Posts Tagged ‘הושע’

"כי ישרים דרכי ה' " – הפטרה לפרשת ויצא

כמקובל, קריאת ההפטרה בנביא נתיסדה בעת שנגזר על ישראל שלא לעסוק בתורה. כיוון שהגזירה לא כללה קריאה בספרי הנביאים, תוקן לקרוא מן הנביא בענין שיש בו מעין הפרשה, שלא תשתכח הקריאה בתורה. האם קישור ההפטרה לפרשה הוא טכני בעיקרו, דהיינו תזכורת לפרשה, או יותר מזה? להלן נהלך בדרך האפשרות השניה ונצביע על ההפטרה כפרשנית.

מנהג הספרדים לפתוח את הפטרת שבת ויצא ב"וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי…" (הושע יא, ז – יב, יב). האשכנזים מתחילים במקום בו סיימו הספרדים, ב"וַיִּבְרַח יַעֲקֹב" (הושע יב, יג) וקוראים עד סוף הספר (ונוהגים להוסיף 2 פסוקים מספר יואל כדי לסיים בטוב). מנהג האשכנזים מובן כיוון שיש בהפטרתם רמז וזכר לפרשה: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר" (הושע יב, יג). עם זאת, מפסוק זה ואילך לא נמצא שום קשר לפרשתנו. האם כל ההפטרה "מוצדקת" בגלל הפסוק הזה? אפשר שכן, כי דיינו באיזכור קל וכל השאר "אגב גררא" הוא. אמנם, מנהג הספרדים, שאין בו שום רמז לפרשתנו, מאיץ בנו לראות את נבואת הושע בכללה כי יש בה קישור עקיף אבל מהותי יותר לפרשה.

הושע בן בארי מנבא אל ועל מלכות ישראל ערב חורבנה ומאשים את ממלכת אפרים במגוון חטאים. פרק יב, הפרק בו נכללת רוב הפטרת הספרדים, פותח ומתמקד ב"סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יב, א). מעבר למרמה ולכחש, במעגל רחב יותר, מואשם אפרים בכך שבמקום ללכת בדרך הישר ולבטוח בה', הם עושים מהלכים ספקולטיביים ומחפשים פתרונות קלים אצל מעצמות העולם. בקיצור, "לופט געשעפט": "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים, כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" (יב, ב). בהקשר זה, של ביקורת על מרמה, תכסיסים ונסיון לנהל את המציאות, מוזכר השם 'יעקב'. שם זה מוזכר בכפל משמעות. בראשונה: "וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ" (יב, ג), דהיינו הביקורת הנ"ל מופנה גם כלפי ממלכת יהודה ועל כן כל בית יעקב, כאומה, יישפטו על כך. במקביל לקריאה זו, יש לקרוא את אותם מילים כמתייחסות ליעקב אבינו, כאישיות היסטורית: "וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו…". משמע, ה"יעקוביות" שניהלה אותו, "ויעקבני זה פעמיים", עומדת בביקורת של פקידה על מעללים. הקריאה הכפולה בשם "יעקב" מלמדת שהכתוב תולה את תכונות בית יעקב, כאומה, בשרשו הפרטי, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" רק במשמעות השלילית. ממילא משמע שהכתוב שופט באופן ביקורתי את מעשיו של יעקב, ומהביקורת הנ"ל על בניו ניתן לשמוע את חומרת הביקורת על מעשיו הוא. אך אם אכן כך, והדברים נטועים בגנים הלאומיים של בית יעקב, אז מה כבר אפשר לעשות? על מה באים אליהם בטענות? אלא שכעת מזכיר הכתוב שיש המשך לסיפורי יעקב אבינו: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: וַה' אֱ-לֹהֵי הַצְּבָ-אוֹת ה' זִכְרוֹ" (יב, ד-ו). כשיעקב שרה אל המלאך ויוכל זה רק בגלל ש"ויותר יעקב לבדו", ללא כל רווח מהמהלכים הקודמים שלו. עשרים שנה הוא עבד על כך ב"עזרה נדיבה" של לבן, ובמקביל יצר מלאי שלם של מעשי "ישראל". בזכותם ניצח את המלאך. בתביעה דומה בא הנביא אל ישראל ויהודה. אם "מעשה אבות סימן לבנים", אז עד הסוף: "וְאַתָּה בֵּא-לֹהֶיךָ תָשׁוּב, חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר, וְקַוֵּה אֶל אֱ-לֹהֶיךָ תָּמִיד" (יב, ז), כיעקב אביך שבפתח יציאתו לחרן נדר: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִיוְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם… וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים…" (בראשית כח, כ – כב).

בדרך זו יש להבין את הפסוק בו פותחים האשכנזים את הפטרתם: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר" (יב, יג). "ויברח יעקב" זה לא תיאור היסטורי אלא בעיקר אמירה שיפוטית וביקורתית על המעשים שהביאוהו לכך. אלא שאת דרכו ה"ישראלית" החל מיד עם בואו לחרן ובכך בנה מסלול לתיקון: "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר". ובעוד הספרדים מסיימים את הפטרתם בהצבת התיקון הנצרך, גולשים האשכנזים אל עבר הנחמה: " שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (יד, ב) עם נופך אזהרה בסופה: " כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".

מודעות פרסומת

וארשתיך לי לעולם – הפטרת פרשת במדבר

מנהג העולם, שכשמציין אדם את מנין צאצאיו – ילדיו, נכדיו או ניניו -, מפטירים השומעים כנגדו בברכת "כן ירבו !". דומה שכך עושה ההפטרה (הושע ב, ב – כב) לפרשה. בפרשתנו מסכמת התורה: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל… 603,550" (במדבר ב, לב), וכנגד זה מגיבה ההפטרה בפתיחתה: " וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א). אולם לא זה במוקד ההפטרה, ובכדי לומר בה מילה נקדים מעט על הנביא הושע ודרכו.

יותר מנביאים אחרים, מבטא הושע את יחסי הקב"ה וישראל ברגש האהבה. במידה מסוימת הם משולים ליחסי אב ובניו, אך באופן מועצם ומודגש הרבה יותר, ליחסי איש ואשה. הנביא לא רק נעזר בדימוי יחסי איש ואשתו אלא גם משתמש בניסוחים עזים, חריפים וחדים. את הקשר בין בני הזוג מתאר הנביא בעוצמה ובפירוט, וכשחל ריחוק ביניהם, הוא אף מעצים, מפליג ובוטה בביטוייו, לקיים מה שנאמר "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ" (שה"ש ח, ו). אני זוכר, כשהיינו בני מצוה והייתה זו הפטרה של אחד מבני החבורה, את המבוכה ששררה כשדיקלם באזנינו את שהוא אמור לקרוא. נוסף על כך, הושע עושה (ב, טז) מעבר מאד חד ומהיר מביטויי גנאי ונבואת פורענות לגילויי אהבה ונבואת נחמה. אין שום הכנה למעבר הפתאומי הזה ואין הקדמה למהלך ניגודי כל כך למה שהיה עד כה. מלבד זאת, בעוד שנבואת הפורענות מובנת, לאור פירוט מעשי הזנות והבגידה אותם מתאר הנביא, הרי שאין כל תיאור או סיבה המבארים מדוע פתאום החליט הקב"ה באחת לעבור למצב גאולה. למעשה, אין תשובה, אין חרטה, אין הבטחה ש"יותר זה לא יקרה", אין התנצלות. הגאולה פשוט פה.

אלא שאת נבואות הושע יש למקם, חוויתית, ברצף לאחר מגילת שיר השירים. שיר השירים משלב אותנו בנדיבות בעולמם הסוער של הדוד והרעיה בטרם מיסדו את אהבתם וזוגיותם. זו, שהיא לכשעצמה מוטבעת כ"חותם על לבך… על זרועך". יש כיום רב בגוש עציון, יוסיף ימים ושנות חיים, בע"ה, בהגדלת תורה והאדרתה, שכשהוא קורא את שיר השירים בטבעיות, אין לשומעים חשש ספק שמים רבים לא יכבו את אהבת הדוד והרעיה ונהרות לא ישטפוה. ובטוחני בו שיאמר שקריאתו היא רק הד קלוש וטיפה מן הים של העוצמה האמיתית. הושע פוגש אותנו לאחר כמה שנות נישואין, כשלזוג יש כבר שלשה ילדים, רף ציפיות גבוה ומשטח מציאות נמוך, הרבה שעות ייעוץ זוגי, עוצמות אהבה שאינן מתועלות נכון ו…"קשה כשאול קנאה". הו, כמה קשה. דומה, שאין להתפלא עוד על עצמת התסכול וההתבטאות של הנביא. מחז"ל (פסחים פז, א -ב) משמע שהושע הציע להקב"ה להחליף את ישראל באומה אחרת. אך הקב"ה, שישראל הם מיסוד עולמו אשר ברא,  סירב לכך. עצם המעבר החד והלא מוסבר מדחייה לאהבה, עליו הצבענו לעיל, הוא לכשעצמו ביטוי ל"אהבת עולם אהבתיך" וחלק מנבואת הנחמה עצמה. משהו מהאמון והאמונה ש"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (ג, ה).

בדרך כלל, נקראת הפטרה זו בשבת שלפני חג השבועות. כנראה יש בה משום הכנה ראויה ל"יום חתונתו ויום שמחת ליבו". ומה נעשה השנה, שאין הדבר כך? אפשר שזהו סוד הנוהגים לחזור ולקרוא את מגילת שיר השירים בליל יום ירושלים ושחרור מקום המקדש, שגם הם מיסוד קנין שמים וארץ. ויפה הם נוהגים.

שבת שלום

%d בלוגרים אהבו את זה: