Posts Tagged ‘אלישע’

נבואה לייט – הפטרה לפרשת מצרע

על אף הפטרת "מחר חדש", הנקראת השבת כבכל שבת שחלה בערב ראש חדש, נפנה עיוננו להפטרה ממלכים ב ז, שפתיחתה "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים" (שם, ג) מהווה קישור לשוני בסיסי לתוכן מפרשתנו. אמנם, קישור לשוני-טכני זה הביא לכך שההפטרה פותחת באמצעה ובעיצומה של התרחשות ואין מונע בעדה. אך לשם עיון תוכני נצטרך להרחיב מבטנו לאירוע כולו, המתחיל עוד בפרק ו, ובכלל לדרכו של אלישע הנביא.

בן הדד, מלך ארם, מטיל מצור ממושך על שומרון לכובשה וכתוצאה מכך מתהווה רעב גדול בעיר: "וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ ה' מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב" (מל"ב ו, כו-כז). במצוקתם, אכלו אנשים אפילו בשר אדם: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה 'הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר': וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ" (שם, כח-כט). המלך, יהורם בן אחאב, מזדעזע מאד משיקוף המצב. הוא מכיר ביכולתו הפלאית של אלישע הנביא ודווקא בגלל זה הוא מתוסכל וכועס על שאלישע לא פועל מאומה להקלת המצב. ביאושו הוא עושה שתי פעולות מנוגדות: א. שולח מלאך להרוג את אלשיע. ב. בא בעקבות השליח אל אלישע להודות שהרעה מאת ה' ושאין בכוחו להסיר את הגזירה. בעיקר בעקבות הפעולה האחרונה, מודיע אלישע על ישועה גדולה שאמורה לבא תווך יממה. זו הולכת ומתגלגלת בהפטרתנו באמצעות המצורעים ובניגוד לחוסר אמונו ואמונתו של שליש המלך, הבא על עונשו.

האשה הצועקת אל המלך בדבר בנה מעלה בנו את זיכרון משפט שלמה מול שתי הנשים וילדיהן, עם החרב והגזירה. השוואת חכמת שלמה והצלחתו לייאוש יהורם בן אחאב וחוסר האונים שלו מלמדת על עומק הידרדרות מלכות ישראל בין לבין. אך לאמיתו של דבר, את ההשוואה יש לערוך מול סיפור אליהו, אחאב ומעמד הכרמל (מלכים א יז-יח). שם, אליהו הוא שגוזר על הבצורת והביא את הרעב בכוחו. אחאב, כבנו מאוחר יותר, יודע שמפתח הגשמים בידי הנביא ועל כן רואה בו 'עוכר ישראל' שליבו קשה כאבן מול זוועות הרעב. לצד זה, בו זמנית, הוא מגיע לנקודת איזון בה הוא מוכן פיזית ונפשית, לצד רצונו לפגוע באליהו, לראות הוכחה ש"ה' הוא הא-להים" ובעקבותיה לשוב בתשובה שלימה.

הקבלת הסיפורים מלמדת שהדמיון מצוי בהתנהגות המלכים, האב והבן. השוני הוא בהתנהגות הנביאים, הרב והתלמיד. אליהו חתר להעצים את העם, להניע אותו לתשובה ולהדריך אותו חזרה לרף גבוה בהתנהגות ממלכה ומלך. לשם כך יזם את הרעב, הביא לנקודה עדינה המתבטאת ביחס המורכב של אחאב אליו ותיעל את הנס בהר הכרמל לשיא אמוני המתקרב למעמד ישראל על ים סוף. המרחק מגאולה שלימה היה מצומצם מאד, אילולא גברה איזבל ומוטטה את כל המהלך העצום שהוליך הנביא מול המלך.

הנביא אלישע משקף עידן אחר. שלב בו הנבואה לא מסתערת על נפש העם, לא מתעמתת עם המלוכה כדי להשיבה לדרך הישר, אין הצבת יעדים גבוהים ואין גשם בעת קציר או אש נפלת אל אמת מים בכדי להוכיח עליונות. מה כן? התמקמות לצד השאר, יצירת חבורות בני נביאים, הדגשת נוכחות א-להית במרחב, הצבת חלופה וממשק תמידי עם המלוכה והממלכה. אלישע פועל ניסים בכל המרחב – האישי, החברתי, הלאומי והבינלאומי, אך הם בעלי תכלית מוגבלת ומצומצמת. גם את הישועה בשומרון, שיש בה דמיון לאירועים מכוננים כמכת בכורות מצרים ומפלת סנחריב בימי חזקיה, אלישע לא מתעל למעמד תשובה המוני או להטמעת מסר כלשהו. הישועה מתמקדת ב"וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (ז,א) ותכליתה ביטוי לנוכחות א-להית אמיתית. על כן מועצמת כפירתו של שליש המלך באפשרות הישועה ועונש המוות שקיבל.

ימי הנביא אלישע רוויי ניסים אך משקפים נסיגה רוחנית משמעותית אחורנית. דברי ימי בית ראשון מלמדים שהנסיגה לא נעצרה עד שעזבה שכינה את הארץ. לצד זה, כשקוראים הפטרה זו במעגל השנה, בסמוך לימי הלאומיות המתחדשת, צריך לתת אל לב שכל נקודה על הרצף מאפשרת לא רק נסיגה אלא גם התקדמות ותלוי הדבר במגמה הכללית.

מודעות פרסומת

"אנכי עומד בין ה' וביניכם" – הפטרה לפרשת וירא

הכנסת האורחים והלידה הניסית הם בפשטות הרקע להפטרה (מלכים ב ד, א – א – לז), אך אנו נבקש למקד את הקשר דווקא בכתוב "ואברהם עודנו עומד לפני ה'".

ספר מלכים פותח בהשראת השכינה במקומה הקבוע ובהתייצבות המלוכה והעם בארצם. הספר מסתיים בהסתלקות השכינה מהארץ ובגלות העם לבבל. מהלך הספר מלווה את התהליך שבין הפתיחה לסיום ולמעשה את עוצמת הקשר בין ה' וישראל. החלוקה בין מלכים א' לב', בו מתרחש המעבר מאליהו לאלישע אף מבטאת מעבר משלב לשלב בתהליך. בעיון להפטרת פנחס נגענו במעבר זה מבעד למפגש שבין אליהו ואלישע. הפעם נבקש לדבר בו מזווית ערכית אחרת ובאמצעות לימוד על דרך ההשוואה, בין ניסי אליהו לניסי אלישע.

במלכים א יח (ח – כד) הולך אליהו צרפתה בדבר ה' ומתמקם בבית אשה אלמנה שאין בביתה "כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַצַּפָּחַת" (מל"א יז, יב). לאליהו נוכחות בולטת ובזכותה/בגללה מושפע הבית לטב ולמוטב. בראשונה "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי. וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה: כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (יז, יג-יד). הקפדתו לקבל ראשון קשורה, ככל הנראה, להמשך הברכה באוכל כל זמן שהותו שם. מאידך, באחרונה חלה בן האשה עד מוות והיא יודעת להגדיר את הסיבה לכך במדויק: " וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי" (יז, יח). מכוחו של אליהו באו גם המכה, אם הרעב ואם המוות, וגם הישועה, אורך חיי האוכל ואורך חיי הילד.

על רקע נתונים אלו נעיין במתרחש עם אלישע בהפטרתנו. בשני המקרים המכות אינן תוצאת השפעתו הרוחנית. בעל כרחו הן באו, וגרוע מזאת, בעל כרחו הן התגלגלו לפתחו והוא לא יכול לחמוק מהן. בראשונה: "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים". אלישע לא אחראי למציאות שהתהוותה, אך הוא לא יכול לסור מאחריותו לטפל בה. את תיסכולו ניתן לשמוע בתחילת דבריו: " וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ…". גם מות בן השונמית אינו קשור אליו באופן טבעי, שכן " וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים: וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי… וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת". עם זאת, האשה השונמית מגדירה באופן ישיר את אחריותו של אלישע להתמודד עם המציאות שנוצרה: " וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי". גם פה, מביע אלישע בעצמו את עמדת הנחיתות אליה נקלע, באומרו: " כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי". בשני המקרים מביא אלישע ישועה לנשים, אך מעמדת מצוקה ולא מעמדה של כח ועוצמה. גם הנבואה, בדרך סיפורה, מדגישה את הפער בין מטרת סיפור הניסים. אצל אלישע הסיפורים מסתיימים בעצם התהוות הנס ובהנחיותיו הטכניות של אלישע. מנגד, אל סוף סיפורי אליהו מצטרפים אמירות ברורות על מטרתם: "כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ" (מל"א יז, טז), וכן: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת" (שם, כד).

נביא עומד בין ה' ובין קהל היעד שלו. עוצמתו וכח פעולתו הם רק מכח מעמדו זה. בהתאם לכך, מידת כוחו והיקף פעולתו הם שיקוף נאמן של עוצמת הקשר שבין ה' לישראל. ככל שהקשר חזק יותר, הנביא מסוגל יותר, וכן להפך. נסיון פרשני לעסוק בניסי אליהו ואלישע מצד מעלתם האישית והפרטית של הנביאים היא החמצה של כוונת הכתוב. הנבואה משקפת את הכללי מבעד לפרטי ובאמצעות הפער שבין עוצמת ניסי אליהו ואלישע היא מבקשת להאיר את עוצמת האחיזה שבין ה' לישראל שהתרופפה במעבר בין שני נביאים אלו. ובנוסף, קישור ההפטרה לפרשה משקף שמוקד הפרשה הוא דווקא חוזק הקשר בין ה' לאברהם.

%d בלוגרים אהבו את זה: