Posts Tagged ‘דוד המלך’

"צר לי עליך אחי יהונתן" – הפטרה לשבת ערב ראש חדש

הפטרתנו (שמואל א כ, יח – מב) פותחת באמצע נושא ומוותרת על חלקו הראשון כדי להדגיש, באופן טכני לחלוטין, את סיבת קריאתה: "וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ". אין לנקודת פתיחה זו משמעות תוכנית ו"משבץ ההפטרות" ניצל רקע משני בסיפור הנבואי למטרות ההפטרה. אמנם, המשך עיצומה של ההפטרה מתרחש סביב סעודות ראש חודש ובעקבותיהן ויש ללמוד ממנה על אופיו של ראש חדש כיום או יומיים של שבתון, שמחה ומשפחתיות.

אנו ננצל את ההזדמנות כדי לעיין בסיפור בהקשרו ובתכניו המרכזיים. לשם כך נרחיב את טווח עיוננו לכל פרק כ' בשמ"א, לאירוע כולו. פרק זה חובר לקודמו ושניהם מתארים את נסיונות שאול להתנקש בדוד במקביל להיות דוד מצביא בצבא שאול, חתן המלך, נאמן למלך, מנגן בפני המלך, מזוהה כאיש חצר המלוכה ומוערך על ידי כל העם. עם זאת, סיפורי המשנה בפרקים אלו משמעותיים לא פחות. בתווך, בין שאול לדוד, עומדים 3 גורמים נוספים הנדרשים לעימות בין השניים בעל כרחם. הראשונה היא מיכל בת שאול שהיא גם אשת דוד. היא מידעת את בעלה בסכנה וממלטת אותו, אם כי אין בכוחה לצאת מול אביה ולכן בעימות ביניהם היא מתרצת את מעשיה בכך שדוד איים על חייה אם לא תסייע בידו. גורם שני הוא שמואל הנביא, מי שמשח את השניים, כל אחד בזמנו, למלך על ישראל. דוד בורח מפני שאול אל שמואל לרמה, גם כדי להתחבא וגם כדי לקבל תשובות והכוונה מגורם מוסמך, שגם 'הוביל' אותו למצב הזה. הכתוב לא מביא את התייחסות שמואל לעימות וגם ההגנה שהוא מספקת היא לא ישירה אלא ב'מיסוך נבואה' איזורי, המשפיע גם על שאול המתנבא.

אז נאלץ דוד לפנות אל הגורם השלישי – רעהו בנפש מחד ובן שאול ויורש העצר מאידך. דוד ניגש ליהונתן לבקש את עזרתו כשהוא משוכנע ששאול רוצה להרוג אותו ומוכן להישבע על כך: "חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" (ג). מי שמופתע ממידע זה הוא דווקא יהונתן. הפתעתו היא תוצאת חוסר מידע, ליקוי במודיעין והערכת מציאות שונה בהתאם: "וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לו לֹא עשה יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת" (ב). כעצמת הקשר בין יהונתן לדוד כך גם עצמת הקשר של יהונתן עם אביו שאול. זה לא מבוסס רק על מעמדו הרשמי כבן בכור וכיורש העצר אלא גם על נאמנות אישית רבה שעליה מתבססת ההנחה שלא ייעשה דבר גדול או קטן מבלי ליידע את יהונתן. על בסיס זה באה תחושת יהונתן שדוד לא מעריך נכונה את כוונות אביו. אבל כדי להשקיט את דוד הוא שואל אותו: "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ" (ד) – מודגש בזה "נפשך" ו"לך" כזקוקים לפתרון.

דוד אכן זקוק ל"התרת הספיקות" ועל דרך זו הוא ניגש אל יהונתן בתחילת פגישתם: "וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי" (א). ולא רק "התרת ספקות" אלא גם השלכה הנובעת מהתרתם: "וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי" (ח). המתח שביחס דוד ליהונתן חזק מאד: "כִּי בִּבְרִית ה' הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ" – מחד, הוא עבד למלך עתידי, מאידך, הוא הובא בברית לאחר ש"וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (יח, א). בסבך הזה מבקש דוד הכרעה שתהיה ברורה. גם ליהונתן. למעשה, כל העלמות דוד מסעודות ראש החדש, המועלות כהצעה על ידיו, מיועדות לא עבורו אלא עבור יהונתן ! כאמור, דוד משוכנע ששאול רוצה במותו. מי שצריך לראות את תגובת שאול בסעודה הוא יהונתן והוא שאמור להשתכנע.

יהונתן הוא המציע את דרכי ההודעה של תוצאות 'הניסוי' – אם הנער צריך לבוא לקראת יהונתן בכדי להביא את החיצים אזי במקביל גם דוד יכול לבא אל יהונתן כי שלום לו, אם הנער צריך להתרחק מיהונתן, כך הוא גם הרמז לדוד שהמלך רוצה ברעתו. הסימן המוסכם מתבסס על כך שיש סבירות גבוהה לכך שדוד ויהונתן לא יוכלו להפגש בעצמם, במקרה הפחות טוב, ולכן התשובה מועברת ברמזים. מכאן שיהונתן כבר בעיצומו של שכנוע שהסכנה לדוד הינה ריאלית ולא רק בגדר הכחשה "חָלִילָה לֹא תָמוּת" (ב). הדבר בא לידי ביטוי עוד קודם לפירוט דרכי ההודעה, באורך דברי יהונתן בצאתם לשדה (פסוקים יב – יז). יהונתן שם נשבע לגלות לדוד אם שלום לו, אך גם משביע את דוד מתוך חשש העולה מראיית הנולד. דוד מושבע שאם יברח ומתוך כך יכנס לעימות עם בית המלוכה שאפשר ויחייבו לפגוע באויביו, יחוס דוד על יהונתן ובעיקר על זרעו וביתו. נמצא יהונתן בעיצומו של תהליך הפנמה של אפשרות קרע מוחלט בין דוד ובית שאול, ובכלל זה הגדרה מפורשת של השלכות אפשריות מכך.

ההתרחשות בסעודת היום השני של ראש החדש הבהירו ליהונתן נקודות מהותיות: א. אין עוד דרך לגשר בין דוד לשאול וגם הוא, המקורב לשניהם, לא יצליח בכך. ב. הוא צריך להכריע בין הנאמנות לאביו לנאמנות לרעהו או להתמודד עם המתח שביניהם. ג. מהלכי אביו מסכנים לא רק את מלכות שאול אלא גם את המלכות העתידית שלו.

"הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל" (מא). אפשר שדוד הגדיל בבכיו בגלל הגורל שנכפה עליו ובגלל התלאות הצפויות לו. אבל מסתבר יותר שכל אחד מהם בכה לא בגלל עצמו אלא בגלל צרת רעהו. דוד בכה על צווארי יהונתן על הצער הצפון ליהונתן. הוא הגדיל בבכיו, כיוון שצרתו של יהונתן הייתה גדולה יותר. דוד עם כל המשבר מול בית המלוכה, 'נהנה' כעת מ"התרת הספקות". המצב מוגדר והוא צריך לפעול בהתאם למציאות גם אם היא קשה ומתישה. יהונתן צריך להתמודד עם הנתונים שהובהרו לו לעיל ולגבש את דרכו.

"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" יהונתן לא מכריע בין לבין אלא מכריע אקטיבית 'גם וגם'. הוא נשאר נאמן לברית שכרת עם דוד ומשלחו בשלום. לצד זה, הוא נותר לצד אביו ופועל לצידו בכל מהלכיו. בפגישתם הבאה, בנדודי דוד במדבר יהודה, יגיד יהונתן לדוד דברים ברורים: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן" (שמואל א כג, יז). הכרעת יהונתן, באופן אבסורדי, היא לא לעשות שום מהלך יזום שיתערב בניהול הסבוך של המציאות. למרות מודעתו לסכנה ולחוסר התועלת שבמהלכי אביו, הוא לא יזום מרידה או הפיכה נגד אביו בכדי להכתיב מציאות. אפשר שהוא למד מדוד שאין לשלוח יד במשיח ה'. הוא גם לא מנסה לקדם ולהעצים את דוד באופן סמוי לפי שזה פוגם בנאמנותו לאביו. הכרעתו זו מעבירה אותו אל מאחורי הקלעים של התפתחות המלוכה בישראל, או יותר נכון של סיפורה הנבואי, ולא נמצא אותו עוד בכתוב כגורם משמעותי. אל הכרעתו זו ועל נאמנותו הכפולה, במשמעה החיובי, יתייחס דוד בקינתו על האב והבן לאחר מותם: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ " (שמואל ב א, כג) מחד, ומאידך "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שם, כו).

במרכז ההפטרה עומדים שאול, דוד והיחס ביניהם, אבל עיקר ההתרחשות היא בדמות המשנה, יהונתן, ובמהפכים המתחדשים בו עם תחילתו של חודש חדש.

מודעות פרסומת

"ותכן מלכותו מאד" – הפטרה לפרשת ויחי

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א ב, א-ב). בכך נפתחת צוואת דוד לבנו, המתקשרת לצוואת יעקב לבניו בפרשתנו. במה תבוא לידי ביטוי ההנחיה "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ"? מה היא דורשת? פה מציב דוד 4 סעיפים לצוואה: א. "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ", כהנחיה כללית שעמידה בה תבטיח עשיה מושכלת ומלכות לאורך ימים. ב. הנחיה כלפי יואב בן צרויה: " וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (ו). מדוע? כיוון שהרג את אבנר בן נר שר צבא שאול, לאחר שהאחרון נפגש עם דוד לשיחות שלום ופיוס, ואת עמשא בן יתר, שמונה לשר צבא דוד לאחר מרד אבשלום, תחת יואב, כצעד פייסני כלפי המורדים. ג. " וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד… כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ" (ז). ד. "…שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא… וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם… וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (ח-ט).

מלבד סעיף א', הסעיפים האחרים הם אישיים, פרטניים ו"סגירת חשבון" על העבר. מבלי למעט בחשיבותם של האירועים הנזכרים, האם זה הכל? לא ראוי היה לדוד להתוות תובנות על המלוכה לבנו? משהו על העתיד, כמו למשל לא להעמיס על העם יותר מדי שמא זה יפלג את המלוכה או לא להרבות נשים? משהו כללי יותר / ערכי יותר מנסיון חייו העשיר? אפילו הפגיעה ביואב ושמעי או קירוב בני ברזילי אינם מנומקים בכך שיביאו תועלת לשלמה בהתנהלותו, אלא סגירת העבר באופן ברור. וגם אם זה היה חשוב לדוד, מדוע הכתוב טורח להקדיש לכך מקום נכבד ונרחב ובכך לציין את המעבר מדוד לשלמה?

הבה נשתית עיוננו על שלש נקודות: 1. את סימני השאלה נחליף בסימני קריאה, דהיינו הצוואה היא כללית, ערכית, בעלת תובנות לעתיד ולמלכות שלמה. 2. הספר כולו, ובוודאי פתיחתו, מעבירים מסרים על המלוכה לא בהגדרות אלא בסיפורים. 3. את פרק ב' רצוי ללמוד לאחר שהבנו את פרק א'. (זה אמנם הגיוני, טבעי ומתבקש, אך אולי דווקא משום כך אנחנו לא מקפידים על כך…).

בעיוננו לפרק א' (= הפטרת חיי שרה. מצוי בבלוג שכתובתו למטה) ראינו את עמדת המוצא של שלמה לתפקיד המלך כחלשה ונחותה מאד. כל זכאותו למלוכה מתבססת על שבועת אביו לאמו, כישוריו וכשירותו למלוכה נמוכים מאד, אין לו תמיכה בחצר המלכות ואף לא בקרב העם. וגם בדבר הייחוס אין מרבים לדבר. אבל… בפועל, דוד ממנה אותו ועם הנתונים האלה נפתח פרק ב'. בפרק זה נראה עד כמה דוד "מעמיס קשיים" על תיפקודו של שלמה, מעבר לאלו שכבר עמדנו עליהם. אך קודם לכך, הבה נפעיל דמיון, כישורי חיים, יועצי תקשורת, אסטרטגיה ופוליטיקה וידע היסטורי: מה תוכנית הפעולה של מלך המצוי בנקודת חולשה כזו לשם ביסוס שלטונו ומרותו? בד"כ יוכללו בה גם הנקודות הבאות: א. "ניקוי" מנגנון חצר המלוכה הקודם, מקורביו וטוענים פוטנציאלים לכתר. ב. קירוב אנשים לחצר החדשה על פי מידת התועלת שבהם ושלהם לשיגשוגו, יציבותו ובעיקר עצם קיומו. ג. הקפדה חמורה על נאמנות למלכות ו"טיפול נאות" במתנגדיה. לולא הנ"ל, המלך, אולי, במקרה הטוב, ישב על כסאו אך המלוכה בטוח לא תיכון בידו.

בדיוק מאפשרויות הפעולה דלעיל חשש דוד ! הוא חשש שמלכות שלמה תונע מנקודת חולשה ועמדת נחיתות, שרוב מירצו המלכותי יושקע במיצוב מלכותו, שכל פעולותיו יהיו נגועות בחשש שרידותי מתמיד ושבשיקולי מהלכיו יכללו מניעים נוספים זולת טובת העם על פי ה'. מלכות המבוססת על יסודות אלו היא אסון לעצמה ואסון לעמה. דוד בצוואתו דרש משלמה את הכמעט בלתי אפשרי: להתנהג כאילו הוא במלוא עוצמתו, מלכותו מובטחת, אין מפריע בידו והוא פנוי רק לסעיף א' שבצוואה – לשמור את דרך ה' וללכת בדרכיו. היצמדות לסעיף זה מוליכה לסעיפים הבאים. דוד מזהיר את שלמה: א. אל תעסוק בחיסולים פוליטיים וב"ניקוי" חצר להעצמת מלכותך. מלבד… כאשר מישהו מאנשיך יעשה כזאת "בשמך" ו"למענך". בשיקלול סופי, זה לא מיטיב עם המלכות אלא פוגע בה. דוגמא? יואב בן צרויה. ב. אל תעסיק עצמך בשמירת חסד או קבלת חסד, כי לרוב הם נגועים בטובות הנאה, אינטרסים ושיקולי תועלת, אם שלך ואם של שכנגדך. מלבד… "חסד של אמת", שניתן לעשותו גם בין אנשים חיים, כמעשה ברזילי ובניו. ג. אל תטרח במיגור מתנגדיך האמיתיים ! אמנם יש להם חסרון מועט, שהם מתנגדיך, אך יש בהם יתרון גדול, שהם אמיתיים. לטווח ארוך, הם יקדמוך. הוגע עצמך באלו שבשעת כושר הם ממתנגדיך החריפים ביותר ובשעה אחרת הם מקימים עימך קואליציה ומכתירים אותך בראשם. כמי? כשמעי בן גרא.

רק בפרק הבא, ג', יממש שלמה את הפן הפרטי שבצוואה, אך עוד קודם לכך, בשעה ש"וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו", דהיינו קיבל הנחייתו, "וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד" (יב). איך הוא חשב להצליח באופן "ריאלי", "פרגמטי", "מעשי" ופוליטי? אין לי מושג.

איני מבעלי הקבלה, אך דומה בעיניי שוסגולה טובה היא בידי הרצים ורוצים להיבחר, לשנן בע"פ וללמוד לעומק את צוואת דוד…

"לשלמה… כלו תפילות דוד בן ישי" – הפטרה לפרשת חיי שרה

הפטרתנו (מלכים א א, א – לא) מתארת את אקורד הסיום של מאבק הירושה, הסמוי והגלוי, על תפקיד מלך ישראל. שני המועמדים לכתר המוצגים בהפטרה הם אדניהו בן חגית ושלמה בן בת שבע. הבה נראה מה אנחנו יודעים על כל אחד מהם ועל כישוריו להיות מלך.

נפתח באדניהו ונעזר בפסוקים מפורשים: א. "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" – יש לו יעד ברור והוא פעיל מאד להשגתו. אפשר שהוא "מתנשא לאמר" כיוון שהוא מודע לבעיתיות אפשרית ולכן הוא מכשיר דרך חלופית. ב. "וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" – הוא מתנהג בגינוני מלכות ומתנהל עימם בטבעיות. הוא בונה את דעת הקהל ומטמיע בתודעתו את מלכותו. ג. "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" – המלך דוד עצמו לא מחה על התופעה ומשמע שהוא לא דוחה את האפשרות שאדניה ימלך. ד. "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד" – הוא "עובר מסך" לא רק בזכות הביטחון העצמי שהוא מפגין אלא גם בזכות כישורים טבעיים. ה. "וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" – עובדה מאד משמעותית שהוא כעת הגדול באחים והמלוכה נתונה לו מתוקף זאת ועל פי הנהוג. ו. "וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן" – הוא מגובה בבכירי הממשל, שכח והשפעה רבים בידיהם. בראש וראשונה תמיכת הצבא ומפקדו.. ז. "וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ" – הם אמנם לא איתו, אבל גם   לא כתוב שהם באופן פעיל בעד שלמה. ח. "וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ" – כל בית המלוכה ובכיריו, מרצון או מאונס, תומכים בו, לצד תמיכת הצבא והכהונה המוזכרים לעיל.

הא לנו 8 סיבות למה אדניהו הוא המלך הטבעי והמתבקש. מנגד, אלו נתונים מכשירים את שלמה לתפקיד המלוכה? לכאורה, אין לנו שום מושג עליו ועל התאמתו להיות מלך. אולי אפילו להפך – תכונות אדניה מודגשות בכתוב להבליט את ניגודם בשלמה, שהמלוכה לא מתאימה לו באופן טבעי ושאין לו תמיכה לא מצד העם ולא מצד בכירי השלטון. למעשה, לאדניהו יש יתרון כפול על שלמה: ראשית, הוא באופו טבעי משקף התאמה מלאה למלוכה. שנית, העומד מולו משקף באופן טבעי ואמין חוסר התאמה מוחלט לתפקיד המלוכה. רק דבר אחד תומך בהעברת המלוכה לשלמה והוא שבועת דוד לבת שבע על הורשת המלוכה לבנה.. אבל גם שלמה וגם בת שבע אמו רואים את המציאות ההולכת ומתהווה ואין לאל ידם למנוע אותה, את העדפת המלך להתעלם מהתנהגות אדניהו, הנמשכת כבר שנים, הנובעת אולי ממאויי נפש לחזור בו מאותה שבועה למראה הניגוד בין המועמדים ליורשו. אפשר שהמלך קיווה שהזמן יעשה את שלו, הוא נשבע אבל לא נשבע לקיים ועוד מעט הוא יאסף אל אבותיו וגם אם ירצה לא יוכל לקיים את שבועתו. למעשה, אפשר שכך אכן היה קורה אילו אדניהו לא היה גורם בעצמו לעצמו, מתוך פזיזות וחוסר סבלנות לחכות לעת נכון, לאבד את המלוכה !.

הכתוב אמנם מתמקד הרבה באדניהו, אך לא הוא במוקד הנבואה. דווקא המלך דוד הוא מושא הנבואה, ומנחה העלילה הוא נתן הנביא. למעשה, נתן משחזר, בהתאמה למציאות, את משל "כבשת הרש" ומעמיד את דוד בדילמה קשה לא פחות מזו שהייתה לו לאחר מות אוריה ולקיחת בת שבע. נתן שולח את בת שבע להעמיד את הנתונים מול דוד. יש להניח שזו לא הפעם הראשונה שבת שבע ודוד דיברו בנושא והצפי הוא שדוד ידחה את ההכרעה ויאמר שעדיין הכל הפיך. על כן נתן אמור לבוא אל המלך מיד אחריה. נתן אמנם מציג את המציאות בצורה מעודנת ובשאלת תם, ממש כמו במשל כבשת הרש, אך המעמד המשולש מזכיר לכל הנוכחים את מה שכבר היה מזמן, כולל לדוד. במקרה זה, דוד לא קופץ ואומר "בן מוות האיש" ונתן לא מטיח בו "אתה האיש". המלך שותק, הכתוב שותק וכולם משולחים אל מחוץ לחדר המלך. המעבר מסוף דברי נתן (כז) לציווי דוד "קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע" (כח), מבחינתנו, הוא חלקיק שניה, אבל אז, באותה שעה, עולמות נהפכו אצל דוד. הכתוב במלכים שותק, אבל דומני שהוא מגלה יותר מטפח בתהילים ע"ב. קצר המצע, אך פרשנים רואים במזמור זה תפילה של דוד על שלמה. ואני, במחילה, מציע שזו תפילת דוד על עצמו בשעה בה הוא מכריע, ערכית ומעשית, "כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה".

"שם האחת ערפה" – לדמותה. – מדרש שבועות (ב)

בין הדמויות המשמשות רקע למגילה וננטשות בתחילתה אנו מוצאים את ערפה, אשתו של כליון (ע"פ המדרש). אשה זו היא אולי הדמות השולית ביותר במגילה, או לפחות בשלב הרקע שלה. כל ה"ייחוס" שלה הוא שהיא הכלה הפורשת של הבן שמת של ההורים שהיגרו. היא לא נתגיירה בחיי בעלה וגם לא ברור שהתכוונה לכך בשלב כלשהו. אז מה יש בה בכלל?

ראשית נפרוש את היריעה כולה בפני הלומד, הן מן המגילה והן ממדרש חז"ל, ולאורם נבקש לאחר מכן לעצב דמות.

וכך מפורש במגילה:

וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ: וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם: וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה: וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה יַעַשׂ יְקֹוָק עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי: יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה: וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ: וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים: שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים: הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה': וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (רות א, ד – יד).

המובא להלן הוא ממדרש רות רבה, פרשה ב'[1]:

"שם האחת ערפה" – שהפכה עורף לחמותה. "ושם השנית רות" – שראתה דברי חמותה. ר' ביבי בשם ר' ראובן, רות וערפה בנותיו של עגלון היו, הה"ד "דבר סתר לי אליך המלך [ויאמר הס וגו'. וכתב ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך] ויקם מעל הכסא" (שופטים ג: יט – כ). אמר הקב"ה: אתה קמת מכסאך ופסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן יושב על כסאי, [שנ'] "וישב שלמה על כסא י"י" (דברי הימים א' כט, כג). א"ר יודן, קל וחומר הדברים, עגלון היה בנו של בלק, ובזכות שבעה מזבחות שבנה לרעה, זכה ויצאה ממנו רות, הבונה מזבח לטובה על אחת כמה וכמה".

"ותשאן קולן ותבכן… ר' ברכייה בשם ר' יצחק אמר, ארבעים פסיעות הלכה ערפה אחר חמותה ונתלה לבנה ארבעים יום, [שנ' "ויגש הפלשתי השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום" (שמואל א יז, טז)]. ר' יודן בשם ר' יצחק: ארבעה מילין הלכה ערפה אחר חמותה, ועמדו ממנה ארבעה גבורים, [שנ'] "את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת" (שמואל ב כא, כב), אמר ר' יצחק: כל אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתערו בה גייס של מאה בני אדם, הדא היא /דכתיב/ "והוא מדבר עמם והנה איש הבינים ממערכות" (שמואל א יז, כג), "ממערות" כתב – ממאה ערלות שנתערו בה כל אותו הלילה. ר' תנחומא אמר, אף כלב אחד, [דכת'] "ויאמר הפלשתי [אל דוד] הכלב אנכי" (שם, מג).

"ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה (רות א: טו) [כיון ששבה אל עמה, שבה אל אלהיה] "שובי אחרי יבמתך."

"ותאמר [רות] אל תפגעי בי (רות א: טז) אמרה לה, לא תחטיאי עלי, לא תסבין פגעיך מני לעזביך לשוב מאחריך. מכל מקום דעתי להתגייר, לא מוטב על ידיך ולא על ידי אחר".

המוכר לנו, בד"כ, בהקשרה של ערפה הוא מאמר חז"ל המובא לעיל: "שם האחת ערפה" – שהפכה עורף לחמותה". ומכאן אנו מתייחסים בזלזול לערפה ומפליגים בשבחה של רות. אך אם נבקש לבדוק על עצמנו "אל מי אנו מקבילים יותר, לרות או לערפה?", דומה שעוד יש לנו לאחוז בשולי גלימתה של ערפה בטרם נשאף למדרגתה של רות. כשמעמידים את ערפה על רקע רות, אז דברי חז"ל מאד חדים, אך עדיף לחשוב פעמיים בטרם נשים עצמנו על רקע ערפה.

כאנשים ריאלים, המונחים ע"י כללי העולם שסביבנו, עלינו להודות שדברי השכנוע של נעמי אל כלותיה והכרעתה של ערפה הם הרבה יותר סבירים והגיוניים מהחלטתה של רות. בתחילת המגילה אנו כבר גאים בהחלטתה של רות, ביודענו עוד משנה שעברה את מהלכיו של בעז וסיומה של המגילה, אך בל נשכח שערפה וגם רות לא ידעו זאת בשעת ההכרעה!. רות מקבלת הכרעה רוחנית שיש לה מחיר אישי כבד ביותר, בכל מישורי העולם הזה. רות לא הולכת אחרי נעמי מתוך תקוות "יהיה בסדר, ה' יעזור, כבר נמצא משהו" וכדו'. דבריה של נעמי היו ברורים וחדים ולאורם הסיכויים לבעל, ילדים, משפחה, חברים ושייכות לאומית היו אפסיים  וקלושים. רות דבקה בנעמי רק אחרי שקבלה על עצמה את מלוא משמעות המחיר העתידי ואמרה "אף על פי כן ולמרות הכל…". היא דבקה בנעמי כי היא שאפה לדבוק בנצח, באמת ובעתיד הבלתי נראה לעין, אך לערפה לא היו את העוצמות לכך. ועם זאת, אין פירוש הדברים שערפה הייתה "קטלא קניא" ונבאר זאת ע"פ המדרש.

לערפה יש "ייחוס" רציני גם מלפניה וגם מאחריה. היא בתו של עגלון מלך מואב ונכדתו של בלק מחד, ומאידך היא אמם של ארבעת גיבורי פלישתים, שהידוע בהם הוא גלית. הסתירה הפנימית שבחיי ערפה מאד בולטת. בחברת אביה היא שותפה למצור ומצוק לישראל וכך גם הדבר בהיותה בחברת בניה[2], אבל בחפשה בעל לעצמה, היא ביקשה לחבור אל עם ישראל[3]. דומה שבכדי להבין את הסתירה הזו אנו צריכים לעבור מה"ייחוס" ההיסטורי שמלמדנו המדרש ל"ייחוס רוחני" בו, לענ"ד, מבקש המדרש להתמקד[4]. מהו אותו חוט מקשר?

נבקש לראות את ערפה בהקשר משפחתי כולל. השושלת, בלק – עגלון – רות וערפה – דוד מחד וגלית מנגד, מתווה משפחה שיש לה קישור רוחני עם עם ישראל, הן לחיוב והן לשלילה. קישור רוחני זה, כנראה, יסודו עוד בלוט, סבם של עמון ומואב, ההולך עם אברהם ובהרן אביו, אחי אברהם, המת בכבשן האש. מעקב אחר השושלת מצביע על הכרה בעוצמת הדרך המותווה מאז אברהם אבינו וברצון להידבק בה. עם זאת, השלמות הנפשית, ההכשרה, הכישורים והנכונות הטוטאלית הנדרשת בדרך הזו אינה בכלל נחלתם. על כן הם צועדים לצד אברהם וזרעו ואת הקישור הנפשי שלהם הם מבטאים בדרכים שונות, שלא תמיד חיוביות.

בלק – פרשה שלמה בתורה נתייחדה למאבקו הרוחני בעם ישראל. על המילים "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא" מובא במדרש שבאותה שעה מינוהו למלך כדי שיילחם בישראל. ייתכן שמואב הכירו בקישור הרוחני שיש להם עם ישראל וביקשו מבלק, שהוכשר לכך, להילחם בדרך זו.

עגלון מלך מואב – את נצחונו על עגלון, משיג אהוד בן גרא, באמצעות ניצול נקודת החולשה של עגלון, שהיא בהקשר מסויים "חולשתו" אך בהקשר אחר היא יתרונו ועוצמתו, ואין כוונתנו למימדיו הגופניים ולכובד משקלו. מה שהכריע את עגלון זו הייתה רגישותו ל"דבר א-להים" שגרמה לו לבקש לקום ולעמוד מתוך כבוד, בשעה שהוא שומע דבר א"להים. את קימתו האיטית, את סירבול תנועתו ואת מיקוד תשומת ליבו בעמידה ניצל אהוד ואז הרגו. יש למקד את "טעותו" (במרכאות מבחינה מסויימת ובלי מרכאות מבחינה אחרת) של עגלון בנקודה זו ולא בשילוח כל איש מעליו בדברו עם אהוד, שכן לא סביר שהוא עשה זאת מבלי לחשוש שאהוד ינצל את בדידותם ומבלי שהיה בטוח שיש ביכולתו להתמודד עם סיטואציה כזו ולגבור על אהוד. גם אהוד כנראה ידע זאת ולכן לא הסתפק בבדידותם, הוא רק ניצל נקודת חולשה, שכנראה עגלון לא חשב שהוא ינצל או שמן הראוי לנצלה[5]. מ"מ חז"ל מציינים את נסיון העמידה של עגלון לטובה ומביאים אותו כדוגמא טובה לכבוד א-להים שיש באומות העולם.

גם גלית יוצא ומחרף מערכות ישראל. אין זו רק מלחמה בין עמים אלא גם התמודדות כנגד א-להי ישראל[6].

מכאן אנו שבים לערפה.

מתחילה נתכוונה ערפה ללכת בדרכי סב אומתה, לוט, ולחבור אל בני ישראל. היא הכירה את דרך המאבק של אביה וסבה בישראל, אך ראתה גם את כישלונם. היא ביקשה לנווט את הקישור עם ישראל בדרך חיובית ולכן נישאה עם בן למשפחת אלימלך. כל זמן שהייתה תחת חסות בעלה, הקישור שלה נווט באופן חיובי, משעה שמת הלז והייתה היא עצמאית, העריכה נעמי שלא יהא בכח ערפה לנווט עצמה לבד בכיוון החיובי ולכן לא דחקה בה לבא עמה.

המדרש מביא שבאותו לילה, בו פרשה מנעמי, שכבו עימה מאה גויים. ע"פ פשט המדרש, היא לא נאנסה על ידיהם אלא הייתה עמם מרצונה. המדרש רוצה להדגיש בכך שני דברים: א. שערפה קיבלה על עצמה לנהוג בבית בעלה כנהוג ע"י יהודים, אך היה לה מאד קשה. היא לקחה זאת כמשימה, אך בפנים אישיותה נצבר מטען רב שלא פורק. רות הייתה שלמה עם הדרך החדשה ושמחה בה, עבור ערפה זו הייתה התמודדות קשה מאד ותסיסה שלא נוטרלה. מרגע הפרידה מנעמי, היא חשה משוחררת מהמחוייבות, שבה אל עמה ואל אלהיה ואת כל המתח הרב שנצבר אצלה היא פרקה עם אותם מאה גויים.   ב. המדרש מתאר את פרוק המתח שנצבר אצל ערפה דווקא בדרך מעוותת של יחסי אישות, כמו שמצאנו שענייני ערווה הם הפן הנגדי לעבודת ה' ולקדושה[7].

הקישור של ערפה עם היהדות נותב בתחילה בדרך ראויה, אך משלא הצליחה להתחבר לעם ולדרכו פנתה לכיוון אחר. כיוון זה הלך והתעצם אצל בניה שיצאו ונלחמו בישראל ובאו לכלל שיא בעמידתו של גלית מול מחנה ישראל ובחרפו את א-להי מערכות ישראל. הקושי לנצח את גלית לא היה רק בגלל גבורתו הפיזית והמלחמתית אלא גם בגלל שהיה ביסודו "ניצוצות של קדושה" שקשה היה לגעת בהם. מי שהצליח להכריעו זה דוקא נכד של בן דודו, דוד, שהגיע מאותו מקור, הכיר מה ומי עומדים לפניו ויכול היה לנצח אותם בשם ה'.

ערפה היא ביטוי לניצוץ של קדושה בעל עוצמה המעורבב בדברים אחרים, שאם הוא יונחה כהלכה יכול שילובו בישראל להיות מוצלח, אך אם הוא יידחה או שדרכו לא תצליח, יש ביכולתו לבטא את קישורו על דרך השלילה עד שיוכרע.


[1] ועיין גם בגמרא סוטה מב, ב ; סנהדרין צה, א

[2] עיין סנהדרין צה, א

[3] נשים לב, שעל אף שערפה שבה "אל עמה ואל אלהיה", משמע שהיא לא החזיקה שם, במואב, זמן רב ועברה בעקבות אחותה אל עבר הירדן המערבי, אל חיק הפלישתים

[4] "ייחוס רוחני" משמעו קישור בין אנשים שונים על בסיס רוחני משותף, כשהקישור ביניהם נעשה באמצעות דימוי של אופני יחס שונים, כמו קשר משפחתי. "ייחוס רוחני" הוא מתוידה העומדת בפני עצמה, גם אם היסטורית אין בין הגורמים המתוארים כל קשר.

[5] ויש לעיין בפן זה במעשהו של אהוד ולא מצאתי בחז"ל או בפרשנים שמבקרים את אהוד על הקשר זה של מעשהו.

[6] נכון הוא שבעולם העתיק כל עם זוהה עם אלהיו וכל מלחמה הייתה, לא רק בין העמים, אלא גם בין האלהים השונים. אבל זה במישור ההיסטורי הכללי ואני מתייחס לפעמים בהם המקרא נותן דגש לפן זה במלחמה ובכך נותן לזה גם משמעות במישור הנבואי. הצבעתי פה על גישתו של גלית, אך דומה שנקודה זו נכונה בכל מלחמות פלישתים עם ישראל, בהם מדגיש המקרא גם את ההתמודדות במישור הרוחני – דתי. נכון הדבר אצל שמשון, נזיר הא-להים שקדושתו מתערבבת במקומות פסולים, במלחמה בה נשבה ארון הקודש ע"י פלישתים ועושה דרכו בכל עריהם, במלחמת גלית, בה דוד מנצח כי יצא בשם ה', ואולי גם במלחמה בה מת שאול, משיח ה'. בזאת דומה הקשר ישראל – מואב לקשר ישראל – פלישתים וזה אולי מסביר את הציר מואב – פלישתים בו נעה ערפה.

[7] עיין בפרשת אחרי מות, בצמידות עבודת כהן גדול ביום הכיפורים לפרשת עריות, לזנות בנות מואב בבעל פעור כדי להדיח את ישראל ועוד.

אהבה גנובה – לבירור וביאור פרשת דוד ובת שבע

הערות מקדימות

א, בניגוד לניתוחי סרטים אחרים, מאמר זה, המתייחס לסרט "אהבה גנובה" אינו בוחן סרט ספציפי מצד עצמו אלא הסרט משמש מצע להבהרת נושא מוגדר אחר. הדיון בנושא יוביל אותנו לעיון בסרט, וממנו חזרה לנושא.

ב. ספור דוד ובת שבע זוקק עיון מהיבטים שונים. לאחר שניסיתי בשבעה עמודים לעמוד רק על שניים מהם, נואשתי וחזרתי להצטמצם רק בזה הנובע ישירות מהקשר לסרט. משמע, ככל הנראה, שלצד/ בעקבות/ מעל המאמר ירחפו שאלות שיישארו פתוחות והמסגרת לתשובות עליהן תצטרך להיות אחרת, ועם המעמיקים הסליחה.

סוגיית חטא דוד ובת שבע

הקורא בספר שמואל ב', פרק י"א, את השתלשלות ספור "דוד ובת שבע" יוצא לבסוף בתחושה שברור לו המהלך. חטאו או חטאיו של דוד עולים בפשטות מן המקראות. העלילה עצמה, תוכחת נתן הנביא, הכרת דוד בחטאו ומימוש ה"ארבעתיים ישלם" (בילד, אמנון, תמר ואבשלום) אינם מותירים מרווח רב לטעות בכך.

מאידך, כשמתוודעים לדברי הגמרא במסכת שבת חשים קושי וסתירה חזייתים לכתוב. הגמ' שם, בדף נ"ו עמ' א' ועוד בעמוד הקודם לזה, מביאה רצף מימרות של רב שמואל בר נחמני (להלן: ר"ש ב"נ) בשם רבי יונתן המתייחס למספר אישי תנ"ך. אישים, שמפשט הכתובים עולה שהם חטאו בחטאים חמורים, ואילו ר"ש ב"נ מכריע בלשון חדה ש"כל האומר פלוני חטא – אינו אלא טועה". מרצף המימרות ובהעדר דעה סותרת, המאוחרת לר"ש ב"נ, משמע שדבריו משקפים את עמדת ה"קודקס התלמודי". מה גם שעמדה זו אומצה, כללית, ע"י פרשנים במשך הדורות ולאורה נתפרשה הפרשה בדרכים שונות[1].

ר"ש ב"נ אינו מתעלם מפשט הכתוב, הסותר לכאורא את דבריו, והוא מנסה ליישבו על דרך המישור ההלכתי הצרוף. לצורך כך מובא בגמרא שבת שבע לא הייתה אשת איש, לפי שכל היוצא לחילות בית דוד נותן גט על תנאי לאשתו וממילא דוד לא נאף עם אשת איש[2], ומותו של אוריה החתי היה מוצדק כיוון שהיה אוריה בגדר מורד במלכות. מהגמ' בסנהדרין משמע שגם מוסרית לא הייתה בעיה בקשר של דוד ובת שבע כיוון שראויה הייתה בת שבע לדוד עוד מששת ימי בראשית. משמע מפשט הגמרא, שבסך הכל דוד היה בסדר גמור וראוי שייאמר עליו הפסוק "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".

את הסתירה שבין שני המקורות אנו רוצים ליישב ובמאמרנו ננסה להראות שדברי רב שמואל ב"נ נובעים מפשט הספור. טענתו היא שהוא, מחד,  מבקש למקד אותנו בַעיקר החטא המשתמע מהסיפור, ומאידך, מבקש לשלול הבנות פשטניות ומסוכנות אחרות.

לשם ביאור והבהרת דרכנו בפרשה, נסתייע בסרט שעקרונות עלילתו נראים לנו מקבילים לספור דוד ובת שבע ומתוך העיון בסרט נחזור לפרש את הספור.

ב. אהבה גנובה[3].

עלילת הסרט מתרחשת בראשית ההתיישבות באמריקה, בעוד יש התנגשויות ואלימות בין ילידים אנדיאנים ומהגרים לבנים.

בכרכרה דוהרת יושבות שתי נשים, בדרכן לחתונה עם גברים ששודכו להן, מבלי שראו אותם ממש קודם לכן. בעודן דנות בחיים הצפויים להם ובבעליהם הלא-ידועים, תוקפים אינדיאנים את השיירה. בסיומה נותרות שתי הנשים לבדן מול לוחמים אינדיאנים. הנשים, החוששות לחייהן ולגורלן, ניצבות מול חבורה שמנהיגה הצעיר עומד ובוחן אותן היטב. לאחר זמן מה, הוא סב על עקביו ומתרחק מן המקום ועמו כל חבר מרעיו. הנשים, נרגשות, ממשיכות ליעדן ולפגישה המיוחלת.

שתי הנשים נישאות למיועדים להן והסרט מתמקד באחת מהן. היא בעלת אופי ותכונות מיוחדות, בתחום האישי והחברתי, ונוכחותה מורגשת. בעלה אדם פשוט וישר, עובד קשה ובחוסן למחייתו, דואג לאשתו ואוהב אותה. בקצור, חיי פשטות, יושר, וזוגיות נאמנה של אנשים ללא יומרות או שאיפות הגדולות מהן. עם זאת קיים פער בהדדיות הזוגית שביניהם. הוא מאד מאושר באשה שמצא ואילו היא מעריכה אותו על מאמציו, מכבדת את שנפל בחלקה, אין לה תלונות או טענות מיוחדות, אך מאידך גם אין לה תחושה שהוא בחיר ליבה או אביר חלומותיה[4].

בוקר אחד, יוצא הבעל למלאכת יומו והאשה פונה למלאכות הבית עד שמגיעה אליה חברתה והן יושבות לתה ושיחת נשים. בעודן יושבות, תוקפת את הבית חבורת אינדיאנים ולוקחת אותן בשבי. הן מובאות למחנה האינדיאני ושם מובהר להן שהמנהיג הצעיר, אותו כבר פגשו, חפץ להוסיפן לרשימת נשיו. הן מנסות למחות, לסרב ולהתנגד אך בלית ברירה הן מצטרפות למלאכות המוטלות על נשיו. המנהיג, מצידו, מתאמץ לסבר פניו אליהן ובעיקר לזו שתארנו לעיל. כמקובל בסרטים רבים, וכן במציאות, דווקא מתוך להט ההתנגדות והמריבה, מוצאת עצמה האשה מתקרבת לאינדיאני ויוצרת עמו שפה משותפת ונעימה. הוא לומד ממנה את שפתה ומסביר לה מדוע חטף אותה ואת חברתה. לדבריו, הפעם הראשונה בה ראה אותה לא הייתה כלל בשעת תקיפת הכרכרה. הוא ראה אותה ברור, מוקדם יותר, במסגרת טקסים וחלומות מיוחדים בהן הובהר לו שהיא המיועדת לו ואליה תתחבר נשמתו. כשראה אותה לא היה לו ספק שזו היא ולפיכך תכנן את שבייתה. גם היא מצידה, לאט לאט, מוצאת את עצמה מתחברת לאורח החיים האינדיאני, שהוא באמת המתאים לאופייה המיוחד, וגם נסחפת עם חלומותיו של האינדיאני על זוגיותם.

אלא שאז מתרגשת על המחנה האינדיאני מתקפה ללא חת של המהגרים הלבנים. בעליהן של הנשים לא ישבו בחוסר מעש כל הזמן אלא רקמו את המהלך לשחרור השבויות והחזרת הנשים הנשואות לחיק בעליהן. המתקפה הצליחה, מרכז המחנה נכבש ושתי הנשים הושבו חזרה לביתן.

האשה חזרה לביתה, אך נפשה חצויה. התהליך שעבר עליה לא נותר מאחור והיא נאלצה להגדיר לעצמה מחדש את זהותה הזוגית. אין לה כל טענות לבעלה, הוא ישר והגון, מכבד אותה ובאמת דואג לכל צרכיה. הכל כמו שראוי ונדרש…. אבל זה לא זה!. לאחר לבטים קשים, היא מחליטה לעשות מעשה ועם עלות השחר היא קמה ממיטתם הזוגית, משאירה מכתב פרידה לבעלה, רותמת את הסוס ויוצאת בדהירה אל עבר בחיר ליבה האינדיאני.

בסצנת הסיום של הסרט, מתעורר הבעל ומגלה את המכתב. בתמונת הסיום הוא נראה יוצא החוצה, ומשקיף אל עבר הדרך ורואה את אשתו הולכת ומתרחקת מביתם וממנו. הוא קורא לה נואשות מתוך שברון לב, אך קריאתו נבלעת באבק הדרך ובאור השמש העולה.

ג. כבשת הרש

בקריאה רגילה של ספור דוד ובת שבע, תמה הקורא על חטאיו של דוד ומאשים אותו הלכתית בניאוף ושפיכות דמים ומוסרית בהפרדת בני זוג, נסיון לטשטש ראיות, גרימת מות בכוונה תחילה ובניצול כוחו ומעמדו. כתב האישום נגד דוד הוא ברור, חמור וחד משמעי.

אך אם רק נקרא את הספור המקראי בהקבלה לסרט שתארנו[5], נגלה אותו מזווית ראיה שונה לחלוטין, שתעמיד אותנו בפני דילמות אחרות. ע"פ ההקבלה, מאמר הגמרא בסנהדרין, שראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, הוא ממש כפשוטו. אנחנו אולי היינו מגדירים זאת אחרת, אך כנראה שדוד זיהה בבת שבע את "אשת נעוריו" והמיועדת לו משמים[6]. זו פשוט הייתה "אהבה ממבט ראשון". לאור נקודה זו ינסו כעת קוראינו לשפוט את לבטי דוד.

הקורא "המודרני", חניך תרבות המדיה המערבית, ישאל נא את עצמו: אמנם בת שבע נשואה הייתה לאוריה, אך בגלל שאיזה שדכן או שדכנית שיכנעו את הוריה שהוא הייחוס המתאים לה והם מתוקף תפקידם מסרוה לידיו, משום כך הם יוותרו על אהבתם, זיווגם וייעודם האמיתי? היש בעולמנו דבר העומד בפני אהבה כנה ועזה, שנהרות לא ישטפוה ובוז יבוזו לנותן כל הון ביתו עבורה? בגלל טעות היסטורית כזו או אחרת, כל חייה, מחד, וחיי דוד, מאידך, יתגלגלו במסלול שגוי ולא נכון? לאחר שזכו, בניגוד לאין ספור אנשים, לגלות את תמצית חייהם, הם ישחיתו אותם על לא כלום? האם ניתן לבעיה טכנית פעוטה כל כך, כמו נישואיה לאוריה, לעמוד בדרכם ולשבש אושרם האידאלי של שני אנשים?

 ושמא יאמר הקורא ה"דתי" לקורא ה"מודרני": הכל טוב ויפה, אבל בכל זאת יש פה בעיה של "בא על אשת איש", גם אם נאמר שתקפו יצרו, וכמובן "גרמא" בשפיכות דמים ושמא היא בכלל אסורה על שניהם, ואולי עוד משהו. הכיצד נאפשר דבר שכזה?". על כך יענו לו: הֵא לך, שכבר קדמך רב שמואל בר נחמני ופטר את כל הבעיות ההלכתיות הצרופות. בעיית אשת איש אין פה כיוון שכל היוצא בחילות בית דוד נותן גט פיטורין לאשתו עם יציאתו לקרב. גם שפיכות דמים אין פה כיוון שאוריה מורד במלכות היה וכן הלאה. הרי שהלך לו הקורא ה"דתי" ונסתפח לקורא ה"מודרני".

ושמא תאמר: סוף סוף, לא "חָרָם" על אוריה? בכל אופן, בעלה? קצת רגישות צריך, לא? יחבט בראשך הקורא ה"לאומי", בעודו מצטרף לשני קודמיו, ויאמר בעוצמה פטריוטית שאין דומה לה: אתה חושב שהמקרא בא לספר לנו ספור אהבה פרטי וקטנוני? זה משולש רומנטי אווילי של קולנוע מערבי? מדובר פה במלכות ישראל ! השאלה שעמדה בפני דוד היתה מי ימלך אחריו! מי יבנה את בית המקדש! מי יהיה משיח שמים אחריו! האם מלכות בית דוד לדורות תתפתח מתוך זוגיות "שאינה אמיתית" והמלך יהיה הראשון שיוולד למי מנשותיו או שאדרבה, תפארת מלכות שמים היא שממשיך דרכו של "דוד מלך ישראל" יהיה בנו מזוגתו המתאימה לו מששת ימי בראשית? הכיצד אפשר להשוות בכלל בין המשמעות הלאומית והדתית העצומה לאין ערוך, העומדת על כף המאזנים, לבין… אוריה ? החיתי…?? וכי לא כך נאמר במקורותינו "מלך פורץ גדר ואין ממחין בידו" ?

עם עוצמה לאומית, פתרונות הלכתיים והזדהות רגשית כל כך, היש עוד מישהו שלא מצדיק את דוד במעשיו? אולי קצת הקצנו את טענות הקוראים ואולי ליווינו אותם במעט אירוניה ופאתוס, אך עדיין, האם לא נכון שתמונת הסיום של חיי אוריה תקביל לתמונת הסיום של הגבר השבור בסרט  ???

לא!!!
"וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" ולא הניחו עד שהטיח בו: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה'"!

רב שמואל בר נחמני קרא היטב את פרקים י"א וי"ב, ודבריו נובעים מפשט הכתוב. יותר משעיין ר"ש ב"נ בפרטי הספור עצמו, הטרידה אותו התוכחה של נתן הנביא. מספור המעשה ניתן להסיק חטאים שונים של דוד ולפרשם בדרך כזו או אחרת. התוכחה של נתן הנביא, בשם שמים, ממקדת אותנו הרבה יותר. ומכל התוכחה, ניתן ללמוד את הבעיה ממשל "כבשת הרש". המעיין בפרק י"ב רואה שעיקר תוכחתו של נתן מתמקדת בפגיעה שנפגע אוריה מעצם לקיחת אשתו. נתן לא מוכיח על עצם הניאוף או על שפיכות הדמים לכשעצמה אלא שניהם מתוך ההקשר לכך שהם הביאו להפרדת בת שבע מאוריה. משל כבשת הרש ממקד את הנמשל בהאשמה: "עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה".

לא רק שר"ש ב"נ לא התכחש לחטא העולה מפשט הכתובים אלא גם ידע לזהות את ההכוונה של המקרא למוקד החטא. על כן אמור מעתה: "כל האומר בא רב שמואל בר נחמני בדבריו להקל ולהמעיט בחטאו של דוד אינו אלא טועה !"

ר"ש ב"נ חשש שמא יהיו מן הקוראים שבפירושם את ספור דוד ובת שבע יתמקדו בחטאים הפורמליים, ההלכתיים, המשפטיים – דתיים. הטריד אותו שמא יאמרו: נכשל דוד ועבר על סעיפים אלו ואלו בשולחן ערוך ותו לא. הוא ראה את הסכנה הטמונה במיקוד חטא דוד בניאוף ושפיכות דמים, כיוון שלפי זה יסיק המעיין שאם אך נפתור את הבעיה ההלכתית הפורמלית, אזי מעשיו של דוד כשרים ונכונים. רב שב"נ ביקש לומר ש"כל האומר דוד חטא במישור ההלכתי הפורמלי ועל כך נזעק נתן הנביא, אינו אלא טועה". הוא טועה כיוון שביכולתי לתרץ את כל המכשולים ההלכתיים, לטהר פורמלית את כל מעשי דוד, ועדיין האשמת הכתוב את דוד בעינה עומדת. הגמ' בסנהדרין, שראויה הייתה בת שבע לדוד, גם יכלה לשמש מקוה טהרה מבעיות מוסריות, עד שיש שהאשימו את אוריה על כך שהעלה בלבו שאשה מיוחדת כל כך, כבת שבע, יכולה באמת להיות זוגתו ולא הבין מהו ייעודה. ובכל זאת, דברים שרואים משמ(ים) לא רואים מכאן ואת זה בא נתן הנביא ללמד.

אנו סבורים שתיאור פרק י"א על רקע עלילת הסרט (חוץ מהקבלת יחס בת שבע לדוד, שכבר הערנו שאינו עולה מן הכתוב) הוא שיקוף נכון של מהלך האירועים והכתוב לא בא ללמדנו על חטא דוד באשת איש או בשפיכות דמים, אלא על חטא מוסרי רגשי של הפרדת אשה אהובה מבעלה, שספק אם יש מישהו שיכול לעגן את החטא הזה בסעיף כלשהו בשולחן ערוך או ברמב"ם.

מדוע אם כן טרח הכתוב לספר את הסיפור, כך שיובן ממנו כאילו דוד חטא בחטאים חמורים אחרים? אלא שכידוע, המקרא לא בא לספר ספור היסטורי אלא ספור ערכי ובא הכתוב ללמדך את החומרה בה הוא רואה את מה שנעשה. מתוך שהפריד דוד את בת שבע מאוריה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה בפועל את מה שמשתמע שעשה, למרות שבאמת לא עשה. וזהו עומק פשוטו של רב שמואל בר נחמני.

וכעת יש לשאול האם תמונת הסיום של הסרט, בה קריאותיו של הבעל הנואש אינן נענות, מתריסה כנגד כל מהלך הסרט או באה להצדיק אותו למרות המחיר. התשובה לשאלה תנחה אותנו בשאלה האם אנחנו מסכימים עימה או מבקרים אותה.


[1] ממבנה הגמרא שם עולה מורכבות גדולה יותר בסוגיה זו. משמע שם שרב שמואל בר נחמני מסכם ומכריע בדיון מעמיק ועקרוני שנמשך דורות לא מעטים. אנו מוצאים מחלוקת תנאים על אותם אישי תנ"ך, כשיש המפרשים את הכתוב לאור ההנחה שלא יתכן שגדולי עולם המוזכרים בתנ"ך יחטאו ויש המקבלים את אפשרות החטא והטעות גם אצל גדולי עולם ולאורה מפרשים את הכתובים. המעיין במחלוקת יופתע לגלות שדווקא גדולי התנאים כר' אליעזר, ר' יהושע ור' עקיבא סוברים שדוד חטא, ושראובן חטא, ושבני עלי חטאו וכן הלאה, מתוך קבלת אפשרות החטא והנפילה. כאמור, אין משתקפת מן הגמרא ההכרעה כתנאים אלו ויש לחוש מחויבים להכרעה זו מצד אחד, מאידך, עם זאת, אין לשלול את הלגיטימיות של פרשן לומר "קים לי כגדולי עולם, מהם ר' אליעזר, ר"י ור"ע". במאמר זה נצעד בעקבות ר"ש בר נחמני ולאורה נחזור ונבדוק את המקראות.

[2] הראשונים מתחבטים בשאלה האם ואיך גט זה פוטר את הבעיתיות. ע"פ רש"י לא הייתה בת שבע אשת איש בשעת המעשה עם דוד, אך לא כך סבורים הרי"ף ובעלי.התוספות.

[3] אין כוונתנו לסרט בבימוי ישראלי שנעשה בשנת 1986 המתמקד בימי מלה"ע השניה. על הסרט הנדון אין לי נתונים כלשהם. ראיתי אותו פעם אחת במקרה, זכור לי מאז רק השם וכל התרשמותי והפרטים זכורים לי מאותה פעם מקרית.

[4] זוגיות שמאד מזכירה את זו המתוארת ב"ואל אישך תשוקתך" של נעמי רגן, של הנגר ואשתו.

[5] ובואו נניח כרגע שזה אכן מקביל. על השאלה מדוע אנו חושבים כך, נשתדל לענות בהמשך.

[6] להערכתנו, מהמשך הקשר ביניהם ומהמלכת שלמה, כך חשה גם בת שבע כלפי דוד, אך הדבר לא משמע מן הכתוב. מ"מ אם דוד צדק, הרי שפועל עיקרון ההדדיות.

%d בלוגרים אהבו את זה: