Posts Tagged ‘זכריה’

על שמן שאינו נמשך יפה – הפטרה לשבת חנוכה – מקץ

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל… עד שריחם עליהם א-להי אבותינו… וגברו בני חשמונאי… ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים… ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו… ומדליקין בהן הנרות…" (רמב"ם). כיוון שהדלקת הנרות באה על רקע הנס בשמן זית זך, שרק ממנו, בגלל המובחרות שבו, מדליקים במקדש את המנורה, מתבקש היה שההלכה תורה על הדלקת החנוכיה משמן זית מובחר דווקא ולא להסתפק מכל ובכל שמן שהוא. על כן מעוררת לשאלה ההלכה שמביא הרמב"ם מאוחר יותר ולפיה: "כל השמנים וכל הפתילות כשרות לנר חנוכה ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלית יפה באותן הפתילות". וכי לא נכון לדרוש במיוחד שמן מובחר ככל הניתן להעצמת פרסום הנס? האם לא ראוי היה לתלות את ש "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" באור הנתלה יפה בפתילה? לכאורה, רעיון גדול מבטאים במעשה גדול.

הפטרתנו (זכריה ב, יד – ד, ז) פותחת בבשורה גדולה: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ… וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם" (ב, יד – טו). הימים הם ימי שיבת ציון ונביאי התקופה משמיעים דברי נחמה והבטחה עוצמתיים מאד. כבר עמדנו על כך בעיונים קודמים, שככל שדברי הנביא עוצמתיים יותר, כך הוא מתמודד עם וניצב מול תופעה קשה יותר. אם מושקע מאמץ רב בנחמה והבטחה, כנראה שהמורל הלאומי בשפל משמעותי. במבט היסטורי רחב אין ספק שהעם חש נכון "ואם לא נביאים הם, בני נביאים הם". שכן מעט עשרות שנים לאחר הקמת המקדש מקדיש הנביא מלאכי את עיקר תוכחתו הנבואית כנגד הכהנים שמכפיפים את המקדש לצרכיהם הפרטיים. מעין זה אנו מכירים גם בסוף ימי בית שני. נמצא, שלמַעֵט מספר שנים לאחר הקמתו ומְעַט שנים לאחר טיהור החשמונאים את המקדש, רוב משמעותי מימיו לא מיצה בית המקדש השני את ייעודו הרוחני !. אם ניעזר במנהרת הזמן ונחזור באופן ממוקד יותר לימי שיבת ציון, הרי שגם שם מצוקת העם מבוססת דיה. זה למעלה מעשרים שנה שהקמת המקדש מעוכבת בלחץ בינלאומי, צרי יהודה אינם מניחים להתנחלות והתנהלות שקטה ונוחה בירושלים וסביבתה ועיקר סלתה ושמנה של היהדות משתלב במרכז האימפריה. ובאופן מוגדר יותר, עם מי אנחנו הולכים להגשים את שיבת ה' ועמו לציון? הפטרתנו מתמקדת בשני אישים מרכזיים: יהושע בו יהוצדק הכהן הגדול וזרובבל בן שאלתיאל המנהיג מזרע דוד. מה אנחנו יודעים עליהם?: "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ… וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ". לא כתוב מהו האישום שבשטנת השטן, אך אין ספק שאת השטן לא דוחים בקש ואת מלאכתו הוא יודע טוב מדי. גם אין כתב הגנה על יהושע וגם לא זיכוי ואולי לכן הוא לובש "בגדים צואים". אפשר גם שיהושע, כשאר אנשי אליטה, לבש בגדי יוקרה מתוצרת מיטב מעצבי האופנה הפרסית. ובכל זאת, בעומדו לפני המלאך הם היו "בגדים צואים". אז איתו אנחנו הולכים לבנות גאולה? להקים בית מקדש? האם כש"זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָא-וֹת" מ האם נלמד מזה שהנבואה נצרכה לו כיוון שלפני כן הוא התנהל "ברוחי"? או אולי בחיל וכח?

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (ג, ב). ועם כל השאלות הנכונות ששאלנו, עדיין עומדים נביאי התקופה ומנבאים בעוצמה דברי נחמה והבטחה. זכריה מצדיק זאת בשני נימוקים. המרכזי שבהם, ועליו חוזר זכריה מספר פעמים בנבואותיו, הוא בחירת ה' בירושלים. עצם הכרעת ה' ובחירתו יש בה בכדי לדחות את כל המניעות, כולל קטרוגי השטן ובגדיו של יהושע ועל כן גוער ה' בשטן ומוחלפים בגדי הכהן הגדול לבגדים מטהרים. הנימוק השני, שאולי גרם לזה הראשון, הוא בחירת ה' בגאולה שלאחר החורבן – " הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". יכול להיות שיש עליו קטרוגים רבים ויש בו חסרונות שונים, אך זכות ניצחת עומדת לו בעצם היותו "אוד מוצל מאש".

הרב יהודה עמיטל ז"ל היה אוד מוצל מאש השואה. הוא עלה לארץ בחנוכה תש"ה ונוהג היה להדגיש את סוף ההלכה ברמב"ם בה פתחנו: "וגברו בני חשמונאי… וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". זה כל הסיפור? כבר יתר מאלפיים שנה אנו חוגגים שמונה ימים כל שנה על מלכות שהחזיקה רק יתר על מאתיים שנה? על מלכות שהביאה עליה את רומי ואת החורבן? הרב עמיטל סבר, כלפי מלכות העבר וגם על מדינתנו בהווה, שהרבה חסרונות וקטרוגים נדחים בשעה שאודים מוצלים מאש מחזירים מלכות לישראל. בשעה שהקב"ה בוחר בגאולה ובירושלים. שכן כך למדנו בראש דברינו, שבכדי להראות, לגלות ולפרסם את הנס כשרים גם שמנים שאינם נמשכים יפה אחרי הפתילה ושהאור אינו נתלה בהן יפה.

מודעות פרסומת

"כי מי בז ליום קטנות" – הפטרת פרשת בהעלותך

להפטרתנו (זכריה ב, יד – ד, ז) שלשה מרכיבים: נבואה על שיבת ה' לציון, מראה יהושע הכהן הגדול ומראה מנורת הזהב. הקישור לפרשה, לכאורה, ברור ופשוט: הקבלת המרכיב השלישי, מראה המנורה, למעשה המנורה שבפתיחת הפרשה. אך שני קשיים בדבר: 1. רוב ההפטרה מוקדש לשני החלקים הראשונים, שאינם קשורים. 2. ההפטרה מסתיימת בדיוק באמצעו של מראה המנורה ולא ברור מדוע הוא נקטע אם הוא מוקד ההפטרה? נניח כעת לענין הקישור ונתמקד בהפטרה עצמה.

ביאור ההפטרה מחייב שלש הקדמות: הנבואה בכלל, הנביא זכריה, הרקע לנבואות.

א.  הנבואה לא באה כדי לאשר מציאות או לתת משוב חיובי. היא שיקוף א-לוהי של המציאות והתרעה כנגד פרשנות לא נכונה של המצב. כשהעם שקט, שאנן ובטוח בעצמו בא הנביא ומצביע על יסודות רעועים ועל רעה אפשרית בעקבות כך. לעיתים מתריע הנביא כנגד תפישה פוליטית או מהלכים מדיניים קלים ומפתים ומציג חלופה ראויה גם אם קשה יותר לביצוע. ואם הנביא נדרש לדברי נחמה ו"משקפיים ורודים", כנראה שהעם חי בתחושת דיכאון/ אכזבה/ החמצה ומבחינתו, המציאות… "על הפנים".

ב. הימים הם ימי שיבת ציון שלאחר הצהרת כורש. זכריה, אפשר, נלווה לשיירת זרובבל, המנהיג מזרע דוד, העולה מבבל לירושלים. נבואותיו הראשונות של זכריה כוללות מראות/חזיונות נבואיים המכוונות לאנשי דורו ולמציאות עימה הם מתמודדים. הפרקים המסיימים את ספר זכריה כוללים נבואות לאחרית הימים. וזאת למודע: כשנביא מתחיל לכוון נבואות נחמה לאחרית הימים, הוא כנראה מבין שאפשרות מימושן במציאות הנוכחית, הוחמץ.

ג. המציאות הקודרת של ימי שיבת ציון ממש לא שיקפה את מימוש נבואות הנחמה של ישעיהו. רחוק מזה. ירושלים חרבה, שמנה וסלתה של יהודה נותרה בבבל, עולם הנבואה בדעיכה, ארון הקדש גנוז, האישור לבנין בית המקדש תקוע בועדה המחוזית, רבים ומרים הם צרי יהודה, ולפי מהדורות החדשות, גאולתן של ישראל אינה רבה והולכת, אפילו לא קמעא קמעא, אלא להפך.

לאור הנ"ל נבאר את ההפטרה: הנביא זכריה ממצה את כל יכולתיו  בנסיון לשכנע את העם, שלמרות המציאות המשתקפת מדפי העיתון, הפוטנציאל הטמון במציאות הוא עצום. מי שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אומר בהחלטיות: "הנני בא ושכנתי בתוכך" ואפילו לא מתנה זאת ב"ועשו לי מקדש". רק "והיו לי לעם —  ושכנתי בתוכך". נכון. השטן עומד מימין יהושע הכהן הגדול לשטנו. השטן מציף לא רק את עוון יהושע, האדם הפרטי, אלא גם את עוון הארץ כולה. לא משנה מה תוכן השטנה, משנה שכנראה יש בה ממשות רבה והיא ברת הכי בשביל לפגום בכל מהלך הגאולה. עד ש"הבוחר בירושלים" נוטל את כח ההכרעה, גוער בשטן, מצרף טענות נסיבתיות וקובע עובדות בשטח. וכשהקב"ה נוחל את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובוחר עוד בירושלים… השמים הם הגבול ! = "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" !. מי שבז ליום קטנות לא לוקח בחשבון את השיקוף הא-לוהי של המציאות. אם רק ישמור יהושע על משמרתי וידין את חצרי וזרובבל יבין שלא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, אזי "תשואות חן חן לה".

בתחילת פרשתנו חלשה דעתו של אהרן בגלל המובא ברש"י, אבל אולי לא רק. הוא אמנם העלה את הנרות, בדיוק כפי שנצטווה בתחילת פרשת תצוה. אלא שפרשת תצוה הייתה לפני חטא העגל. כן. חטא העגל שחלק היה לו בו ואיך אפשר להשוות בין המציאות שאחרי לזו שלפני? ואם נודה על האמת, החטאים שבהמשך הפרשה גם הם לא כל כך מיטיבים עם העם והאספסוף והמתאווים ואין פלא שחלשה גם דעתו של משה. אז בשביל מי הקמנו משכן לתפארת ועם מי ניכנס לארץ הנבחרת???

באה ההפטרה אל הפרשה ואומרת לה שכל זמן שאנחנו במסע המחנות לכיוון ארץ ישראל, אל לנו לבוז ליום קטנות.

ואולי, לפחות עבור הדור שלנו, ראויה הייתה הפטרה זו להיקבע גם כהפטרת יום עצמאותנו וראשית צמיחת גאולתנו. אולי???

%d בלוגרים אהבו את זה: