Posts Tagged ‘הוראה’

בדרכי החינוך והוראת התורה – גור אריה – פרשת ואתחנן

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ"                        (דברים ו, ז)

"ושננתם" – לשון חדוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד":                        (רש"י)

כיוון שמתייחס המהר"ל לדברי רש"י, הוא גולש לענייני דיומא, כלומר יומו וזמנו, והדברים מדברים בעד עצמם:

"שיהא מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם בהם אל תגמגם בהם. והטעם, כי צריך שתהיה נקרא "תורתו", דכתיב (תהלים א, ב) "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וגם נקראת קנינו, [דכתיב] (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", ואם מגמגם בהן אין זה "תורתו". ולא נקרא קנינו, שלא נקרא 'קנינו' אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה – אינו שלו לגמרי:

ובדורות האלו ובארצות אלו הולכים נתיבות עקלקלות, חושבים ללכת לפנים להגיע למקום חפצם, והנה הם שבים אחור. אזכיר קצת מן הדברים, אף כי אין זה מקומם, כי קצרה רוחי מהכיל בראות לעינים קלקול דרכי התורה, שאם ישאלהו תורה – אין תשובה בפיו. לא די לנו כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות רק כבני חמורים, ולא כחמורים רק נהפך לבנו לאבן דומם. אך דבר זה נוסף, כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל, הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת, עד שיגיעו אל מה שראוי. ועתה בדור הפחות הזה, עניותא בתר עניותא אזלא (ב"ק סוף צב.), סרו מן הדרך הישר, מיד שיבא הנער להשקיד בתורה עד שיזקין – הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה עד שיהיה קיום לחומה, והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל, כי למה יחפור מתחת לארץ, ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון – מתרוסס, וכך בארצות אלו:

כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד (אבות ה, כא), והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו – מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש – התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד. ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו, מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, והם לו כחצים ביד הגבור, קולע אל השערה ולא יחטיא, לא יסורו ממנו בשכבו ובקומו. ובעת הליכתו לבית המרחץ, אשר הוא ערום מכל, הם יסובבוהו יבוננהו יצרנהו תמיד מכל רע, ומן החטא שוגג ומזיד, כאשר הם דביקים עם התורה והיא קרוב בפיהם ובלבבם לדבר בם, המה מזהירים [ו] מלמדים שלא יחטא. דומה לבשר שיש בו מלח, רחוק הוא שיקבל הפסד. גם הם מעוררים אותו לאהוב מצות ה' ולדבקה בו, כמו שאמרנו למעלה (אות ה) 'ומהו האהבה, "והיו הדברים האלה על לבבך וגו'"', כי הדברים שהם על לבבו הם לו למשוך אותו בעבותות אהבה אחר השם יתברך ומצותיו, ואף כי יזקין וכוחות טבעו יחלשו, אז הדברים שלמד הם יותר מתגברים, כמו שאמרו חכמים (שבת קנב.) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספת:

אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה, מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין, ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה, ובכלות השנה לא ידע הנער, כי נשכח ממנו הראשונים, ואז יחזור בשנה השניה. ומפני ששכל הנער יותר – מלמד עמו יותר ממה שלמד עמו אשתקד, וכן שלישית ורביעית וכמה שנים, וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו. ועוד יש דרכם כסל למו, מלמדו בפירוש רש"י על התורה, ומנהג זה נמשך ממלמדי תינוקות יושבי כפרים שלא היה להם ספרים, והנהיגו הדבר לבלות לכלות ימי הנער באין מועיל אל הנער. ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא, מיד יצפצף הנער בקול דברים בלבד, ותמונת הפשט לא ידע להבין, אף דבר מה ממנו, ולא דמסיק ממנו כדמסיק תעלא מבי כרבא (יומא מג ע"ב), רק כדמסיק זבוב מאבן שיש. וכאשר יגדל הנער, ואז יתגבר קצת שכלו, מעתיק אותו אל למוד התוספות, ובסכלות דעתו כי למוד הגמרא וההלכה הוא הועיל לו. והאנשים האלו הוכו בסנורים, אין זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו – זה אי אפשר. ואין ספק שאם היה הולך בלא תורה, והתחיל ללמוד, בזמן מועט יגיע מה שעסק זה מהתחלתו:

ואז יעסוק בתוספות, ומי יתן והיה לו העיקר ולא יבקש תוספות. ועוד יעלה בסולם לדרוש במשאת שוא, יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו. ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ. הלא כל אדם שיבקש כבוד קונו ודורש התורה, ראוי שיהיה דוה לבו על זה, עד שכמעט בעוונותנו הרבים דבר זה לא הניח תורה וחכמה וירא אלהים בינינו, חדשים מקרב באו, לא שערום ראשונים. ועל הרועים לרעות עלות הצאן לרגל המלאכה, לא לדפוק אותם ביגיעה בדרך קצרה והיא ארוכה, לא שהיא ארוכה, אך ימותו ולא יבאו לכלל תורה. כי מה ידעו צעירי הצאן איכה ירעו ואיכה ירבצון, אם לא על הרועה להדריכם להנהיגם דרך ישרה, ולא יקוים בו כד רגיז רעיא על ענא (ב"ק נב.):

וכאשר רציתי לתקן מה שאפשר, הלא גם זה לא עלתה בידי, באמרם ננתקה עולו אשר הכביד עלינו, נלך אחר מאהבינו, נותני צמר פשתים ושקויי, כי אין טוב רק לאכול ולשתות, ישמח בחור בילדותו, וייטיב לבו בימי בחרותו, ויראה טוב בעמלו, ואם הוא עמל לרוח – הלא היא חכמתו ובינתו לעיני כל עמי הארץ, ודי לי בזה כבוד שם ותהלה, כי יתנו לי אשה עירנית סחרנית, בת מי זהב. על זאת תאבל הארץ, ופסו אנשי אמונה אנשי יראה חכמים ונבונים. והאדם החכם יוכל לדעת שזאת היא הסבה, ולא סבה אחרת, ואם לא מפני הכבוד היה ראוי לומר מה שנמשך מזה. אמנם המפורסמות יגידו, והגלויות ידברו, והמה יענו ויעידו ויוסיפו על דברינו כהנה וכהנה. ועתה יחשב לפניו יתברך כאילו עשיתי תמור צערי, אשר אני רואה אשר ראוים לקבל חכמה תורת אמת, וכולם הולכי דרך עקלקלות, תועים במסילה העולה בית אל, יגעו לריק ולבהלה כל ימיהם, ולא יעלה בידם מאומה. והוא יתברך ברחמיו ישיבנו אל תורתו, וידריכנו בנתיבות אמת ויושר":

דברים אלו הם מאבני היסוד של גישתו החינוכית של המהר"ל, אותה ניסה והשתדל להטמיע בבני דורו, אך ללא הצלחה יתרה. במקורות נוספים מדברי המהר"ל בנושא ועל מכלול משנתו החינוכית של המהר"ל, ניתלן לעיין בהרחבה בספרו של אהרן פריץ קליינברגר, המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשכ"ב 1962.

מודעות פרסומת

בצלאל בן אורי בן… בן מרים – מדרש לפרשת כי תשא

א.

עם סיום פירוט מבנה המשכן וכליו, בגדי הכהנים ודרך הכשרתם, מגדיר הקב"ה למשה את בעלי המלאכה והאחראים על בנין המשכן והצבתו. הראשון והמרכזי שבהם הוא בצלאל:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה…". (שמות לא, א – ג).

המדרש על אתר מיד מעלה את השאלה המתבקשת: למה בצלאל? במה זכותו וכיצד הגיעו דווקא אליו? המדרש מניח שהדרך בה מוגדר האחראי על הביצוע, "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", לא באה רק כאמצעי זיהוי טכני להגדרתו של אדם ספציפי ולא אחר אלא טמון בה גם המפתח להבנת זכותו, זכאותו וזכייתו של בצלאל בתפקיד.

מוקד דברינו אינו בתשובה לשאלה "בזכות מי זכה בצלאל לתפקידו?", על כן נאמר כבר פה את מסקנת המדרש שזכות מרים סבתו[1] עמדה לה, שיזכה נכדה בתפקיד, בצירוף לאישיותו שלו. אנו נבקש להתחקות אחרי דרכו של המדרש בבירור הזכות שהביאה לבחירתו של בצלאל ולקשר שיש בינה ובין מפעלו של בצלאל.

המדרש, כדרכו, אינו מגדיר את מטרתו, כמו שעשינו לעיל, ואינו אומר מיד את התשובה אלא סובב בדרכו לאור מובאה ממקום אחר. הפעם אנו פונים לפרק נפלא בספר איוב, פרק כח, ממנו נצטט את קובץ פסוקיו האחרונים, כשהמדרש עצמו מתמקד בשני הפסוקים האחרונים בלבד:

וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה: וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה: אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ: אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ: כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה: בַּעֲשׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת:

אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ: וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח, כ – כח)

ונביא את המדרש כלשונו:

"וידבר ה' ראה קראתי בשם בצלאל"… ד"א  "אז ראה ויספרה" – אמרו רבנן צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור לא יאמר הואיל שאני יודע ביפה, כשאכנס לדרוש אני אומר, א"ר אחא מן האלהים אתה למד כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל שנאמר "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואח"כ "ויאמר לאדם", וכן (שמות כ) "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", ואח"כ "לאמר" לישראל. אמרו רבנן: ר' יוחנן בן תורתא פעם אחת בא לפני רבי עקיבא. אמר לו עמוד וקרא בתורה, אמר להם לא עברתי על הפרשה ושבחוהו חכמים, הוי "אז ראה ויספרה".

אמר ר' הושעיא כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר למה שקפליות של תורה ביראת חטא שנאמר (ישעיה לג) "יראת ה' היא אוצרו",

א"ר יוחנן כל מי שיודע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו לכך נאמר (איוב כח) "ויאמר לאדם הן יראת ה'" וגו',

א"ר חייא בר אבא מהו "הן יראת ה'" וגו'? אמר האלהים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה שנאמר "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה", "וסור מרע בינה", ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה, מהיכן אתה למד מיוכבד ומרים בעת שיראו מהאלהים כדכתיב (שמות א) "ותיראן המילדות את האלהים",

א"ר ברכיה בשם ר' חייא בר אבא שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקב"ה את משה וזכה שתכתב התורה על שמו שנאמר (מלאכי ג) "זכרו תורת משה עבדי" וכתיב (דברים לג) "תורה צוה לנו משה", מרים ע"י שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקדוש ב"ה בצלאל וזכה לחכמה ולבינה, הה"ד "ראה קראתי בשם בצלאל" וכתיב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת". (שמות רבה מ, א)

"הן יראת ה' היא חכמה" – באיזו משמעות מפרש כל אחד מהתנאים את המילים "יראת ה'" ו"חכמה" ואיך בהתאם לזה מתפרשת המילה "היא" וממילא היחס בין שני הראשונות?

האם הביא בעל המדרש את כל דברי  התנאים כהקדמה טכנית לדברי ר' ברכיה, האחרון, המתייחס לבצלאל או שכל אחת מהדעות היא שלב בהסבר זכותו של בצלאל?

 

ב.

המדרש המבאר מובאה מספר איוב ודרכה מבקש להשיב על השאלה באיזו זכות קיבל בצלאל את האחריות על בנין המשכן?. הערנו שם שנתמקד בעיקר בלימוד המדרש את המובאה ולפיכך נביא פה שוב הפסוקים הרלוונטים. איוב שואל "החכמה מאין תמצא" ומשיב שהא-להים ידע את נתיבה:

אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ: וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח, כ – כח)

המדרש בראשיתו מתייחס לפסוק הראשון, מתוך השניים שהובאו, ולריבוי הפעולות בו:

"וידבר ה' ראה קראתי בשם בצלאל"… ד"א  "אז ראה ויספרה" – אמרו רבנן צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור לא יאמר הואיל שאני יודע ביפה, כשאכנס לדרוש אני אומר, א"ר אחא מן האלהים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל שנאמר "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואח"כ "ויאמר לאדם", וכן (שמות כ) "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", ואח"כ "לאמר" לישראל. אמרו רבנן: ר' יוחנן בן תורתא פעם אחת בא לפני רבי עקיבא. אמר לו עמוד וקרא בתורה, אמר להם לא עברתי על הפרשה ושבחוהו חכמים, הוי "אז ראה ויספרה".

המדרש, כדרכו, אינו מסתפק בהסבר ברמת הפשט, שכן ע"פ רמה זו אין לתמוה על כפילות לשון בספרות שירה וחכמה, דוגמת ספרי אמ"ת (= איוב, משלי ותהילים). אין ספק שר' יוחנן בן תורתא היה רגיל ובקיא, ידע יפה את הפרשה ולא היתה מניעה שיקרא בתורה. אלא שדווקא בגלל ידיעתו הרבה הוא סיגל לעצמו את תכונת הזהירות ואת ההרגל לא "לשלוף" מיד אלא להכין עצמו בישוב הדעת. כך מנחה המדרש את ההולך לומר בפני ציבור פרק בהלכה, דברי אגדה או מדרש, שיעשה מעין "חזרה גנרלית" ולא יסמוך ביהירות ובהיסח הדעת על כשרונו ושליטתו בחומר.

מכאן עובר המדרש ומתייחס לפסוק השני שהבאנו, "הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה":

אמר ר' הושעיא כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר למה שקפליות של תורה ביראת חטא שנאמר (ישעיה לג) "יראת ה' היא אוצרו", א"ר יוחנן כל מי שיודע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו לכך נאמר (איוב כח) "ויאמר לאדם הן יראת ה'" וגו',

ר' הושעיא מפרש את "יראת ה'" כיראת חטא ו"חכמה" היא הידיעה. בהמשך למאמר הקודם מבקש ר' הושעיא להצמיד לידיעה וליכולת את הזהירות והיראה, מתוך הנחה ששיקול הדעת והמתינות הם מרכיבים הכרחיים בידיעה ובהכרעה.ר' יוחנן מפרש את היראה במשמעות של עשיה ומבקש להדגיש שידיעה חייבת לבא לכלל עשיה, שאם לא כן אין לה ערך. הבאנו את דברי ר' הושעיא ור' יוחנן ברצף, כיוון שנראה שהם משלימים זה את זה. ר' הושעיא מבקש לסייג את העשיה במתינות ובזהירות, ר' יוחנן חושש שאלו יביאו לכלל הימנעות מעשיה ועל כן הוא בא להדגיש את חובת המעשה. האיזון הנדרש והנכון שבין שני המהלכים זהו תפקידו של כל אדם בהתאם למקום,לזמן ולנושא.

א"ר חייא בר אבא מהו "הן יראת ה'" וגו'? אמר האלהים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה שנאמר "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה", "וסור מרע בינה", ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה…"

ע"פ ר' חייא בר אבא "יראת ה'" אינה מרכיב ב"חכמה" וגם אינה תכליתה של החכמה. יראת ה' משמעה מעשים טובים, החכמה היא השכר שמקבל העושה על מעשיו. המלה "היא" משמשת פה במובן של "מובילה אל..". ר' חייא בר אבא פונה, במידה מסויימת, אל מי שאין בו את היכולת העיונית ועיקר כשרונו מותאם ומופנה לעולם המעשה. אדם זה, יתכן והיה רוצה מאד להיות מיושבי בית המדרש העמלים בתורה אלא שאישיותו וצרכי החיים אינם מאפשרים לו זאת. ר' חייא מוצא בפסוק את ההבטחה לאותו אדם, שגם בו תדבק החכמה. אם מסיבות שונות לא יתאפשר יישום ההבטחה באותו אדם, הרי שמובטח לו שיתקיים הדבר בזרעו ונמצאים הוא וזרעו מקושרים ביחסי זוכה ומזכה במישור הרוחני, מעבר לעצם הקשר הפיזי שביניהם. זוהי זכות אמהות ששולחות ילדיהן לבית הלימוד וזכות אנשי המעשה שטורחים במתן אפשרות הלימוד לזרעם אחריהם. מתוך כך חוזר המדרש ומתגלגל לפרשתנו, למקור זכותו של בצלאל בהקמת המשכן:

מהיכן אתה למד מיוכבד ומרים בעת שיראו מהאלהים כדכתיב (שמות א) "ותיראן המילדות את האלהים". א"ר ברכיה בשם ר' חייא בר אבא שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקב"ה את משה וזכה שתכתב התורה על שמו שנאמר (מלאכי ג) "זכרו תורת משה עבדי" וכתיב (דברים לג) "תורה צוה לנו משה", מרים ע"י שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקדוש ב"ה בצלאל וזכה לחכמה ולבינה, הה"ד "ראה קראתי בשם בצלאל" וכתיב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת". (שמות רבה מ, א)

גם אם הובאו לעיל מספר דעות של בעלי אגדה בפירוש הפסוק מאיוב, נראה לומר שבעל המדרש מוצא בכולם ביחד את הסיבה לבחירה בבצלאל.לא די היה במעשיה של מרים זקנתו,  בכדי להביא את בצלאל לכלל בחירה. דרושות היו תכונות ייחודיות גם מבצלאל עצמו – את יכולת העשיה, את הזהירות והמתינות, את הידיעה והחכמה ואת האומץ לעשות . מתוך כך אומר הקב"ה למשה: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" וכו'.


[1] הכוונה כמובן ל"סבתא רבה". נזכיר רק שלפי חז"ל מרים הייתה אשתו של כלב ובנם היה חור, סבו של בצלאל.

%d בלוגרים אהבו את זה: