Posts Tagged ‘בית ראשון’

תיאום כוונות – הפטרה לפרשת ויקרא

פרשת ויקרא פותחת חומש חדש, בנושא חדש ובהתחלה חגיגית: "אדם כי יקריב מכם קרבן" – אדם רוצה להתקרב אל ה' ומביא קרבן נדבה. במעט מאמץ ניתן היה 'להתמכר' לחוויה זו אילולא הובאו בהמשך הפרשה קרבנות החטאת והאשם, הבאים על חטא ומזכירים שברקע 'תורת הקרבנות' שבספרנו עומד גם חטא העגל שבספר שמות והמשבר שבעקבותיו. הפנים השונים בפרשה עושים את "תורת הקרבנות" מעט מורכבת יותר. דוגמא למורכבות זו מופיעה בהפטרה (ישעיהו מג, כא – מד, כג) ובכך משלימה ומגבה את החסר בפרשה.

בכדי לפתוח בטוב אין ההפטרה מתחילה בנבואה הפותחת ב"וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ…" (מג, כב) אלא 'שואלת' פסוק מסוף הנבואה הקודמת ומתחילה ב"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (מג, כא). אך, כאמור, המיקוד הוא בתוכחה הקשורה בקרבנות והיא הנושא שבפתח ההפטרה עד סוף פרק מג.

מבחינה תוכנית, הקב"ה פונה לישראל במקביל משני כיוונים נוגדים. מחד, הוא מוכיח ותוקף, מאידך, הוא מנחם ומקרב. הדבר נצרך כיוון שישראל כלל לא מבינים את הבעייתיות שבמעשיהם, שבגללה הם ראויים לעונש, וממילא לא מפרשים נכונה את המעשה הא-לוהי, שבאמת 'בא לקראתם'.

את התוכחה לישראל ניתן אכן לסכם בעזרת הפסוק: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (מג, כב). דהיינו, עם ישראל אכן יגע בעבודת הקרבנות ובמעשים הכתובים בתורה והשקיע בקריאה לאלוהיו. לשיטתו, בטוח העם שהוא עשה מל ומעבר לנדרש ממנו ואפשר שמשום כך יש לו תלונות כלפי שמיא על כך שאין 'איזון חוזר' הולם למעשיו, אין הוא בא על שכרו ואפילו רעות באות עליו, בניגוד לכל 'הגיון' דתי של שכר שגם התורה מדברת עליו. הקושי של הנביא הוא להביא את העם לכלל הכרה שאולי הוא השקיע ויגע אבל הוא בכלל לא בכיוון הנכון. אפשר שטכנית כל המעשים נעשו כהלכה ומתוך דקדוק, אבל הקב"ה מעיד על הכוונה והמניעים שמאחורי המעשים ש"לא אתי קראת, יעקב". סגנון הפסוקים בנבואה גרם שיבוש אצל פרשנים שונים אבל בפשטות הנביא מציג דברים שנעשו כאילו הם לא נעשו כיוון שהמחשבה שעמדה מאחוריהם פסלה אותם: "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי… לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי…" (מג, כג – כד). ישראל אכן עשו את כל הפעולות המוזכרות, אך אף אחת מהם לא הייתה באמת לשם שמים ולא נתקבלה לרצון לפני ה'. הסבר הקב"ה נראה מוזר: "לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה", אך על דרך החסידות ניתן לומר שאם חשת יגיעה בהבאת הלבונה וגם הקרבת המנחה הייתה עבורך עבודה קשה, כנראה שלא אותי עבדת אלא מישהו, או יותר נכון: משהו, אחר ! זה היה חטא ראשון. חטא שני נבע מזה הראשון בהכרח: "אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ". במילים אחרות: לא רק שבזבזת את זמנך והונך, אלא יותר מזה, בזבזת גם את שלי.

הציניות שבנבואה אינה מסתיימת בזה אלא מפורשת גם בהצעה הרטורית: "הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד, סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק" (מג, כו), דהיינו, בוא נלך לבוררות שתשפט בינינו ואפילו אתה, ישראל, תפתח ראשון בטיעוניך בכדי להותיר רושם, 'אפקט ראשונות', ולצבור פער תודעתי. מכאן ומכאן, הבעיה הגדולה, כנראה של שני הצדדים, היא חוסר התקשורת ותיאום הציפיות. עם ישראל לא מבין את המהות כי "אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (מג, כז), דהיינו דורות קודמים טעו במעשיהם וקיבלו לכך גיבוי מנביאי שקר, והקב"ה מצידו 'נאלץ' במידת הדין להחריב ביתו ולהגלות את עמו. מניה וביה, יש מבוי סתום.

לנקודה זו חוברת 'תנועת הנחמה' שבנבואה, שהרי סוף סוף אנחנו נמצאים בחטיבת נבואות הנחמה של ספר ישעיהו. הקב"ה 'יוזם מחווה מקדימה' ליציאה מהמבוי הסתום: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר" (מג, כה). כאמור לעיל, הנבואה מתאפיינת ב"שמאל דוחה וימין מקרבת" במקביל.

'תיאום ציפיות' זה נפרש גם בהמשך ההפטרה, כולל הנימה הצינית בתיאור הכנת הפסילים, כשסוף ההפטרה חובר לנחמה שבראשיתה, "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (מד, כב). והיעד הוא: "כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר" (מד, כג).

לאחר עיון בתוכן הנבואה, נבוא לחתום בהתייחסות לקהל היעד של הנבוא ולהקשרו ההיסטורי. מסגנון הנבואה משמע שהנביא מדבר ברובד כפול. מחד הוא מתאר את העבר, את ימי בית ראשון, את העת בה עבודת המקדש עוד היתה בשיא פעילותה ולתוכחה גלויה היה פוטנציאל השפעה גם על רוח הפעילות, גם על עבודה מעשית נכונה וגם על הצלת המשכן מחורבן והעם מגלות. רובד שני הוא רובד ההווה בו ניתנת הנבואה לגולי בבל, שהשלכות העבר ואי הבנתו מביאים אותם למחשבה שאין דרך חזרה ואין מוצא ל'תיאום ציפיות'. אמנם, יש בסיס לדיבור עימם כי ההתמודות עם הקרבנות נחסכה מהם ועוצמת האלילות פחתה וניתן להציגה באופן נלעג, חד ממדי וחד כיווני . אבל זה רק בסיס. השקעה נבואית רבה, במגוון נבואות נחמה, תידרש בכדי להטמיע בעם בטחון בכך שניתן להתחיל מחדש ולעושתו טוב יותר.

ניתן גם לראות ביעד הנבואה רובד שלישי, יעד עתידי. זה המוצב לשבי הגולה לקראת כינון מחדש של עבודת ה', מעשית ומהותית. יעד זה מוצב גם בהצמדת ההפטרה לפרשה. הרבה פעלים ופעילות כתובים בהקשר ציווי עבודת הקרבנות בפרשה. ההפטרה מבקשת להזהיר על רוח הפעילות וכיוונה שיהיו לשם שמים ועל העבודה עצמה שלא לריק יהיו המאמץ וההשקעה.

איזונים חוזרים במלאכת המקדש והמשכן – הפטרה לפרשת פקודי

א.

מנהג הספרדים להפטיר השבת בהפטרת האשכנזים לפרשת ויקהל, דהיינו בסיכום השלב השלישי והאחרון בבניית המקדש ע"י שלמה (מל"א ז, מ-נ). והתייחסנו לכך בעיון להפטרת ויקהל. האשכנזים ממשיכים השבת לעבר אירוע השיא במהלך, חנוכת המקדש, וקוראים את חלקו (מל"א ח, א – כא). אך אנו, לצורך העיון באותו חלק, נעיין בתיאור הכתוב את האירוע בכללו. תיאור חנוכת הבית (ז, נא – ט, א) ערוך ספרותית במבנה כיאסטי/ מתמרכז הכולל בתוכו את המרכיבים הבאים: מסגרת, פעילות המלך והעם, ברכת שלמה, תפילת שלמה.

וכך ערוכים הדברים בתוכנם, גם אם בחריגה מהמסורה או מחלוקת הפרקים:

א1 – מסגרת – פתיחה (ז,נא).

ב1 – פעילות המלך והעם (ח,א-יא)

ג1 – ברכת שלמה (ח,יב-כא)

ד – תפילת שלמה (ח,כב-נד)

ג2 – ברכת שלמה (ח,נד-סא)

ב2 – פעילות המלך והעם (ח,סב-סו)

א2 – מסגרת – סיום (ט,א)

 

ב.

במוקד האירוע, תפילת שלמה, לא נעיין פה, שכן הוא נושא עצמאי שמחוץ להפטרה. אך הבה נשווה, ומומלץ לעיין בתנ"ך, בין חלקי המרכיבים לאור המדדים הבאים: דמיון חיצוני, השוני ביניהם, הדרגתיות בחלקים, דמיון ומשמעות פנימיים.

הנה לדוגמא מרכיב א. במסגרת הפותחת (1), כתוב:

"וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו… נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'" (ז,נא).

ובמסגרת החותמת (2):

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת" (ט,א).

הרי הדמיון החיצוני נמצא במשמעות המקבילה של "ותשלם" – ,ויהי ככלות" המציין את סיום מהלך בנין המקדש. השוני בין חלקים 1 ו-2 הוא שבפתיחה מוזכר רק בית ה' ואילו בחתימה "כל חשק שלמה". ההדרגתיות בחלקים היא מבית ה' לבדו שהוא עיקר, מהותי וכולל לעבר כל מה שבנה שלמה במיתחם ההר. הדמיון הפנימי והמשמעות הם שבכלל בית ה' גם מה שחשק שלמה לפרטיו.

כך גם במרכיב ב' המתאר את פעילות שלמה והעם בהקדשה ובחניכה. דמיון חיצוני יימצא בתיאור פעילות לקידוש המתחם וגם בהקבלה מילולית הפכית: "ויקהל" – "וישלח". השוני הוא שבמוקד חלק 1 הכנסת הארון וקדושת המבנה בירידת הענן לעומת קדושת החצר בפעילות ההקרבה של המלך והעם שבחלק 2. גך גם נמצא שוני בהדגשת מעמדות רוחניים בעם (זקנים, נשיאי מטות, כהנים, לווים) לעומת התייחסות לכלל ישראל בחלק 2. ההדרגתיות תיראה ביחסי פנים וחוץ, מלמעלה למטה, ממעמדות בקדש לרובד משותף בחול. על השוני המוזכר מגשרים הדמיון הפנימי והמשמעות שזהו אותו מהלך עוצמתי גם אם מפנים שונות.

וכן הוא בברכת שלמה: הדמיון החיצוני מוטמע במילים המקבילות שבשני החלקים: "ויברך את כל קהל ישראל… ברוך ה'…". השוני הוא בהדגשת בחירה פרטנית המלך, העיר והבית לעומת הבחירה בכלל העם ובמרחב הארץ, כך גם ההבדל בתוכן דברי שלמה, שמשמעם: ברוך ה' שקיבל את טוב ושלמות כוונת דוד ומעשה שלמה בבניין הבית לעומת ברוך ה' שנתן מנוחה לעמו ישראל בכניסתו לבית למען שלמות העם כלפי הקב"ה בכוונה ובמעשה, ההדרגתיות מחלק 1 ל-2 היא מנציגים נבחרים לכל העם, מהמרכז למרחב. המשמעות היא שבכדי ש"ה' יברך את עמו בשלום" צריך איזון מתמיד, קשר רציף והפריה הדדית מתמדת בין שני המוקדים השונים.

 

ג.

למעשה הצבענו על התאמה, 'בגוף ובנשמה', במאפיינים של כל מרכיבי תיאור חנוכת המקדש. הסקנו שלמרות הדמיון החיצוני, יש שוני בעל הדרגתיות מ'פנים' ל'חוץ' בין חלקי המרכיב, אך על אף השוני, יש מהות פנימית אחת ורק פנים שונות.

בכך חובר אירוע חנוכת המקדש (מלכים א, פרק ח) למהלך הקודם של בניית המקדש (פרקים ה-ז). למהלך זה הוקדש עיוננו להפטרת פרשת ויקהל, ושם הצבענו על: א. הדרגתיות בבניה הפיזית של המקדש מהמהות לחיצוניות, מהבסיס ההכרחי לתוספת המעצימה. ב. על השילוב הנכון בין השלבים.

כך בהפטרה וכך בפרשה. בציווי על המשכן בפרשות תרומה ותצוה ניתן הפירוט מן הפנים אל החוץ, כבתיאור בנין המקדש וחנוכתו ובסעיף א' שלעיל. בעשייה המפורטת בפרשות ויקהל ופקודי הולך ונבנה המשכן, כעצת בצלאל, מן החוץ לפנים. בכך דומה הדבר לעצם המבנה המתמרכז עליו הצבענו בחנוכת המקדש, ההולך במרכיביו מן חוץ לפנים, ממבנה הבית לתפילה בבית. כיוון זה, ההפכי לקודמו, הוא המדגיש את האיזון החוזר הפנימי והנכון.

%d בלוגרים אהבו את זה: