Posts Tagged ‘טהרה’

תורת הטהרה – לפרשות תזריע ומצורע

עיון זה כתוב כרצף  נקודות רעיוניות ולא הספקתי להופכו למאמר מסודר ומובנה.

המעיין נדרש להוסיף מעצמו "את המים לתרכיז" ולעבור משלב לשלב.

השתדלתי לא לכתוב רק "קודים" אלא להרחיב מעט להבהרה, על אף שלכלל מאמר סדור לא הגעתי.

אני מקווה שהדברים בהירים דיים.. אם לא – לשם כך יש את מערכת התגובות. ניתן לפנות באמצעותה.

חלק א'

הקדמה

העיון בפרשיות תזריע ומצורע מבוסס על העיונים הקודמים לספר ויקרא, ולפיכך נקדים לו את עיקרי העיונים הקודמים.

בעיון לפרשת ויקרא התמקדנו בקרבנות הנדבה ומצאנו בהם שלושה סוגים: עולה, מנחה ושלמים. האש האוכלת את הקרבן היא הביטוי לקבלתו לפני ה' – "אשה ריח ניחח לה'". אמנם, קיימת הדרגתיות בדרך התקבלות הקרבן לרצון לפני ה':        
בקרבן העולה
, האש מכלה את כל הקרבן והיא לבדה הביטוי הא-לוהי לקבלתו.
בקרבן המנחה קומץ הכהן מלא קומצו מהמנחה המוגשת לפניו ומעלה אותה לכילוי על ידי אש המזבח. את שאר המנחה אוכלים הכהנים במקום קדוש.
בקרבן שלמים מחולק הבשר הקרבן לשלושה. חלק אחד עולה לשריפה על המזבח, חלק ניתן לאכילת הכהנים וחלק ניתן לאכילת הבעלים.

הדרגתיות זו אינה רק טכנית אלא בעלת משמעות מהותית. המשמעות המתחדשת: במנחה:
א. הקב"ה משתף בני אדם בתהליך הכפרה שבא מצידו !
ב. הכהנים משמשים בתפקיד כפול: הם גם נציגי בעל הקרבן בשביל להביאו לפני ה' וגם נציגי הקב"ה כמכפרים כלפי מביא הקרבן.

המשמעות המתחדשת בשלמים: הקב"ה משתף את בעל הקרבן עצמו בתהליך קבלת הקרבן ברצון, "אשה ריח ניחוח לה'". הוי אומר: הבעלים מתפקדים באותו קרבן גם כמביאים וגם כמקבלים !

ב/עיון לפרשת צו הצבענו על חלוקת הספר ל-: כפרה, טהרה וקדושה

הכפרה באה לידי ביטוי על ידי התגלות א-לוהית באש. הטהרה מתבטאת בהתגלות א-לוהית במים.

האש והמים הם באותה שעה דומים והפכיים, וניתן להסיק מזה על זה

מעיון זה נסיק: כפי שמצאנו הדרגתיות בתהליך הכפרה (כמתואר בעיון לפר' ויקרא), כך נמצא הדרגתיות בתהליך הטהרה.

מסקנות מהעיון לפרשת שמיני יידונו להלן.

הגענו לעיון בפרשות תזריע – מצורע

דיני טומאה וטהרה פרושים ממחציתה השנייה של פרשת שמיני ועד סוף פרשת תזריע מצורע.

נושא זה כולל שלושה נושאים מרכזיים: מאכלות אסורות, דיני נגעים, דיני טומאות היוצאות מגוף האדם (דהיינו טומאת קרי, זב, נדה, זבה ויולדת (אמנם יש לה מיקום נפרד, אך כרגע נתייחס אליה בהקשר זה).

הדרגתיות בתהליך הטהרה:
א. במאכלות אסורות יש מרכיב אחד בתהליך והוא הטבילה במים.
ב. בדיני נגעים מתווסף לתהליך הטהרה הכהן, המכריע בין טמא לטהור.
ג. בטהרה מטומאות מגוף האדם  נוטלים חלק המים והאדם המיטהר ("וספר/ה לו/ה"…)

המשמעות המרכזית המתחדשת בדיני נגעים היא ביחס לכהן. נתייחס לכך בהמשך ונקדים לכך את החידוש הבא.
המשמעות המשנית המתחדשת היא מימד הזמן:
א. פורמט טהרה של שבעה ימים.
ב. ימים של טומאה חלקית/בספק (הסגר) וימים של טומאה מוחלטת.

המשמעות המרכזית המתחדשת ביוצא מן הגוף היא שילוב המיטהר בתהליך הטהרה של עצמו.
לאור זה נתרץ שתי קושיות מרכזיות הקיימות בפרשת יולדת, שם כתוב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". לכאורה, דין מילה אינו רלוונטי בכלל לכאן. מדוע להזכירו פה? שנית, מדוע יש הבדל במשך הזמנים בין לידת בן ללידת בת? לאור דברינו לעיל נוכל להבין את מילת הבן כחלק מתהליך הטהרה של האם.
חידוש עצום הוא אצל יולדת שמילת הבן היא מרכיב בטהרתה !!! מרכיב זה מקצר את התהליך במחצית ! ההשלכות למעשה הן "לחיוב" כי זמן הטומאה מתקצר ו"לשלילה" כי גם דמי הטוהר מתקצרים. אבל כל זה לא השלכה מהעיקר, שהוא השפעת המילה על הטהרה. נמצא שלא רק לאדם יש יכולת השפעה על טהרתו, אלא גם ההתרחשות אצל הבן משליכה על טהרת אימו.

משמעות משנית המתחדשת בדיני טומאות גוף ביחס לתהליך בזמן:
א. תהליך טהרה מלא של שבעה ימים גם כשיש דם – נדה
ב. תהליך טהרה מלא של שבעה ימים כשהם "נקיים" – זב/ה
ג. טהרה בשלבים – טהרה חלקית של שבעה ימים (יולדת לבעלה), טהרה מלאה לאחר ימי טוהר (33 או 66)

פה המקום להרחיב בדין יולדת, המורכב משני צדדים:
מצד אחד
א. הוא חלק מקבוצת טומאות היוצאות מן הגוף.
ב. מקומו הטבעי הוא בין דין נדה לדין זבה, כיוון שהוא השלב הבא במידרג – תהליך הטהרה החלקי נעשה גם כשיש ראיית דם, אין צורך בשבעה נקיים ואין דין "וספרה לה". כל זה בדומה לנדה. לצד זה יש חובת קרבן בסוף התהליך, כמו בזבה (וגם השפעת המילה על הטהרה, כדלעיל).
ג. להבנה זו השלכות על משמעות קרבן חטאת של יולדת.- קרבן הקיים בכל קבוצה זו וממילא אינו קשור לחטא כלשהו אלא לחיטוי. כמו שפגישות מכובדות/מדיניות כוללות החלפת מתנות כך מפגש עם הקב"ה כולל מתנת עולה והתחטאות חטאת.
מצד שני
יש ביולדת דין מיוחד של טהרה חלקית, דמי טוהר, בדומה לחלקיות המצויה בהסגרת מצורע ובית מנוגע.
התורה מצאה לנכון למקם את יולדת ליד נגעים מתוך דמיון זה

כעת נשוב למשמעות המרכזית שהתחדשה בדיני נגעים, מעמד הכהן בטהרה, ונתייחס לכך בחלק הבא.

חלק ב'

לאחר שסקרנו את מרכיבי נושא הטהרה, נבקש להתייחס למיקומו בספר של הנושא כולו
את המושגים טומאה וטהרה לא פגשנו עד כה בתורה (מלבד אצל נח, שהחיות הטהורות ושאינם כאלה הם כנראה נגזרת של ההגדרות פה, וםעם אחת אצל יעקב האומר לביתו להסיר את אלהי הנכר "והטהרו והחליפו שמלותיכם").
מה נתחדש פה שהוביל להופעתם? המקור הראשי לכך הוא ביום השמיני, לאחר מות שני בני אהרן:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם
וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: (ויקרא י, ח – יא)

ההבדלה בין טומאה וטהרה מוזכרת פה ככותרת. כל הדינים המפורטים בהמשך הם פירוט של כותרת זו. על כן עלינו לבדוק את ההקשר של הכותרת. פסוקים אלו מכילים שלש הוראות: איסור כניסה שתויי יין לקודש, הבדלה, הוראה.

ישנן שלש אפשרויות:
א. צו ה' לאהרן על כל חלקיו הוא תוצאה של השראת השכינה ביום השמיני. עד כה הם לא נצרכו כי לא שרתה שכינה. ברגע ששרתה, היא חייבה את הקרובים לה בדרגה גבוהה יותר. האחראים על המעבר הם הכהנים.
ב. צו ה' לאהרן על כל חלקיו הוא תוצאה של מעשה שני בניו, נדב ואביהוא. מכאן למדו חז"ל שהם נכנסו שתויי יין ובעקבות זאת מוזהר אהרן. שתי ההוראות האחרות מובנות כהשלכות של ההוראה הראשונה.
ג. הוראת שתויי יין היא תוצאה של מעשה בני אהרן, שתי ההוראות האחרות הן בגלל השראת השכינה.

אנו נוטים לאפשרות ב', שכל שלושת ההוראות, ככותרות וכפירוט, הן תוצאה של מעשה בני אהרן. כך ביארנו גם בעיוננו לפרשת שמיני, שם בוארו הדברים על רקע חטא אדם הראשון בגן עדן.
עיקרי העיון לשם הנוחות:
א. חטא בני אהרן היה מובנה בתהליך וכמעט הכרחי בשעת השראת השכינה.
ב. החטא, עם כל הקושי במעשה ובתוצאותיו, הוא שאיפשר, ורק הוא, תהליך של השתלמות לקראת מפגש נכון יותר עם בורא עולם.
ג. ניחום משה לאהרן "בקרובי אקדש" הייתה הצבעה על ייחוד מעלתם של בניו כיוון שגם בשביל לחטוא במעמד שכזה צריך להיות בעל מדרגה מיוחדת.

להבנתנו, תהליך ההשתלמות שנוצר בעקבות המשבר הוא הבא לידי ביטוי בדברי ה' לאהרן !

בטרם נבאר את מאפייני התהליך, נצביע על קושי מסויים בדברי ה' לאהרן.
לכאורה אין שום קשר בין ההוראה הראשונה לשתי האחרות !   רש"י מבאר את המעבר "ולהבדיל" מההוראה הראשונה לשניה במשמעות של "כדי", דהיינו אל תיכנסו שתויי יין כדי שתוכלו להבדיל ולהורות. אך ההקשר והתחביר אינם משאירים אפשרות זו נקייה מקושי.

יותר נראה לומר שאכן אין שום קשר בין ההוראה הראשונה לזו שבאו אחריה. נראה יותר שהמשך ישיר של הוראה זו היא הפתיחה של פרשת אחרי מות. נביא את הפסוקים ברצף:

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם

…וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ … וְלֹא יָמוּת … בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ …

הסגנון דומה, בשתי המקומות פותח הצו באהרן ובניו ומסיים ב"חקת עולם לדרתיכם".

לעומת זאת, שתי ההוראות האחרונות של צו ה' לאהרן נראות כקטועות ראש. כביכול היה כתוב שם מלכתחילה צו אחר:
הקב"ה ממנה/ מפקיד/ מצוה את אהרן ובניו על: א. עבודת המקדש, ב. "ולהבדיל בין הקדש…" ג. "ולהורות את בני ישראל…".

לפי דברינו "מלכתחילה" חטא בני אהרן גרם לשתי קבוצות צווים: א. דרכי כניסה לאהל מועד ולקודש. ב. דיני המינוי לאהרן ולבניו ולדורות. אלא באה התורה וכתבה את שתי הקבוצות באופןן שקבוצה א' נקטעת בתחילתה, מובאים דיני טומאה וטהרה, ולאחר מכן חוזרים לקבוצה א'. לאחר מכן חוזרת התורה להבדלת הקודש והחול.

התורה קטעה מהקבוצה השניה את צו המינוי על המקדש, כיוון שבו כבר עסקנו בשבעת ימי המילואים, והותירה את מה שנתחדש כעת בעקבות מעשה בני אהרן. מה נתחדש לגבי תפקיד הכהנים בעקבות נדב ואביהוא? היציאה מן המקדש !

החידוש בדיני נגעים הוא חלקו של הכהן בתהליך הטהרה, והחידוש המרכזי בחלקו של הכהן הוא שאין בהכרעתו בין טמא לטהור שום קשר למקדש !. הוא יוצא מן המקדש לראות את הבית הנגוע, הוא מתפנה מעבודתו במקדש כדי לראות את נגעי האדם הבא לפניו והוא גם צריך לצאת ולהסתובב בכל רחבי הארץ בשביל להורות את ישראל את החוקים אשר צוה אום ה'.

יציאת הכהן מן המקדש, היא כשילוחו של אדם מגן עדן אל האדמה אשר לוקח ממנה. החטא היה קשור בתחושת שייכות יתר למשכן, והעונש הוא להתחיל מחדש את המסע אל הקדש הקודשים מבחוץ, מהיציאה החוצה אל העם ואל מרחבי מגוריו.

האש והמים כהתגלות אל האדם – בפתח ספר ויקרא (ג)

שלושה מושגים מרכזיים מרכיבים את חלקיו השונים של ספר ויקרא:
כפרה, טהרה וקדושה.
בהמשך נחזור ונתייחס אליהם.

כפי שציינו כבר, ההתגלות הא-להית אל האדם מתבטאת באש. ביום השמיני מחכה העם להשראת השכינה במשכן שהקים, והציפיה היא לאש שתרד מן השמים. כשאליהו עושה ברית מול העם, כשמנגד ניצבים נביאי הבעל והשאלה היא מי הא-להים ו"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?", ההוכחה לא-להים היא ירידת אש מן השמים. כשזו יורדת אחרי תפילת אליהו, קורא העם "ה' הוא הא-להים".

האש בטבעה פועלת על ידי הבעירה והחום. האם האש מועילה או מזיקה, מיטיבה או מרעה? השאלה כמובן טמונה במינון וביכולת השליטה בה. האש יכולה להשמיד, כמו את סדום, ויכולה להרוג, כמו את בני אהרן. האש יכולה להאיר ולהדריך, כמו עמוד האש ביציאת מצרים. לעיתים, אותה אש בדיוק עושה את הפעולות ההפוכות בו זמנית, כמו האש ביום ה' הגדול והנורא, שבו השמש תלהט את הרשעים, ומנגד תזרח שמש צדקה ומרפא בכנפיה לדורשי שמו ית'.

האש היא ביטוי להתגלות ה' אל האדם. השריפה והכילוי הם דרך הפעולה של התגלות זו. האש, בהתגלותה, יכולה לאכול ביום השמיני את הקרבנות שעל המזבח, אך יכולה גם לאכול את בני אהרן.
אם כך ואם כך, מבריאת העולם ועד היום השמיני הקב"ה הוא שהתווה את גובה הלהבות. החידוש של ספר ויקרא הוא שהקב"ה מפקיד בידי בני ישראל את השליטה על גובה הלהבות ועל עוצמת ההתגלות הא-להית. הפקדה זו ושליטה זו נושאות בחובן אחריות עצומה. מצד הכהנים ומצד העם.

אבל לא רק האש במעמד כזה, דהיינו אוצר טבע בעל עוצמה המשמש להתגלות ה' אל האדם וביכולתו גם לתת חיים וגם להרוס אותם וההבדל בין השניים הוא שאלה של מינון ושליטה. גם המים הם כאלה. המים יכולים להשמיד, כמו את דור המבול והם יכולים להציל כמו את הגר בבאר לחי ראי בהתגלות המלאך ואת בני ישראל במרה ובמי מריבה. לעיתים אותם מים מתפקדים בכיוונים מנוגדים בו זמנית. הם יכולים להטביע את פרעה וכל חילו ומצד שני לאפשר לבני ישראל את הגישה אל ארץ ישראל.

גם המים הם ביטוי להתגלות א-להית, כמו אצל גדעון בגיזת הצמר או בגיבוש לוחמיו למלחמה. כמו גם "אם בחקתי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם". זה גם נותן הבנה אחרת בקריעת ים סוף, כשבני ישראל עוברים את הים בחרבה "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הכוונה היא למים פיזיים המקיפים אותם, אך גם לנוכחות א-להית המקיפה ומגינה עליהם.

לעיתים האש והמים פועלים במקביל ובנפרד זה מזה לאותה מטרה, כמו אצל דור המבול הטובע במים מחד, ומאידך בסדום ועמורה המומטרות ( לשון מטר !) אש וגופרית .לעיתים הם פועלים את פעולתם יחד, ובמקביל מבטאים התגלות א-להית, כמו במכת ברד, כשהאש מתלקחת בתוך הברד או אצל אליהו, כשבנוסף לאש היורדת מן השמים הוא גם מציף את המזבח במים (מכאן משמע שהמים ששם אליהו במזבח לא היו רק כדי להעצים את הנס ולהראות שהאש תאכל את הקרבן למרות המים שבמזבח, אלא הוא ביקש להביא לידי ביטוי נוכחות א-להית גם על ידי אש וגם על ידי מים

בטבעם, המים והאש, על אף הדמיון בתכליתם ואולי דווקא בגלל זה, הם הפכיים, נוגדים וסותרים זה את זה. המים מכבים את האש והאש מאדה את המים. וכך גזרה חוכמתו יתברך, שאם לא כן, והמים היו כמו שמן בטבעו, הרי שהעולם לא היה מסוגל לעמוד בפני שני גורמים אלו אילו יצאו לכלות את העולם.

שלושה חלקים יש בספר ויקרא. שניים מהם הזכרנו. הראשון מתמקד באש והשני מתמקד במים ! בצורה מוכרת יותר נאמר: החלק הראשון, עד אמצע פרשת שמיני, מתייחס לקרבנות הנאכלים על ידי האש. השליש השני, מאמצע פרשת שמיני ועד סוף פרשת מצורע, מתייחס למושגי טומאה וטהרה, שהפער ביניהם מתבטא בטבילה במים. הבדל משמעותי נוסף: עולם הקרבנות, המתוחם בתוככי המשכן, מוקדו הוא האש היוקדת על המזבח. עולם הטומאה והטהרה של היולדת, המצורע, הזב, הזבה והנידה, מצוי במרחב הכללי שמחוץ למשכן, ועיקרו הוא המים.

את חציו הראשון של הספר מסכמת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים המכפר על כל ישראל. שני מושגים מרכזיים מנחים את עבודת הכהן ביום הכיפורים: כפרה וטהרה. הדברים שהוא עושה הכי הרבה באותו יום הוא העלאת קרבנות על אש המזבח והטבילה במים. הכהן והעם, האש והמים, המשכן והעולם שמחוצה לו נפגשים יחד ביום הכיפורים לעצב את ההתגלות הא-להית בעולם בסוף שנה ולקראת שנה.

אף שהצבנו את האש במשכן ואת המים בעולם הכללי, הרי ששניהם נמצאים בכל אחד מהעולמות. סמוך למזבח עליו יוקדת האש, עומדים הכיור וכנו עם מים המוכנים לטהרה. המים משרתים את האש, שהיא במוקד. בעולם הטהרה, המים הם המרכז והזקוקים לטהרה מחכים עד הערב שמש בשביל להשלים את טהרתו. אך הם לא יוכלו להיטהר בטרם השלימו את הבאת קרבנם ביום שלפני כן. אש המזבח אוכלת את קרבן היולדת, המצורע וכו' והיא המכשירה אותם למעשה הטבילה שבלילה שלאחר מכן.

ספר שמות הכין את בני ישראל והכשיר את הקרקע להעברת הסמכויות המתבצעת בספר ויקרא. הקב"ה מעביר את השליטה על עוצמת הנוכחות הא-להית בעולם לבני האדם. העברת השליטה, היא בהכרח גם העברת האחריות על שליטה מאוזנת, מבוקרת ותואמת מציאות וממילא גם אחריות לעולם ולבני אדם. תחילה מעביר הקב"ה את השליטה על הנוכחות הא-לוהית במשכן, על האש. לאחר מכן מועברת השליטה על הנוכחות במרחב הכולל של הטהרה, על המים.

אבל אלו רק שני חלקים של ספר ויקרא מתוך שלש.
החלק השלישי מתחיל בפרשת קדושים והוא מתרכז, כצפוי, במושג "קדושה" !. קדושת האדם, קדושת הזמן וקדושת המקום.
אם בשני החלקים הקודמים הקב"ה העביר לאדם את השליטה על עוצמת ההתגלות הא-לוהית אל האדם ואת השלכותיה, דהיינו כפרתו וטהרתו, הרי שזה היה רק בגדר "הכשר מצווה". בחלק השלישי של הספר, בעולם הקדושה, מעביר הקב"ה לידי אדם את יכולת השלטת ההתגלות הא-לוהית על המרחב שמחוץ לו.
ובמקום אחר נרחיב.

%d בלוגרים אהבו את זה: