Posts Tagged ‘חטא העגל’

הכרעות והשלכותיהן – לפרשות כי תשא, שמיני ושלח

 בין סגריריות חורף לפריחת אביב, תשע"ט
לע"נ אבי מורי ז"ל (כ"ד שנים לפטירתו), לכבוד גבורות אמי מורתי תבדל"א בבריאות ונחת.

 

הכרעות והשלכותיהן
לפרשות כי תשא, שמיני ושלח לך

שאלת השלכות חטא העגל על אהרן –
חלקו של אהרן לאור תיאור המעשה, הסבריו למשה לאחר מעשה, רצון ה' להשמידו ע"פ משה בס' דברים. אחרי שנסנכרן הכל וניתן הסברים לגווניהם,  עדיין יש לשאול: איך יכול להיות, בטח ע"פ רש"י שהמשכן הוא אחד מתוצאות חטא העגל, שאהרן קיבל את תפקיד הכהן הגדול? הכתוב מתאר, משה מאשים, אהרן מתפתל, הקב"ה מתאנף להשמיד, וזהו 'גזר הדין'? אפשר להתווכח אם צריך עונש מוות/ מאסר בפועל/ על תנאי/ מעצר בית/ עיכוב בקידום/ הערה פיקודית או סגירה מחוסר ראיות. אבל לתת לו את תפקיד הכהן הגדול ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם??? האם היה יועמ"ש כלשהו שהיה מסוגל להגן על כך בפני בג"ץ או נציב שירות המדינה ולטעון למידתיות כלשהי ב'עונש'???

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר"

משמע שאת חטא העגל הניעה הבנת העם שמשה רבינו מאחר מלרדת מההר, ומכאן והלאה נתגלגל הכל. על סמך מדרש המילה "בשש":משרטט ר' יהושע בן לוי את רצף האירועים:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי "בושש" אלא "באו שש". בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום, בתחלת שש, אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש – ולא השגיחו עליו. מת – ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן "כי זה משה האיש" וגו'." (שבת פט.)

נקודת המוצא של ריב"ל היא שמשה ידע מראש שהוא עולה להר למשך ארבעים יום, ושהוא יידע בכך את העם וזקניו. לפי זה, במשך כל ארבעים הימים היו ישראל שלווים ורגועים, ואפילו לאחר שבושש משה בשש שעות. רק לאחר ערבוב השטן את העולם, נתערבבו אף הם.

אמנם, מלבד קשיים שונים בתיאור זה, מפשט הכתובים הדבר אינו הכרחי ושינוי נקודת המוצא אולי יבהיר יותר את שארע. לשם כך נשוב לסוף פרשת משפטים, לתיאור עליית משה להר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם… וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר" (שמות כד, י"ב – טו).

הנה לא הגדיר משה בדבריו כל זמן לשהייתו, ורק הכתוב הוא שמלמדנו: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שם, י"ח). אפשר שמשה כלל לא עדכן את העם בעלייתו אל ההר לתקופה משמעותית. העם ראה את משה, בימים שקדמו למעמד הגדול, עולה ויורד בהפרש של יום אחד בלבד. מבחינתו, משה עולה שוב פעם לקבל את הלוחות וירד מחר. רק הזקנים הבינו שמשה עולה אל ההר למשך זמן לא מוגדר וקיבלו הנחיות וממלאי מקום. גם אם עדכנו הזקנים את העם, עדיין מדובר בזמן לא מוגדר. העם, מצידו, התחיל לשאול שאלות אחרי 4-5 ימים, אחרי שבוע זה כבר היה נושא שיחה בשבילים ואחרי שבועיים כבר לא יכלה ההנהגה שלא לצאת בהודעה מסודרת לעיתונות. אלא שלא היה לה הרבה מה לומר, כי גם היא לא ידעה דבר ברור, ובהשראת הערפל שעל ההר נמסרו דברים מעורפלים, שרק הגבירו את השאלות והולידו קונספירציות. מישהו טען שמינוי ההנהגה החילופית מעיד שהוא בכלל לא מתכוון לחזור ושהיא תהפוך מזמנית לקבועה. אחר אושש זאת בהסבירו, על רקע ההר הבער באש, שמשה עלה בסערה השמימה במרכבת אש וסוסי אש, וראה זאת בסרט עתידני כלשהו. השלישי לגלג עליו שהוא 'חי בסרט' וטען שגם אם מישהו (או שלשה…) מצליח לצאת מתוך כבשן האש פעם אחת, הרי שנס לא מתרחש פעמיים וכל יום, אבל כך או כך האיש משה כנראה לא עתיד לחזור. אחרי שלשה שבועות כבר כולם היו בלחץ ובסוף השבוע הרביעי גם בטחונם העצמי של הזקנים כבר החל להתערער (אולי…). חודש שלם שרד העם בעזרת הסברים והבטחות לא ברורים אך לאחר ארבעים יום לא נותר איש במחנה שידע מה קרה למשה. הסברה הכי הגיונית הייתה שהוא מת וכך הם דימוהו. כנראה שזו הכוונה בתיאור השטן המראה לישראל את משה מוטל מת במיטתו המרחפת, מסתבר שגם אהרן, חור ושבט לוי לא יכלו לספק לעם כל הסבר הגיוני לגורלו של משה, הם פשוט האמינו שהוא יחזור, ללא כל סבירות הגיונית, ולפי זה פעלו.

 

"וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"                      (שמות לב, א)

בהמשך, כשיפגוש יהושע את משה מההר לעבר המחנה עם הלוחות, הוא יאמר למשה: "קול מלחמה במחנה", וכאיש שיצא להלחם בעמלק ומכיר קולות מלחמה, הוא לא טעה וזיהה נכון. היתה מלחמה, מלחמת אחים, והיא התרחשה בין תומכי ההמתנה למשה, ובראשם אהרן וחור, לבין מבקשי העגל. זו הייתה מלחמת אחים של ממש. חור וסיעתו טענו שעשיית העגל תמוטט את כל 'הישגי' התגלות ה' בסיני, מעמד מתן תורה והדרגה הרוחנית שאליה הגיעו. לא זו בלבד אלא שהמעשה יביא לביטול זכות קיום עמ"י (שהרי למה יצאנו ממצרים אם לא לעבוד את ה' בהנחיית משה?…) וממילא להשמדתו (כפי שבאמת רצה הקב"ה לעשות ע"פ דבריו למשה, ולמעשה הם צדקו). מבקשי העגל טענו שההמתנה למשה ממש הזויה ו"הסיכוי שמשה רבנו יצא חי מתוך האש של מרומי הר סיני שווה בערכה לסיכוי שפרעה וחילו יצאו ממעמקי המים של ים סוף ויחזרו לרדוף אחרינו !… הרי כולנו  שמענו את קול ה' ולא יכולנו לעמוד בזה וכמעט שפרחה נשמתנו (כפי שיתוארו דברינו ע"י משה בפרשת ואתחנן, בע"ה…), אז עד כמה שונה מאיתנו משה רבנו? הוא לא ילוד אשה? אז הוא שמע את כל הדברות, הוא נכנס לאש ולערפל לכמה ימים (אולי ששה/ שבעה), אבל כבר שבועות שהוא לא יורד. הוא בטוח מת שם, אין שום הגיון ריאלי שיכול להסביר מה קרה לו. אתם ממתינים לשווא למשיח שלא יבוא, לא יטלפן וגם אין מצב שישלח ווטסאפ כי בטוח נגמרה לו הסוללה ואין על ההר נקודות הטענה וגם לא wi-fi (יש על ההר קליטה חזקה מאד, אבל לא סלולרית…). אתם מחכים למישהו שלעולם לא יגיע ! חייבים להתאים את עצמנו למציאות, להיות ריאליים, לצאת מהקבעון ההלכתי והשמרנות האורתודוכסית, להכיר שהשתנו הטבעים והזמנים ולפנות אל דרך חדשה.".  המשמרת הצעירה של סיעת הנאמנים והממתינים עמדה בקרן הרחובות 'דרך מצרים' ו'מעלה ישראל' וצעקה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ונוער העגלים הזהובים עמד בפאתי שכונת הערב רב עם שלטי "לא נפחד מדרך חדשה". זו הייתה ממש מלחמת אחים, כי על הפרק נדרשו תשובות עם השלכות הרות גורל לטענת כל צד, והיו בה הרוגים, מן הסתם, משני הצדדים. מחז"ל אנו יודעים רק על הרוג אחד, חור משבט יהודה.

 

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:  וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:  וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר"                     (לב, ב-ה)

אהרן[1], כמו כולם במחנה, לא ידע מתי משה יחזור. בינתיים מתפתחת במחנה מלחמת אחים עם הרוגים, ואין דרך פשרה בין שני גישות עם השלכות קוטביות כל כך, והוא, שנותר לבד מההנהגה שהותיר משה בדבריו "מי בעל דברים יגש אליהם", צריך לקבל הכרעה קריטית –

אם להתעקש על המעמד הרוחני והבשורה הערכית שאליה הובא עם ישראל עם כל ההשלכות על ההיסטוריה והאנושות כולה, לצאת למלחמה גלויה ולהכנס למלחמת אחים

או

האם לזרום עם מבקשי העגל, להשתלב בקבוצת מקבלי ההחלטות ואנשי המעשה של הכיוון ובכך לנסות לצמצם במידת האפשר את העבודה הזרה שבמהלך. בכך בעיקר יציל את עם ישראל ממלחמת אחים עקובה מדם עם הרוגים רבים משני הצדדים וימנע מלחמה שלא יהיו בה שום מנצחים אלא רק מפסידים. יהיה שבר רוחני וערכי שיקח אלפי שנים להתאושש ממנו, עם ישראל יפסיד חלק רב ומשמעותי מדרגתו, אבל מאידך, עם ישראל יהיה חי.

נשתהה עוד רגע לחוש את עוצמת הדילמה…

ואהרן הכריע ! בין 'תורת ישראל' ל'עם ישראל', הוא בחר בשני. אפשר שדמות דיוקנו של מנחם בגין באלטלנה נראתה לו באותה שעה כשהוא יוצא כנגד מלחמת אחים, מ"מ אהרן לקח על עצמו את ההכרעה ואת השלכותיה. והיו לה השלכות לטב ולמוטב.

נשים לב לכך שאהרן לא רק נמנע מלהתנגד לכך שהעם יעשה מה שהוא רוצה ולא רק הורה על המחנה שלו 'לנצור אש', אלא הגדיל ועשה מעשה בפועל והיה שותף מרכזי בעיצוב העגל !! להלן נטען שלא עשה זאת רק בכדי לצמצם את הנזק אלא מסיבה מהותית יותר.

לא הייתה זאת רק הכרעה מקומית של אהרן. אלא "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" וכשם שגזרו בבית דין של מטה כך קיבלו עליהם בבית דין של מעלה.

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם  קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:  וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:   (לב, ז-י)

נשים לב שדברי הקב"ה מחולקים לשתי פניות, כאשר לאמיתו של דבר הדברים, מצד תוכנם, יכלו להיאמר בפניה אחת בלבד. ההפרדה בין הפניות באה להסב את תשומת הלב לפער או שינוי שיש ביניהן. הדגשה לכך נמצא בעובדה שהפניה הראשונה נעשית בלשון דיבור והשניה בלשון אמירה ומקובלים אנו ש'וידבר' מבטא לשון קשה ו"ויאמר" משקף לשון רכה ומרוככת. לאור זאת ניתן לומר שאכן מוצגות לפנינו שתי עמדות שונות שהובעו מפי הגבורה. לפנינו הן ערוכות בערבוב, אך אם נרצה להעמידן בטהרתן נציגן כך:

עמדה א:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… שִׁחֵת עַמְּךָ… סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם… רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם  קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:  וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל

עמדה זו משקפת את האמת הנוקבת, ה'שמיימית', של בית דין של מעלה שחייבה, בעימות שבין 'עם' ל'תורה', להכריע בצורה חדה וחותכת בעד ה'תורה'. אם מישהו צריך להתאים את עצמו, זה העם אל התורה ולא, ח"ו, שהרי מה הן שגיונות בני אנוש לעומת תורת אמת? "אנשי קדש תהיון לי" – לאנשי קדש אני זקוק, לא לסתם אנשים !. הייתה לכך משמעות אחת בלבד: "וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" ובכך גם הותרנו את התורה על כנה וגם מתן תורה לא היה לשווא, שהרי היא ניתנה למשה. וכל השאר? אין חפץ בהם ויהיו "כצל עובר".

עמדה ב':
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה… וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" !

מנין הגיעה 'התרככות' זו? מה הבסיס ל"הניחה לי", שממנו הבין משה, ע"פ חז"ל, שהוא אמור להציג עמדה שונה?

כביכול, אהרן בהכרעתו 'תפסו' להקב"ה ובמו ידיו הקדים תרופה למכה. תמהנו לעיל על כך שאהרן נטל חלק פעיל בעשיית העגל ולא הסתפק רק בהימנעות וניטרול מלחמת אחים. אבל אהרן ידע לתפוש את הרגע ולקבל החלטה אמיצה. אילו העם היה עושה את העגל מנקודת המוצא ש"אלה אלהיך ישראל", ברגע העשייה היה נגזר דינם לכליה ואילו להימנעות אהרן ממלחמה ולתפילת משה על ההר לא הייתה שום משמעות והשפעה שכן כבר נגזרה גזירה. אהרן הבין שהכרעתו בעד העם חייבת לבא לידי ביטוי מעשי במציאות בטרם יבצע העם משהו מעשי מנקודת ההשקפה שלו. ברגע שאהרן צר בחרט במו ידיו מתוך ייחוד קוב"ה ושכינתיה ולשם הצלת עם ישראל, ובמילים אחרות עשה 'עבירה לשמה', הרי שבזה עקר את עוקץ חומרת המעשה ובאותו רגע נפתחה האפשרות ל"ועתה הניחה לי".

 

נקדים מעט את המאוחר ונביא חלק ממפגש משה ואהרן לרגלי ההר והעגל:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי  הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן… וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:          (לב, כא – כה)
מה היה עושה משה אילו היה במקומו של אהרן באותה סיטואציה? כיצד היה מכריע?

מנימת הביקורת העולה מהפסוקים הנ"ל נראה לומר שמשה עצמו מזוהה היה עם העמדה הראשונה שייצג הקב"ה בפנייתו אליו. והדברים מסתברים שהאיש האמון על התורה והיא מזהה עצמה כ"תורת משה", "איש הא-להים", זה שזכה להתקרב הכי קרוב שאפשר, יכריע כאמת הנוקבת, זו של מעלה ויניח להקב"ה לעשות כראוי בעם קשה ערף.

אפשר שפער ההכרעה בין אהרן ומשה נובע מ'תבנית נוף מולדתם'. אהרן גדל בתוך עם ישראל ונולד אל תוך חברה משועבדת. הוא ראה את הנשים הנלחמות על הילודה ועל עתיד העם ואת המחירים ששילמו על כך. השתלב בין אלו שנלחמו על זהותם ולא שינו את שמם ואת מלבושם ופגש בעם פשוט הנלחם על זהותו, גם אם במרכיבים רבים הוא דומה למצריים.

משה רבנו, לעומתו, גדל בארמון פרעה על כל הנובע מכך ומאוחר יותר שהה עשרות שנים בצל חותן בעל מעמד בכיר במדין. הוא מעולם לא טעם טעם עבדות ולא פיתח סולידריות של קבוצה במצוקה. הוא היה זקוק למסלול החיים שעבר לצורך מימוש מיטבי של הייעוד שהוטל עליו, אך עם זאת לא התעצב עד כדי הכרעה כאהרן.

 

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי… וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו… וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ"

מבלי לגרוע בנ"ל, ידע גם משה רבנו לתפוס את הרגע, לעמוד על משמעותו ולשנות כיוון בהתאם למתבקש. אזנו הרגישה שמעה את האמירה "ועתה הניחה לי", וכפי שמציינים חז"ל, הבין שמוחלטות העמדה הראשונית נסדקה ונפתח הפתח לכיוון אחר. אולי אפילו לשון "הניחה לי" מורה על הצבתו כבורר בין 2 העמדות, זו של מעלה וזו של מטה. כך או כך, משה מקבל למעשה (אם כי לא להלכה, כמשתמע מתגובתו המאוחרת בפגישה עם אהרן) את הכרעת אהרן ובדבריו מעלה טענות נסיבתיות להצלת הם ישראל המבוססות על ההכרעה בדבר ויתור על הדרגה הרוחנית הגבוהה תמורת הצלת העם.

 

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת… וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ"

כמוזכר לעיל, וכביאור הרב מדן, יהושע, כאיש מלחמה, יודע לזהות קולות מלחמה והוא כנראה לא טועה בהערכתו שהתרחשה מלחמה במחנה. העובדה שהכתוב מציין "וישמע יהושע", ולא "וישמעו משה ויהושע" או "וישמע משה" כמתבקש אם היו הקולות הנשמעים באותה שעה, מלמדת שיהושע מתייחס לקולות שהוא שמע כבר קודם, לפני רדת משה, ואותם הוא זהה כקולות מלחמה. כאמור, אכן התרחשה מלחמת אחים במחנה ויש להניח שמספר ההרוגים בה היה גבוה מאחד (חור). בתשובתו, מעדכן משה את יהושע, בהתאם למה שלמד על ההר, שאכן הייתה מלחמה אבל היא כבר הסתיימה ולמעשה אין בה כלל מנצחים אלא רק מפסידים…

 

" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי  הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:  וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:  וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:  וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:  וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם"                        (לב, כא – כה)

בהתעלם מהתיאור ההיסטורי שבדברי אהרן הטעון עיון, נתמקד בפתיחה ובסיום.
אהרן פותח ב"אל יחר אף אדני" וזה כנראה מתכתב ניגודית עם דברי הקב"ה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם". אהרן מסביר שהבין את עוצמת העמדה שדרשה הפעלת חרון אף, כמו גם את השלכותיה, ובכל זאת הוא עומד מאחורי הכרעתו ש"אל יחר אף אדני" (ותחת ה'נ' צריך לנקד, אולי, בקמץ במקום בחיריק).

במקביל הוא מתייחס לעמדת משה "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", וזו לשון המתכתבת עם שמיעת יהושע את "קול העם ברעה" ופרשנותו שמדובר במלחמה. אהרן מתייחס למלחמת האחים שהתרחשה במחנה ולכך שמשה מבין את ההתלבטות הקשה שעמדה לפניו. גם בזה אין הוא חוזר מהכרעתו.

ההיגד "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" מתכתב גם עם תיאור הכתוב בהמשך "וירא משה את העם כי פרע הוא". מכירים אנו את התחלפות האותיות 'ב' ו'פ' והחלפת האותיות מרמזת גם על חילופי וחילוקי הדעות. אהרן דיבר על מניעת מלחמת האחים, ואילו משה רואה שמעשיו של אהרן גרמו לפרעות ולפראות העם. כאמור לעיל, משה קיבל למעשה את הכרעת אהרן ובהתאם לה התפלל על בני ישראל, אך נותר בגישתו העקרונית, לפחות לעת עתה.

 

מכאן נחזור להשלכות האירוע על אהרן.

"וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" (דברים ט, כ)

הקב"ה קיבל את הכרעת אהרן, אך מספר דברים משתקפת מורכבות. להכרעה היה מחיר רוחני והשמדת אהרן נתבקשה בכדי לכפר על כך. פה נתגלתה עוצמה נוספת של משה רבינו, בהצליחו 'להפוך זדונות לזכויות' או במילים אחרות: להמיר מאסר בעבודות שירות. למנף את ההכרעה הממתנת לכלל מהלך מעצים.

אהרן קיבל את הכהונה הגדולה בבחינת: "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (סנהדרין פב, א; ב"מ פג, ב) – מציע ההצעה הוא שיבצע אותה. הד למעשהו כאן מתבטא מאוחר יותר בשלהי אירועי קרח ועדתו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף:  וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם:  וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה"                       (במדבר יז, יא-יג)

הפסוק האחרון מקבל משמעות מיוחדת אם מעמידים אותו על רקע פסוק המתאר את משה:

"אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת  דְּבַר ה' ".            (דברים ה, ה)

גם משה וגם אהרן עומדים בין ה' ובין העם, אלא שמשה בתפקיד להגיד את דבר ה' ואהרן לעצור את המגפות ולהציל את העם. בשלהי קרח הוא עמד 'רק' בין החיים והמתים, אך באירוע המכונן, בחטא העגל, הוא עמד ממש "בין ה' וביניכם".

אהרן, בחלקו בחטא העגל, כונן את ההכרעה בעד הצלת העם ובעקבותיה קיבל את האחריות על התחום: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ" (מלאכי ב, ה), אך צריך להדגיש שאהרן אינו ממונה רק לתפקיד 'הסניגור הלאומי', בחינת ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. כאמור, הוא עמד בין ה' ובין ישראל, ומשום כך, במידה שהוא מייצג את ישראל בפני הקב"ה, הוא יצטרך לייצג את הקב"ה בפני ישראל. אחריות כפולה זו משתקפת בתחילת ספר ויקרא, בכפילות שבפרשיות הקורבנות, זו של פרשת ויקרא (- ייצוג העם) וזו של מחצית א' בפרשת צו (- ייצוג הקב"ה). הכהונה הגדולה אינה רק זכות משמעותית ועמדה מכובדת אלא בעיקר אחריות גדולה ל'תיווך הוגן' בעקבות ההכרעה שנטל על עצמו בחטא העגל.

 

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי"    (ויקרא ט, א)

כאמור, אהרן גם 'שילם מחיר' על הכרעתו. הכתוב "התאנף ה' להשמידו" משקף עונש יזום שהוגדר מן השמים לאהרן, אך הוא כנראה נוטרל בתפילת משה. ה'עונש' הקשה יותר בא כתוצאה נובעת מהכרעתו שלו.

לשיטת רש"י, ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', המשכן, כמו גם מינוי אהרן ובניו לכהנים, הם תוצאת חטא העגל והכרעת אהרן. רוצה לומר, הצלת ישראל, למרות החטא, נתאפשרה בזכות הכרעת אהרן לוותר על גובה דרגת 'לוחות ראשונים', דהיינו הנוכחות הא-להית הייתה נותרת על מכונה כבהר סיני ואילו ישראל, ח"ו, "ואשמידם", ולהעדיף 'לוחות שניים', דהיינו נוכחות מצומצמת, נבדלת ומכונסת בכדי שתתאפשר שרידות ישראל.
חנוכת המשכן נעשית בצל חטא העגל:

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר, ולמה לא אמר לו פר אלא עגל, לפי שע"י העגל נתפקפקה הכהונה בידך ובעגל היא מתבססת בידך, ולא עוד אלא שלא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל לפיכך א"ל הקדוש ברוך הוא אף הם יקריבו עגל, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל,         (תנחומא שמיני ד)

כלל העם, שלא היה מסוגל לדרגת 'לוחות ראשונים', קיבל את המעבר לדרגה נמוכה ומתאימה יותר בהשלמה והבנה, גם אם בצער עמוק על שלא הצליחו לעמוד ברף הגבוה שהוצב להם ויכלו לזכות בו. הקושי האמיתי ניצב בפני היחידים שמסוגלים היו לדרגה הגבוהה, אך נאלצו לוותר עליה לטובת הכלל. בחזית ההתמודדות עם קושי עצום זה, מתחילת מאמרנו, הצבנו את אהרן הכהן. לא זו בלבד שהוא היה צריך להשלים עם החמצת השעה הגדולה והאפשרויות שגלומות היו בה, אלא הרבה מעבר לכך, הוא זה שקיבל את עצם ההכרעה לוותר על "קול דודי דופק" מתוך מודעות גם למחיר האישי שבהחמצה.
לצידו, משה רבינו, כמתואר לעיל, גם אם לא היה בעל ההכרעה, הרי שבדיעבד קיבל אותה ומינף אותה לכלל תפילת "ויחל משה את פני ה' א-להיו…".

אבל היו שהיו ראויים לאותה דרגה גבוהה, ולא הצליחו להשלים עם מוחלטות ההכרעה להחמיץ במודע את השעה ואת עובדת היות ההכרעה בלתי הפיכה בשלב זה.

 

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"            (ויקרא י, א)

נדב ואביהו ראויים היו לדרגת לוחות ראשונים והתקשו לוותר על דרגה זו. הם פירשו את ירידת האש ביום השמיני כהזדמנות חוזרת לחזור למעמד הקודם. בעזרת האש והקטורת הם ניסו ליצור מסך ענן ואש, כפי שהיה על הר סיני, וליצור, בהשתדלות ובהתעצמות אנושית, העפלה מחודשת אל עבר הפסגה הרוחנית. אלא שכבר הוכרע הדבר ע"י אביהם ומה שאפשרי היה פעם אינו תקף עוד[2]. נקבעה ההכרעה, אך הם ניסו לשנות אותה 'בכח':

"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש"        (רש"י י, ב)

אי קבלת ההכרעה והנסיון לשנותה הוא משמעות ההיגד "הורו הלכה בפני רבם" ולא קיבלו סמכות. פן אחר של כיוון זה מצוי בתיאור הבא:

"וכבר היו משה ואהרן מהלכים בדרך, ונדב ואביהוא היו מהלכים אחריהם, אמרו נדב ואביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להם הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי".                (מדרש אגדה (בובר) ויקרא י, א)

הרצון להחליף את ה'זקנים' אינה באה מרדיפת שררה גרידא אלא היא מונעת מהתלהבות הצעירים המתוסכלים ממתינות הזקנים, מנכונותם לקבל את ההכתבות של המציאות והתנגדותם להסתערות על פסגות אחרות ולקיחת סיכונים גבוהים. משה ואהרן מנהיגים את מדיניות ה'לוחות השניים' ואילו נדב ואביהוא רואים בכך התפשרות ומצביעים בעיקר על מחירה. רצונם להחליף את ה'זקנים' נובע מהשאיפה לשנות כיוון רוחני.

באותה מידה מתאימה גם הדעה ש"שתויי יין נכנסו". זה לא שהם נכנסו שיכורים ובצורה לא מכובדת. ההלכה ש"יין ושכר אל תשת" נתחדשה באותה שעה כמשתקפת מדרגת 'לוחות שניים'. קודם לכן, בדרגת 'לוחות ראשונים', זה היה אפשרי, שהרי כך ממש נהגו בשעת מתן תורה: "ויאכלו וישתו ויחזו את הא-להים". בדרגה זו ניתן להביא מעשים גשמיים לשיא פסגתם ולשתות יין בצל השכינה, אלא שכבר הוכרעה הכרעה[3], והמציאות השתנתה, והם לא התאימו עצמם לשינוי המציאות, ניסו להכריח אותה לחזור אחורנית, ונתחייבו בדין "כי סקל יסקל או ירה יירה" (באמצעות האש) בגשתם אל המקום אשר שם ה'.

"וידם אהרן" – כי בדרך עקיפה הוא גרם למותם. הוא קיבל את ההכרעה שהם לא היו מסוגלים לעמוד בה. מותם לא היה עונש על הכרעתו אלא השלכה נובעת, גם אם לא מוכרחת, ממנה.

 

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ"

במבט ראשון ניתן היה להתרשם שאנחנו עדיין בהשלכות חטא העגל ובציטוט אידיאולוגיית נדב ואביהוא שתוארה לעיל, אך למעשה נדדנו כבר למקום אחר, לספר במדבר (יד, מ), לחטא המרגלים והשלכותיו. אמנם, אל יסמא את עינינו מעבר זה כיוון שאכן, במובנים שונים, ישנה הקבלה בין חטא העגל לחטא המרגלים ותעיד על כך הזיקה הברורה בין תפילות משה בשני המקומות (ראו במדבר יד, יא – כ). התחושה, שניתן לקרוא את הפסוק הנ"ל גם כמתאר את חטא נדב ואביהוא כמנסים להעפיל מחדש אל הר ה' ממנו הורחקו בגלל החטא, רק מעגנת יותר את הפשר שהענקנו לחטאם.

יתרה על זאת, נמצא מעשה נדב ואביהוא, כהשלכה של תוצאות חטא העגל, נותן פשר לחטא המעפילים (במדבר יד, מ – מה) כהשלכה של חטא המרגלים.

באופן פשוט אנו תופשים את המעפילים כאנשים שנסחפו בדעת הקהל, הוסיפו על דיבת הארץ ולא רצו לעלות אליה כדבר ה', הם נסחפו כפי שהעם כולו, כמעט, זרם בעקבות המרגלים. רק יהושע וכלב, ומן הסתם גם משה ואהרן, היו היחידים שחשבו אחרת. אותם אנשים התעשתו ו'התאפסו על עצמם' ברגע ששמעו את עונש ההליכה במדבר במשך ארבעים שנה והם כרגע, בתיקון חד לאחור, מנסים להוכיח את אמונתם בכניסה מיידית לארץ.

הקבלת המעפילים לבני אהרן מחדדת מעט את התמונה ומגדירה אותה. אם בני אהרן ראויים היו לדרגה גבוהה, התקשו לוותר עליה ומשום כך לא הסכימו עם שינוי המציאות, הרי שגם המעפילים היו מהראויים להיכנס לארץ  ודווקא בגלל זה התקשו לקבל את שינוי התוכנית.

תוצאה נלווית להקבלה היא ההבנה שכנראה לא כל העם נסחף לחלוטין אחרי המרגלים ולא כלב ויהושע היו היחידים שהאמינו בעלייה מיידית לארץ. היה כנראה מיעוט משמעותי שהיה שותף לדעת יהושע וכלב ולסיעתם. הם התעמתו עם חלקי העם שהושפעו מהמרגלים ואולי אף רבו עימם עד כדי מלחמת אחים, כמו בעגל[4], אבל הם היו מיעוט והקב"ה עיכב את הכניסה לארץ בהתאם לרוב העם ולרוח הנושבת מתיאור הסחף הכללי בדעת העם.

ע"פ דרכנו למדנו מבני אהרן, שהמעפילים היו מיעוט זה, רצו הם להכנס לארץ מיידית ואף היו ראויים לכך, ודווקא בגלל זה התקשו לקבל את ההכרעה שהמציאות השתנתה והיא כרגע בלתי הפיכה. רוצה לומר שסיפור המעפילים מחביא בתוכו סיפור סמוי נוסף על השלכות החטא.

 

אגב הקבלת המעפילים לבני אהרן, נכון להשלים, בהתאם לנ"ל, את המשך הקבלת הדמויות.

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל)

כלב, ככל הנראה, אימץ את עמדת משה הראשונה בהיותו על ההר. כאמור לעיל, סבר משה מלכתחילה שיש לשמר את הרף הגבוה שהוצב ואין להתאים אותו לרצון העם ולדרגתו (רק דבר ה' "הניחה לי" כיוון אותו לעמדת אהרן). גם פה, כלב, המפנה את העם אל משה, דבק ברף הגבוה ודורש ב'עזות דקדושה' לעלות ולרשת ולא להתפשר עם רצון העם.
ומה עם התוצאה הנלווית מעמדה זו, שיד ה' תהיה בעם, "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ"?
יאמר כלב: אף על פי כן "עלה נעלה". הרי מעין זה כבר חווינו, ע"פ חז"ל, ביציאת מצרים ב"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" וגם שם לא עצרו את היציאה ואת היעד הרוחני שלה בגלל 80%, או 98% ע"פ דעה אחרת, שלא יכלו לעמוד בה, אז מה שונה עכשיו?

יש לשים לב לעמידתו ולעמדתו של כלב.
עמידתו מול כל העם ראויה לציון שכן ידע בדיוק מה קרה, ע"פ חז"ל, לחור כשעמד מול הזרם באירוע חטא העגל, ציון זה מתעצם על רקע היות חור בנו של כלב[5] והנה 'מוסר האב' המתגלה במרגלים מושמע ע"י בנו עוד קודם לכך, בעגל.
עמדתו של כלב פה חריגה, כיוון שהיא חורגת מהנוהל שנתקבל לאחר הכרעתו העקרונית של אהרן בחטא העגל (ושעל פיו מתו בני אהרן…). אפשר שדווקא חריגות זו היא שהצריכה את התייחסותו הייחודית והלא מתבקשת מאליה של הקב"ה לעתיד כלב:

"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה"    (במדבר יד, כד)

משה רבינו, למוד כבר מתקדים חטא העגל, מחזיק פה בעמדתו השניה, שיש לסגת מהרף הגבוה ולהציל את העם גם בעזרת טענות נסיבתיות, ובהתאם לכך ישנה הקבלה ברורה בין תפילתו בעגל לתפילתו על העם במרגלים.

הרי שעמדנו על הקבלת המעפילים לבני אהרן, כלב למשה א, משה למשה ב', ולא נותר אלא להקביל אל עמדת אהרן ואל מעשהו את תפקודו פה של יהושע בן נון.
בראשית מאמרנו הזכרנו את יהושע, איש המלחמה, המזהה את קולות מלחמת האחים במחנה, מדווח למשה, ומקבל ממנו את המענה שזו מלחמה שיש בה רק מפסידים, "קול ענות אנכי שמע". כבר אז הכין יהושע את 'שיעורי הבית' שיצטרך להגיש כמרגל. כשמשה משנה את שמו ומוסיף לו 'י', שמשמעה ע"פ חז"ל: "י-ה יושיעך מעצת המרגלים", אין הוא מכוון רק לישועתו מעמדת י' המרגלים אלא גם מעמדת עמיתו כלב. תולה בו את התקווה שידע להכריע כאהרן בשעתו.
אפשר שעמידת יהושע בציפיות ועמדתו הם שהיקנו לו, מאוחר יותר, את הזכות והאחריות להכניס את עם ישראל לארצו ולהנהיג אותם.

 

[1] את רעיון המלחמה וההכרעה של אהרן אימצתי מדבריו המקוריים של הרב יעקב מדן ועל גביהם המשכתי בדרכי, דרך שונה במידת מה. ראו/צפו: https://www.youtube.com/watch?v=UVkPu_JTfgM

[2] כך גם יתרחש בעקבות המעשה שלהם: "…אחרי מות שני בני אהרן… בזאת יבא אהרן אל הקדש…". לא עוד מה שאפשרי היה קודם. כעת, רק "בזאת יבא".

[3] עפי"ז ההנחייה "יין ושכר אל תשת…" הייתה מוכרת לבני אהרן כדבר שנכון לעשותו עוד מעת חטא העגל. צו ה' פה רק נתן לזה מעמד ותוקף של איסור רשמי. נדב ואביהוא לא מתו כעונש על שעברו על איסור אלא כתוצאה נובעת מהתנהלות שגויה.

[4] אכן יש להודות שאין הדבר עולה מפשט תיאורי חטא המרגלים, הן בספר במדבר והן בדברים פרק א.

[5] "וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר" (דהי"א ב, יט) וחז"ל מזהים את מרים כאפרת.

מודעות פרסומת

לכפר על מעשה העגל – גור אריה – פרשת שמיני

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה':  וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר  עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:         (ויקרא ט, א-ג)

ה'ספרא' מבאר מה טעם הביא אהרן לחטאת דווקא עגל וכן ישראל דווקא שעיר עיזים:

"ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" – מלמד שאמר לו משה לאהרן: 'אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן, שלח דורון לפניך עד שלא תיכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש. ושמא תאמר: אין צריך כפרה אלא אני? והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר ,ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת" וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה, "וישחטו שעיר עזים", ויש בידכם בסוף, "עשו להם עגל מסכה", יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.     (ספרא שמיני – מכילתא דמילואים ג)

רש"י מבאר על בסיס ה'ספרא':

קח לך עגל – להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה: (רש"י)

רש"י מזכיר רק את העגל כמכפר על חטא העגל ומתעלם מקישור שעיר העיזים לסיפור מכירת יוסף ולכפרה עליו. גם פה, כבמקרים אחרים עליהם הצבענו, רש"י שואב מהמדרש ועל שומר על זיקה לרצף פשט הכתוב.

בקרבן העולה (ויקרא א) נאמר "ונרצה לו לכפר עליו" ומכאן למדו חז"ל שבקרבן העולה, על אף היותו קרבן נדבה ועקרונית משמעותו היא כללית, יש בו גם מימד של כפרה על חטא 'בעצימות נמוכה' דהיינו על חטא במחשבה, על הרהור עבירה. ביום השמיני מביא אהרן עבור עצמו עגל לחטאת ואיל לעולה, ובעבור ישראל – שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש לעולה. בהתאם לאמור לעיל מתייחס המהר"ל לחטאת ולעולה כקרבנות כפרה ומסביר מדוע העגל, הבא לכפרה על חטא העגל, הובא אצל אהרן בקרבן החטאת ואילו אצל ישראל הוא הובא 'רק' בעולה:

"(ב) להודיע שנתכפר וכו'. בתורת כהנים. דאם לא כן, למה אהרן עגל וישראל שעיר עזים (פסוק ג), אלא אהרן הקריב עגל לפי שחטא בעגל וישראל שעיר עזים – ששחטו שעיר עזים וטבלו הכתונת בדם. ואם תאמר, אם כן גבי עולה נמי קשה, למה היה עולת ישראל עגל ועולת אהרן איל, ויש לומר, לפי שאהרן חטא במעשה שעשה העגל (שמות לב, ד), לכך הקריב חטאת שבא על המעשה, אבל ישראל שחטאו בהרהור, שטעו אחריו, הביאו עגל לעולה, שעולה באה על הרהור הלב (ירושלמי יומא פ"ח ה"ז), דכתיב (יחזקאל כ, לב) "העולה על רוחכם", כי אותם שחטאו במעשה דנם משה בדין שלהם, אבל החוטאים במחשבה הביאו עגל לעולה.

ואהרן הביא איל לעולה, אף על גב דחטא אהרן במעשה, יש לומר, דאהרן גם כן במחשבה חטא, שהרי הסכימה מחשבתו לעשות עגל, ותמיד כשהוא מביא חטאת מביא גם כן עולה, כי החוטא במעשה אין ספק שהוא חוטא במחשבה גם כן, שהרי מסכים מחשבתו למה שעושה, ומכיון דהסכימה מחשבתו לעשות עגל, צריך להביא על המחשבה. והא דלא הביא עגל על המחשבה, מפני שלא שייך להביא עגל לעולה כי אם ישראל, מפני שהעולה על המחשבה, וכל מחשבותם ודעתם היה לעשות עגל מפני שהוא אחד מחיות המרכבה, כמו שהתבאר למעלה, בזה שייך עגל לעולה, אבל אהרן אף על גב שחטא במחשבה – זהו שחשב לעשות להם עבודה זרה – אבל לא היה מכוון דוקא על עגל, ולא שייך שיביא עגל לעולה כי אם לחטאת, דסוף סוף עגל עשה בפועל, ומפני שהיה במעשה עגל לכך צריך להביא עגל.

ואם תאמר, למה היה קרבן אהרן עגל בן שתי שנים, וכן איל לעולה, שהוא בן שתי שנים? ויש לומר, בדין ראוי שיהיה קרבן אהרן עגל בן בקר ואיל לפי חשיבתו שהיה גדול וחשוב, ולפיכך היה קרבנו עגל בן בקר ואיל, שאלו שני מינים הם גדולים וקשים, וכך אהרן גדול וחשוב. אבל קרבן ישראל עגל סתם וכבש סתם, וכל אחד מביא קרבן לפי ענין שלו.

ואם תאמר, למה הקריבו ישראל שתי עולות? ויש לומר, דעולה אחת על חטא העגל כמו שנתבאר למעלה, וכבש לעולה על מחשבת המכירה, שהסכימו דעתם על זה…"

כעת, מכניס המהר"ל את מה שהשמיט רש"י, את הכפרה על מכירת יוסף. לדבריו, על מכירת יוסף מובאים שתי כפרות: שעיר עיזים לחטאת כנגד המעשה בפועל, וכבש לעולה כנגד עצם הסכמתם המשותפת למעשה המכירה. באופן טבעי מתייחס המהר"ל לשתי שאלות מובנות: א. למה ישראל צריכים להביא כפרה על מעשה שעשו אבות אבותיהם לפני שנים רבות? ב. למה זה רלוונטי עכשיו?

"אך קשיא, למה הביאו כפרה על מכירת יוסף, שהרי אבותם חטאו ואינם, ולמה יסבלו הם?, ועוד, שבנימין למה יביא?, ובתורת כהנים [אמרו] "וכי מה ראו ישראל להביא יותר קרבן מאהרן, אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף; יש בידכם בתחלה – "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא), ויש בידכם בסוף – "עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח), יבוא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל", עד כאן. ולפי דעתי שפירוש ענין זה, כי כל דבר יש לו בחינה מצד התחלתו ומצד שלימתו, וישראל שהם אומה בכלל, יש להם התחלה ויש להם שלימות, והתחלתן היה בני יעקב, שאז נקראו "בני ישראל", וזהו התחלתן, ושלימותן היו כשיצאו, שאז היה אומה שלימה. ויש חטא בהם מצד התחלתן, ומצד שלימותן גם כן יש בהם חטא, ולכך היה להם שני קרבנות. ועוד יש בזה דברים מופלגים מאוד בחכמה, ואין להאריך בזה, כי הם דברים צריכים ביאור, ואין כאן מקום זה:

בהמשך מטפל המהר"ל בפנים נוספות של הבאת העגל לחטאת:

1.

להודיע שמכפר לו על מעשה עגל. והא דלא קאמר 'לכפר על מעשה עגל', ולמה הוצרך לומר 'להודיע שמכפר על מעשה עגל', נראה מפני שהוקשה לרש"י, [ד] לעיל בפרשת תצוה (שמות כט, א) נאמר "לקח פר בן בקר", ופירש רש"י 'לכפר על מעשה עגל', אם כן פר הקריבו לכפר על מעשה עגל, ותירץ מפני שכאן מודיע לישראל שמכפר על מעשה העגל, ומפני שבא להודיע שמכפרת על עגל ציוה ליקח עגל, שהעגל הוא יותר ידוע מן הפר, כי עגל עשו, ואם היה פר לא היה נודע לכל שמכפר על מעשה עגל, לכך ציוה להביא עגל. ואם תאמר, לעיל (שם) נמי [למה] לא הביאו עגל, דכיון דעשו עגל היה להם להביא עגל ולא פר, ויש לומר, דעיקר כוונתם היה על פר ולא על עגל, מפני שכוונו על פני השור מהשמאל שבמרכבה (יחזקאל א, י), ולפיכך היה בא על החטא פר. וכן כתיב (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", אבל כאן לא הביאו פר, כמו שפירש רש"י כדי 'להודיע שמכפר על מעשה עגל שעשה', כך נראה דעת רש"י. אבל לעיל (שמות פכ"ט אות ב) פירשנו טעם כי ראוי למשה להביא פר ולאהרן עגל, כמו שנתבאר למעלה.

2.

ואם תאמר, ולעיל בפרשת תצוה (שמות כט, א) למה לא הודיע שמכפר להם על מעשה העגל, והיה להביא עגל, ואין זה קשיא, דאין זה גמר כפרה רק עד עתה ביום השמיני, ולא שייך 'להודיע שמכפר' כיון שלא היה גמר כפרה, אבל עכשיו ביום השמיני היה גמר כפרה, הודיע הקדוש ברוך הוא שמכפר על מעשה העגל, לכך היה עגל:

3.

להודיע שמכפר לו כו'. יש מקשים, והלא אין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כו.), ואיך היה עגל מכפר על מעשה העגל שעשאו, ואין זה קשיא, דלא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור אלא בכהאי גוונא [כמו] כהן ביום הכפורים אל יכנס בבגדי זהב, דאין קטיגור נעשה סניגור (שם), דביום הכפורים אינו רוצה לכפר על מעשה עגל רק על שאר חטאים, ואם יכנס בבגדי זהב לכפר על שאר חטאים יהיה קטיגור, ויקטרג – המה עשו העגל זהב ועכשו רוצה לכפר בו שאר עבירות, אבל במקום שהוא בעצמו בא לכפר על אותו חטא, יותר טוב אם ישוב בתשובה באותו דבר בעצמו. משל למי שגנב מבית המלך כלי נאה אשר בו ישתה המלך, ופעם אחד בא לפייסו שיתן לו במתנה מדינה אחת, ועשה כלי אחת כצורת אותו כלי שגנב, ובא לפייסו באותו כלי שיתן לו המתנה, והנה יהיה קטיגור עליו, מפני שהמלך יזכור לו שהוא גנב שגנב כלי נאה שלו כדמות זה, ובזה שייך 'אין קטיגור נעשה סניגור'. אבל אם היה בא לפייס החטא שגנב, והיה עושה כלי זה כדמות זה שגנב, והחזירו למלך, בזה אדרבא, מכפר לו מה שעשה, כי בדבר שחטא בו יפוייס המלך. ולפיכך כאן שהעגל בא לכפר על מעשה העגל שעשה, שייך שפיר בזה להביא קרבן עגל לכפר.

ועוד יש לומר, בחוץ שאני, לא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור, ועיין בפרשת אחרי מות. אך קשיא, דפרה אדומה לא ניתנה לאהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור (רש"י במדבר יט, כב), אף על גב דפרה אדומה נעשית בחוץ ולא מבפנים. ולתירוץ קמא גם כן קשה, דהא פרה אדומה באה לכפר על מעשה עגל (רש"י שם), ואמרינן אין קטיגור נעשה סניגור, ויש לומר, דהא אמרינן הכא דעדיף כשבא לכפר על אותו חטא – היינו כשיש לו כפרה גם כן, כגון שהיה עגל לאהרן, אבל הפרה – על ישראל היתה מכפרת, ולא על אהרן, איך יהיה הקטיגור מכפר ואפילו בחוץ, אין קטיגור כמו זה נעשה סניגור. ועיין בפרשת תצוה:       (גור אריה)

האיש, האשה והכהן – מדרש פרשת נשא

עורך מדרש "במדבר רבה" מאריך מאד בדרשת פרשת סוטה. 4 פעמים הוא חוזר ודורש את הפרשה כולה.

בשתי הפעמים הראשונות הוא דורש אותה בפני עצמה, בראשונה על דרך מדרשי האגדה ובשניה ע"פ מדרש ההלכה, ה'ספרי' לבמדבר, וציטוטו.

בשתי הפעמים האחרונות מעתיק המדרש את מושגי ה'איש' ו'האשה' ליחסי הקב"ה וישראל, עושה השלכה היסטוריוסופית של הפרשה ופורט אירועים היסטוריים בהתאמה לפסוקי הפרשה.. בתחילה מבוארים אירועי חטא העגל לאור המתואר בפרשת סוטה ובעקבותיהם גם הנבואות לדור חורבן הבית בימי יחזקאל וירמיהו.

המדרש, מחד, מבאר את הפרשה ובעקבותיה מסביר בחטא העגל ובחורבן הבית. מאידך, הוא מבאר באירועים ההיסטוריים ומהם מטמיע הבנה חדשה בפרשתנו. זו 'תנועה כפולה' – מהפרשה להיסטוריה ומההיסטוריה לפרשה. כל פן גם לומד וגם מלמד. ארוכים הדברים אך נדגיש עיקרם.

"איש איש כי תשטה אשתו… "לא היה צ"ל אלא 'איש כי תשטה אשתו'… על שהיא כופרת בשני אישים: בהקב"ה שנקרא איש ובבעלה שהוא איש. וכן הוא אומר "העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה" (משלי ב).

בהתאם לכך מתבארת כפילות ה"מעילה" שבהיגד "ומעלה בו מעל":

"ולכך כתיב בסוטה בעת ששוכבת עם אחר "ומעלה בו מעל" ב' מעילות הללו למה? אחת שהיא משקרת בהקב"ה והשנית שהיא משקרת בבעלה"

אבל אם כך, מדוע כתוב "ומעלה בו" ולא 'בהם'?

"אמר הקב"ה בבעליך את יכולה לשקר, בי אין את יכולה לשקר שאני רואה את הכל".

מעילה זו היא במעשה שנעשה אך ביותר היא מעילה באמון והפקדון מצד הבעל והקב"ה. וכך מוסבר רקע מעשה זה:

"נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה"… מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש עד שיצא מדעתו… וכשם שהוא נקרא פתי כך הזונה נקראת פתיות שאינה מזנה עד שתצא מדעתה… שנאמר "איש איש כי תשטה אשתו" – "תשטה" כתיב ב'שין', לומר שאינה מזנה עד שיכנס בה השטות"

ומאידך:

", תנא דבי ר"י: אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח טהרה… שאם אתה אומר רוח טומאה וכי רשות יש לו לאדם או חובה להכניס רוח טומאה בעצמו?"

המים אליהם מכניסים את המגילה ושמהם שותה הסוטה נלקחים מהכיור:

ולמה היו המים מן הכיור? לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח, ח) אותן נשים שאמרו הא-להים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים. כשבא משה לעשות כיור אמר לו הא-להים: באותן המראות עשה אותו שלא נעשו לשם זנות והימנו תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן. אמר הקב"ה לסוטות: אמותיכן גדלו בין הטמאים ולא נחשדו ואתם גדלתם בין הטהורים ונחשדתם. לפיכך, יבא מעשה ידיהן של אותן שגדלו בין הטמאים והיו טהורות ויבדקו ויוכיחו למי שגדל בין טהורים ונטמאו לכך היו המים מן הכיור",

ובמקביל:

"רבן גמליאל אומר: מנין כשם שהמים בודקין את האשה כך המים בודקין את האיש הנואף? ת"ל "לצבות בטן ולנפיל ירך",

כך הולך ושונה המדרש ומבאר את הפרשה. בשלישית, מבואר חטא העגל באמצעות הפרשה:

"איש" זה הקב"ה… "כי תשטה אשתו" אלו ישראל, שסרו מאחריו… והם נקראו "אשתו", שנאמר "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי…".

המעילה מתפרשת כעבודה זרה שבחטא העגל, ומבהיר המדרש:

"ושכב איש" זה אהרן שעשה להם את העגל,

מאידך, מסייג המדרש:

"ונעלם מעיני אישה" – ונסתרת ח"ו? שהם חשבו בעצמם כאלו עין של מעלה אינה רואה… "ועד אין בה", שלא היה בהם נביא שיעיד בהם… שכבר הרגו לחור על שהיה מוכיחם"… "וקנא את אשתו" כמה דתימא "לך רד כי שחת עמך".

'האיש' מביא את "האשה' אל 'הכהן', שהוא משה, "שאמר לו לך רד כי שחת עמך",

המדרש מקביל בין מעשי הכהן בפרשה לטיפול משה בהשלכות חטא העגל. מחד, משה מעניש את החוטאים, אך מאידך מקשר מחדש בין שאר העם להקב"ה. בהתאם לכך מתבאר תפקיד הכהן בפרשה, לא רק כמי שמשקה את הסוטה ומענישה אלא גם כמי שחותר להציל כל זמן שניתן להציל ולתקן.

"ועבר עליו רוח קנאה" – "כי ה' א-להיך אל קנא", "וקנא את אשתו", כמה דתימא "לך רד כי שחת עמך" וגו', "והיא נטמאה", כמה דתימא "וישתחוו לו ויזבחו לו", "או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה" – שהרבה כשרים היו בהם וקנא הקב"ה לכולם שביקש להם לכלות הטובים עם הרעים שנא' "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", "והביא האיש" זה הקב"ה, "את אשתו" אלו ישראל, "אל הכהן" זה משה, שהיה כהן כל שבעת ימי המלואים, ואומר "משה ואהרן בכהני". מה היא ההבאה? שהביא דינה אל משה שאמר לו "לך רד כי שחת עמך", "ובאו המים המאררים האלה… לצבות בטן ולנפיל ירך" מלמד שאף אהרן השוכב נענש עמהם שנא' "ובאהרן התאנף" וגו', ואין "להשמידו" אלא מיתת בנים… "והיתה האשה לאלה בקרב עמה", ועמה שלום שהן לקו והשאר פלטו… "ואם לא נטמאה האשה" אלו שהיו כשרים ששתו ". "…"והעמידה לפני ה' ", שמחל הקדוש ברוך הוא ואמר שלא יאבד את כולם כמה דתימא "וינחם ה' על הרעה".

המדרש משליך את פרשת סוטה גם על ימי חורבן בית ראשון. שם משמשים יחזקאל בן בוזי הכהן וירמיהו הכהן מענתות בתפקיד ה'כהן' שבפרשתנו. כמשה בחטא העגל, הם מנבאים על עונש הרשעים ועל הנחמה והגאולה העתידים לבא:

"או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה", היה מתנבא משה שעתיד הקב"ה לקנאתם ולכך כתב בתחלת הפרשה "ועבר עליו רוח קנאה" שהוא מדבר כנגד קנאה העגל שעברה ולבסוף כתיב "תעבור עליו רוח קנאה" שהוא אומר על העתיד. "וקנא את אשתו" זה היה בימי יחזקאל שהיו ישראל עובדי עבודת כוכבים וקנא להם הקדוש ברוך הוא שנאמר "ויאמר אלי בן אדם שא נא עיניך דרך צפונה ואשא עיני דרך צפונה והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה, "והעמיד את האשה לפני ה' " שהוכיחם יחזקאל על זאת להשיבם להקב"ה ולא הועיל "ועשה לה הכהן, זה יחזקאל "את כל התורה הזאת" שנבאו להם הוא וירמיה הכהן שיבאו עליהם פורעניות כשם שבאו על ישראל במדבר על מעשה העגל ובאה הפורעניות על ישראל בימיהם. את מוצא במעשה עגל מתו בחרב כך בימי אלו הכהנים כתיב בהם (ירמיה מג) "אשר לחרב לחרב", בעגל מתו מיתות משונות כך בימי ירמיהו (שם טז) "ממותי תחלואים ימותו", בעגל מתו בדבר שנאמר "ויגוף ה' את העם", כך בימי ירמיהו אשר לדבר לדבר בעגל כתיב "וביום פקדי" ובימי יחזקאל כתיב (יחזקאל ט) "קרבו פקודת העיר"

"…ונקה האיש מעון" זה הקב"ה, שינקה את ישראל שלא יעשו לו עוד עון לפניו שכך אמר להם ע"י יחזקאל "וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ונתתי לכם לב חדש וגו' ואת רוחי אתן בקרבכם וגו' והושעתי אתכם מכל טומאותיכם" וגו'

אמרנו לעיל שהמדרש משליך מביאור הפרשה על התיאור ההיסטורי, אך גם זה האחרון חוזר ומשליך על הראשון. ב'דרכו חזרה' מהאירועים ההיסטוריים לפרשתנו, מלמד המדרש, שבמרכז הפרשה עומדת הפעילות של הכהן ושל האיש. את מה שנתקלקל יש להסיר, אך עיקר המגמה היא להשיב שלום וקשר בין בני הזוג

"וכשם שמחל להם הקב"ה בעגל ונתרצה להם ושכן בתוכם והכניסם לארץ כך נבא יחזקאל שכך יעשה הקב"ה לבסוף, שנאמר "ודבר אליהם כה אמר ה' א-להים הנה אני לוקח… ולא יטמאו עוד בגלוליהם… והיה משכני… כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם".

בכבודי ובמכובדי – מדרש לפרשת שמיני

"ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי"

אל תקרי "בכבודי" אלא 'במכובדיי',

דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן,

כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה…

 

והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב: "נורא א-להים ממקדשך"?

אל תיקרי "ממקדשך" אלא 'ממקודשיך',

בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל".       (בבלי זבחים קטו, ב)

 

ראשית דברים, נעיין בכתוב עליו נסמך המדרש:

"…פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי…" (שמות כט, מב-מה)

מפשט הכתוב נסיק:

א. אהל מועד, מקום ההיוועדות עם בני ישראל, יתקדש ע"י הקב"ה באמצעות כבודו. כבוד ה', כפי שמצאנוהו ביציאה ממצרים ובמעמד הר סיני מתבטא בענן ובאש.

ב. מטרת הקידוש היא הכשרת והסמכת האדם והמקום הספציפיים לייעוד ההתוועדות והשכינה, ככתוב "…אקדש לכהן לי". באופן פשוט, קידוש זה יתקיים ביום חינוך המשכן לתעודתו, דהיינו בא' בניסן.

ג. ייעוד זה שבפרשת תצוה אכן התממש בא' בניסן. בסוף ספר שמות מתואר הקידוש ע"י הענן: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, לד), ובפרשת שמיני משלים הכתוב: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ… וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד).

ד. ע"י הקידוש, מתיירא, מתעלה ומתהלל שמו של הקב"ה. יש להדגיש שעצם פעולת הקידוש, דהיינו ירידת כבוד ה', אינה מתבטאת בהכרח גם ב'תופעות לוואי' שליליות, כגון הרס או מוות. אם כל התנאים כשרים לשכינה, כמו בהר סיני למשל, אף אחד לא צריך להיפגע מהעוצמה.

על רקע זה 'מתיישבת' דרשת חז"ל "אל תקרי "בכבודי" אלא 'במכובדיי". בדרשה זו מוסיפים חז"ל נדבך נוסף למהלך ההקדשה, מהלך הפכי לעולה מהפשט. אם "בכבודי" משמעו תנועה משמים לארץ, כמושג הקבלי "איתערותא דלעילא', הרי ש'במכובדיי' משמעו תנועה מלמטה למעלה, 'איתערותא דלתתא'. שתי התנועות הנגדיות, הנעות זו לעבר זו, משלימות ומעצימות את פעולת ההקדשה. למהלך זה יש ביטוי הלכתי בכתוב:

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" – אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט". (בבלי יומא כא,ב).

גם פה יש להדגיש שה'ונקדש במכובדי' אינו בהכרח מתבטא במוות של אותו מכובד או מכובדים, אלא אדרבה, בפעולתם החיה והעוצמתית ובכך מתעלה ומתהלל הקב"ה. דוגמא מובהקת לכך מצאנו, בהקשר למים, על ים סוף:

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).

אם מכת בכורות התאפיינה ב"אני ולא מלאך, אני ולא שרף", הרי שפה בקיעת הים נעשית הן מצד משה, הפועל ראשון, והן מצד הקב"ה. כך הוא גם בהשבת הים לאיתנו, משה פועל ראשון בהטיית ידו עם המטה ולאחר מכן הקב"ה משיב הים על מצרים. מהלך שלם זה הביא בסיומו ל"וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" ונמצא הקב"ה מתקדש, מתעלה ומתהלל.

מכאן נבוא לדברי משה אל אהרן לאחר מות בניו: "אהרן אחי, מסיני נאמ' לי עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית זה ובאדם גדול אני מקדשו וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש" (ויק"ר יב,ב), משה לא חשב שהוא או אהרן ימותו !. מבחינתו, מה שהיה במים על הים אמור היה להתרחש גם באש בחנוכת המשכן. פה הקדימה התנועה מלמעלה ופעלה ראשונה וירדה אש מן השמים. כנראה שמאוחר יותר, צריכים היו משה או אהרן להוסיף אש על המזבח החיצון או להקריב קטורת על המזבח הפנימי, להעצים את המהלך ובהקדשה זו היה נקדש,מתעלה ומתהלל שמו של הקב"ה.

אלא ש-:

"רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. (עירובין סג,א).

נדב ואביהוא צדקו במהות הדבר ועשו משהו שצריך היה להיעשות, אלא ש"הורו הלכה בפני משה רבן", דהיינו חשבו "כי בשש משה" ומתעכב מדי בעשיית המעשה הנכון ולכן פעלו על דרך "קום עשה לנו" והקדימו את זמן העשייה הנכון.

נמצא ששמו של הקב"ה, הן באותו יום והן בכל עת, התקדש ויתקדש מכל מקום, כאמור "והתגדלתי והתקדשתי". אמנם, "ראה נתתי לפניך את החיים ואת המות" ואתה הוא שתבחר באיזו דרך יתקדש ה' במכובדיו.

"את אהרן ואת…" – מדרש לפרשת צו

הפרשה פותחת בדבר ה' למשה: "…צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר…". חז"ל זיהו שזו הפעם הראשונה בספר ויקרא שאהרן מאוזכר בפני עצמו. בכל הפרשה הקודמת מוזכרים רבות "בני אהרן" ודווקא משום כך בולטת ההתעלמות מאהרן עצמו. הסבר לכך נקבל בשלהי פיסקת המדרש שלהלן, אך קודם לכך, המדרש, כדרכו, מתבסס על פסוק מן הכתובים ומתחיל 'להתגלגל' עד הגיעו ליעדו, יעדנו.

"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

המדרש מבאר, לאור פסוק זה, שני אירועים היסטוריים העומדים לעצמם. כל אירוע בנוי משני שלבים, בהתאמה לשני חלקי הפסוק.

א.

"שנאה", שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' ישמעאל בר רב נחמן: קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה בין ישראל לאביהן שבשמים, משיצאו ממצרים עד שעמד יחזקאל. הדא הוא דכתיב: "ואמר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו" וגומ'. ועשיתי עמהן בעבור שמי הגדול שלא יתחלל…".

להבנת הדרשה נדרש עיון בנבואת יחזקאל, המספר על פן חשוב ביציאת מצרים, שאינו ידוע לנו כלל מתוך התורה עצמה והיה גורם בעל משמעות בחורבן בית ראשון, כתשע מאות שנה מאוחר יותר. נבואת יחזקאל בפרק כ' סוקרת את כל אותן שנים 'מזווית הראיה' של הקב"ה. בנבואה, מואשמים ישראל שעבדו אלילים עוד בהיותם במצרים והקב"ה ביקשם לחדול מכך בכדי להוציאם ממצרים. אולם, "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם… וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ח-י). כך, כשישראל מצידם חוטאים תמיד והקב"ה מצידו מיטיב עימם למען שמו שלא יחולל, וכתיאור המדרש ב"שנאה כבושה" חולפות השנים עד שהתעוררה מידת הדין והחריב הקב"ה את היכלו והגלה את עמו. כל זאת מתאר יחזקאל לזקני ישראל אשר בגלות בבל.

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", אהבה שהק' אהב את ישראל, "אהבתי אתכם אמר י"י" (מלאכי א, ב).

מנגד לתוכחה האמורה לגולי בבל, עומד, עשרות שנים מאוחר יותר, הנביא מלאכי ופונה אל שבי ציון. ביקורת רבה יש בנבואתו על הנעשה בהיכל ה' שנבנה בשנית, אך נקודת המוצא של המציאות שונה לחלוטין מזו שהייתה במצרים. יציאת בבל מתחילה מ"אהבתי אתכם אמר ה'".

ב.

כעת עובר המדרש לביאור אחר:

"ד"א: "שנאה תעורר מדנים" – "שנאה", שנתן אהרן בין ישראל לאביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' אסי: מלמד שהיה נוטל את הקורנס ופותחו לפניהן ואומר להן 'ראו שאין בו ממש'. והוא שהקב"ה א' למשה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג).

הה"ד "ובאהרן התאנף י"י מאד להשמידו" וגו' (דברים ט, כ). ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: אין לשון השמדה שכת' כן אלא כילוי בנים ובנות, היך דאת אמר: "ואשמיד פריו ממעל" (עמוס ב, ט)".

לדברי ר' אסי דווקא כוונתו הראויה של אהרן היא שגרמה שנאה ועוררה מדנים. אהרן ביקש להבהיר להם שאין ממש בעגל באמצעות המחשה ברורה, אך בכך עשה אותם מ'שוגגים' ל'מזידים' ונתן שנאה בין לבין. הדרשן, שפתח בפסוק ממשלי, הביא את דברי ר' אסי כבסיס לעונש הראשון שניתן לאהרן, "אמחנו מספרי" ולכן לא הוזכר עצמאית בפרשה הקודמת. עונש שני, כילוי הבנים, מביא הדרשן בהתאם לדרשת ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי. יש בדבריהם הסבר נוסף למות בני אהרן שנפגוש בפרשה הבאה.

שני העונשים הומתקו חלקית בזכות תפילת משה על אהרן. אל זה הראשון מתייחס המדרש בפיסקה זו:

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", תפילה שהתפלל משה עליו. ומה התפלל עליו?… מתחילת הספר ועד כן כתיב "והקריבו בני אהרן" (א,ה), "ונתנו בני אהרן" (א,ז), "וערכו בני אהרן" (א,ח), "והקטירו בני אהרן (ג,ה). אמ' משה לפני הקב"ה: רבונו שלעולם, באר סנואה ומימיה חביבין? …ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו? אמ' לו הקב"ה: חייך שבתפילתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפילין, "צו את אהרן ואת בניו לאמר".

הפרשה הקודמת נותרה בעינה ואהרן מוזכר בה בזיקה לבניו, "בני אהרן", אך אצלנו, במקום הראשון מבין שנים בחומש ויקרא בהם מתייחס הקב"ה לאהרן ובניו, הם מוזכרים בסמיכות אליו. המתקת העונש השני נדרשת בהתייחסות השניה לאהרן ובניו:

"…'תפילה עשה מחצה', ממי את למד? מאהרן, שנגזרה עליו גזירה… כיון שהתפלל (= משה), מתו שנים ונשתירו שנים – "קח את אהרן ואת בניו אתו". (ויק"ר י).

משמע, יש בנים שאתו ויש שלא.

לפסוק ממשלי בו פתחנו מביא המדרש שני ביאורים המנותקים לכאורה זה מזה, יש תועלת בקישורם, אך מלאכה זו נותיר כהעשרה לפעילות המעיין.

שבילים של רחמים – מדרש לפרשת כי תשא

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ… וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה… וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם… וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר…" (שמות לב, ז-יא).

חטא העגל, תגובת ה' ותפילת משה העסיקו את חכמי ישראל בכל הדורות וזכו להתייחסויות שונות. אנו נבקש לעמוד על פן אחד בנושא, המצוי במדרש, שבמקביל לכעסו על בני ישראל, "התחיל הקב"ה ליתן למשה שבילים שביקש (= שיבקש) עליהם רחמים" (שמות רבה מב). דהיינו, תגובת ה' הכילה בו זמנית גם את ההקפדה החריפה על עצם המעשה וגם את ריכוך עצמתה, הכלת הרקע וההקשרים של המעשה ואת השאיפה לפיוס. מפשט הכתוב משתמע 'עימות' בין רצון הקב"ה לכלות את ישראל לבין הסנגוריה של משה, אבל המדרש בא להדגיש שעצם האפשרות לרכך את מידת הדין טמונה כבר בתגובת ה', ומשה נרמז לכך בבחינת "אחת דבר א-להים, שתים זו שמעתי". בתחילה מציע המדרש את דואליות התגובה כשני שלבים בדברי ה', כמצוטט לעיל, שבתחילה "וידבר ה' אל משה" ולאחר מכן "ויאמר ה'…":

"התחיל הקב"ה ליתן למשה שבילים שביקש עליהם רחמים, מנין? אמר ר' יוחנן: למעלה כתוב "לך רד" ואחר כך הוא אומר "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה", ואין אמירה אלא לשון רך, כאדם שיש בלבו על חברו והוא מבקש להתפייס לו והוא אומר לו 'אמור לי מה עשיתי לך שכן עשית'. כיון ששמע משה מן הקב"ה דברים רכים התחיל מבקש עליהם רחמים…".

אם כי במקור אחר מוצא המדרש את הדואליות בתוך סגנון דבר ה':

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" – וכי משה היה תופש בהקב"ה, שהוא אומר "הניחה לי"? אלא למה"ד למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקיטון הניחה לי שאכנו, והיה פדגוג עומד בחוץ אמר הפדגוג המלך ובנו לפנים בקיטון למה הוא אומר הניחה לי אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק הניחה לי, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה ועתה הניחה לי אמר משה מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר "ועתה הניחה לי", מיד התחיל לבקש עליהם רחמים, הוי "ויחל משה את פני ה' א-להיו".

במידה מסויימת מבסס המדרש את הלגיטימיות של בקשת הרחמים על כך שאפשרות החטא 'נלקחה בחשבון' בעת ההחלטה להוציאם ממצרים:

"…כיון שראה משה כן אמר: 'אין סליחה', ידע הקב"ה מה בלבו של משה וקרא אותו לפייסו. אמר: לא אמרתי לך עד שאתה בסנה מה שעתידין לעשות? שנא' "ויאמר ה' ראה ראיתי…" (שמות ג), אמר הקב"ה למשה: אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, רואה אתה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם שאחר שאבא לסיני ליתן להם את התורה… והם מכעיסים אותי בו שנאמר (תהלים קו) "וימירו את כבודם בתבנית שור"

אבל עצם הידיעה מראש אין בה בכדי לסלול את 'דרך הרחמים', ולפיכך מלמד המדרש שמראש הכין הקב"ה "דרך תשובה לבת השובבה":

"ורבנן אמרין: מהו "ויחל משה"? עשה את המר מתוק, "ויחל" לשון חלוי (- תיקון). כיצד? אמר… ר' שמואל בר נחמן: כיון שבאו ישראל למרה, מה כתיב שם? "ויבאו מרתה", התחיל משה מהרהר בלבו, ואמר: 'המים הללו למה נבראו? מה הניה יש לעולם בהן?, מוטב היה אלו לא נבראו'. ידע הקב"ה מה היה מחשב בלבו, א"ל הקב"ה: לא תאמר כן! ולא מעשי ידי הן? יש דבר בעולם שלא נברא לצורך? אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור כך: עשה את המר מתוק… היה הדבר מסורת ביד משה… כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלהים לכלותן אמר לו משה: רבש"ע, בקשת לאבד את ישראל? מכלה אתה אותם מן העולם? לא כך אמרת לי במרה: 'הוי מתפלל ואמור: עשה את המר מתוק', ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן, הוי "ויחל משה".

המדרש נותן מגוון משמעויות למלה "ויחל". בפעם אחרת במשמעות של 'מחלה' ובמדרש לעיל במשמעות הפוכה בדיוק, של תיקון וריפוי. מדרש זה כבר נותן לחטא מעמד של דבר שנברא לצורך. אין פה דיון 'למה נברא?', אלא כיוון שהמר והחטא כבר פה, הרי הם לפניך כדי לתקנם ולרפאם. ואפשר שמידת הרחמים אינה רק מרככת את מידת הדין, אלא גם מתקנת ומרפאת אותה…

"כי זה משה האיש אשר העלנו" – לפרשת כי תשא

לשאלות, מה היה חטאם המדויק של בני ישראל במעשה העגל ומה הביאם לכדי כך לאחר כל מה שעברו ביציאת מצרים, ניתנו תשובות רבות ושונות, בהתאם למשמעות הפירוט בכתוב. אך, על פניו, נראה שהלומד את הספור מראשיתו מוצא עצמו מונחה ע"י הפסוקים לתשובות בדבר. הנה נעיין תחילה בראשית הענין.

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר". ויש לשאול מה ראה משה להתעכב בהר? מדוע לא חשש שלהתעכבותו שם תהיינה השלכות על העם הנמצא במחנה למטה? אמנם, מדברי הכתוב "וירא העם" משמע, וכך גם מבינים חז"ל, שמשה לא באמת נתעכב בהר אלא שכך דימה העם לחשוב, מתוך טעות בחישוביו הוא, והקדים את המאוחר בכ- 6 שעות, אך גם בכך מצוי קושי. שכן יש לשאול מדוע לא חששה ההנהגה לטעות כזו מצד העם ומנעה אותה? השאלה מתעצמת בהשוואה למכת בכורות, שם מוסר משה רבנו לפרעה את העתיד לקרות: "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים". ועומדים חז"ל על הגדרת הזמן לפרעה "כחצות הלילה" לעומת הביצוע: "ויהי בחצי הלילה", שמשה חשש שעבדי פרעה יטעו בחשבון השעה, מעט לפה או מעט לפה, ומתוך כך תיפגם עוצמת מעשה ה', על כן הגדיר זמן גמיש לבל יבואו לכלל טעות ולכלל התרסה. כל כך דייק משה במכת בכורות שלא לתת סיכוי למחשבה כלשהי, שכלל לא ברור שהייתה מטרידה מישהו באותו לילה אומלל לו ולעמו, ומדוע זה לא חשש למה שעלול לקרות לעם ישראל בהגדירו להם זמן מדוייק לשהותו בהר?

אמנם, ניתן לשאול, מדוע היה צורך להגדיר לעם זמן מדוייק לשיבת משה, הרי כיוון שיש להם את הזקנים, אהרן וחור מה איכפת להם מתי ישוב משה? אך התשובה הטובה ביותר לשאלה זו היא השאלה הקשה יותר: וכי היכן מצינו בכלל שהוגדר להם לישראל זמן כלשהו בו אמור משה לרדת מן ההר?, שהרי כך אמור בסוף פר' משפטים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר" (שמות כד, י"ב – טו). הרי שלא מצינו שהגדיר משה זמן אלא הכתוב הוא שמלמד: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שם, י"ח). לאמיתו של דבר, משה כלל לא עדכן את העם בעלייתו אל ההר לתקופה משמעותית. העם ביקש ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות" ולכך מתייחס הקב"ה בדבריו המובאים בספר דברים: "היטבו אשר דברו" ו"שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי" וכו'. מבחינת העם משה עולה, בז' בסיון בבוקר, לשמוע את סוף 8 הדברות ולרדת חזרה. רק הזקנים הבינו שמשה עולה אל ההר למשך זמן לא מוגדר וקיבלו הנחיות וממלאי מקום. גם אם עדכנו הזקנים את העם, עדיין מדובר בזמן לא מוגדר. ייתכן שהעם מצידו התחיל לצפות למשה לאחר כשבוע ורוחו נהייתה קצרה כבר לאחר עשרים יום או משהו דומה  ולאחר ארבעים יום כבר לא עמדו בהמתנה. מתוך כך ניתן גם להבין את הצטרפות הזקנים למעשה העגל. לאחר שבוע מעליית משה החלו להגיע התמיהות מהעם היכן הוא, שבועיים או שלש יכלו הזקנים לספק הסברים ולדחות את העם, לאחר חודש גם הם החלו לתמוה מה קורה עם משה ועמידתם מול לחץ העם החלה לקרוס ולאחר ארבעים יום לא נותר איש במחנה שידע מה קרה למשה. כנראה שזו כוונת חז"ל באומרם שהשטן הראה לישראל את משה מוטל מת במיטתו המרחפת, דהיינו זו הסברה הכי הגיונית שדמיינו בני ישראל על גורלו של משה. מסתבר שגם אהרן, חור ושבט לוי לא יכלו לספק לעם כל הסבר הגיוני מה עלה בגורלו של משה, הם פשוט האמינו שהוא יחזור, ללא כל סבירות הגיונית, ולפי זה פעלו. לפיכך כשיצא חור נגד מעשי העם, ללא שהיה לו כל הסבר אלטרנטיבי מתיישב על הדעת, הוציא העם עליו את כל זעמו והרגו[1].

כדי להמחיש את הנסיון בו הועמדו העם והזקנים, נֵעזֵר בהקבלה להמתנה אחרת. בעליית משה נאמר: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (כד, יג – יד). בפעם הנוספת בה אנו מוצאים את המילה "משרתו" ביחס ליהושע כתוב: "ומשרתו יהושע בן נון נער". כלומר, הולך משה עם הנער אל ההר. אל הזקנים, איתם הוא הלך אל ההר לאחר שנפרד מכל ישראל והם השתחוו מרחוק, הוא אומר "שבו לנו בזה" וכו'. מה טבעי יותר מלחזור לדברי אברהם אל נעריו, שאיתם לבד הוא הלך שלשה ימים לאחר שנפרד מכל סביבתו וכעת, בראותו את המקום מרחוק, הוא אומר להם "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם". ההקבלה כל כך מתבקשת עד שניתן לשים את דברי אברהם לנעריו בפי משה המדבר אל הזקנים ונמצא שזה בדיוק מה שהוא, בלשון אחרת, אמר להם !. …חוץ מ- ??? אברהם אבינו סיים את דבריו במילים: "ונשובה אליכם", משה סיים: "והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם". בכדי לא להתפרש יותר מדי לא נרחיב פה בהקבלה שבין אברהם ומשה, הר המוריה והר סיני, ה"יורשים וממשיכי הדרך" יצחק הנער ויהושע הנער[2] וההקבלה הניגודית שבין יעד המוות על קידוש ה' אליו הולך אברהם לבין מקור החיים על קידוש ה' ממנו בא משה[3], רק נצביע על ההבדל שבין האווירה והציפיה עמם נשארים נערי אברהם מאחור ועם אלו שנשארים הזקנים והעם מאחורי משה.

נחזור לפיכך לשאלה בה פתחנו את דברינו ונשאל: מדוע אם כן בשש משה לרדת מן ההר? הרי במקום בו ידעו על חטא העגל ונאמר למשה "לך רד כי שחת עמך", ידעו גם על המתרחש במחנה כמה שעות קודם לכך? מדוע לא נמנעה הטרגדיה הלאומית ולא נחשך העונש ממנו סובל כל דור בהסטוריה היהודית? האם נעשה העיכוב במודע ומתוך כוונת מכוון? מה אם כן הייתה מטרתו? ואם היה פה נסיון, אזי מה הוא היה[4]?

ב.

נראה שדרך יהודים לנו, שכן בכדי לענות על השאלה דלעיל נדרשים אנו לשאלה אחרת, ואין היא מן המרחקים אלא מאותו פסוק של זו הקודמת: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א).

העם "מגיש" בקשה לאהרן ומנמק אותה:

"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינו

 כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".

ויש לשאול מה הקשר בכלל בין הסיבה לתוצאה? אם המניע שלכם הוא העדרותו של משה, אזי בקשתכם צריכה להיות בסגנון "קום אתה והֵיֵה מנהיג לעם והעלנו לארץ ישראל". ואם מה שאתם חפצים הוא  "קום עשה לנו אלהים אשר ילכן לפנינו", אז תגידו שהמוטיבציה שלכם היא אחרת ואין לכם, ח"ו, חלק בא-להי ישראל. אך מה הקשר בין העדרות משה לבין הרצון לעבוד עבודה זרה ולעשות עגל מסכה?

מתוך כך דומה עלי לומר שמוקד חטא העגל היה משה רבנו, או יותר נכון: תלות העם במשה רבנו. ואם נרצה לדייק יותר נאמר: הטישטוש במעמדו ותפקידו של משה רבינו לאחר שאמרו לו ישראל: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים".

ראשית לכל אתה לומד מההגדרה הנ"ל את מה שלא כלול בה, דהיינו שחטא העגל לא היה עניינו מרידה בה', עבודה זרה או טעות בזיהוי המעלה אותנו מארץ מצרים. בזאת תואמת דרכנו את מהלכו של ריה"ל ב"כוזרי", שלא עבדו ישראל אלהים אחרים אלא טעותם הייתה במסגרת עבודת הקודש בה בקשו לעסוק. ריה"ל מתמקד בקושי שהיה לישראל עם המופשטות המוחלטת של רבונו של עולם ועוד יותר במופשטות שבדרך הפניה אליו. עיקר חטאם היה בנסיונם להמחיש ולממש את המופשט, דבר שנאסר עליהם. אנו נרצה להצביע על פן אפשרי אחר של חטא במסגרת עבודת ה', שעיקרו החלפת המשלח בשליח.

רמזנו לעיל על שדברי העם אל משה בשעת מתן התורה היו בגדר נסיון גדול וכבד בו נתנסו ועמדו ועל כך קיבלו "יישר כח" מבורא עולם[5]. עם זאת, באותה שעה של נסיון בה ביטאו עוצמות גדולות, בה בשעה טמנו בדבריהם את זרע הפורענות. וכך מבוארת בקשתם ע"י משה בפרשת ואתחנן:

"קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ

וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ

וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (דברים ה, כ"ג).

בני ישראל אמנם מתארים פרקטית תהליך שאמור להתרחש, אך למעשה גם מגדירים מהותית את טיב היחסים במערכת ותהליך זרימת המידע בה – הקב"ה מדבר עם משה ואנחנו מקבלים ממשה. על פן מסויים בהגדרה הנ"ל ועל יכולתם להגדירו קיבלו שבחים, אך יש בה גם פנים מסוכנים מאד, אותם הגדיר הקב"ה במדוייק בתגובתו לדבריהם, בעודו משבח אותם: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אתי כל הימים…"[6]. ישראל בדבריהם הכניסו עצמם לנסיון כבד נוסף. הסכנה בדבריהם הייתה שבעצם שליחת משה, "קרב אתה ושמע את אשר יאמר אליך ה' א-להינו", יפטרו הם את עצמם מכל קשר ותקשורת עם הקב"ה. חלוקת התפקידים תהיה כל כך ברורה וחד משמעית, שקשר עם הקב"ה לא יהיה במסגרת האחריות שלהם. הם ישקיעו את תעצומות נפשם בקשר עם משה, בשמיעת הציוויים ממנו ובעשייתם, כמאמרם "ושמענו ועשינו", ומתוך כך יזניחו וישכחו את הקשר עם רבונו של עולם. האתגר אליו הכניסו את עצמם ובו נתנסו היה מצד אחד לשלוח את משה לדבר עם ה' פן לא יעמדו הם במעמד כזה וימותו, ומאידך לבנות במקביל דרכי תקשורת אלטרנטיביים עם הקב"ה כדי לשמר בעזרתם את המשימה "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אתי כל הימים"[7]. כיצד נתבצע הנסיון בפועל וכיצד נעשה הברור האם שומרים ישראל על קשר עצמי ועצמאי עם הקב"ה או שהתמקדותם היא בקשר עם משה? "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם… וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, י"ב/ י"ח). בני ישראל ידעו שמשה עלה להביא את דבר ה' אך אכן לא ידעו למשך כמה זמן עלה ומתי יביא את דבר ה'. כך החל תהליך ציפיה, שככל שהלך והתארך, כך הלך ונתברר לְמה מצפים בני ישראל, אם למשה או לדבר ה'.

שמות לב, א': "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר" !

ג.

תוצאות הנסיון הצביעו על התרחקות יתר של העם מהקב"ה והפיכת האמצעי למטרה בפני עצמה. לא שחשבו ישראל, ח"ו, לעבוד את משה עצמו כאלהים אלא שבקשר עימו נתמצתה כל עבודת ה' שלהם וקשר זה היה כעת המטרה העיקרית. מכאן הם באים בפניה אל אהרן: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו" (לב, א).

מכח השאלה שהעלנו לעיל, על הקשר הלא ברור בין הבקשה למניע שלה, ומכח דברינו עד כה סבורתני לומר שבבקשתם "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" נתכוון העם למשהו שיחליף את משה רבינו עצמו ! הגדרת "אלהים" ביחס למשה אינה חדשה לאהרן, שכן הקב"ה עצמו הגדיר את טיב היחסים בין שני האחים,  באמרו אל משה: "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים". כעת מובנת גם בקשת העם לאלהים שילכו לפניהם כי משה שהעלה אותם מארץ מצרים לא עימם. גם הקב"ה מגדיר את משה בהקשר זה: "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" מכאן מובן גם מדוע לא הסתפקו ישראל באהרן וחור, כהוראתו של משה: "והנה אהרן וחור עמכם מי בעל  דברים יגש אליהם", שכן אם המטרה היא דבר ה' ומשה משמש רק אמצעי אזי גם אהרן וחור יכולים להחליפו לעת מצוא ולהיות אמצעי להעברת העיקר, אך אם משה הוא מטרה בפני עצמה, מה יועילו אהרן וחור?.

[8].

ד.

מכאן נוכל להסביר את מיקומה הספרותי של פרשת כי תשא בין פרשות המביאות את הצווי על הקמת המשכן ובין הפרשות המתארות את הקמתו בפועל, בין אם נסבור שהציווי על המשכן נאמר לאחר חטא העגל ובין אם נאמר שהוא ניתן למשה לפניו.

הקב"ה בראש פרשת תרומה הגדיר בצמצום ובמדוייק את ייעודם של המשכן והמקדש בישראל: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ביסוד הרעיון של בנין המשכן/ המקדש, כמקום לעבודת ה', תמיד אורבת הסכנה שמא תהפך העבודה במשכן או במקדש למטרה בפני עצמה ואולי אף קיום הבנין עצמו לביטוי המלא של עבודת ה'. שני חששות אלו מצאנו מתיישמים בהיסטוריה היהודית של המקדש בישראל. עבודת המשכן כמטרה עצמאית עולה בתוכחות ה' המובאות ע"י ישעיהו: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה'" ועיין שם, כלל פרק א' בישעיהו, וכן היא משמעות נבואתו בראש פרק נ"ח, "הכזה יהיה צום אבחרהו".  על אותו תוכן בדיוק וכמעט באותו סגנון מתנבא ירמיהו בהר הבית אל מול הבאים בשערי המקדש, אלא שבתקופתו גם עבודת המקדש עצמה אינה המטרה העיקרית אלא עצם קיומו של בית ה'. המקדש נתפש כיעד בפני עצמו וכגורם מגן עצמאי על ישראל. כך משתקף מדברי העם המצוטטים ע"י ירמיהו: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיהו ז, ד'). כאמור, לסכנות אלו מודעת התורה והיא מתריעה עליהם עוד בשעת הקמתו של המשכן. בין ציווי המשכן להקמתו בפועל, בין פרשיות תרומה ותצוה לפרשיות ויקהל פקודי, מובאת פרשית חטא העגל, בה טועה העם ורואה במשה, השליח והאמצעי, אובייקט עצמאי שבעצם הקישור אליו והשמיעה בקולו מתמצית עבודת ה'. חטא זה מובא פה לא רק מצד עצמו והשלכותיו אלא גם כהתרעה והתראה תמידית כלפי כל משכן, מקדש, מקדש מעט או כל עבודת ה' כלשהי שיש לה ביטוי מעשי.

כבמישור הכללי כך גם במישור הפרטי – חובה על כל אדם לבדוק תדיר את עצמו ואת עבודת ה' שלו, הן זו המעשית והן זו הרוחנית, ולשאול את עצמו האם מסגרת עבודתו נעשתה למטרה בפני עצמה ובכך עובד הוא את עצמו או שעבודתו אכן משמשת אמצעי ודרך להתקרב אל בורא עולם. כיוון שלכל אחת מהאפשרויות השלכות מעשיות משלה, יכול האדם לבדוק את מעשיו, יחסו לעצמו ולסביבתו ואת עולם ערכיו ובעזרתם לשפוט את עצמו.


[1] חז"ל המדברים על העם המחכה זמן מוגדר של ארבעים יום וטועה בחישוביו ומתוך כך מגיע לעגל, מבינים שכנראה אהרן ידע שמדובר בארבעים יום וניסה ל"משוך" את העם. העם, שהיה כבר קצר סבלנות לאחר כמה שבועות של חוסר בהירות, בקושי החזיק מעמד אך סמכותו של אהרן עמדה לו לנקודת יעד זו, אם כי את השעה המדוייקת בהם מסתיימים ארבעים היום עליהם דיבר אהרן, כבר הגדירו ישראל עצמם מתוך רצון ודחיפות לצמצם את הזמן ככל שניתן. ברגע שע"פ חישובו של מאן דהו הגיעו לקיצם ארבעים היום ומשה עדיין לא הופיע, החל הוא לזעוק חמס ולהתריס "אמרתי לכם שגם לאהרן אין כל מושג והוא רק מתעתע בנו ! הנה קצו ארבעים היום ומשה לא שב !". באותו רגע שהוא הצליח להצביע על שמץ הגיון בחישוביו, קרס הכל ואפילו כוחו וסמכותו של אהרן לא עמדו בפרץ.

[2] מתוך הקבלתם הינך עומד על ההבדל שבין אופי "המשכת הדרך" שבבראשית לזה שבשמות, ומתוך זה ניתן להמשיך בענין "ירושת ההנהגה בישראל" החוזרת למודל האבות, אך בדמות שונה, בתקופת המלוכה, דוד ושלמה והלאה, ושבה למודל "משה ויהושע" לאחר שיבת ציון ע"י עזרא הסופר והשתלשלות התורה המתוארת בפתיחת מסכת אבות. מאפיינים אלה של "ירושה לאומית" באים לידי ביטוי גם בהקבלתם למישור הירושה במסגרת המשפחתית המצומצמת יותר ואכמ"ל.

[3] לשם הבנת המשפט האחרון, המתייחס למשה, יש לקרוא את המאמר לפרשת ואתחנן, "שובו לכם לאהליכם", וממנו להמשיך לעשות את ההקבלה הניגודית לאברהם ומתוכם להשלים את המאמר העתידי, שייקרא שמו: "בין עקידת יצחק לעקידת ישראל" או "מה בין "ויהי ביום השלישי" של בראשית כ"ב לזה של שמות י"ט", ועוד חזון למועד.

[4] יש מקום להעריך שמדובר פה בנסיון או במהלך חינוכי שהיו ישראל חייבים לעבור, כי כך גם הבנו את ארועי מרה, רפידים ומדבר סין. שם שאלנו, שאמנם יש לבקר את ישראל על הדרך בה שאלו מים במרה או לחם במדבר סין, אך קודם לכן יש מקום לשאול מדוע מלכתחילה לא דאגו להם לצרכיהם אלו? למה לא ניתנו להם מים במשך שלשת ימי הליכתם עד מרה? מדוע לא סופק להם מזון מסודר עם כניסתם למדבר? למה צריך היה לחכות לתלונותיהם? יסוד התשובה שם היא שמי שספק צרכינו במדבר ארבעים שנה לא "שכח", כביכול, לעשות זאת בכניסת ישראל למדבר, אלא על כך נאמר "ושם נסהו" וכן "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". ודומני שכן גם פה.

[5] שכך היא בקשת העם בפרשת יתרו וכך היא תגובת משה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" וכך היא תגובתו של הקב"ה המתוארת ע"י משה בפרשת ואתחנן: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי…" (דברים ה, כ"ד – כ"ז). ועיין לעיל בהערה המפנה למאמר "שובו לכם לאהליכם", מאמר לפרשת ואתחנן.

[6] ואולי בסגנון הביטוי "מי יתן" טמונה כבר הידיעה העתידית שזו בקשה שלא תתממש בזמן הקרוב.

[7] ואכן נראה שעל משימה זו שקד משה בהיותו על ההר ובזמן שהותו שם. שכן  מבלי תלות במחלוקת הפרשנית בדבר תיארוכם ההיסטורי של אירועי פרק כ"ד, התורה בכתיבתה הספרותית מצמידה לתיאור עליית משה אל ההר ושהייתו בו במשך ארבעים יום רק את הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ואת כל הפירוט המשתמע והנצרך מציווי זה לצורך השראת השכינה. פירוט הפעילות בו,  כל ענין הקרבנות, נדחה לספר ויקרא כיוון שהדגש בפרשיות תרומה ותצווה הוא בהקמת ובהגדרת "תשתית התקשורת" של העם עם ה' ובטיבה ולא בפעילות המעשית בה, שפירוטה נדחה לספרי ויקרא ובמדבר.

[8] כאן המקום לשאול מדוע אם כן עשו להם עגל מסכה? כיצד תבנית השור החליפה את הצורך במשה?

בזאת נראה לנו להפנות את הקורא למאמרו של אמנון בזק לפרשת כי תשא, שנתפרסם במסגרת בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון בערב שבת "כי תשא", תשס"ד. יסוד מאמרו הוא בפניה אל מעשה המרכבה שביחזקאל שם מתוארת השכינה הנישאת במרכבה ע"י ארבע חיות (= שוורים = כרובים) שלכל אחת ארבע פנים ואחד הפנים הוא פני שור, ובתיאור מקביל נקראים פני השור בשם פני כרוב. מכאן הולך הכותב ומסביר את תפקיד השור ותפקיד הכרובים במקדש כמבטאי מרכבה לשכינה וכאלו הנושאים אותה אל עם ישראל וממנו לגלות. מכאן חוזר הוא למראה המתואר לאחר מעמד הר סיני: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (כד, י) ולהבנת חז"ל שראו תחת רגלי השכינה את דמות המרכבה, הנושאת ומשרתת את השכינה. מכאן בא הוא להגדרת חטא העגל בכך שהחליפו את המלך בדמות משרתו וזיהו בזה את זה.

יתרונו של המאמר המדובר הוא בהסבר על דרך הכתובים מדוע חטא העם דווקא בתבנית שור ובקישור מהלך מסוף פרשת משפטים לחטא. חסרונו הוא בעיסוקו הנקודתי בדמות השור ולא בהקשרה הכולל של הפרשה ועל כן מדמה אני שקישור דבריו למאמרנו זה מציג את רעיונו בהקשר כולל ורחב יותר.

ואם באנו להוסיף על דבריו ובכך גם מסייעים לדברינו אנו, היינו מסתמכים על דברי חז"ל המקשרים בין משה, יוסף והפתק "עלה שור, עלה שור" ואומרים שיש קשר הדוק בין משה ליוסף והחלפת משה בתבנית השור של יוסף אינה סתמית. קשר האחים יוסף ויהודה מביא אותם לכלל תפקיד "גלגלים" במרכבת השכינה וכן גם קשר האחים משה ואהרן, שגם הם באיחודם משמשים בתפקיד זה. ואם באנו להצליב בין הזוגות, היינו מקשרים את יוסף ומשה לכלל דמות אחת ואת יהודה ואהרן לכלל דמות אחת. חייהם הפרטיים של יוסף ומשה מקבילים, יהושע מאפרים הוא ממשיכו של משה שהוא ממשיכו של יוסף ועוד. ואל נטעה שכיוון שהקבלנו בראשית מאמרנו בין משה לאברהם הרי שאמור זה לפגום בהקבלת משה ליוסף, שכן המעיין במאמרנו לפרשת ויגש ימצא שם הקבלה שיצרנו בין אברהם ליוסף ומתוכה הצבענו על מבנה מסויים של ספר בראשית, ונוסף גם הוא על ראיותינו עד כה, שכן גם האבות נקראו מרכבה לשכינה ואכמ"ל.

%d בלוגרים אהבו את זה: