Posts Tagged ‘חנוכה’

על שמן שאינו נמשך יפה – הפטרה לשבת חנוכה – מקץ

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל… עד שריחם עליהם א-להי אבותינו… וגברו בני חשמונאי… ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים… ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו… ומדליקין בהן הנרות…" (רמב"ם). כיוון שהדלקת הנרות באה על רקע הנס בשמן זית זך, שרק ממנו, בגלל המובחרות שבו, מדליקים במקדש את המנורה, מתבקש היה שההלכה תורה על הדלקת החנוכיה משמן זית מובחר דווקא ולא להסתפק מכל ובכל שמן שהוא. על כן מעוררת לשאלה ההלכה שמביא הרמב"ם מאוחר יותר ולפיה: "כל השמנים וכל הפתילות כשרות לנר חנוכה ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלית יפה באותן הפתילות". וכי לא נכון לדרוש במיוחד שמן מובחר ככל הניתן להעצמת פרסום הנס? האם לא ראוי היה לתלות את ש "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" באור הנתלה יפה בפתילה? לכאורה, רעיון גדול מבטאים במעשה גדול.

הפטרתנו (זכריה ב, יד – ד, ז) פותחת בבשורה גדולה: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ… וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם" (ב, יד – טו). הימים הם ימי שיבת ציון ונביאי התקופה משמיעים דברי נחמה והבטחה עוצמתיים מאד. כבר עמדנו על כך בעיונים קודמים, שככל שדברי הנביא עוצמתיים יותר, כך הוא מתמודד עם וניצב מול תופעה קשה יותר. אם מושקע מאמץ רב בנחמה והבטחה, כנראה שהמורל הלאומי בשפל משמעותי. במבט היסטורי רחב אין ספק שהעם חש נכון "ואם לא נביאים הם, בני נביאים הם". שכן מעט עשרות שנים לאחר הקמת המקדש מקדיש הנביא מלאכי את עיקר תוכחתו הנבואית כנגד הכהנים שמכפיפים את המקדש לצרכיהם הפרטיים. מעין זה אנו מכירים גם בסוף ימי בית שני. נמצא, שלמַעֵט מספר שנים לאחר הקמתו ומְעַט שנים לאחר טיהור החשמונאים את המקדש, רוב משמעותי מימיו לא מיצה בית המקדש השני את ייעודו הרוחני !. אם ניעזר במנהרת הזמן ונחזור באופן ממוקד יותר לימי שיבת ציון, הרי שגם שם מצוקת העם מבוססת דיה. זה למעלה מעשרים שנה שהקמת המקדש מעוכבת בלחץ בינלאומי, צרי יהודה אינם מניחים להתנחלות והתנהלות שקטה ונוחה בירושלים וסביבתה ועיקר סלתה ושמנה של היהדות משתלב במרכז האימפריה. ובאופן מוגדר יותר, עם מי אנחנו הולכים להגשים את שיבת ה' ועמו לציון? הפטרתנו מתמקדת בשני אישים מרכזיים: יהושע בו יהוצדק הכהן הגדול וזרובבל בן שאלתיאל המנהיג מזרע דוד. מה אנחנו יודעים עליהם?: "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ… וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ". לא כתוב מהו האישום שבשטנת השטן, אך אין ספק שאת השטן לא דוחים בקש ואת מלאכתו הוא יודע טוב מדי. גם אין כתב הגנה על יהושע וגם לא זיכוי ואולי לכן הוא לובש "בגדים צואים". אפשר גם שיהושע, כשאר אנשי אליטה, לבש בגדי יוקרה מתוצרת מיטב מעצבי האופנה הפרסית. ובכל זאת, בעומדו לפני המלאך הם היו "בגדים צואים". אז איתו אנחנו הולכים לבנות גאולה? להקים בית מקדש? האם כש"זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָא-וֹת" מ האם נלמד מזה שהנבואה נצרכה לו כיוון שלפני כן הוא התנהל "ברוחי"? או אולי בחיל וכח?

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (ג, ב). ועם כל השאלות הנכונות ששאלנו, עדיין עומדים נביאי התקופה ומנבאים בעוצמה דברי נחמה והבטחה. זכריה מצדיק זאת בשני נימוקים. המרכזי שבהם, ועליו חוזר זכריה מספר פעמים בנבואותיו, הוא בחירת ה' בירושלים. עצם הכרעת ה' ובחירתו יש בה בכדי לדחות את כל המניעות, כולל קטרוגי השטן ובגדיו של יהושע ועל כן גוער ה' בשטן ומוחלפים בגדי הכהן הגדול לבגדים מטהרים. הנימוק השני, שאולי גרם לזה הראשון, הוא בחירת ה' בגאולה שלאחר החורבן – " הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". יכול להיות שיש עליו קטרוגים רבים ויש בו חסרונות שונים, אך זכות ניצחת עומדת לו בעצם היותו "אוד מוצל מאש".

הרב יהודה עמיטל ז"ל היה אוד מוצל מאש השואה. הוא עלה לארץ בחנוכה תש"ה ונוהג היה להדגיש את סוף ההלכה ברמב"ם בה פתחנו: "וגברו בני חשמונאי… וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". זה כל הסיפור? כבר יתר מאלפיים שנה אנו חוגגים שמונה ימים כל שנה על מלכות שהחזיקה רק יתר על מאתיים שנה? על מלכות שהביאה עליה את רומי ואת החורבן? הרב עמיטל סבר, כלפי מלכות העבר וגם על מדינתנו בהווה, שהרבה חסרונות וקטרוגים נדחים בשעה שאודים מוצלים מאש מחזירים מלכות לישראל. בשעה שהקב"ה בוחר בגאולה ובירושלים. שכן כך למדנו בראש דברינו, שבכדי להראות, לגלות ולפרסם את הנס כשרים גם שמנים שאינם נמשכים יפה אחרי הפתילה ושהאור אינו נתלה בהן יפה.

מודעות פרסומת

מכאן ואילך פוחת/מוסיף והולך – חנוכה תשע"ד

א.

"מצות נר חנכה נר אחד לכל בית
והמהדרין נר אחד לכל נפש
והמהדרין מן המהדרין מוסיפין נר לכל נפש ונפש לכל לילה. בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך". (מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון)

הביטוי המובהק של זכרון האירועים מימי החשמונאים הוא הדלקת הנר. דבר זה בהחלט  מובן, שכן התשובה לשאלה "מאי חנוכה?" היא נס פח השמן בהדלקת המנורה, ומסתבר לציין את האירוע לדורות בהדלקת נר.

גם דרכם של המהדרין בהחלט מסתברת. יש בחג זה מוטיב מובהק של "פרסומי ניסא", ומתן האפשרות לכל אחד מבני הבית להדליק נר ובכך להגדיל את האור ולהעצים את פרסום הנס היא בהחלט מתבקשת.

לעומת זאת, שיטתם של המהדרין מן המהדרין, לכאורה, אינה ברורה, שכן מה משמעותה של הדינמיות במספר הנרות? אפשר שידליקו כל יום 7 או 8 נרות לאורך כל החג, אבל מה הייחוד בשינוי מספר הנרות כל יום, אם מוסיף והולך ואם פוחת והולך?

ב.

אפשר שמנהג המהדרין מן המהדרין מצביע על מקור ומשמעות שונים לחג חנוכה. את אלו נוכל למצוא בפיסקה הבאה מדברי חז"ל:

"ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים". (בבלי, עבודה זרה ח, א).

יש לחנוכה פן נוסף, מעבר לזה המציין אירוע היסטורי מוגדר שהתרחש בימי היוונים/חשמונאים. זהו פן שאינו זכר לנקודה על הרצף האנושי היסטורי אלא נקודת ציון למנהגו של עולם".

בהקשר זה יש לשאול על אדם הראשון שתי שאלות: א. כיוון שהבין שמנהגו של עולם הוא, מה טעם יש לחגוג את הדבר? מילא בפעם הראשונה הייתה לו חוויה של יציאה מחרדה, אי ידיעה וחוסר וודאות אל הבנה ומנוחת הנפש. אך למה לשנה אחרת ולדורות עשאן לימים טובים? ב. מילא עשה ימים טובים לאותם 8 ימים שבהם ראה יום שמאריך והולך, אבל מה הטעם לימים טובים לאלו שבהם ישב בתענית והיו ימי צער?

ג.

דומה שתשובות לנ"ל מצויות במחלוקת בית שמאי ובית הלל בענין נר חנוכה.
המהדרין מן המהדרין מציינים באופן הדלקתם את נקודת הזמן בה מתחלפת שנת השמש המאירה לעולם. מבחינה זו דומה חנוכה לחגים אחרים בעלי משמעות חקלאית המציינים שלב במעגל השנה השמשי, כגון חג האביב, הקציר או האסיף.
בית שמאי סבורים שיש לחגוג את סיום השנה ההולכת ומסתיימת והם סופרים את הימים שנותרו עד לסוף התקופה. על כן מתחילים משמונה ופוחת והולך. בחנוכה חוגגים את סוף השנה החולפת כמו שבחג האסיף חוגגים את סוף השנה החקלאית בשדה התבואה. כבר עמד על כך ר' יואל בן נון שחנוכה הוא מועד סיום מסיק הזיתים, הפרי האחרון שנאסף מגידולי השנה שעברה. מתוצרת הזיתים,, מהשמן, מדליקים את הנרות שהם מצוות החג. בכך דומה חנוכה לסוכות, שגם הסוכה נעשית דווקא מגידולי קרקע והם גם המתבטאים בארבעת המינים.
בית שמאי אומרים פוחת והולך, כנגד פרי החג, כיוון שהם רואים את חנוכה חג משלים לסוכות בסגירת מעגל השנה החקלאי. פרי החג מתמעטים מ-14 עד 7, ונרות החנוכה משלימים את המהלך ומתעטים מ-8 עד 1. שבעת ימי סוכות ושמונת ימי חנוכה, מאמצע החודש ועד תחילתו המחודשת הם מסגרת המציינת את טווח הזמן המוגדר כ"צאת השנה".

בית הלל מציינים בגישתם את חגיגת השנה הנפתחת. על כן הם מתחילים מההתחלה, בנר אחד, והולכים ומוסיפים. האור הולך ומתרבה וזה הביטוי של מעלין בקודש.

הדינמיות שיש במספר הנרות הנדלקים בחנוכה, ע"פ שיטת המהדרין מן המהדרין, היא ביטוי לתהליך סוף השנה או להתחדשותה וממילא מובן מדוע לא מדליקים מספר קבוע של נרות כל החג. בית שמאי ובית הלל חולקים איזה תהליך מציינים.

בהתאם לזה, ראוי היה לחגוג את חנוכה במשך 16 יום ! שמונה ימים לציון סיום השנה שחלפה, כשיטת בית שמאי ו-8 ימים לציון השנה המתחדשת כבית הלל. הד ליישום אפשרות כזו בהדלקת הנרות ובמסגרת 8 הימים שתוחמו אנו מוצאים באחת מתשובות הגאונים:

צא. ואשר כתבתם מנהגנו בחנוכה להדליק בהיכל שמנה נרות, בלילה ראשונה עושין אחת משמאל ושבע לימין ובכל לילה מעתיק אחת מימין לשמאל (על) [עד] לילה שמיני יעשו כולן לשמאל, יודיענו אדונינו גאון היאך נעשה, שיש מי שאמ' ששה עשרה, שמנה מימין ושמנה משמאל, ילמדינו אדונינו היאך מנהגכם וכיצד נעשה. (תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קעז)

בתשובתו הגאון מורה לעשות כפי שאנו נוהגים היום, אולם השאלה משקפת מסורות אחרות שהתגלגלו בקהילות ישראל. הציבור השואל מעיד על מנהגו להדליק כל ימי החנוכה 8 נרות אלא שבדרך העמדתם בחנוכיה הוא מביא לידי ביטוי במקביל גם את דעת בית שמאי וגם את דעת בית הלל. צד ימין של החנוכיה מבטא את בית שמאי ובו מספר הנרות הולך ופוחת מלילה ללילה. צד שמאל של החנוכיה מבטא את דעת בית הלל ושם הנרות מוסיפים והולכים. בחנוכיה שהדליקו הקהל היו 15 (או 16) קנים. ביום הראשון היה צד ימין מלא נרות. ביום השמיני היה צד שמאל מלא נרות. בין לבין, במהלך החג בצד ימין נעשה תהליך של פוחת והולך ואילו בצד שמאל נעשה תהליך של מוסיף והולך. כך הצליחו לבטא בשמונה ימים את שתי הדעות, ויותר מזה את סיום השנה החולפת במקביל להתחלת זו המתחדשת.
במקביל, מעיד הציבור בשאלתו על דעת אחד מן הציבור שסבר שיש להדליק כל החג מספר שווה של נרות, כמצוה הבסיסית וכדעת המהדרין, אולם רצה לבטא את 2 הצדדים של תקופת השנה ולכן סבר שיש להדליק 16 נרות, שמונה מימין ושמונה משמאל, כפי שאדם הראשון עשה לאלה ולאלה ימים טובים.

למעשה חנוכה נחוג שמונה ימים ואנחנו מבטאים רק את דעת בית הלל שמוסיף והולך, אולם מבחינה תודעתית חשוב להפנים שאותם שמונה ימים מכילים בתוכם גם את ביטוי סוף השנה החולפת וגם את תחילת השנה המתחדשת.
מעין זה מצאנו גם בשמיני עצרת, שהוא חג המכיל בתוכו גם ביטוי לסוף שנה וגם ביטוי לתחילת שנה. מחד, הוא שמיני לשבעת ימי סוכות והוא מחובר לחג האסיף בצאת השנה. מאידך, הוא חג החובר לרצף מועדי תחילת השנה, ראש השנה ויום כיפור, כפי שמעידים מספר קרבנות המוספים המוקרבים בו. כך גם שמונת ימי החנוכה מכילים בתוכם את שני הפנים.

"רווח והצלה יעמוד" ע"פ בעל זבוב ואחרים

א. התחלה וסוף

בילדותי, יצא לי לשבת ולצפות בסרטים עם אחי. למען האמת זו היתה חוויה סיוטית, כיוון שהוא מאלה שיודעים את הסוף בהתחלה. בדקות הראשונות של הסרט, עת פגש גיבור הסרט באשה, ידע הוא להגיד שהם אמורים להתאהב. הוא גם הבין שלצורך שמירת המתח, יגרום להם הבמאי לריב ולהתרחק, אך לבסוף, כך ניחם אותי, הם ישובו ויתפייסו ויהיה סוף טוב. אם במקרה היה מדובר בסרט פעולה, הוא מיד תפש שהאקשן של הסרט יהיה במאבק בין גבור הטובים לגבור הרעים. כל הרשעים ימותו חוץ מהגיבור שלהם והמערכה תוכרע בדו קרב שבין הגיבורים. זה קרב אקדחים במערבון, קרב ידים אצל הסינים, קרב חרבות אצל היפנים, קרב לייזר במדע בדיוני וקרב מילולי במותחן משפטי. אצל כולם זה אותו תסריט: בתחילה נוחל גבור הטוב הצלחות נאות, אלא שאז מתעצם הגבור הרע והוא הולך וגובר על הטוב במהלך שנראה חסר תקווה ואל-חזור מבחינת הטוב. ואז ברגע האחרון ממש ממש, כך אחי תמיד אמר, איכשהו יעשה הגבור הטוב מהלך אחד מבריק, בכך יכריע את הרע וינצחהו אחת ולתמיד "ובכן צדיקים יראו וישמחו…. וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". בכך נסתיים הסרט בעודו באיבו עבור שנינו. הוא הלך לדרכו כיוון שכבר ידע את הסוף, אז למה לבזבז את הזמן. ואני נשארתי עוד שעה וחצי, בשביל לוודא שמה שהוא אמר אכן מתרחש. לכשגדלתי תמהתי: אז אם בסיס התסריט מוכר וידוע, מה מתחדש בכל סרט שיוצא? מה משך אותי לצפות בתסריט ידוע מראש?

ב. האמצע

מסתבר שגם כשתחנות המוצא והיעד ברורות, הדרך מתחדשת ומאתגרת כל פעם מחדש. השאלה היא לא "האם הטוב יגבר על הרע" אלא ב"איזו דרך הפעם?". וכשאתה מעיין אתה מגלה שמגוון הדרכים הוא רב, וכשאתה מעמיק אתה מזהה, לעיתים, מאחורי כל דרך גם השקפת עולם. זוהי השקפת עולם על השאלה הקיומית המתמדת: "כיצד יכול הטוב בעולמנו לגבור על הרע? (וזאת בהנחה שהוא אכן מסוגל לכך)". ולכל במאי תשובה משלו לשאלות: לאלו ערכים מחויב הטוב? עד לאיזה שפל יכול לרדת הרע? מה הם כללי המאבק ותכסיסיו? ומהו אותו מהלך מבריק ונכסף בעזרתו יצליח הטוב לגבור על הרע? לא נדון, כמובן, בכל השאלות אלא נתמקד רק בזו האחרונה. גם בזאת, לא נפרט את כל מגוון התשובות לשאלה, רק נתווה מספר קווים מרכזיים הנדרשים לנו.

ג, הרגע האחרון.

אמרנו שישנו מוטיב מרכזי בסרטים בו לקראת סוף המערכה גובר הרע על הטוב והנה הוא הולך ומכניע אותו לבלתי יקום עוד. ואז ממש ברגע האחרון הכל מתהפך והטוב מנצח. מה קורה באותו רגע?

ישנם שני קווים מרכזיים לתשובה. הראשון טוען שיש יכולת לטוב לגבור על הרע גם בנתונים העומדים לרשותו, הוא רק צריך למצות את יכולותיו שלו ושל סביבתו. השני סבור, שאחרי הכל, הטוב במגבלותיו אינו יכול להכריע את הרע בהפקרותו. אם המאבק ישאר בתחומי הנתונים המצויים במשחק הרגיל, אין סיכוי לטוב לשרוד. ברגע האחרון, הדבר שיציל את הטוב יהיה התערבות החיצונית לו ולרע, שבכוחה ובעוצמתה תביא לקריסתו של הרע.

הקו הראשון, "הפנימי", מציע שלל אפשרויות. יש תסריט הטוען שברגע ההכרעה, ברגע האמת, ימצא הטוב בעצמו כוחות שלא ידע שיש בו ובעזרתם ינצח. תסריט אחר מציג את יכולתו של הטוב למצוא גם ברע נקודת תורפה, בה ניתן לאחוז ולהכריעו. תסריט אחר סבור שהנצחון לא יבוא מכללי המאבק עצמו. צריך מישהו חיצוני שיפתיע ברעיון או מעשה מקורי ולא צפוי, שדווקא באמצעותו ניתן לנצח. ישנם תסריטים שהולכים בכוון זה ומדגישים דווקא את יכולתו של גורם שזילזלו בו למצוא ברגע האחרון רעיון מקורי או מעשה בלתי צפוי. ההכרעה באה לעיתים מידיו של ילד, זקן, אשה או גורם אחר שמודגש במהלך הסרט כזניח במאבק העיקרי.

הקו השני, "החיצוני", מציע גם הוא מגוון דרכים, אם כי תמיד מדובר בהתערבותו של גורם חיצוני ל"משחק". זה יכול להיות ברק שמסנוור את הרשע, רעידת אדמה שגורמת לו לאיבוד שיווי משקל, מלאכי עליון המתערבים ומכריעים באחת, מפולת שלג או כדור תועה ועוד ועוד.

ניתן להציג את ההבדל בין במאֵי הקו הראשון לאלו של הקו השני, כהבדל שבין הומניסטים לדתיים, בין המאמינים באדם לבוטחים בה', בין המאמינים שרק האדם אחראי לגורלו והוא בכוחותיו יכול לגבור על הרשע וליצור עולם טוב יותר לבין המאמינים בבורא עולם המשגיח על עולמו ורק הוא ביום פקודה ישלוף חרבו מנדנה, יכה בלוויתן נחש בריח ויכריע את המאבק בעצם התערבותו. אך דומה שדיכוטומיה זו אינה הכרחית ואף אינה נכונה, כיוון שגם בעולמה של הדת מצויים שני הכיוונים.

ד. חנוכה ופורים.

שני חגים במחזור השנה שלנו הם מתקנת חכמים – חנוכה ופורים. כל אחד מהם מייצג במהותו את אחד הקווים שהזכרנו לעיל – חנוכה את הקו ה"חיצוני", הטוען שצריך התערבות שמים בכדי לגבור על הרע בעולמנו, ופורים את הקו ה"פנימי", שהאדם יכול בכוחו העצמי להכריע את גורלו לטובה. ונפרוט בהם אחד לאחד[1].

חנוכה כיצד? אומרת הגמ' במסכת שבת: "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון[2]. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." (שבת כא:). אנו נהלך בהסבר נס פך השמן בדרכו של המהר"ל מפראג, שאין מתאים ונפלא ממנו לנדון דידן. אומר המהר"ל שבמאבק בין ישראל ליון, שהמלחמה הפיזית בו היא ביטויו של מאבק רוחני. ישנם שני שלבים. ישנו שלב בו תגבר יוון על ישראל ויש בכוחה לגזור גזירות ולבטל תורה, ח"ו, מישראל. גבורת יון על ישראל באה לידי ביטוי בעולם הגימטריא. יון בגימטריה ערכה 66, היכל[3] בגימטריה ערכו 65, מכאן שיש כח ליון לגבור על ישראל במציאות הרגילה של העולם הזה. אבל, אומר המהר"ל, לישראל יש "נשק סודי", בלתי קונוונציונלי ועל טבעי, שבעזרתו הם יכולים לגבור על כוחה הטבעי של יון. יון יכולה לקדש הטבעי הישראלי אך לא לקדש הקדשים העל טבעי, זה שבא לידי ביטוי בחותמו של כהן גדול הנכנס פעם בשנה לקדש הקדשים. כמובן שלא נכנס במסגרת זו לעיון בדברי המהר"ל מפראג רק נפיק מהם לצרכינו פה ונאמר שנס פך השמן של חנוכה מבטא שני עקרונות: א. שבנתונים הטבעיים של העולם הזה, יש עליונות לרע על פני הטוב והוא יכול להכריע את העולם כולו לצידו. ב. תקוותו של הטוב אינה בתחומי הטבע אלא בעזרה על טבעית שתפרוץ לטבע באופן ניסי בשעת הכרעה גורלית ותכריע את הכף לטובת עולם טוב יותר. הרגע האחרון, שבו כמעט אופסת כל תקוה מהטוב ורק אז מתפרץ הנס, באה לידי ביטוי בפך היחיד הנחבא שנמצא לאחר חפוש יסודי.

ביטוי קולנועי מובהק לגישה זו ניתן למצוא בסרט "בעל זבוב". הסרט, המבוסס על ספר בשם זהה שחיבר ויליאם גולדינג,  עוסק בחבורה של ילדים הנקלעים לאי בודד בעקבות התרסקות מטוס, מנסים לשרוד עד שיבואו להצילם ובונים בינתיים חברה משלהם. עד מהרה מתפלגת החבורה לשתי קבוצות. אחת, בראשות ראלף, המנסה לפעול מתוך הגיון, משמעת, רגישות ותרבותיות ומייצגת את "הטובים". הקבוצה המייצגת את "הרעים", בראשות ג'ק, פועלת מתוך דחפים, סיפוק מיידי, הפחדה ומניפולציות, ורוע הגולש לרצח ולפגיעה באינטרסים שלהם. במהלך העלילה הולכים ומתעצמים "הרעים", במקביל להחלשות "הטובים" והידלדלות קבוצתם, בעקבות רציחות. הסרט מגיע לשיאו כאשר קבוצתו של ג'ק מנהלת מרדף אחרי ראלף, שנותר היחיד מכל קבוצתו, על מנת להורגו. לאחר מרדף ממושך כושל ראלף ורודפיו משיגים אותו. את מותו הבלתי נמנע מונעת ברגע האחרון התערבותו של קצין, הנמנה על קבוצה מבוגרים שבאה לחלץ את הילדים מהאי. בהקשר זה יש לציין שהחילוץ נתאפשר באופן אבסורדי רק "בזכות" מעשיהם של "הרעים". במסגרת מאמציהם ללכוד את ראלף ולהורגו, שילחה חבורת ג'ק אש בכל האי ולמעשה שרפו את כל היקום שעמד לרשותם. האש והעשן הללו הם שמשכו את תשומת לב הנוסעים בים שזיהו את האי והגיעו אליו.

למעשה, "בדרך הטבע", היה אמור הרע לגבור על הטוב ולכלותו. לסוף הטוב שותפים שני צדדים: א. גורם מחוץ ל"יקום"/סיפור הסגור, שהיה בכוחו להתערב והתערב בפועל. ב. הצד הרע בעצמו. האש שהצית כדי לגרום רע נישאה למרחקים והסיטה את תשומת לב השטים בים[4].

פורים כיצד? פה הדברים מצויים ברובד הפשט. עיקרו של המאבק הוא בין המן למרדכי[5]. המאבק הגלוי שביניהם, שהוא סמוי ואינו מפורש במגילה, הוא מאבק פוליטי[6] קשה ומתיש. מאבק בין תומכי הגלובליזציה, מבית מדרשן של אשור ובבל, אותה דוחף המן לבין תומכי הלאומיות, מבית מדרשו של כורש והצהרותיו, הנתמכים ומונהגים ע"י מורדוך/מרדכי. המאבק הסמוי ביניהם, שהוא הגלוי ומפורש במגילה, הוא המאבק האידיאולוגי – הלאומי יהודי – הערכי. במאבק הפוליטי על גורלו של עם ישראל מרוויח מרדכי נקודות עם כניסתה של אסתר לארמון, על אף שאינה מגדת עמה ומולדתה. אך בשלב המתקדם של ה"תסריט" פותח המן פער עם התמנותו למשנה למלך, מינוי המאפשר לו את מכת המחץ של "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ושללם לבוז". המאבק הפוליטי למעשה הוכרע ולמרדכי אין יכולת לגבור על המן והרגע האחרון ממשמש ובא. תחושת הרגע האחרון בא לידי ביטוי בתגובת היהודים: "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים". בשעה זו לא תעזור אלא תושייתה של אסתר המלכה, זו שעד כה לא היה פסיבי ממנה ועתה נדרשת ממנה היפר-אקטיביות, יצירתיות ותבונה. חוסר שם שמים והנהגה ניסית במגילת אסתר כל כך מוקצן ובולט שהוא רק מעצים את הפן "הפנימי", אותו הדגשנו בדברינו. ביכולתו של הטוב לנצח את הרע, גם בכללי ונתוני העולם הזה ועל אף המגבלות הערכיות בהן הטוב מגדיר את עצמו, אך לשם כך הוא צריך בשעת משבר את יצירתיותם ותבונתם של אלה, שבשעת שגרה עומדים מן הצד ומסתכלים[7].

הזכרנו לעיל שחנוכה ופורים, שבאופיים עסקנו, מתייחדים בכך שהם חגים מתקנת חכמים. אך מורכבות זו שמצאנו בהם נוכל למצוא גם בחגים מן התורה, אם כי רק נרמוז לכיוונים ואת המשכם יעשה הקורא בעצמו. כוונתנו לקישור שבין חנוכה לפסח וימי ניסן ולקישור פורים לימים נוראים ולתקופת תשרי. חנוכה קשור לחנוכת המשכן וחנוכת בית שני ומאידך "כפורים = כמו פורים". ניסן הוא ראש השנה ע"פ גאולת מצרים העל טבעית[8] ותשרי הוא ראש השנה הטבעית המחזורית. גאולת פסח הניסית מוליכה למתן תורה, תשובתו של האדם בימים נוראים, מכח "אין הדבר תלוי אלא בי", מוליכה לשמחת קבלת תורה. בעולמה הכולל של האמונה הדתית משמשים שני הקווים המרכזיים זה לצד זה וגם משלימים זה את זה.


[1] יש להבהיר: הגדרתי פה את חנוכה שהוא בצד אחד ולא בשני, אך אין הדבר מדוייק. כפי שנעשתה חלוקה בין חנוכה לפורים, כך ניתן היה לעשות חלוקה בחנוכה עצמו בין נס המלחמה ה"פנימי" לבין נס פך השמן ה"חיצוני". חלוקה זו היא למעשה החלוקה שבין תיאור חנוכה שבתפילת "על הניסים", המתמקד במלחמה, לבין תיאור חנוכה בגמ' שתובא להלן, המתמקד בנס פך השמן. את הדברים שייכתבו להלן, על יחסי חנוכה ופורים, ניתן להשליך גם על יחסי נס המלחמה ונס פך השמן בתוך חנוכה עצמו. כיוון שאין מאמרנו זה מתמקד בחנוכה, לא יפורטו הדגשים הייחודים לניסי חנוכה עצמם ועוד חזון למועד. התייחסותנו במאמר זה לחנוכה תהיה מצד נס פך השמן כמבטא פתרון "חיצוני".

[2] מה חנוכה? ששנו חכמים (בברייתא) ימים של חנוכה שמונה הם, שלא להספיד בהם ושלא להתענות בהם.

[3] ב"היכל" כוונתו לחלק במקדש שדרגתו "קדש" ובו נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. ההיכל מבטא את הקדש הישראלי.

[4] לכאורה, אם הרע היה שולט בעצמו ולא מגיע לאיבוד עצמו לדעת בשריפת האי, הייתה נמנעת גם הצלת הצד הטוב. מאידך, כנראה מובנה ברוע שבשלב מסויים הוא מאבד את שליטתו בעצמו וזו היא נקודת התורפה שלו, כי בכך הוא מביא על עצמו את רעתו. אפשר שכך היה מאז דור המבול כשהשחית את הארץ, סדום כשביקשו לפגוע במישהו מתוכם שבעטיו ניצלה נפשם ורכושם, ועד הנאצים כשבגדו בבריתם עם בריה"מ ותקפו אותה.

[5] אמנם יחסי הכוחות אינם שווים בעוצמתם והמן הוא המשנה למלך, אך גם מרדכי, במקביל, אינו סתם יהודי מהשטייטעל. את ההיגד "ומרדכי יושב בשער המלך" צריך להבין ע"פ הקבלה ל"שער העיר". אברהם עושה מו"מ עם עפרון ועם "כל באי שער עירו", בעז גואל את רות ברשות הזקנים היושבים בשער העיר, נערה מאורסה שזינתה מוצאת לשער עירה ועוד. שער העיר הוא מקום מושב המשפט, מועצת העיר ומרכז ההנהגה והשלטון. כשמרדכי יושב בשער המלך האימפריה הפרסית, דהיינו הוא אחד מיושבי השער, משמע שמעמד מאד מכובד יש לו וגם הרבה כח והשפעה פוליטיים ומהלכים במסדרונות הארמון. כך שמרדכי מהווה יריב פוליטי משמעותי להמן ולא סתם קטלא קניא.

[6] עיין הערה קודמת.

[7] אגב זאת נעיר ש"תסריט" זה מאפיין את מעשיהן של נשים נוספות במשברים דומים. עיין יעל וסיסרא, האשה התקועית במצור יואב שר צבא דוד על עירה, יהודית והולופרנס, להבדיל – דלילה ושמשון ועוד. עם זאת, על אף הנשיות המודגשת בדוגמאות הנ"ל, אין להתעלם מדוגמת היסוד של דוד וגלית. ואין מתאים יותר לעניננו זה מאשר דברי החכמה של קהלת: "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא: וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, י"ג – ט"ז).

[8] נזכיר רק שישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה וברגע האחרון, על סף השער החמישים ממנו אין תקומה, נגלה עליהם הקב"ה וגאלם באותות ובמופתים.

%d בלוגרים אהבו את זה: