Posts Tagged ‘אהרן’

בכבודי ובמכובדי – מדרש לפרשת שמיני

"ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי"

אל תקרי "בכבודי" אלא 'במכובדיי',

דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן,

כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה…

 

והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב: "נורא א-להים ממקדשך"?

אל תיקרי "ממקדשך" אלא 'ממקודשיך',

בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל".       (בבלי זבחים קטו, ב)

 

ראשית דברים, נעיין בכתוב עליו נסמך המדרש:

"…פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי…" (שמות כט, מב-מה)

מפשט הכתוב נסיק:

א. אהל מועד, מקום ההיוועדות עם בני ישראל, יתקדש ע"י הקב"ה באמצעות כבודו. כבוד ה', כפי שמצאנוהו ביציאה ממצרים ובמעמד הר סיני מתבטא בענן ובאש.

ב. מטרת הקידוש היא הכשרת והסמכת האדם והמקום הספציפיים לייעוד ההתוועדות והשכינה, ככתוב "…אקדש לכהן לי". באופן פשוט, קידוש זה יתקיים ביום חינוך המשכן לתעודתו, דהיינו בא' בניסן.

ג. ייעוד זה שבפרשת תצוה אכן התממש בא' בניסן. בסוף ספר שמות מתואר הקידוש ע"י הענן: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, לד), ובפרשת שמיני משלים הכתוב: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ… וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד).

ד. ע"י הקידוש, מתיירא, מתעלה ומתהלל שמו של הקב"ה. יש להדגיש שעצם פעולת הקידוש, דהיינו ירידת כבוד ה', אינה מתבטאת בהכרח גם ב'תופעות לוואי' שליליות, כגון הרס או מוות. אם כל התנאים כשרים לשכינה, כמו בהר סיני למשל, אף אחד לא צריך להיפגע מהעוצמה.

על רקע זה 'מתיישבת' דרשת חז"ל "אל תקרי "בכבודי" אלא 'במכובדיי". בדרשה זו מוסיפים חז"ל נדבך נוסף למהלך ההקדשה, מהלך הפכי לעולה מהפשט. אם "בכבודי" משמעו תנועה משמים לארץ, כמושג הקבלי "איתערותא דלעילא', הרי ש'במכובדיי' משמעו תנועה מלמטה למעלה, 'איתערותא דלתתא'. שתי התנועות הנגדיות, הנעות זו לעבר זו, משלימות ומעצימות את פעולת ההקדשה. למהלך זה יש ביטוי הלכתי בכתוב:

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" – אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט". (בבלי יומא כא,ב).

גם פה יש להדגיש שה'ונקדש במכובדי' אינו בהכרח מתבטא במוות של אותו מכובד או מכובדים, אלא אדרבה, בפעולתם החיה והעוצמתית ובכך מתעלה ומתהלל הקב"ה. דוגמא מובהקת לכך מצאנו, בהקשר למים, על ים סוף:

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).

אם מכת בכורות התאפיינה ב"אני ולא מלאך, אני ולא שרף", הרי שפה בקיעת הים נעשית הן מצד משה, הפועל ראשון, והן מצד הקב"ה. כך הוא גם בהשבת הים לאיתנו, משה פועל ראשון בהטיית ידו עם המטה ולאחר מכן הקב"ה משיב הים על מצרים. מהלך שלם זה הביא בסיומו ל"וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" ונמצא הקב"ה מתקדש, מתעלה ומתהלל.

מכאן נבוא לדברי משה אל אהרן לאחר מות בניו: "אהרן אחי, מסיני נאמ' לי עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית זה ובאדם גדול אני מקדשו וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש" (ויק"ר יב,ב), משה לא חשב שהוא או אהרן ימותו !. מבחינתו, מה שהיה במים על הים אמור היה להתרחש גם באש בחנוכת המשכן. פה הקדימה התנועה מלמעלה ופעלה ראשונה וירדה אש מן השמים. כנראה שמאוחר יותר, צריכים היו משה או אהרן להוסיף אש על המזבח החיצון או להקריב קטורת על המזבח הפנימי, להעצים את המהלך ובהקדשה זו היה נקדש,מתעלה ומתהלל שמו של הקב"ה.

אלא ש-:

"רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. (עירובין סג,א).

נדב ואביהוא צדקו במהות הדבר ועשו משהו שצריך היה להיעשות, אלא ש"הורו הלכה בפני משה רבן", דהיינו חשבו "כי בשש משה" ומתעכב מדי בעשיית המעשה הנכון ולכן פעלו על דרך "קום עשה לנו" והקדימו את זמן העשייה הנכון.

נמצא ששמו של הקב"ה, הן באותו יום והן בכל עת, התקדש ויתקדש מכל מקום, כאמור "והתגדלתי והתקדשתי". אמנם, "ראה נתתי לפניך את החיים ואת המות" ואתה הוא שתבחר באיזו דרך יתקדש ה' במכובדיו.

"את אהרן ואת…" – מדרש לפרשת צו

הפרשה פותחת בדבר ה' למשה: "…צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר…". חז"ל זיהו שזו הפעם הראשונה בספר ויקרא שאהרן מאוזכר בפני עצמו. בכל הפרשה הקודמת מוזכרים רבות "בני אהרן" ודווקא משום כך בולטת ההתעלמות מאהרן עצמו. הסבר לכך נקבל בשלהי פיסקת המדרש שלהלן, אך קודם לכך, המדרש, כדרכו, מתבסס על פסוק מן הכתובים ומתחיל 'להתגלגל' עד הגיעו ליעדו, יעדנו.

"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

המדרש מבאר, לאור פסוק זה, שני אירועים היסטוריים העומדים לעצמם. כל אירוע בנוי משני שלבים, בהתאמה לשני חלקי הפסוק.

א.

"שנאה", שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' ישמעאל בר רב נחמן: קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה בין ישראל לאביהן שבשמים, משיצאו ממצרים עד שעמד יחזקאל. הדא הוא דכתיב: "ואמר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו" וגומ'. ועשיתי עמהן בעבור שמי הגדול שלא יתחלל…".

להבנת הדרשה נדרש עיון בנבואת יחזקאל, המספר על פן חשוב ביציאת מצרים, שאינו ידוע לנו כלל מתוך התורה עצמה והיה גורם בעל משמעות בחורבן בית ראשון, כתשע מאות שנה מאוחר יותר. נבואת יחזקאל בפרק כ' סוקרת את כל אותן שנים 'מזווית הראיה' של הקב"ה. בנבואה, מואשמים ישראל שעבדו אלילים עוד בהיותם במצרים והקב"ה ביקשם לחדול מכך בכדי להוציאם ממצרים. אולם, "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם… וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ח-י). כך, כשישראל מצידם חוטאים תמיד והקב"ה מצידו מיטיב עימם למען שמו שלא יחולל, וכתיאור המדרש ב"שנאה כבושה" חולפות השנים עד שהתעוררה מידת הדין והחריב הקב"ה את היכלו והגלה את עמו. כל זאת מתאר יחזקאל לזקני ישראל אשר בגלות בבל.

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", אהבה שהק' אהב את ישראל, "אהבתי אתכם אמר י"י" (מלאכי א, ב).

מנגד לתוכחה האמורה לגולי בבל, עומד, עשרות שנים מאוחר יותר, הנביא מלאכי ופונה אל שבי ציון. ביקורת רבה יש בנבואתו על הנעשה בהיכל ה' שנבנה בשנית, אך נקודת המוצא של המציאות שונה לחלוטין מזו שהייתה במצרים. יציאת בבל מתחילה מ"אהבתי אתכם אמר ה'".

ב.

כעת עובר המדרש לביאור אחר:

"ד"א: "שנאה תעורר מדנים" – "שנאה", שנתן אהרן בין ישראל לאביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' אסי: מלמד שהיה נוטל את הקורנס ופותחו לפניהן ואומר להן 'ראו שאין בו ממש'. והוא שהקב"ה א' למשה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג).

הה"ד "ובאהרן התאנף י"י מאד להשמידו" וגו' (דברים ט, כ). ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: אין לשון השמדה שכת' כן אלא כילוי בנים ובנות, היך דאת אמר: "ואשמיד פריו ממעל" (עמוס ב, ט)".

לדברי ר' אסי דווקא כוונתו הראויה של אהרן היא שגרמה שנאה ועוררה מדנים. אהרן ביקש להבהיר להם שאין ממש בעגל באמצעות המחשה ברורה, אך בכך עשה אותם מ'שוגגים' ל'מזידים' ונתן שנאה בין לבין. הדרשן, שפתח בפסוק ממשלי, הביא את דברי ר' אסי כבסיס לעונש הראשון שניתן לאהרן, "אמחנו מספרי" ולכן לא הוזכר עצמאית בפרשה הקודמת. עונש שני, כילוי הבנים, מביא הדרשן בהתאם לדרשת ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי. יש בדבריהם הסבר נוסף למות בני אהרן שנפגוש בפרשה הבאה.

שני העונשים הומתקו חלקית בזכות תפילת משה על אהרן. אל זה הראשון מתייחס המדרש בפיסקה זו:

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", תפילה שהתפלל משה עליו. ומה התפלל עליו?… מתחילת הספר ועד כן כתיב "והקריבו בני אהרן" (א,ה), "ונתנו בני אהרן" (א,ז), "וערכו בני אהרן" (א,ח), "והקטירו בני אהרן (ג,ה). אמ' משה לפני הקב"ה: רבונו שלעולם, באר סנואה ומימיה חביבין? …ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו? אמ' לו הקב"ה: חייך שבתפילתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפילין, "צו את אהרן ואת בניו לאמר".

הפרשה הקודמת נותרה בעינה ואהרן מוזכר בה בזיקה לבניו, "בני אהרן", אך אצלנו, במקום הראשון מבין שנים בחומש ויקרא בהם מתייחס הקב"ה לאהרן ובניו, הם מוזכרים בסמיכות אליו. המתקת העונש השני נדרשת בהתייחסות השניה לאהרן ובניו:

"…'תפילה עשה מחצה', ממי את למד? מאהרן, שנגזרה עליו גזירה… כיון שהתפלל (= משה), מתו שנים ונשתירו שנים – "קח את אהרן ואת בניו אתו". (ויק"ר י).

משמע, יש בנים שאתו ויש שלא.

לפסוק ממשלי בו פתחנו מביא המדרש שני ביאורים המנותקים לכאורה זה מזה, יש תועלת בקישורם, אך מלאכה זו נותיר כהעשרה לפעילות המעיין.

משה אמת ותורתו אמת – לפרשת תצוה

פרשיות תרומה ותצוה, העוסקות במלאכת המשכן, הינן למעשה פרשיות מאד מסודרות. פרשת תרומה עוסקת ב"תבנית המשכן וכל כליו" ופרשת תצוה פונה לפרט את בגדי אהרן ובניו הכהנים ואת תהליך הקדשתם.

אלא שבתווך / בחבור שבין הפרשיות אנו מוצאים שני פסוקים שלכאורא אינם נמצאים במקומם –

 "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז,כ' – כ"א).

ויש לשאול מה עניינם של פסוקים אלו במקום זה. אם הם חלק ממצוות המנורה, אז שיבואו בצווי על המנורה בפרשת תרומה ואם הם מצווי הדלקת המנורה אז שיבואו במקומות אחרים המתאימים לכך (תחילת פרשת בהעלותך או בצווי על הטבת הנרות). אך מעבר לכך, הרי פסוקים אלו מצויים ממש באמצע רצף של נושא, אז מדוע היה חשוב כל כך לכותבם פה? ועוד שאלה: מה עניינו של הצווי "ואתה תצוה… ויקחו אליך…"?במה זה שונה מההוראות שבפרשה הקודמת ובזו שלפנינו?  שיגיד הכתוב שלשם הדלקת המנורה דרוש שמן זית זך, מה ההדגשה בכך שמשה אישית צריך לצוות ושדווקא אליו צריך להביא? על פניו נראה שצווי משה וההבאה אליו הם עיקר הפסוקים ואילו מטרת ההבאה, דהיינו הדלקת הנרות ע"י אהרן ובניו באהל מאד, מובאים אגבית לזה.

בטרם תשובה יש לשים לב לדבר מיוחד בפרשתנו: מצד אחד פרשה זו היא היחידה בתורה, מאז הולדת משה בפרשת שמות, שאין מוזכר בה שמו של משה רבנו. מצד שני אין עוד פרשה בתורה בה מתוארת פעולתו של משה בכל כך הרבה מילות פֹּעל (ועשית, ולקחת, הקרב, ופתחת ועוד ועוד). לעובדה מעניינת זו נוסיף רק עוד שני פרטים: א. פרשת תצווה עוסקת בעיקר בבגדי אהרן ובניו ובתהליך הקדשתם לתפקיד הכהונה (ופעולות משה המתוארות בפרשה קשורות לתהליך זה).                    ב. פרשת תצוה נקראת בבתי הכנסת לרוב צמוד לתאריך הולדתו ופטירתו של משה רבנו, ז' באדר. (אמנם פרט זה אינו קשור מהותית לפשוטו של מקרא אך ודאי שניתן לקשרו לרעיון לפחות כ"חזי לאצטרופי" וכ"ש לשיטת המקשר פרטים בין רבדי מציאות שונים ורואה בכך פשט הדברים).

הפסוקים בהם אנו מדברים מצויים ממש במרכז הצווי על מלאכת המשכן, בין המבנה וכליו לבין הנפשות הפועלות בו. וכנראה שלפסוקים אלו משמעות גם על שלפניהם וגם על שלאחריהם.

מקום אחר בו מובא צווי הקשור לנרות ולמנורה הוא בראשית פרשת בהעלותך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר ח', א – ג) וידוע המדרש המובא בפרושו של רש"י על אתר: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

ונראה שאותה חולשה שתקפה את אהרן בחנוכת הנשיאים, תקפה את משה בעיצומו של הצווי על מלאכת המשכן. שהרי יש לזכור: כשפנה הקב"ה למשה במצרים, הייתה כוונתו שכל מלאכת ההנהגה תוטל על כתפיו והיה אמור משה להיות גם כהן וגם נביא. אלא שלאחר דיון ארוך פונה הוא אל הקב"ה ומבקש "שלח נא ביד תשלח" ואז חורה אפו של הקב"ה במשה אך מתרצה לו חלקית ואומר "ואהרן אחיך יהיה נביאך". באותה שעה קיבל משה על עצמו את משמעות הדבר: חלוקת ההנהגה בינו לבין אהרן אינה רק בשליחות אל פרעה אלא גם בהנהגת עם ישראל. הוא יהיה המנהיג ונותן התורה ואילו אהרן יהיה הכהן הניגש ועובד את עבודת הקדש. לא לחנם משה הוא המנהיג והמוכיח ואהרן "אוהב שלום ורודף שלום", לא בכדי ספר דברים, ספרו של משה, כולל דברי תוכחה ואזהרה רבים לעם ישראל. יש להניח שאם אהרן היה נדרש להעביר את אותם מסרים, סגנון ספרו היה נראה אחר. כיוון שהנהגה ורבנות הם רובד אחד ואופי מסויים וכהונה היא רובד אחר, רובד בו הכהן נדרש להיות שליח העם ולגשת לפני ה' כבן המתחטא לפני אביו.

משה אמור היה לכלול את הכל אלא שבאופן מודע ובתחושה ברורה חש שעמדה זו אינה נכונה לא לו, לא לעם ולא כלפי פרעה. היה צריך להתחיל מדרגה נמוכה יותר, בה יתחלק עם אחיו במעמסה הכבדה. כל זה נעשה במודע, מתוך בהירות וברירות (= שריר ובריר וקיים). אלא שבשעה זו, בה מצווה משה להקים את המשכן ומציב את הבסיס לעבודת המקדש, חולשת עליו דעתו שאין הוא ממלא חלק פעיל במלאכת המשכן. שיש לו תפקיד עליון בהנהגת העם אך בתוככי המקדש, השכינה השורה בו והפעילות הנעשית בו, המשפיעה לחוץ אך גם על עושיה, בכל אלה אין הוא שותף. ואם הדברים עמומים כשעוסקים בכלי המשכן הרי שהם נעשים חדים וברורים בבא הצווי על בגדי הכהונה והקדשת הכהנים. כיוון שחלשה דעתו של משה אמר לו הקב"ה: ""וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" – חייך שזהו חלקך במשכן ובמהותו: שמן זך לנר תמיד לפני ה'. אמנם אין לך תפקיד במשכן, אינך חלק מהפעילות המתרחשת בו אבל חלקך גדול משל כולם שכל הנעשה מכוחך נעשה – התורה שהבאת לישראל, ההנהגה שהנהגת אותם, הדרך בה הנחת אותם היא שאיפשרה את הקמתו הפיזית והרוחנית של המשכן. מקומך במשכן אינו בעשייה מוגדרת וסופית כזו או אחרת אלא ב"נר תמיד" שהוא הרוח המקיים את הגוויה ובהלקח הרוח אין הגוף יכול לשמש כלום. אין לך שום חלק במשכן אבל חלקך גדול משל כולם. דומה אתה לישראל שאין להם משלהם כלום והם רק זכוכית המעבירה את העולם העליון לעולם התחתון אך מאידך הם עיקר ומרכז העולם. וכדוד ש"לית ליה מגרמיה כלום" אך 70 שנותיו מאדם הראשון הם יסוד "דוד מלך ישראל חי וקיים".

מפליא הדבר שהמוזכר לעיל משתקף לא רק ברובד הפסוקים בהם דיברנו אלא גם ברובד הספרותי של הפרשה כולה: אמרנו לעיל שזו הפרשה היחידה בתורה שאין שמו של משה מוזכר בה אך מאידך אין עוד פרשה בה פעילותו של משה מודגשת ומרובה כל כך – שכן כך ראינו במהותו של משה, שאין לו שום חלק במשכן אך מאידך מהותו ופעילותו מצויה בכל אשר נעשה שם בבחינת "להעלות נר תמיד", נר המורכב משמן מזוכך המצית להבה העולה תמיד מעלה מעלה מתוך אהל מועד.

לא לחנם קבעו ישראל, שלא מדעת, לקרוא את פרשת תצוה בשבוע בו חל יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו. בתאריך בו רוצים לבטא את מהות האדם ואת פועל חייו, המתבטאים בכך שבאותו יום הוא גם נולד וגם נפטר, אין טוב מהדרך בה התורה מציינת את דמותו – אין הוא מצוה בתורה שום דבר משל עצמו, כל כולו הוא רק העברת דברי ה' אל בני ישראל אך מאידך תורה זו "תורת משה" היא וקניינו היא. אין לו כלום אך יש בו הכל.

%d בלוגרים אהבו את זה: