ספרותית, אם נכלול את ספר יהושע בתורה נמצא שהוא יוצר מסגרת ספרותית מאד ברורה: הכניסה לארץ ישראל, בפתח ספר יהושע, מקבילה ומשלימה ליציאת מצרים[1] והתנהלות והתנחלות שבטי עבר הירדן המזרחי, הנמצאים בפתח הספר ויותר בסופו, מממשים את נצחון אברהם אבינו על ארבעת המלכים והבטחת ה' לו על הארץ בגבולותיה הרחבים. ונמצא שגם מבחינה זו היינו מעדיפים לכלול את ספר יהושע בקודקס התורה.

מסתבר שגם חז"ל היו מודעים למלאכותיות שבניתוק ספר יהושע מהתורה, ואת שאמרנו אנחנו באירוך דברים היסטוריים וספרותיים תימצתו הם במשפט קצר: "אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא" (נדרים כב: ; ילקוט שמעוני יהושע רמז לז). אלא שבדברי חז"ל לא מונחת רק ההבנה שראוי היה ספר יהושע להיכלל בתורה אלא גם הסיבה מדוע הוא, בסופו של דבר, אכן לא נכלל. עם זאת צריך להבין שלא חטאם של ישראל הוא שגרם ישירות לבידול ספר יהושע מן התורה אלא זה השלב הראשון בתהליך המתגלגל. כיוון שחטאו ישראל, נתגלגלו הדברים שגם משה רבינו לא זכה לעבור את הירדן, ומשלא עבר משה רבנו את הירדן לא היה נביא כמוהו שיכול היה לכתוב ברמת נבואה של התורה וממילא נתחייב שספר יהושע נכתב בדרגה נבואית נמוכה יותר ונכלל במסגרת ספרות הנבואה.

רוצה לומר ששאלת צרוף ספר יהושע לתורה או בידולו אינה נפתרת מכח מקבילות היסטוריות או ספרותיות, אלא רמת הנבואה שבה נכתב הספר היא המכתיבה אם יכלל בתורה, בנביאים או בכתובים ומשמת משה עבד ה' ולא היה מי שיכתוב ויוסיף בתורה, על אף כל הסיבות, נדחה ספור הכניסה לארץ מלהיכתב ברמה נבואה של תורה. מאידך, בל נשכח שאכן ראוי היה ספר יהושע להצטרף לכלל חמשת חומשי תורה.

ב.

 במאמר הקודם דיברנו על "תנועת הגל" של ההיסטוריה הישראלית והצבענו על מיקומם של ספרי נביאים ראשונים בשלבים שונים של הגל. את ספר יהושע מיקמנו בשלב שיא של עליית הגל והגדרנו אותו כספר המתאר את תקופת השיא, לעומת ספרים אחרים המתארים תנועת תהליך למעלה או למטה. מתוך ראיה זו ניגש לבחון את הספר כולו, דהיינו הספר מכיל מצבים שונים, חלקם בעלי ביטוי חיובי וחלקם בביטוי שלילי, אך כולם הם תופעות של עם "המתמודד" עם הצלחתו ועם הגעתו "אל המנוחה ואל הנחלה". על כן אין לראות בספר בבואה של תמונה אידיאלית של העם המתיישב על אדמתו אלא תמונות שונות של חברה המתמודדת עם האתגרים והדילמות שמציבה בפניה המציאות החדשה אליה היא הצליחה להגיע.

שתי מגמות מרכזיות ניתן לראות בספר, מגמות שעל פניהן סותרות ונוגדות אחת את השניה. הראשונה מצויה בחלקו הראשון של הספר, החלק המתאר את כיבוש הארץ, מהפתיחה ועד פרק י"ב. חלקו השני של הספר, המלווה את שלב ההתנחלוות, עד סוף הספר, ממחיש מציאות ומגמה שונות מזו המתוארות בהתחלה[2].

חלקו הראשון של הספר מתאר כיבוש טוטאלי, מהיר, מרשים וניסי של הארץ כולה. איש אינו עומד בפני עם ישראל, "נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם", מי שלא נכנע – מובס בדרך ניסית פלאית או בדרך צבאית טבעית או בשילוב של שניהם. רחב בדבריה אל המרגלים מתארת את הבנתם של עמי הארץ את גדולתו של א-להי ישראל, שהוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והגבעונים מתאמצים בתרמית יצירתית מרוב חששם.

חלקו השני של הספר מציע תמונה קצת יותר מורכבת ופחות מרשימה. לא כל הארץ נכבשה ולא את הכל טרחו ישראל לכבוש. גם במקומות שנכבשו, לא בכולם מתאפשרת התיישבות או סילוק של עמי הארץ, מובלעות של כנעני המקבל את המרות השלטונית הישראלית מצויות במקומות שונים אך אין בכך משום סילוק עבודה זרה מן הארץ ו"כיבוש דתי", יושבי הארץ אינם נמנעים מלהוות מטרד ולשמש מניעה בפני השאיפות הישראליות ואף לדחוק את ההתנחלות הישראלית למחוזות שאינם נוחים לה.

מעבר להיותם שני תיאורים היסטוריים שונים משמעותית, הם בעיקר נוגדים בהערכה ובמגמה ההיסטוריוסופית שלהם. נראה שעל הסתירה ניתן להתגבר אם נבין שספר יהושע בא לשקף מציאות מורכבת ומתנגשת, המבטאת לא רק את המתרחש על פני השטח אלא גם מה שמתחתיו ומעליו.

דומה שאם נצייר לעצמנו ציר ארוך ומתמשך, נמצא את המגמה הראשונה בראשיתו ובסופו ואת המגמה השניה בכל השטח המתפרס ביניהם. המגמה הראשונה, המבטאת כיבוש ניסי, טוטאלי, המגשים את הבטחת הארץ שניתנה לעם ולאבותיו היא בעצם ראשיתו של הציר וגם סופו. היא ההצדקה לקיומנו פה, נקודת המוצא של הכניסה לארץ ועיקר מקור הכוח והתנופה לעשיה ולבניה. מגמה זו היא גם סופו של התהליך מבחינת מימושו המעשי באופן מלא, היא היעד אליו נושאים  עיניים והיא שכרו של המאמין ההולך לאורך כל הדרך.

המגמה השנייה היא המצגת הריאלית יותר עימה נפגש העם בבואו בפועל אל הארץ. הוא חלקו האמצעי, וגם עיקרו ורובו, של הציר כיוון שהעם אכן נכנס לארץ עם המגמה הראשונה ובפועל גם כבש "עימה" את הארץ בכיבוש ראשוני ובסיסי. המגמה השניה, הריאלית יותר, נתגלתה לעם רק לאחר ששככו רעמי המהלך המהיר, השטחי והראשוני. היא נתגלתה כאשר ניגשו ונערכו להתבססות מעמיקה ויסודית יותר ואז נתגלו הקשיים, המורכבות וחוסר השלמות. המגמה השניה היא אמצע גם ביחס לסופו של הציר, דהיינו אין המגמה השניה הולכת ונמשכת עד אין סוף והיא התמונה המונצחת של ישראל בארצו. בשלב מסויים חוזרת המגמה הראשונה לשלוט ולהתיישם גם בפועל. מבחינה היסטורית, זה קרה חלקית בימי דוד ושלמה ואולי לפרקים שונים גם אחר כך והיא אמורה להתממש סופית לעתיד לבוא.

אין המגמה הראשונה, המושלמת, מתעלמת ממציאותה של זו השניה מחד אך גם אינה מתפשרת או מנסה להשתלב בה. היא עומדת בפני עצמה בשלמותה לפי אופייה כי אכן היא הייתה המקור לתהליך והיא גם היעד הסופי. אילו לא תישאר בשלמותה זו, לא תהיה הצדקה למקור וממילא גם לא נגיע אל היעד. שלמותה מבטיחה את ההתחלה ואת הסוף. מאידך אין המגמה השניה, מצידה, באה להכחיש את הראשונה, על אף שזו השניה היא המתממשת ברובו של הזמן וכלפי חוץ נראית בלתי מעורערת. היא מכירה בערכה הריאלי, אך גם יודעת את ארעיותה וזמניותה ואת מקור זכות קיומה.

ספר יהושע, על שני חלקיו המרכזיים, בא להתמודד עם הבעיה הקשה ביותר והראשונית עימה אמור להתמודד עם שבמשך שנים רבות שאף להגיע אל הפיסגה, שילם על כך מחיר רב, שירטט לעצמו תרשימים כאלה ואחרים של חוויות הפיסגה והתצפית ממנה, חש שהוא ראוי לשכר ופיצוי מלא על כל סבלותיו, אך עם בואו אל הארץ המובטחת הוא נוכח לדעת שהמציאות שונה לאין שיעור ודמיון מהמציאות אותה דמיין לעצמו. משבר המפגש של כל חולם עם המציאות הריאלית כולל בתוכו קושי, תיסכול ואכזבה ללא שיעור. למשבר השלכות נפשיות ומעשיות שונות ומגוונות. כשמשבר כזה עובר על עם וחברה, הוא מועצם עד מאד והשלכותיו הן למישורים רבים ולטווח זמן ארוך מאד.  ספר יהושע מתמודד עם המשבר, במישור הספרותי של תיאורו, ע"י הצגתם המלאה של שני הפנים, החלום, המימוש הראשוני והחזון לעתיד לעומת המציאות הריאלית שנתפתחה וע"י הקבלת הכניסה לארץ לתהליך יציאת מצרים – מה זה לא הושלם ייעודו אלא עוד חזון למועד, כך הוא גם במהלך הכניסה לארץ.


[1] קריעת ים סוף מכניסה את ישראל לחיי מדבר ניסיים וחציית הירדן מוציאה אותם ממסגרת זו, מעמד הר סיני פותח מהלך של כריתת ברית המגיע לסיומו המקביל במעמד הר גריזים והר עיבל.

[2] אני מתייחס פה בצורה גסה לשתי מגמות ולשתי חלוקות בספר מבלי להיכנס לתתי חלוקות ולביטויים של מגמה א' ב"שטחה" של מגמה ב' או להיפך.

יהושע 1 – מבוא לספרי נביאים ראשונים

פורסם לראשונה במסגרת

בית מדרש "אעלה בתמר" ע"ש תמר ספיר-קליבך הי"ד

 סנסנה, חורף תשס"ה 2004

א.

ספר יהושע פותח את קבוצת ספרי "נביאים ראשונים", קבוצה שמבחינה כרונולוגית מתפרסת מכניסת עם ישראל לארצו ועד גלותו ממנה. למעשה, ניתן לראות בעיקר ספרי המקרא הכרונולוגיים, דהיינו התורה והנביאים, כמתארי תהליך היסטורי ורוחני המתחיל בבבל ומסתיים בבבל. זהו תהליך המתחיל בנהר היוצא מעדן להשקות את הגן ומתפצל "והנהר הרביעי הוא פרת", ומסתיים בנהר פרת המצוי בתחום נבואתו של הנביא הגולה, יחזקאל. תהליך המתחיל בבבל של דור הפלגה ומסתיים בגלות בבל, תהליך המתחיל באברהם היוצא מחרן ומסתיים בצאצאיו השבים אליה. המעיין במכלול התהליך ורואה שיצאנו מבבל על מנת לחזור אליה, נשאר נבוך עם סימן שאלה גדול האומר "אם כן למה זה אנכי?". השאלה היא נכונה ואמיתית כיוון שאת העובדות ההיסטוריות ואת המהלך הרוחני המלווה אותן לא ניתן להכחיש. אלא שדווקא משום כך חשוב לשים לב שהמהלך הכולל מבבל אל בבל מתחלק לשניים – המסע מבבל אל ארץ ישראל, מסע המתואר בתורה, והמסע מארץ ישראל לבבל, זה המתואר בנביאים. החלוקה לשניים היא מאד מהותית, כיוון שהיא ראשית הדרך מן המבוכה. החלוקה לשניים אינה בין שווים, שכן דרגתה הרוחנית ועוצמת אמיתתה של התורה גבוהות מאלו שבנביאים ואין מהלך הנביאים יכול להכחיש את מהלך התורה. אמנם הנביאים מתארים את המהלך מארץ ישראל לבבל, אך התורה מותירה את היסוד הבלתי משתנה של הליכה מבבל אל ארץ ישראל. זה אולי ארוך ורחוק מדי, אולי צריך עוצמות וגובה בשביל לסיים את התהליך, אך יסוד המקרא הוא שהתורה שואפת אל ארץ ישראל, על אף הקשיים שבדרך. ואולי ביטוי חלקי לכך הם הספרים הכרונולוגיים שבכתובים, עזרא ונחמיה, שאינם מתארים מהלך היסטורי ורוחני כולל אך עסוקים בראשית תהליך שיבת ציון ובנין המקדש ועל פיהם מוכרע ש"הלכתא כבתראי" – הלכה כאחרונים.

גם בל נשכח, שהתורה אינה מתחילה מדור הפלגה או מהנהר היוצא מעדן אל הגן ומהגן הולך ומתפצל. היא מתחילה מאדם הראשון, שנברא בצלם א-להים, ומעדן והגן, שם הנהר הוא עדיין זורם בראש אחד ונמצאים הכתובים מרמזים על חזרה להתחלה.

אך את החפץ ביתר מורכבות לא נוכל לסתור אם יבוא ויאמר שעל אף הנ"ל, טרם יודעים אנו אם גן עדן הוא מקום פיזי, ממשי, במקום כלשהו או שמא הוא דימוי לדרגה רוחנית ומנין לך שההסטוריה של עולמנו זה יכולה לחזור לגן? ואולי, אם כבר קישרנו בין התחלת מקרא לסופו, מילותיו האחרונות של דניאל מכריעות בכוון מסויים: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, יג).

ב.

עם זאת, אל ידמה המעיין לראות בכל אחת משתי התנועות, זו שבתורה וזו שבנביאים, בבחינת חץ ישר שבתחילה נע מלמטה למעלה ואח"כ נע מלמעלה למטה, שכן אף פעם לא היה מהלך ישיר, תמיד היו עליות וירידות. הן בדרך אל ארץ ישראל והן בדרך ממנה. הדימוי הנכון והמתאים יותר הוא לגל – יש תנועות עליה ויש תנועות ירידה, יש רגעי שיא ויש רגעי שפל.

בהקשר זה יהיה נכון לחלק את ספרי נביאים ראשונים לשתי קבוצות. הראשונה היא זו של התנועות, אם עליה ואם ירידה, והשניה היא של נקודות השיא, אם בגאות ואם בשפל. בקבוצה הראשונה נכון יהיה לכלול את ספרי שמואל א' ושני ספרי מלכים, בקבוצה השניה נכלול את ספרי יהושע, שופטים ושמואל ב'.

חשוב לציין שהדימויים שניתנו לספרים, "ספר בתנועה" ו"ספר בשיא", אינם רק דימוי והמשלה נחמדים לצורך המחשה ותפישה. אלו נקודות מוצא עקרוניות, פרשניות וערכיות, להבנת המתרחש בספרים. באומרנו שספרי יהושע ושמואל ב' הם ספרי שיא של גאות, כוונתנו שאת העליות והנפילות המתוארים בספרים אלו יש לבחון על רקע סכנות האורבות לאדם מצליח, לעם בתחושת שאננות של "כחי ועצם ידי", של חברה החיה ברוויה כלכלית המתבטאת ב"איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". באומרנו שספר שופטים הוא ספר שיא של שפל, כוונתנו שהמאורעות בספר הם תופעות אופייניות לחברה המצויה במצוקה חברתית, מדינית, כלכלית וערכית. לחברה במצוקה יש "גיבורים בעל כורחם", כמו גדעון ויפתח, יש "איש הישר בעיניו", ויש תופעות מנהיגות ייחודיות, כאהוד, דבורה ושמשון. אי אפשר להעריך את מאורעות התקופה, לחיוב ולשלילה ולמורכבות, אם לא מבינים את הרקע.

אותו דבר בדיוק יש לומר ביחס ל"ספרים בתנועה", שמואל א' ומלכים. ההבדל בין הספרים הוא ששמואל א' הוא ספר בתנועה למעלה ואילו מלכים הוא ספר בתנועה למטה. רגעי השיא ורגעי המשבר שבאותם ספרים הם אופיינים לחברה "בתנועה ובמהלך". ניקח, רק כדוגמא, את המהפכה הדתית העצומה שעושה המלך יאשיהו, לקראת סוף מלכות יהודה, מצד אחד, ומצד שני את "מרוץ ההידרדרות" המתחולל אחרי מותו. בכדי להבין מדוע לא הצליחה מהפכת יאשיהו להחזיק מעמד ומדוע מיד אחר כך חלה הידרדרות מהירה לא נזדקק ליותר מלהשוות את הדבר למתרחש אצל חולה סופני לקראת סוף תהליך ההידרדרות. פעמים רבות, חולה שהיה חסר כוחות זמן רב, פתאום מתחזק ומגלה סימני התאוששות. קרובי החולה, לרוב, נתלים בהתחזקות זו כסימן למפנה והחלמה אבל דווקא היא מבשרת את ההידרדרות הסופית הקרבה ובאה. החולה שמרגיש את הסוף, מנסה לאגור את כל כוחותיו למאמץ אחרון, אך מרגע שהמאמץ לא הצליח, כל המערכות קורסות. כך נמצא גם בתהליכים המתרחשים בשוק ההון בשעת מעבר מעליות לירידות. מניה או מדד עולים בעוצמה את רמות המחירים, עד שבשלב מסויים העוצמה נחלשת ותנועת המחיר מתחילה לדשדש במשך תקופה בטווח מחירים מסויים. הסוחרים מחכים להתאוששות ולתנועה עוצמתית שתפרוץ את טווח הדשדוש. בשלב מסויים מגיעה פריצה שכזו, אפילו בעוצמה ברורה, אבל אז ישנן שתי אפשרויות. האחת שזו באמת פריצה מחודשת שתניע מהלך עוצמתי למעלה. אך פעמים רבות מתרחשת "פריצת שווא", שהיא תנועה חזקה למעלה שמיד אחריה באה צניחה למטה. אם בוחנים את ספר מלכים מזווית של חברה בתנועה מתמדת למטה, מבינים את התשובה לשאלות שהצגנו על מהפכת יאשיהו וההידרדרות שאחריו.

ג.

אם נצייר לעצמנו את מהלכו של הגל ע"פ ספרי נביאים ראשונים, נמצא כדלהלן:

יהושע – ספר בשיא גאות.

שופטים – ספר בשיא שפל.

שמואל א' – ספר בתנועה עולה.

שמואל ב'[1] – ספר בשיא גאות.

מלכים (א' וב') – ספר בתנועה למטה.

מעיון ברשימה נמצא שחסרים אנחנו, בין יהושע לשופטים, ספר בתנועה למטה. רוצה לומר – תהליך ההידרדרות שעבר על עם ישראל מתקופת יהושע אל תקופת השופטים אינו זוכה לסיקור מלא. אמנם תחילת ספר שופטים מסכמת את התהליך שהתרחש, אך זו פתיחה ורקע לספר הבא ואינו תיאור ב"תוך כדי תנועה".

בהסבר התופעה תיתכנה שתי אפשרויות. או שהיה תהליך והוא אכן אינו מתואר, ואז יש לשאול מדוע הוא לא הצדיק תיאור. או שהדרך מיהושע לשופטים אינה כוללת תהליך הידרדרות אלא קריסה מהפיסגה אל התחתית.

האפשרות השניה לא תפתיע אותנו אם נבחן אותה על רקע חטא העגל שהתרחש ארבעים יום לאחר קבלת התורה. "וירא העם מי בשש משה לרדת מן ההר". פתיחה זו לחטא העגל מלמדת שמעמד הר סיני והחוויות אליהם הגיעו ישראל במהלכו, היה במידה לא מבוטלת בזכות משה רבנו. משעה שחש העם שמשה איננו, אם כי בשש לבא כמאמר הכתוב או שהראה השטן לישראל את משה מוטל מת כתיאור המדרש, לא הצליחו לאחוז עוד בדרגתם העליונה ונפלו לחטא העגל.

מות יהושע והזקנים, שהביא כנראה לגלישה במדרון אל עבר תקופת השופטים, הוא כנראה המקבילה ל"כי בשש משה". המעבר החד מאופי ספר יהושע לאופי ספר שופטים מלמדנו ש"רגעי השיא" המתוארים בספר יהושע נתממשו הרבה בזכות ההנהגה, אך העם ככלל לא הפנים את מלוא ההשלכות והסכנות שנתעוררו בעקבות המעבר לארץ המובטחת.

למעשה ולמפרע, מתברר שבמקביל לתהליך שעברו ישראל במדבר ממתן תורה עד הקמת המשכן, גם העם הנכנס לארץ עבר תהליך מהכניסה עם יהושע ועד מלכות דוד ושלמה. מה פה עברנו את חטא העגל, גם פה נעבר את תקופת השופטים. מה פה התיקון יושלם עם הקמת המשכן, אף פה התיקון יושלם עם הקמת המקדש.

הכניסה לארץ בימי יהושע, הייתה עבור העם בעיקר כיבוש והתנחלות פיזיים. רק תקופת השופטים תעורר בעם את הדרך לכיבוש והתחלות רוחניים וערכיים המתממשים בימי דוד ושלמה. את אותה כניסה ראשונית ולא מושלמת בא לתאר ולהעריך ספר יהושע ובו נתמקד בשלב זה.


[1] ניתן לכלול בזה גם את פרקי שלמה שבמלכיים א'.

%d בלוגרים אהבו את זה: