Posts Tagged ‘הנהגה’

יפתח בדורו – הפטרת פרשת חקת

דברי יפתח אל מלך בני עמון הם, אף כי לא רק הם, מקשרים את הפרשה להפטרה (שופטים יא, א – לג) ומניעים אותנו לבחון אותם בהקשר כולל לדמותו של יפתח.

על פניו, מלחמת יפתח בבני עמון והבסתם, לאחר שאנשי גלעד היו במצוקה ובמעמד נחות, מימשו את התקוות שתלו בו זקני גלעד, הכשירו את דרכו להיות שופט וזיכו אותו להיכלל בספר שופטים. לפיכך, תמוהה העובדה שלמהלך המלחמה עצמו מקדיש הכתוב שני פסוקים בלבד ! (יא, לב – לג). מי שילחץ, יקבל גם את פסוק כט. נראה הדבר שמבחינת הכתוב, המלחמה, המתוארת לקונית ובסגנון הודעה של דובר צה"ל, היא רק תירוץ וטריגר לפנים אחרות ביפתח, אותם רוצה הכתוב להציג.

במה כן מרחיב הכתוב? בשלש תמונות: 1. חיפוש זקני גלעד אחר מושיע ופנייתם ליפתח, 2. פניית יפתח למלך בני עמון. 3. נדר יפתח ותוצאותיו.

באופן פשוט, שלש התמונות מציגות את יפתח בתהליך התקדמות. א. במישור היוזמה והביטחון העצמי: במרכז תמונה 1 עומדים זקני גלעד בייאושם ויפתח הוא רק דמות משנית. בתמונה 2 יפתח עומד חזיתית מול מלך בני עמון, אם כי מעמדת נחיתות של מותקף. ב-3 הוא יוזם נדר דתי ועומד, בסיוע ביתו, בדיבורו. ב. במישור ערכי ודתי: בתחילה הוא מנהיג אנשים ריקים וקונה במעשיו את מעמדו כ"גיבור חיל" ושר צבא. לאחר מכן הוא ראש וקצין לאנשי גלעד לצרכי מלחמה, אך פותח דווקא בדברי פיוס ושלום. לבסוף, צולחת עליו רוח ה' וגם מכוחה הוא נודר את נדרו אז אם הכל בסימן התקדמות, איפה הבעיה בדמותו?

אמנם תהליך התקדמות אך כל מרכיב בו הוא בעייתי. 1. לזקני גלעד וגם ליפתח ברור שהעמדתו לראש וקצין על אנשי גלעד היא תוצאת של חוסר ברירה, יש פה אינטרסים קרים ומנוכרים של כל הצדדים. אין פה שמץ אידיאולוגיה או פטריוטיות אלא שיקולי כדאיות. אם בוחנים את מינוי יפתח לאור מינוי שאול או דוד למלך בהמשך, בולטת  הבעיה בהנהגתו. 2. יפתח נוהג כמשה בפרשתנו ופותח מול מלך בני עמון בדברי שלום ופיוס. משה אכן אילן גדול להיתלות בו וללמוד ממנו, אבל זה רק דמיון חיצוני מטעה. משה פונה לכולם בהצעות שלום מקדימות מעמדת חוזק ויתרון, מנקודת מי שבטוח בכך שינצח אם תהיה מלחמה. הוא פותח בשלום כי הוא מאמין בו. יפתח מציע למלך עמון להימנע ממלחמה מעמדת נחיתות, מנקודת מי שחושש שהוא הולך להפסד, מתוך נאיביות ו"טירונות" פוליטית ומדינית. רוח ה' צולחת עליו רק לאחר מכן, ממש לפני המלחמה, 3. גם בענין הנדר, שואב יפתח השראה מפרשתנו, וכמו ישראל הנודרים  להחרים את הערים אותם יכבשו, נודר יפתח את נדרו האישי. חז"ל מבקרים קשות את יפתח על נדרו ועל ההזדמנות שלא נוצלה להפר אותו. מבחינת הכתוב,. יש דבקות טוטאלית של האב וביתו בקיום הנדר, אך הדבר אינו עומד דווקא לזכותם. תיאור סיומו הטרגי של הנדר, הן ביחס ליפתח והן ביחס לביתו, משדר אמירה ברורה שלעיתים "טוב אשר לא תדר ומשתדר ו…תשלם". אז הוא טוב כשופט או לא? מה המסר בדמותו?

מחד, יש עוצמות בסיסיות ויש תהליך מתקדם, ומנגד, לכלל בשלות ראויה לא הגיעו.

העוצמות משתקפות בבסיס הזיקה הלאומית ובהתגייסותו המוחלטת, שגם אינטרסים לא יטשטשו אותם. כמו גם, בנכונות אמיתית לשלום, על אף הנאיביות שבכך. כמו גם בהתעקשות על קיום הנדר, על אף היכולת להפר אותו, מתוך עיקשות של אדם פשוט שמבין שצריך לקיים מה שמבטיחים.

חוסר הבשלות עולה לכשנצמיד את יפתח לשמשון, השופט שאחריו. בדברינו להפטרת נשא הצבנו את שמשון כבר פלוגתא פוטנציאלי של גלית ומי שאמור להכות את פלישתים עד כלות. את מלאכתו השלים דוד, הן ביחס לגלית והן ביחס לפלישתים. בדומה לכך, יפתח נלחם בבני עמון. את מלאכתו משלים שאול, הנלחם בנחש מלך בני עמון. נתון זה ומכלול סיפורי יפתח ושמשון מלמדים שעל אף הפוטנציאל העוצמתי, התנהלותם בוסרית ולא הבשילה לכלל הנהגה יציבה ורציפה, הן מצידם והן מצד העם.

מה למדנו? שיפתח לא הבשיל לכלל הנהגה יציבה ורציפה לאורך זמן, אבל מאידך, למנהיג בשל אסור לאבד את אותן עוצמות בסיסיות, שבגללן נכלל יפתח בכתוב כשופט.

מודעות פרסומת

"ויהי בימי שפט השופטים" – מדרש שבועות (א)

"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו" (רות א, א)

הפסוק הפותח של המגילה, כמו בכל ספר, הוא משמעותי כיוון שהוא מכניס אותו להקשרו של הסיפור שיבא בהמשך. הצבת הקורא בהקשר הכללי אינה מעשה טכני בלבד, כדי לתת רקע ספרותי ולהכניס את הקורא בהדרגה לסיפור, אלא היא בעלת משמעות פרשנית ביחס לספר כולו. הגדרה, מטבעה היא מצמצמת ובאה לומר שני דברים במקביל: א. כוונתי לזה ב. אין כוונתי לההוא. הנקודה השניה היא משמעותית לא פחות מזו הראשונה, כי יש לה תפקיד בעיצוב זו הראשונה. לדוגמא, עצם ההצבה שלנו בנקודת זמן היסטורית כלשהי היא משמעותית כיוון שהיא אומרת שיש יחסי גומלין בין ההקשר ההיסטורי הספציפי לבין המתואר בהמשך. מכאן נלמד על ספר איוב, למשל, שפתיחתו היא פתיחה סתמית: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ" (איוב א, א). אין בפתיחה זו שום הקשר היסטורי וגם היא אומרת דרשני, דהיינו ספור איוב ובעיית הרע והטוב בעולם אינם תלויי זמן היסטורי מוגדר אלא הם בעייה חוזרת וצפה, כמו גם תשובת ה' לאיוב.

על כן גם המדרש מייחס חשיבות להקשר ההיסטורי של מגילתנו ומבקש לאפיין אותו..

אנו רגילים במשפט המדרשי "ויהי בימי שפט השופטים – דור ששופט את שופטיו" ואכן המדרש מתייחס לבעייתיות שביחס אנשי הדור לשופטיו. אך מאידך צריך לקרוא את האימרה המדרשית בשלמותה: "ויהי בימי שפוט השופטים – אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט" (רות רבה א, ח). ההיגד המדרשי מבקש לומר שישנם שני צדדים לבעיה בעיה אחת היא שהדור שופט את שופטיו ובעיה שניה היא ששופטי הדור גרמו לדור שישפטו אותם. הבנתנו הרגילה היא שהכוונה ב"דור ששופט את שופטיו" היא ששופטי הדור הם אנשים תמים וישרים שכל שאיפתם היא להנהיג בנאמנות ובצדקה את צאן מרעיתם ואילו הדור משיב רעה תחת טובה. אך המדרש לא מבקש לומר זאת, שהרי זו כפיות טובה בסיסית שאין צורך לאומרה. המדרש מתכוון למצב בו שופטי הדור ראויים להישפט על מעשיהם ושמוטחת בהם ביקורת צודקת על עוול, חוסר הגינות ו"נמאסתם מושחתים". ועדיין…  "אוי לדור ששופט את שופטיו" – על אף הנכונות, צריך לדעת שגם על כך אנו משלמים מחיר לא קל על שנאלצנו "לשפוט את שופטינו".

ומה קלקול היה במעשיהם של מנהיגי אותו דור?

"ויהי בימי שפוט השופטים" – אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט… "כי זנתה אמם הובישה הורתם" (הושע ב: ז)… אימתי דברי תורה מתבזין בפני עם הארץ, בשעה שבעליהן מבזין אותה. אתא ר' יעקב בר אביי בשם ר' אחא ועבדה שמועה: "אימתי נעשין דברי תורה כזונות לפני עם הארץ, בשעה שבעליהן מבזי' אותם".

ר' יוחנן מייתי לה מן הדא[1] "וחכמת המסכן בזויה" (קהלת ט: טז) – וכי חכמתו של ר' עקיב' שהיה מסכן, ושל הלל שהיה מסכן, בזויה היתה? אלא מהו מסכן? בזוי בדבריו, כגון זה שהיה דורש, "לא תטה משפט" (דברים טז: יט), והוא מטה. "לא תקח שוחד" (שם). והוא לוקח. "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב: כא), והוא מענה. שמשון הלך אחר עיניו, שנאמ' "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד: ג), והוא שפט את ישראל (שם טז, לא). גדעון [עבד ע"ז שנא'] "ויעש אותו גדעון לאפוד" (שם ח, כז) – לע"ז. והוא שפט את ישראל" (רות רבה א, ח)

 ואיזו תלונה הייתה כלפי אלימלך, איש נעמי? אם תאמר על כך שיצא בשנת רעב חוצה לארץ…

"והא תני "בשעת דבר ובשעת מלחמה כנס את הרגל, ובשעת הרעבון פזר את הרגל". ולמה נענש? על ידי שהשפיל לבן של ישראל עליהם. משל לבולווטוס שהיה שרוי במדינה, והיו בני המדינה בטוחים עליו שאם יבא שנת בצורת [שהוא יכול לפרנס את המדינה עשר שנים. וכיון שבאת שנת בצורת,] והיתה שפחתו עומדת בסירקי וקופתה בידה. והיו בני המדינה אומרים, זהו שהיינו בטוחים עליו ואומרים, אם תבא שנת בצורת שהוא יכול לפרנסנו עשר שנים, והרי שפחתו עומדת בסירקי וקופתה בידה. כך אלימלך היה מגדולי הדור ומפרנסי את הצבור, וכיון שבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסובבין על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בקפיפו. מה עשה? עמד וברח לו מפניה', הה"ד "וילך איש [מבית לחם יהודה]". (שם, ט)

ובכדי להסיר ספק, מורה המדרש את הדרך הישרה שיבורו להם הדור והמנהיגים וחוזר בסופו לתאר את שגיאתו של אלימלך:

"אלופינו מסובלים [אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו]" (תהלים קמד: יד) – ר' יוחנן אמר: "אלופינו מבלים" אין כתיב כאן אלא "אלופינו מסובלים" – בשעה שהקטנים סובלים [את הגדולים] "אין פרץ" – אין פרצה של פורענות, כמא דאתמר "ותפרץ בם מגפה" (תהלים קו: כט). "ואין יוצאת" – אין יציאה שלפורענות, כמא דאת אמר "ואש יצאה מאת י"י" (במדבר טז: לה). "ואין צוחה" – אין צוחה שלפורענות, כמא דאת אמר "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם" (שם, לד).

ריש לקיש מסריס קרייה: "אלופינו מסובלים" אל תהי קורא כן אלא "אלופינו מסובלים" – בשעה שהגדולי' סובלים את הקטנים, "אין פרץ" – אין פרצה של גלות, כמא דאת אמר "ופרצים תשאנה אשה נגדה" (עמוס ד: ג) "ואין יוצאת" – אין יציאה של פורענות, כמד"א "שלח מעל פני ויצאו" (ירמיה טו: א). "ואין צוחה" – אין צווחה שלפורענות, כמא דאת אמר "וצוחת ירושלים עלתה" (ירמיה יד: ב).

ר' לוליאנוס בר טברוס [בשם ר' יצחק] אמר בשעה שהגדולים סובלים את הקטנים, והקטנים את הגדולים, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו". "אין פרץ" – לא של פורענות ולא של גלות. "ואין יוצאת" – לא של פורענות ולא של גלות. ["ואין צוחה" – לא של פורענות ולא של גלות].

ר' הונא בשם ר' יוסף אומר, בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים, ואין הגדולים נושאין משוי של קטנים, עליהם הוא אומר "י"י במשפט יבא עם זקני עמו ושריו" (ישעיה ג: יד). ואת אלימלך כד אתא עקתא לדרך שבקתנון ואזלת לך[2], [וילך איש מבית לחם יהודה]." (רות רבה א, ו).


[1] מביא לדברים סיוע מן הפסוק בהמשך.

[2] ואתה אלימלך, כאשר בא קושי, לדרך עזבת אותנו והלכת לך, שנאמר "וילך…".

משה אמת ותורתו אמת – לפרשת תצוה

פרשיות תרומה ותצוה, העוסקות במלאכת המשכן, הינן למעשה פרשיות מאד מסודרות. פרשת תרומה עוסקת ב"תבנית המשכן וכל כליו" ופרשת תצוה פונה לפרט את בגדי אהרן ובניו הכהנים ואת תהליך הקדשתם.

אלא שבתווך / בחבור שבין הפרשיות אנו מוצאים שני פסוקים שלכאורא אינם נמצאים במקומם –

 "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז,כ' – כ"א).

ויש לשאול מה עניינם של פסוקים אלו במקום זה. אם הם חלק ממצוות המנורה, אז שיבואו בצווי על המנורה בפרשת תרומה ואם הם מצווי הדלקת המנורה אז שיבואו במקומות אחרים המתאימים לכך (תחילת פרשת בהעלותך או בצווי על הטבת הנרות). אך מעבר לכך, הרי פסוקים אלו מצויים ממש באמצע רצף של נושא, אז מדוע היה חשוב כל כך לכותבם פה? ועוד שאלה: מה עניינו של הצווי "ואתה תצוה… ויקחו אליך…"?במה זה שונה מההוראות שבפרשה הקודמת ובזו שלפנינו?  שיגיד הכתוב שלשם הדלקת המנורה דרוש שמן זית זך, מה ההדגשה בכך שמשה אישית צריך לצוות ושדווקא אליו צריך להביא? על פניו נראה שצווי משה וההבאה אליו הם עיקר הפסוקים ואילו מטרת ההבאה, דהיינו הדלקת הנרות ע"י אהרן ובניו באהל מאד, מובאים אגבית לזה.

בטרם תשובה יש לשים לב לדבר מיוחד בפרשתנו: מצד אחד פרשה זו היא היחידה בתורה, מאז הולדת משה בפרשת שמות, שאין מוזכר בה שמו של משה רבנו. מצד שני אין עוד פרשה בתורה בה מתוארת פעולתו של משה בכל כך הרבה מילות פֹּעל (ועשית, ולקחת, הקרב, ופתחת ועוד ועוד). לעובדה מעניינת זו נוסיף רק עוד שני פרטים: א. פרשת תצווה עוסקת בעיקר בבגדי אהרן ובניו ובתהליך הקדשתם לתפקיד הכהונה (ופעולות משה המתוארות בפרשה קשורות לתהליך זה).                    ב. פרשת תצוה נקראת בבתי הכנסת לרוב צמוד לתאריך הולדתו ופטירתו של משה רבנו, ז' באדר. (אמנם פרט זה אינו קשור מהותית לפשוטו של מקרא אך ודאי שניתן לקשרו לרעיון לפחות כ"חזי לאצטרופי" וכ"ש לשיטת המקשר פרטים בין רבדי מציאות שונים ורואה בכך פשט הדברים).

הפסוקים בהם אנו מדברים מצויים ממש במרכז הצווי על מלאכת המשכן, בין המבנה וכליו לבין הנפשות הפועלות בו. וכנראה שלפסוקים אלו משמעות גם על שלפניהם וגם על שלאחריהם.

מקום אחר בו מובא צווי הקשור לנרות ולמנורה הוא בראשית פרשת בהעלותך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר ח', א – ג) וידוע המדרש המובא בפרושו של רש"י על אתר: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

ונראה שאותה חולשה שתקפה את אהרן בחנוכת הנשיאים, תקפה את משה בעיצומו של הצווי על מלאכת המשכן. שהרי יש לזכור: כשפנה הקב"ה למשה במצרים, הייתה כוונתו שכל מלאכת ההנהגה תוטל על כתפיו והיה אמור משה להיות גם כהן וגם נביא. אלא שלאחר דיון ארוך פונה הוא אל הקב"ה ומבקש "שלח נא ביד תשלח" ואז חורה אפו של הקב"ה במשה אך מתרצה לו חלקית ואומר "ואהרן אחיך יהיה נביאך". באותה שעה קיבל משה על עצמו את משמעות הדבר: חלוקת ההנהגה בינו לבין אהרן אינה רק בשליחות אל פרעה אלא גם בהנהגת עם ישראל. הוא יהיה המנהיג ונותן התורה ואילו אהרן יהיה הכהן הניגש ועובד את עבודת הקדש. לא לחנם משה הוא המנהיג והמוכיח ואהרן "אוהב שלום ורודף שלום", לא בכדי ספר דברים, ספרו של משה, כולל דברי תוכחה ואזהרה רבים לעם ישראל. יש להניח שאם אהרן היה נדרש להעביר את אותם מסרים, סגנון ספרו היה נראה אחר. כיוון שהנהגה ורבנות הם רובד אחד ואופי מסויים וכהונה היא רובד אחר, רובד בו הכהן נדרש להיות שליח העם ולגשת לפני ה' כבן המתחטא לפני אביו.

משה אמור היה לכלול את הכל אלא שבאופן מודע ובתחושה ברורה חש שעמדה זו אינה נכונה לא לו, לא לעם ולא כלפי פרעה. היה צריך להתחיל מדרגה נמוכה יותר, בה יתחלק עם אחיו במעמסה הכבדה. כל זה נעשה במודע, מתוך בהירות וברירות (= שריר ובריר וקיים). אלא שבשעה זו, בה מצווה משה להקים את המשכן ומציב את הבסיס לעבודת המקדש, חולשת עליו דעתו שאין הוא ממלא חלק פעיל במלאכת המשכן. שיש לו תפקיד עליון בהנהגת העם אך בתוככי המקדש, השכינה השורה בו והפעילות הנעשית בו, המשפיעה לחוץ אך גם על עושיה, בכל אלה אין הוא שותף. ואם הדברים עמומים כשעוסקים בכלי המשכן הרי שהם נעשים חדים וברורים בבא הצווי על בגדי הכהונה והקדשת הכהנים. כיוון שחלשה דעתו של משה אמר לו הקב"ה: ""וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" – חייך שזהו חלקך במשכן ובמהותו: שמן זך לנר תמיד לפני ה'. אמנם אין לך תפקיד במשכן, אינך חלק מהפעילות המתרחשת בו אבל חלקך גדול משל כולם שכל הנעשה מכוחך נעשה – התורה שהבאת לישראל, ההנהגה שהנהגת אותם, הדרך בה הנחת אותם היא שאיפשרה את הקמתו הפיזית והרוחנית של המשכן. מקומך במשכן אינו בעשייה מוגדרת וסופית כזו או אחרת אלא ב"נר תמיד" שהוא הרוח המקיים את הגוויה ובהלקח הרוח אין הגוף יכול לשמש כלום. אין לך שום חלק במשכן אבל חלקך גדול משל כולם. דומה אתה לישראל שאין להם משלהם כלום והם רק זכוכית המעבירה את העולם העליון לעולם התחתון אך מאידך הם עיקר ומרכז העולם. וכדוד ש"לית ליה מגרמיה כלום" אך 70 שנותיו מאדם הראשון הם יסוד "דוד מלך ישראל חי וקיים".

מפליא הדבר שהמוזכר לעיל משתקף לא רק ברובד הפסוקים בהם דיברנו אלא גם ברובד הספרותי של הפרשה כולה: אמרנו לעיל שזו הפרשה היחידה בתורה שאין שמו של משה מוזכר בה אך מאידך אין עוד פרשה בה פעילותו של משה מודגשת ומרובה כל כך – שכן כך ראינו במהותו של משה, שאין לו שום חלק במשכן אך מאידך מהותו ופעילותו מצויה בכל אשר נעשה שם בבחינת "להעלות נר תמיד", נר המורכב משמן מזוכך המצית להבה העולה תמיד מעלה מעלה מתוך אהל מועד.

לא לחנם קבעו ישראל, שלא מדעת, לקרוא את פרשת תצוה בשבוע בו חל יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו. בתאריך בו רוצים לבטא את מהות האדם ואת פועל חייו, המתבטאים בכך שבאותו יום הוא גם נולד וגם נפטר, אין טוב מהדרך בה התורה מציינת את דמותו – אין הוא מצוה בתורה שום דבר משל עצמו, כל כולו הוא רק העברת דברי ה' אל בני ישראל אך מאידך תורה זו "תורת משה" היא וקניינו היא. אין לו כלום אך יש בו הכל.

%d בלוגרים אהבו את זה: