Posts Tagged ‘בית שני’

"את אהרן ואת…" – מדרש לפרשת צו

הפרשה פותחת בדבר ה' למשה: "…צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר…". חז"ל זיהו שזו הפעם הראשונה בספר ויקרא שאהרן מאוזכר בפני עצמו. בכל הפרשה הקודמת מוזכרים רבות "בני אהרן" ודווקא משום כך בולטת ההתעלמות מאהרן עצמו. הסבר לכך נקבל בשלהי פיסקת המדרש שלהלן, אך קודם לכך, המדרש, כדרכו, מתבסס על פסוק מן הכתובים ומתחיל 'להתגלגל' עד הגיעו ליעדו, יעדנו.

"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

המדרש מבאר, לאור פסוק זה, שני אירועים היסטוריים העומדים לעצמם. כל אירוע בנוי משני שלבים, בהתאמה לשני חלקי הפסוק.

א.

"שנאה", שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' ישמעאל בר רב נחמן: קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה בין ישראל לאביהן שבשמים, משיצאו ממצרים עד שעמד יחזקאל. הדא הוא דכתיב: "ואמר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו" וגומ'. ועשיתי עמהן בעבור שמי הגדול שלא יתחלל…".

להבנת הדרשה נדרש עיון בנבואת יחזקאל, המספר על פן חשוב ביציאת מצרים, שאינו ידוע לנו כלל מתוך התורה עצמה והיה גורם בעל משמעות בחורבן בית ראשון, כתשע מאות שנה מאוחר יותר. נבואת יחזקאל בפרק כ' סוקרת את כל אותן שנים 'מזווית הראיה' של הקב"ה. בנבואה, מואשמים ישראל שעבדו אלילים עוד בהיותם במצרים והקב"ה ביקשם לחדול מכך בכדי להוציאם ממצרים. אולם, "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם… וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ח-י). כך, כשישראל מצידם חוטאים תמיד והקב"ה מצידו מיטיב עימם למען שמו שלא יחולל, וכתיאור המדרש ב"שנאה כבושה" חולפות השנים עד שהתעוררה מידת הדין והחריב הקב"ה את היכלו והגלה את עמו. כל זאת מתאר יחזקאל לזקני ישראל אשר בגלות בבל.

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", אהבה שהק' אהב את ישראל, "אהבתי אתכם אמר י"י" (מלאכי א, ב).

מנגד לתוכחה האמורה לגולי בבל, עומד, עשרות שנים מאוחר יותר, הנביא מלאכי ופונה אל שבי ציון. ביקורת רבה יש בנבואתו על הנעשה בהיכל ה' שנבנה בשנית, אך נקודת המוצא של המציאות שונה לחלוטין מזו שהייתה במצרים. יציאת בבל מתחילה מ"אהבתי אתכם אמר ה'".

ב.

כעת עובר המדרש לביאור אחר:

"ד"א: "שנאה תעורר מדנים" – "שנאה", שנתן אהרן בין ישראל לאביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' אסי: מלמד שהיה נוטל את הקורנס ופותחו לפניהן ואומר להן 'ראו שאין בו ממש'. והוא שהקב"ה א' למשה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג).

הה"ד "ובאהרן התאנף י"י מאד להשמידו" וגו' (דברים ט, כ). ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: אין לשון השמדה שכת' כן אלא כילוי בנים ובנות, היך דאת אמר: "ואשמיד פריו ממעל" (עמוס ב, ט)".

לדברי ר' אסי דווקא כוונתו הראויה של אהרן היא שגרמה שנאה ועוררה מדנים. אהרן ביקש להבהיר להם שאין ממש בעגל באמצעות המחשה ברורה, אך בכך עשה אותם מ'שוגגים' ל'מזידים' ונתן שנאה בין לבין. הדרשן, שפתח בפסוק ממשלי, הביא את דברי ר' אסי כבסיס לעונש הראשון שניתן לאהרן, "אמחנו מספרי" ולכן לא הוזכר עצמאית בפרשה הקודמת. עונש שני, כילוי הבנים, מביא הדרשן בהתאם לדרשת ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי. יש בדבריהם הסבר נוסף למות בני אהרן שנפגוש בפרשה הבאה.

שני העונשים הומתקו חלקית בזכות תפילת משה על אהרן. אל זה הראשון מתייחס המדרש בפיסקה זו:

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", תפילה שהתפלל משה עליו. ומה התפלל עליו?… מתחילת הספר ועד כן כתיב "והקריבו בני אהרן" (א,ה), "ונתנו בני אהרן" (א,ז), "וערכו בני אהרן" (א,ח), "והקטירו בני אהרן (ג,ה). אמ' משה לפני הקב"ה: רבונו שלעולם, באר סנואה ומימיה חביבין? …ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו? אמ' לו הקב"ה: חייך שבתפילתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפילין, "צו את אהרן ואת בניו לאמר".

הפרשה הקודמת נותרה בעינה ואהרן מוזכר בה בזיקה לבניו, "בני אהרן", אך אצלנו, במקום הראשון מבין שנים בחומש ויקרא בהם מתייחס הקב"ה לאהרן ובניו, הם מוזכרים בסמיכות אליו. המתקת העונש השני נדרשת בהתייחסות השניה לאהרן ובניו:

"…'תפילה עשה מחצה', ממי את למד? מאהרן, שנגזרה עליו גזירה… כיון שהתפלל (= משה), מתו שנים ונשתירו שנים – "קח את אהרן ואת בניו אתו". (ויק"ר י).

משמע, יש בנים שאתו ויש שלא.

לפסוק ממשלי בו פתחנו מביא המדרש שני ביאורים המנותקים לכאורה זה מזה, יש תועלת בקישורם, אך מלאכה זו נותיר כהעשרה לפעילות המעיין.

מודעות פרסומת

תיאום כוונות – הפטרה לפרשת ויקרא

פרשת ויקרא פותחת חומש חדש, בנושא חדש ובהתחלה חגיגית: "אדם כי יקריב מכם קרבן" – אדם רוצה להתקרב אל ה' ומביא קרבן נדבה. במעט מאמץ ניתן היה 'להתמכר' לחוויה זו אילולא הובאו בהמשך הפרשה קרבנות החטאת והאשם, הבאים על חטא ומזכירים שברקע 'תורת הקרבנות' שבספרנו עומד גם חטא העגל שבספר שמות והמשבר שבעקבותיו. הפנים השונים בפרשה עושים את "תורת הקרבנות" מעט מורכבת יותר. דוגמא למורכבות זו מופיעה בהפטרה (ישעיהו מג, כא – מד, כג) ובכך משלימה ומגבה את החסר בפרשה.

בכדי לפתוח בטוב אין ההפטרה מתחילה בנבואה הפותחת ב"וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ…" (מג, כב) אלא 'שואלת' פסוק מסוף הנבואה הקודמת ומתחילה ב"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (מג, כא). אך, כאמור, המיקוד הוא בתוכחה הקשורה בקרבנות והיא הנושא שבפתח ההפטרה עד סוף פרק מג.

מבחינה תוכנית, הקב"ה פונה לישראל במקביל משני כיוונים נוגדים. מחד, הוא מוכיח ותוקף, מאידך, הוא מנחם ומקרב. הדבר נצרך כיוון שישראל כלל לא מבינים את הבעייתיות שבמעשיהם, שבגללה הם ראויים לעונש, וממילא לא מפרשים נכונה את המעשה הא-לוהי, שבאמת 'בא לקראתם'.

את התוכחה לישראל ניתן אכן לסכם בעזרת הפסוק: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (מג, כב). דהיינו, עם ישראל אכן יגע בעבודת הקרבנות ובמעשים הכתובים בתורה והשקיע בקריאה לאלוהיו. לשיטתו, בטוח העם שהוא עשה מל ומעבר לנדרש ממנו ואפשר שמשום כך יש לו תלונות כלפי שמיא על כך שאין 'איזון חוזר' הולם למעשיו, אין הוא בא על שכרו ואפילו רעות באות עליו, בניגוד לכל 'הגיון' דתי של שכר שגם התורה מדברת עליו. הקושי של הנביא הוא להביא את העם לכלל הכרה שאולי הוא השקיע ויגע אבל הוא בכלל לא בכיוון הנכון. אפשר שטכנית כל המעשים נעשו כהלכה ומתוך דקדוק, אבל הקב"ה מעיד על הכוונה והמניעים שמאחורי המעשים ש"לא אתי קראת, יעקב". סגנון הפסוקים בנבואה גרם שיבוש אצל פרשנים שונים אבל בפשטות הנביא מציג דברים שנעשו כאילו הם לא נעשו כיוון שהמחשבה שעמדה מאחוריהם פסלה אותם: "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי… לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי…" (מג, כג – כד). ישראל אכן עשו את כל הפעולות המוזכרות, אך אף אחת מהם לא הייתה באמת לשם שמים ולא נתקבלה לרצון לפני ה'. הסבר הקב"ה נראה מוזר: "לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה", אך על דרך החסידות ניתן לומר שאם חשת יגיעה בהבאת הלבונה וגם הקרבת המנחה הייתה עבורך עבודה קשה, כנראה שלא אותי עבדת אלא מישהו, או יותר נכון: משהו, אחר ! זה היה חטא ראשון. חטא שני נבע מזה הראשון בהכרח: "אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ". במילים אחרות: לא רק שבזבזת את זמנך והונך, אלא יותר מזה, בזבזת גם את שלי.

הציניות שבנבואה אינה מסתיימת בזה אלא מפורשת גם בהצעה הרטורית: "הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד, סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק" (מג, כו), דהיינו, בוא נלך לבוררות שתשפט בינינו ואפילו אתה, ישראל, תפתח ראשון בטיעוניך בכדי להותיר רושם, 'אפקט ראשונות', ולצבור פער תודעתי. מכאן ומכאן, הבעיה הגדולה, כנראה של שני הצדדים, היא חוסר התקשורת ותיאום הציפיות. עם ישראל לא מבין את המהות כי "אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (מג, כז), דהיינו דורות קודמים טעו במעשיהם וקיבלו לכך גיבוי מנביאי שקר, והקב"ה מצידו 'נאלץ' במידת הדין להחריב ביתו ולהגלות את עמו. מניה וביה, יש מבוי סתום.

לנקודה זו חוברת 'תנועת הנחמה' שבנבואה, שהרי סוף סוף אנחנו נמצאים בחטיבת נבואות הנחמה של ספר ישעיהו. הקב"ה 'יוזם מחווה מקדימה' ליציאה מהמבוי הסתום: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר" (מג, כה). כאמור לעיל, הנבואה מתאפיינת ב"שמאל דוחה וימין מקרבת" במקביל.

'תיאום ציפיות' זה נפרש גם בהמשך ההפטרה, כולל הנימה הצינית בתיאור הכנת הפסילים, כשסוף ההפטרה חובר לנחמה שבראשיתה, "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (מד, כב). והיעד הוא: "כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר" (מד, כג).

לאחר עיון בתוכן הנבואה, נבוא לחתום בהתייחסות לקהל היעד של הנבוא ולהקשרו ההיסטורי. מסגנון הנבואה משמע שהנביא מדבר ברובד כפול. מחד הוא מתאר את העבר, את ימי בית ראשון, את העת בה עבודת המקדש עוד היתה בשיא פעילותה ולתוכחה גלויה היה פוטנציאל השפעה גם על רוח הפעילות, גם על עבודה מעשית נכונה וגם על הצלת המשכן מחורבן והעם מגלות. רובד שני הוא רובד ההווה בו ניתנת הנבואה לגולי בבל, שהשלכות העבר ואי הבנתו מביאים אותם למחשבה שאין דרך חזרה ואין מוצא ל'תיאום ציפיות'. אמנם, יש בסיס לדיבור עימם כי ההתמודות עם הקרבנות נחסכה מהם ועוצמת האלילות פחתה וניתן להציגה באופן נלעג, חד ממדי וחד כיווני . אבל זה רק בסיס. השקעה נבואית רבה, במגוון נבואות נחמה, תידרש בכדי להטמיע בעם בטחון בכך שניתן להתחיל מחדש ולעושתו טוב יותר.

ניתן גם לראות ביעד הנבואה רובד שלישי, יעד עתידי. זה המוצב לשבי הגולה לקראת כינון מחדש של עבודת ה', מעשית ומהותית. יעד זה מוצב גם בהצמדת ההפטרה לפרשה. הרבה פעלים ופעילות כתובים בהקשר ציווי עבודת הקרבנות בפרשה. ההפטרה מבקשת להזהיר על רוח הפעילות וכיוונה שיהיו לשם שמים ועל העבודה עצמה שלא לריק יהיו המאמץ וההשקעה.

על שמן שאינו נמשך יפה – הפטרה לשבת חנוכה – מקץ

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל… עד שריחם עליהם א-להי אבותינו… וגברו בני חשמונאי… ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים… ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו… ומדליקין בהן הנרות…" (רמב"ם). כיוון שהדלקת הנרות באה על רקע הנס בשמן זית זך, שרק ממנו, בגלל המובחרות שבו, מדליקים במקדש את המנורה, מתבקש היה שההלכה תורה על הדלקת החנוכיה משמן זית מובחר דווקא ולא להסתפק מכל ובכל שמן שהוא. על כן מעוררת לשאלה ההלכה שמביא הרמב"ם מאוחר יותר ולפיה: "כל השמנים וכל הפתילות כשרות לנר חנוכה ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלית יפה באותן הפתילות". וכי לא נכון לדרוש במיוחד שמן מובחר ככל הניתן להעצמת פרסום הנס? האם לא ראוי היה לתלות את ש "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" באור הנתלה יפה בפתילה? לכאורה, רעיון גדול מבטאים במעשה גדול.

הפטרתנו (זכריה ב, יד – ד, ז) פותחת בבשורה גדולה: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ… וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם" (ב, יד – טו). הימים הם ימי שיבת ציון ונביאי התקופה משמיעים דברי נחמה והבטחה עוצמתיים מאד. כבר עמדנו על כך בעיונים קודמים, שככל שדברי הנביא עוצמתיים יותר, כך הוא מתמודד עם וניצב מול תופעה קשה יותר. אם מושקע מאמץ רב בנחמה והבטחה, כנראה שהמורל הלאומי בשפל משמעותי. במבט היסטורי רחב אין ספק שהעם חש נכון "ואם לא נביאים הם, בני נביאים הם". שכן מעט עשרות שנים לאחר הקמת המקדש מקדיש הנביא מלאכי את עיקר תוכחתו הנבואית כנגד הכהנים שמכפיפים את המקדש לצרכיהם הפרטיים. מעין זה אנו מכירים גם בסוף ימי בית שני. נמצא, שלמַעֵט מספר שנים לאחר הקמתו ומְעַט שנים לאחר טיהור החשמונאים את המקדש, רוב משמעותי מימיו לא מיצה בית המקדש השני את ייעודו הרוחני !. אם ניעזר במנהרת הזמן ונחזור באופן ממוקד יותר לימי שיבת ציון, הרי שגם שם מצוקת העם מבוססת דיה. זה למעלה מעשרים שנה שהקמת המקדש מעוכבת בלחץ בינלאומי, צרי יהודה אינם מניחים להתנחלות והתנהלות שקטה ונוחה בירושלים וסביבתה ועיקר סלתה ושמנה של היהדות משתלב במרכז האימפריה. ובאופן מוגדר יותר, עם מי אנחנו הולכים להגשים את שיבת ה' ועמו לציון? הפטרתנו מתמקדת בשני אישים מרכזיים: יהושע בו יהוצדק הכהן הגדול וזרובבל בן שאלתיאל המנהיג מזרע דוד. מה אנחנו יודעים עליהם?: "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ… וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ". לא כתוב מהו האישום שבשטנת השטן, אך אין ספק שאת השטן לא דוחים בקש ואת מלאכתו הוא יודע טוב מדי. גם אין כתב הגנה על יהושע וגם לא זיכוי ואולי לכן הוא לובש "בגדים צואים". אפשר גם שיהושע, כשאר אנשי אליטה, לבש בגדי יוקרה מתוצרת מיטב מעצבי האופנה הפרסית. ובכל זאת, בעומדו לפני המלאך הם היו "בגדים צואים". אז איתו אנחנו הולכים לבנות גאולה? להקים בית מקדש? האם כש"זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָא-וֹת" מ האם נלמד מזה שהנבואה נצרכה לו כיוון שלפני כן הוא התנהל "ברוחי"? או אולי בחיל וכח?

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (ג, ב). ועם כל השאלות הנכונות ששאלנו, עדיין עומדים נביאי התקופה ומנבאים בעוצמה דברי נחמה והבטחה. זכריה מצדיק זאת בשני נימוקים. המרכזי שבהם, ועליו חוזר זכריה מספר פעמים בנבואותיו, הוא בחירת ה' בירושלים. עצם הכרעת ה' ובחירתו יש בה בכדי לדחות את כל המניעות, כולל קטרוגי השטן ובגדיו של יהושע ועל כן גוער ה' בשטן ומוחלפים בגדי הכהן הגדול לבגדים מטהרים. הנימוק השני, שאולי גרם לזה הראשון, הוא בחירת ה' בגאולה שלאחר החורבן – " הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". יכול להיות שיש עליו קטרוגים רבים ויש בו חסרונות שונים, אך זכות ניצחת עומדת לו בעצם היותו "אוד מוצל מאש".

הרב יהודה עמיטל ז"ל היה אוד מוצל מאש השואה. הוא עלה לארץ בחנוכה תש"ה ונוהג היה להדגיש את סוף ההלכה ברמב"ם בה פתחנו: "וגברו בני חשמונאי… וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". זה כל הסיפור? כבר יתר מאלפיים שנה אנו חוגגים שמונה ימים כל שנה על מלכות שהחזיקה רק יתר על מאתיים שנה? על מלכות שהביאה עליה את רומי ואת החורבן? הרב עמיטל סבר, כלפי מלכות העבר וגם על מדינתנו בהווה, שהרבה חסרונות וקטרוגים נדחים בשעה שאודים מוצלים מאש מחזירים מלכות לישראל. בשעה שהקב"ה בוחר בגאולה ובירושלים. שכן כך למדנו בראש דברינו, שבכדי להראות, לגלות ולפרסם את הנס כשרים גם שמנים שאינם נמשכים יפה אחרי הפתילה ושהאור אינו נתלה בהן יפה.

%d בלוגרים אהבו את זה: