Posts Tagged ‘יהושע’

חג הכניסה לארץ – הפטרת ראשון של פסח

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, יז) ; "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל " (שם, כד-כז). הרי שעל השאלה 'מדוע עושים את הפסח?' עונה התורה שהוא זכר ליציאת מצרים. כך גם נאמר בליל הסדר: "מצה זו על שום מה?" ונענה שלא הספיק הבצק להחמיץ כי לא יכלו להתמהמה כי גורשו ממצרים. נמצא שחג הפסח והמצות כולו הוא זכר ליציאה ממצרים. מעניין, שארץ ישראל, מטרת היציאה ממצרים, אינה כלל מעניין ליל הסדר ואינה בעיקר ההגדה. החג מוקדש לעצם היציאה לחירות, בלי קשר ליעד ולייעוד.

הבה נסכם כרונולוגית את שלבי אותו אירוע : א. "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". ב. "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה". אך מלבד השמירה, אנו למדים מהפטרתנו (יהושע ה): "כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים" ממצרים. משמע שלפני היציאה נצטוו ומלו עצמם, אף שהדבר אינו מפורש. יש להניח שעשו זאת בי"א ניסן והתאוששו לרפואה במשך שלושה ימים עד יום י"ד. ג. "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם", אכלו אותו אחרי צאת הכוכבים, ובחצות עבר ה' לנגוף את מצרים. ד. ביום ט"ו, בעצם היום, יצאו ממצרים ואכלו מצות כי לא יכלו להתמהמה. לאחר ימים עברו את הים ביבשה ועברו מארץ נושבת לעבר המדבר. מאז אנו שומרים את חג המצות זכר ליציאת מצרים.

אמנם, ההפטרה מלמדת על פסח אחר לחלוטין. פסח של כניסה לארץ ישראל. אלא שפה המיתווה הוא הפוך – קודם עוברים את הירדן בחרבה כדי לצאת מהמדבר לארץ נושבת ורק אח"כ עושים פסח. וכך הוא סדר המאורעות: א. "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל" (יהושע ד, יט). ב. "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ… וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ה,ב). מעשה המילה מתואר לפני שחיטת הפסח בי"ד בניסן, כך שיש להניח שמלו בי"א (כדעה בבבלי, או עוד בי' כבירושלמי) והתאושש לרפואתם שלשה ימים עד יום יד. יש לציין שבתיאור המילה, יותר משמודגש עצם המעשה, מושם דגש על הצורך בו – על שכל הנימולים הקודמים, יוצאי מצרים, מתו בחטא המרגלים כלפי העלייה לארץ, שרק הראויים להיכנס לארץ, ילידי המדבר, נימולו כעת. ג. "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ". (ה, י). אכילת הפסח היא ההכנה לדבר העיקרי שיבוא "ממחרת הפסח" – האכילה מתבואת הארץ. ד. "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יא). להבנתנו בפשט, בעצם יום ט"ו אכלו מצות וקלוי מתבואת הארץ (שלא כרמב"ם בהלכות ואחרים שאכלו רק בט"ז). למה אכלו מצות? כי עד עכשיו אכלו מהמן ולא היו צריכים להכין כלום. פתאם, בבקר יום ט"ו לא ירד מן. צריך מהר להכין ארוחת בוקר לכל האוהל. מה אופים מהר? מצות. כי לא יכלו להתמהמה. לפנינו פסח ארצישראלי מוחלט. ללא כל קשר ליציאת מצרים (עד כדי הדגשת מות כל יוצאי מצרים בתיאור המילה). זהו חג המקביל בזמן ובאופי לקודמו, אבל עם תשובה אחרת לשאלה מדוע עושים את הפסח ומדוע אוכלים מצות. יש פסח החוגג את נקודת היציאה ממצרים ויש החוגג את נקודת הסיום בכניסה לארץ.

למעשה, ההפטרה מוסיפה רובד נוסף על הרובד הקיים לפסח. אלו שני רבדים שכל אחד מהם הוא סיפור עצמאי סגור. אבל שני הרבדים חוברים לחג אחד של יציאה לצורך כניסה.

גם בעל ההגדה, בדרך נפלאה ומתוחכמת, ביטא את הרעיון הזה. עיקר ה'מגיד', שהוא סיפור יציאת מצרים, מבוסס על פרשת ביכורים שבספר דברים, פרק כו: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם… ". וגם אם זה קורה מאות שנים אחרי הכניסה לארץ, עומד היהודי ואומר: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ…". ואז מגיע 'מקרא ביכורים', העומד במרכז ה'מגיד" של ליל הסדר: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (כו, ה-ח). הסיפור הוא סיפור יציאת מצרים, אבל התשתית שלו היא "והיה כי תבוא אל הארץ… כי באתי אל הארץ". שני קצוות שהם אחד.

חג שמח

"והגית בו יומם ולילה" – הפטרת וזאת הברכה / שמחת תורה

קישור ההפטרה (יהושע א) לפרשה המסיימת את התורה הוא, לכאורה, מתבקש וברור. ההפטרה מתקשרת לרצף התורה, היא עוסקת בהשלכות מותו של משה ובהתווית הנהגתו של יהושע, מחליפו של משה. כמו כן מרמזת ההפטרה, שלצד הרצף המעגלי של קריאת התורה, החוזרת לבראשית עם סיומה, יש גם רצף קווי, אל עבר ספרי הנביאים, שיש להמשיכו במקביל.

אך קישורים אלו משקפים התייחסות למאפיינים חיצוניים של פרק א' ביהושע ומתעלמים מעיון הפרק במקומו ובהקשרו ומזיהוי הקישור לפרשה על רקע זה. להלן נבקש לבחון את הפרק, לא מצד היותו זנב לתורה, אלא ממקומו כפותח ומלמד על ספר יהושע כולו.

עיקרו של הפרק הוא דברי חיזוק ליהושע לקראת המעבר ההיסטורי אל ארץ ישראל. ארבע פעמים נאמר בפרק ליהושע האיחול והציווי "חזק ואמץ". בפעם השלישית נאמר הדבר ע"י הקב"ה במסגרת הבטחה שה' יהיה איתו ושאיש לא יקום כנגדו. בפעם הרביעית נאמר אותו הדבר ע"י בני גד ובני ראובן. הם, מבלי דעת, מאששים מצידם את אותה הבטחה, שהעם איתו ושה' יהיה עימו.

יהושע זקוק להבטחה שהעם איתו ושלא יתייצב איש בפניו, כיוון שהוא עומד בפתח מציאות שלא הכיר. עד כה היו כל ישראל מקובצים במחנה אחד, במיתחם אחד, רואים זה את זה, מגבים ומגובים. במרכז שכנה השכינה וההנהגה והכל היה מרוכז, ממורכז, ריכוזי ותחת שליטה. המעבר לארץ הביא לפרישה רחבה של העם על פני כל הארץ. יש מיקום מרכזי, אך תדירות ההגעה אליו פוחתת משמעותית. כל משפחה ושבט יושבים במיתחם משלהם ובמרחקים שממוססים את עוצמת המירכוז והריכוזיות. עוצמת השליטה המרכזית פוחתת משמעותית ויש מקום לעליית כוחות אלטרנטיביים הרוחשים בעם מתחת לפני השטח עוד מימי דתן ואבירם ושותפיהם.

יהושע נצרך גם להבטחה שה' עימו. כל תקופת המדבר, נוכחות השכינה הייתה מורגשת, המציאות הכללית הייתה מציאות ניסית. הכניסה לארץ ישראל עיצבה מציאות חדשה של חיים ניסים ושל שכינה המתגלית על פי הצורך. המנהיג אינו צמוד, בהתנהלותו ובמגוריו, למשכן ואפוד הכהן הגדול אינו זמין תדיר. יהושע, שהיה רגיל למציאות המדבר, צריך היה את החיזוק לקראת השינוי המשמעותי שעמד להתחולל.

שתי פעמים נוספות נאמר ליהושע "חזק ואמץ". פעם ראשונה ביחס להנחלת העם בארץ, ופעם שניה ביחס לשמירת התורה. כל אחד מהנושאים צריך היה חיזוק לכשעצמו. כיבוש הארץ מידי עמי כנען והנחלת הארץ לעם הייתה משימה מורכבת ולא פשוטה. במקביל, הנחלת התורה ושמירתה בעידן שלאחר מות משה, גם הוא חייב הערכות והתאמה. אך עיקר החיזוק והאימוץ נדרש לשילוב שבין שני הנושאים, להקפדה מקבילה בו זמנית גם על כיבוש הארץ וגם על שמירת התורה.

המפגש בין המציאות שתיווצר עם ההתנחלות בארץ לבין שמירת התורה, בה עסקו עד כה בתנאי מדבר, הוא בעל סיכון בעוצמה שכמעט לא ניתן להתמודד עימה, ומצב ישראל בתקופת השופטים יוכיח זאת. ספר יהושע בסופו מעיד שהעם שמר על דרך ה' כל ימי יהושע והזקנים שעימו. הקריסה אמנם התרחשה לאחר מכן, אך עצם היווצרותה מעיד שלא הייתה הצלחה באתגר ההיערכות לקראת שלב זה בתולדות העם. ככל הנראה גם בימי יהושע האתגר לא היה פשוט. הקב"ה מורה ליהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ" (יהושע א, ח). תכלית הוראות "לא ימוש… והגית בו יומם ולילה" אינה כפי שיש המפרשים אותן היום כדי לקיים מצות תלמוד תורה ללא הפסק, אלא כדי לשמור לעשות בהתאם לכתוב בה. "לשמור לעשות" משמעו לשמור על תיאום נכון בין המציאות לתורה. בעידן של תמורות יש צורך בבקרה מתמדת וברגישות מיוחדת שהתיאום הזה יישמר. לעיתים צריך לעצב בעיקר את המציאות, לעיתים להתאים פתרונות הלכתיים למציאות. אם כך ואם כך, האתגר הזה הוא שמחייב "לא ימוש.. והגית בו יומם ולילה".

נמצא הפרק הראשון של ספר יהושע ממוקד ב"חזק ואמץ" בהתמודדות מול מציאות ונתונים משתנים. עצם ההנהגה, עצם הנחלת הארץ ועצם שמירת התורה מחייבים עידוד ותמיכה משמעותיים, אך לא הם האתגר הגדול. ההתמודדות היא בעיקר בשמירת איזון נכון אל מול אתגר המסורת והשינוי.

גם הפטרת פרשת בראשית עוסקת באתגר העומד בפני גולי בבל הנקראים לעלות אל ארץ ישראל. גם הם צריכים להבין את משמעות המציאות המשתנה ולדעת להתמודד איתה ולהערך לגאולה אפשרית.

הפטרת סיום התורה, בשילוב הפטרת תחילתה, באות ללמד שמעבר לידיעת כל התורה כולה, מתחילתה ועד סופה, יש לפנינו את החובה להגות בה יומם ולילה על מנת להעמידה בהלימה למציאות המשתנה מפעם לפעם.

ריגול זה, על שום מה? – הפטרת פרשת שלח

אם חשבתם שהפטרתנו (יהושע ב) נחמדה, קלילה ופשוטה כיוון שאופייה סיפורי והיא אינה מנביאים אחרונים, חישבו שנית, כי הסיפור אינו מובן לחלוטין !

הבה ונשאל שאלה בסיסית: למה ולשם מה שלח יהושע מרגלים? אנא אל תמהרו לענות, כיוון ש-: א. ברור שהאפשרות לא להיכנס לארץ, מפני חוזק יושביה, לא עמדה על הפרק. ב. אין ספק שלא עלה החשש שמא לא תיצלח הכניסה, שהרי הקב"ה הבטיחו על כך בפרק א'. ג. תסכימו גם שהמטרה לא הייתה איסוף מודיעין מבצעי, כי הם לא מדווחים בכיוון זה וגם חשיפתם המוקדמת לא איפשרה מלאכת איסוף. ד. וזה עוד לפני שהזכרנו שלא היה בכלל צורך במודיעין מבצעי, שכן כל הכיבוש היה בנס מוחלט. ה. אז מה נשאר? שהמטרה הייתה לעודד את העם ולהעלות מורל? זה בעייתי כי זה אומר שהשליחות הייתה בעצם פיקטיבית ותוצאתה כבר ידועה וגם אין רמז למורל ירוד של העם. ו. עידוד ליהושע? אתמהה, וכי לדברי רחב הזונה הוא צריך לאחר ארבעים שנה והבטחות מה'? נו, אז איזה צורך ואיזה יעד שירתו המרגלים?

 

אנו מניחים באופן פשוט ולאור המתרחש בהמשך הספר, שמלחמה כנגד יריחו הייתה מובנית בתכנית הכניסה לארץ מראשית ושהאפשרות להיכנס לארץ ולהתיישב בה מבלי שיהיה צורך להילחם לשם כך אינה בגדר סבירה ושיהושע אף לא טרח לקרוא לשלום ליושבי הארץ. אבל ברצוני להציע שפרק ב' כן בוחן את האפשרות הזו.

ידוע היה שיושבי הארץ שמעו על יציאת מצרים שהתרחשה לפני ארבעים שנה. אז, תגובתם הייתה הלם מוחלט וחוסר אונים: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרעך ידמו כאבן". התקווה הייתה שארבעים השנים שעברו יהיו, כמו עבור עם ישראל שנדד במדבר, תקופת הסתגלות והערכות לכניסה לארץ העתידה להתרחש. הציפיה הייתה שעמי כנען לא ישארו נטועים בעמדת הפחד, ההכחשה, ההתעלמות וההתנגדות לעם ישראל אלא יהיו מסוגלים להכשיר עצמם לאתגר גדול יותר של הצטרפות למהלך הא-להי וגיבוי עם ישראל בכניסתו לארצו. האתגר הונח לפתחה של יריחו, העומדת בשער הארץ, שתוליך את המהלך הגדול הזה או לפחות תשמש זרז משמעותי להתממשותו. אמנם, בראייה פוליטית ומדינית "מפוכחת" ההיתכנות של אפשרות זו היא הזוייה לחלוטין וכל המסתמך עליה למעשה הוא חסר אחריות וראיה תבונית כלשהי, אבל רחב והגבעונים יוכיחו שהיא לא הייתה מופרכת לחלוטין. היא פשוט הייתה מעבר ליכולת הנפשית וההנהגתית של מלכי הארץ.

מרגלי יהושע לא נשלחו ליריחו בשביל לאסוף מודיעין מלחמתי והאפשרות שלא להיכנס לארץ דרך יריחו לא עמדה על הפרק. השאלה הייתה רק האם הכניסה תיעשה עם יריחו או למרות יריחו!. לעבר יריחו נשלחו 2 אנשים, כמו משה ואהרן הבאים לפני פרעה בשעתו, על מנת לבחון האם משהו השתנה ביריחו במשך ארבעים השנים שחלפו והאם ישנה היתכנות למהלך הגדול. המרגלים לא נצרכו לפעילות איסוף מודיעין מאומצת. הם נדרשו בעיקר לחוש את הלך הרוח שבעיר, לשקף אותו ולפעול לפיו. דווקא בגלל זה הם פנו מיידית וישירות  למקום הכי המוני בעיר, לבית המרזח שניהלה מאדאם רחב.

רחב עומדת בחזית הסיפור כיוון שהיא משקפת את שני הצדדים. היא המלמדת את מרגלי יהושע על המצב הכללי בעיר והיא המשקפת את מה שקיווינו שיהיה נחלת הכלל. רחב היא הביטוי והפוטנציאל להתממשות המהלך הגדול.

רחב, כמו נח ולוט, היא מאלו שעמדו בודדים מול הלך רוח עוצמתי שאנשים רגילים אינם עומדים בפניו וגם ניסו לבטא אותו. בזכות עמדתה זו היא ניצלה מההפיכה.

המרגלים, בסוף פרק ב', חוזרים ליהושע ומוסרים בדיוק את מה שסיפרה להם רחב. את מה שהם כבר ידעו מלפני ארבעים שנה, בשירת הים.

למעשה, שום דבר לא השתנה במהלך אותו זמן. זו הייתה ההחמצה הגדולה של יריחו ועמי הארץ, אך גם הטרגדיה החוזרת של "מעשה ידי טובעים בים/בהריסות" ולא נוטלים חלק בחזון "וכל בני בשר יקראו בשמך".

 

האם זה גם מה שקרה לבריטים לפני כשבעים שנה? האם הם היו יריחו של ימינו, בעומדם בשערי הארץ מעבר למים, רק בצד הנגדי/ בגבול המערבי שלה? האם פיצוץ מלון המלך דוד וקריסתו הוא רמז לכך? וווינגיט… הוא היה רחב של ימינו?

 

בין נביא ה' לנביא עצמו – לפרשת בלק

מיוחדת היא פרשתנו מכל הפרשות שבתורה. ייחוד שהינו לאו דווקא בתכניה או מסריה אלא יותר בנתוניה החיצוניים. זו הפרשה היחידה בה ישראל מהווים מושא העניין ולא הנושא או הנשוא. יש בה התרחשות בין שני צדדים חיצוניים הדנים בעם ישראל ומתוך כך אנו למדים על אופיו של עם ישראל, אך אין פה מעורבות ישירה של ישראל. מתוך כך עולה השאלה מה באה הפרשה ללמדנו? אמנם ניתן לומר שיש להכיר גם ביחס האומות כלפינו ועוד יותר כשמדובר במחמאות, בהערכה חיובית ובברכות, אך לגופו של ענין זה לא כל כך קשור ליעדיה ומטרותיה של התורה. התורה מתמקדת במהלך התפתחותו של עם ישראל ובדרכו אל ארצו, ולפי זה ספור הפחד של בלק והסיוע מבלעם, שישראל אינם חלק פעיל בו, אינם מתאימים לתשתית הספרותית רעיונית של התורה. באופן עמוק יותר אין השאלה נפתרת שכן עדיין נשאלים אנו מה תורמת פרשה זו לעבודת ה' שלנו? מה אני אישית אמור ללמוד ממנה למעשה, מעבר להכרת האירועים?

אך גם במהלך הפרשה יש לדון, שכן לא הכל ברור בה –

ראשית, חז"ל בדרשותיהם מרכיבים על בלעם דמות קשה מאד עם אופי ונתונים ערכיים מאד בעייתים. ודומה שמפשט הכתובים, בקריאתם ללא מדרשי חז"ל בצמידות. לא מתגלה בלעם כל כך בעייתי. סך הכל הוא טוען וחוזר וטוען כל הזמן את העיקרון שאך את אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר. ואף שלפני ברכתו השלישית אין הוא הולך כפעם בפעם לקראת נחשים, כיוון שרואה הוא שטוב בעיני ה' לברך את ישראל ועל כן הוא מנסה "לעקוף" משוכה זו, אך סופו של דבר הוא מברך את ישראל ואפילו אומר לבלק שהוא כבר הסביר לו קודם שלא יוכל להמרות את פי ה'. אז מה כל כך רוצים ממנו? לכאורא צריך היה לשבח אותו, שכן גישתו שהוא אומר רק את מה שה' מורה לו, היא עמדה נבואית אמיתית שבאופן מובהק סותרת את עמדת האלילות שניתן לכפוף את האל לרצון האדם באמצעות קורבנות או דרכים אחרות. יכולתו של בלעם לומר שהוא לא מבטיח מראש את התוצאות, גם אם במחיר כספי והערכתי רב מאד, מראה דווקא גדולה אנושית וגם "מקצועית".

שנית, ספור האתון בדרך. לשם מה צריך את כל זה? מה יש בשליחות המלאך ודבריו שמחייבים ביצוע של דבר כזה? מה רע במה שהיה אתמול ושלשום? הרי אם המטרה היא לומר לבלעם שלא יקלל את העם או שיאמר רק מה שה' דובר אליו, הרי זה כבר נאמר וגם בלעם מסכים לכך ואמר זאת לשרי בלק, אז למה צריך כזה נס ייחודי ופלאי של פתיחת פי האתון? מה שהתרחש בליל אמש ובליל שלשום יכול להתרחש גם הלילה או מחר, למה כזה נס?

אבל יותר מזה, גם אם נמצא סיבה למה היה צריך דווקא מהלך ניסי שכזה, הרי שהוא מיותר מ"מה נפשך". שהרי אם המטרה הייתה להכריח את בלעם לחשוב טוב על ישראל, הרי לא הצלחנו בכך, שהנה לפחות בפעם השלישית אנו רואים אותו משתדל להתחמק מברכה, ואם המטרה הייתה שבפועל יברך ולא יקלל, הרי שזה קרה גם ללא נס האתון והמלאך. גם אחרי הפגישה עם המלאך צריך היה לשים בפי בלעם ברכות בעל כרחו ושלא על דעתו, אז מה תועלת הייתה בנס מיוחד זה?

חוץ מזה, שלישית או רביעית, איך בלעם עצמו חושב שהוא יצליח לקלל את ישראל כאשר הוא מודע לכך בעצמו שהקב"ה אינו רוצה לקלל אותם והוא חייב לומר רק מה שהקב"ה ישים בפיו? הרי זה תרתי דסתרי? (חז"ל עונים על כך בזה שידע לכוון לאותו רגע קצר בו הקב"ה זועם וחשב לנצל פירצה זו, אך עדיין, לכאורה זה לא תואם את הלך מחשבתו הכללית.).

ברצוני להציע ביאור של השתלשלות הפרשה המבוסס על שתי הנחות מוצא[1]: א. שמלכתחילה, בלעם לא ידע, לא הכיר ולא היה לו שום מושג מי זה עם ישראל ובמה מדובר. הוא היה אובייקטיבי לחלוטין ב. מלכתחילה, בלעם היה אדם ישר ורציני, מקצועי מאד ונאמן לתפקידו. נתונים אלו הצדיקו את היותו בעל שיעור קומה בנבואה.

אבל כל זה היה מלכתחילה. על בסיס זה נחל את סיפור הדברים ונהלך צעד אחר צעד להבין את המתרחש.

 מפשט הכתוב משמע שבלעם אינו גר באזורנו וכלל אינו יודע על עם ישראל. כך אנו למדים מהמקום בו הוא גר ואליו נשלחים שרי בלק ומדין – "ארץ בני עמו". הפרשנים חלוקים בשאלה האם מדובר בארץ בני עמו של בלק או בבני עמו של בלעם, אך לא רחוקה הסברא שהמלה "עמו" אינה משמשת כאן כצירוף סמיכות של שתי מילים ובמשמעות "העם שלו", אלא "עמו" זהו שם מקום המבוטא פה. וסוברים החוקרים שהמקום הקרוי "ארץ בני עמו" מצוי באזור גדות נהר הפרת, בצפון העולם המיושב של אותה תקופה. כך גם מעיד בלעם בדבריו: "מן ארם ינחני בלק", דהיינו בלעם בא מאזור ארם נהריים או הסביבה, מכל מקום אין הוא מאזור מצרים והפריפריה אלא מקצה עולם אחר לחלוטין. על חוסר הכרתו את המתרחש באזורנו ניתן ללמוד מדברי בלק אליו: "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ". אין מדובר פה על "העם", בה' הידיעה, שיצא ממצרים וסיפורו מוכר, ללא ספק, לכל עמי הסביבה, אלא יש פה דווח נתונים על איזשהו עם שיצא ממצרים והמתרחש עמו לאדם ששומע על כך לראשונה. בלק פונה כל כך רחוק, כיוון שכל הכוחות הדרומיים של העולם, הן הצבאיים והן הדתיים כולל חרטומי המעצמה, לא עמדו בפני יכולות העם הזה והוא מקווה שהכח שיגיע מן הצפון, בראשות הנביא הגדול המקביל לחרטומי הדרום, יצליח בדרכו שלו במקום בו נכשלו הדרומיים[2].

רוצה לומר שבלק שולח דברים לנביא היושב רחוק מאד מהאזור ושאינו מודע למתרחש בו, ומבקש ממנו לבא ולהתערב לטובתו. בלעם, שהוא איש מקצועי מאד ומכובד מאד, מחזיר תשובה ברורה לבלק: דע לך שבקשות מעין אלו אני מקבל תדיר מממלכות שונות באזורי. לעיתים אני אף מקבל את אותה בקשה משני צדדים הנלחמים זה בזה באותה שעה וברכה לזה הרי היא קללה לזה. אני מספר לך כל זאת כדי שתבין שאני איני מערב שיקולים אישיים בתוך מלאכתי. אני עובד מקצועית נטו ודרך עבודתי היא על פי אשר יאמר לי האלהים ואותו ורק אותו אני מוסמך לומר כאיש מקצוע המחוייב אך ורק למקצועו. על כן איני יכול להענות לבקשתך, כיוון שאיני יכול לומר בוודאות שאכן אהיה לטובתך. זוהי תשובתו של בלעם לשרי בלק עוד בפגישתם הראשונה בערב הראשון שלהם אצלו, אך הוא מציע להם לישון אצלו, אולי במהלך הלילה יוכל לבדוק האם העתיד צופן טוב לבלק ועמו ואז גם יקל עליו לדעת מה לעשות.

אלא שבלילה בא הא-להים אל בלעם  ומבהיר לו שלא יכניס ראשו לספור הזה. מדובר בעם שמגודר כ"ברוך הוא" ואין לקללו, כך שאין תועלת במעורבותו לטובת בלק. בלעם לא מוסר לזקני מואב את כל שעבר עליו בלילה אך הוא מבהיר שוב, ביתר חדות ואולי אף ברמז קל על מה שנודע לו, שהוא מחוייב למקצוע ואין לדעת מראש את התוצאות, כך שאין הוא יכול להעתר לבקשת הגיוס של בלק.

שליחי בלק חוזרים אליו ומספרים לו את דברי בלעם, אלא שבלק, הנתון במצב קשה לאור המצב הבטחוני הרעוע באזורו בתקופה האחרונה, בטוח למדי שלפחות בספור הזה הוא הצד הטוב וישראל הם הצד הרע ועל כן אין מה להתלבט – ודאי שאם בלעם יגיע לפה, הוא יראה ויבין את המצב לאשורו ויונחה ע"י האלהים לקלל את הצד הרע, שהוא הצד השני, ואך טוב לכולם.

על כן הוא שולח לבלעם מלאכים נוספים המוסרים לו שבלק הבין את מגבלות המקצוע שלו, אך אף על פי כן ועל דעת כן הוא מבקש ממנו לבא ומתבקשת ממנו רק עבודה מקצועית ולא אינטרסנטית. במקביל, גם יודע הוא ברורות מי הטוב ומי הרע ועל כן אין הוא נרתע מלהזמינו.

על כך צריך כבר בלעם לישון עוד פעם כיוון שאין הוא יודע מה לומר. בלילה הוא מקבל נבואה האומרת לו: "אם לקרא לך באו האנשים קום לך עמם אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר". במילים אחרות: אם בלק בכל אופן רוצה שתבוא אליו, למרות הכרת מגבלותיך והרמז ששלחת לו ואומר הוא "אע"פ כן", אז קום ולך עמם, לפי שהם לקחו על עצמם את האחריות למרות הודעתך אותם. רק זכור את מה שאתה עצמך אמרת להם על מחויבותך המקצועית.

"וישכם בלעם בבקר ויחבש את אתנו". זריזותו של בלעם הבאה לידי ביטוי בהשכמת הבקר. המקבילה לזריזות אברהם אבינו בעקדה, נותנת לנו רמז ראשון על המתרחש אצל בלעם.

הוא אכן אדם מקצועי לחלוטין והוא עבר נבואות הדומות לזו כבר פעמים רבות והטה בכך מלחמות ומהלכים, אך דומה עליו שמקרה זה שונה הוא. הנבואה הנחרצת על העם המדובר, בלילה הראשון, ובמקביל להיטותו של אותו מלך, הקרוי בפיהם "בלק", לקלל את העם הזה, מרמזים לו על משהו מיוחד שקורה פה והמציב בפניו אתגר מקצועי מעניין. הגירוי והאתגור גורמים לבלעם לעשות את הצעד האישי, הסובייקטיבי, הראשון במה שאמור להיות אובייקטיבי ומקצועי נטו.  על רקע צעד ראשון זה במורד החלקלק והמסוכן מאד, מתרחש ספור האתון והמלאך, ספור שמזהיר את בלעם מפני מעידות אפשריות שלו, אך גם מנבא עליהם מראש.

בלעם הגיע לדרגות גבוהות מאד בנבואה, עד שחז"ל מקבילים אותו למשה רבנו. הוא הגיע לדרגות בהם כל פסיעה צריכה חשיבה מדודה, לאותן דרגות בהן פיתויי הסטייה מן הדרך והקלות בה היא יכולה להעשות, יכולים להטעות כל אחד, אם אין הוא משגיח בשבע עיניים על כל צעד שלו. הוא הגיע לדרגות בהן הסיכון גדול כמו הסיכוי ועל כל טעות משלמים ביוקר. על כך באו להתריע בפניו אתונו והמלאך, אך נקדים את יסוד הרעיון.

"ולא היה עוד נביא בישראל כמשה". אומרים חז"ל: בישראל לא היה, אבל באומות העולם היה. ומיהו בלעם. אלא שההבדל ביניהם תלוי בנקודה מרכזית אחת, שהיא והיפוכה נמצאות אצל שניהם. "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" מעיד הכתוב על משה רבנו, ולעומת זאת חז"ל בפרקי אבות מונים שבע מידות המצויות בתלמידי בלעם ואחת היסודיות בהם זו מידת הגאוה. שניהם נביאים, שניהם מעבירי מסר מצד אחד לצד שני, שניהם ידעו את הסוד המקצועי של הנבואה והוא העברת הדברים במדוייק מצד לצד ללא כל מעורבות אישית בתווך, בין שלב הקבלה לשלב המסירה הלאה[3].

גם משה, ולהבדיל, גם בלעם הגיעו לדרגות גבוהות מאד אלא שבשלב מסויים סטה בלעם מהדרך הישרה, אולי לימין אולי לשמאל. אם כך ואם כך, כגודל עלייתו כך גודל נפילתו ונעשו שני האישים דוגמאות לניגוד מוחלט בנושא הנבואה. מידת הענווה הוליכה את משה, מידת הגאווה כיוונה את בלעם, משה הגיע לדרגה כזו, שגם כשדבר בשם עצמו, היו דבריו בשם ה'. בלעם נפל עד כדי כך שגם כשדיבר בשם ה', דיבר רק את דברי עצמו.

ואף שדומה שאין גרוע יותר ממצב זה, הרי שבלעם הצליח להדרדר גם ממנו. הוא הגיע למצב המודגש מאד בפרשה: לא רק שהוא דיבר דברי עצמו כשדיבר דברי נבואה, אלא היה אף משוכנע בשכנוע עמוק ומלא ש"אך את אשר ישים האלהים בפי אותו אשמר לדבר". זה לא שהוא השמיע דברי נבואה בשעה שבליבו ידע שהוא משקר ומדבר דברי עצמו, גרוע מזה – הוא אפילו לא ידע שהוא עושה לא נכון, הוא היה משוכנע לחלוטין שמה שהוא אומר אלו דברי ה' ולא היה מודע כלל לכך שהוא מדבר מהרהורי ליבו.

המלאך שניצב למולו לא רצה להחזירו לביתו, למנוע ממנו מלדבר או לשכנע אותו שידבר רק את מה שיושם בפיו – שהרי לכל זה היה מוכן בלעם מאליו. המלאך בא להזהירו בעזרת האתון מהמצב בו ידבר דברי נבואה, אך יהיה כל כך מעורב אישית בעמידה מול ישראל, עד שמבלי משים ידבר דברי עצמו מתוך שכנוע עצמי שאלו דברי ה'. המלאך עומד בפני האתון ומזהירה מפני הסטייה, האתון משמשת פה כקול הפנימי שאין שומעים אותו אך הוא מנסה להציק כל הזמן ולהצביע על בעיות בשיטה, מעין קול המצפון בייסוריו. אך לכל זה מודע רק מי שרוצה להיות מודע לו ולהיות דרוך כל הזמן מפני טעויות ותהיות. אך מי שלא מעוניין בכך, שוקע לאט לאט בתוך טעותו ומשתיק את מוכיחו עד שרק נס בדמות פתיחת פי האתון וגילוי המלאך יכולים להבהיר לו את חומרת המצב.

אלא שבלעם היה כל כך שקוע ולהוט באתגר שהציב לו בלק, עד שגם לאחר התראת המלאך ודברי האתון לא עמד על המשמר ולא נזהר מהחלקה במדרון הבלבול בין דברי ה' לדברי עצמו. המפגש עם המלאך לא בא בהכרח לשנות את דרך בלעם, כמו שהוא בא להזהיר עליה.

עומד מול בלעם מלאך וחרבו שלופה בידו. חבר מצאנו למקרא זה המתאר גם הוא מלאך וחרבו שלפה בידו: "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי" (יהושע ה', י"ג – י"ד). יהושע שואל את המלאך שאלה מאד ספציפית, אך למעשה המלאך עונה תשובה שאינה כלל ממין השאלה. בשאלה זו דנו הפרשנים השונים והתשובה היא לכאורה פשוטה. דומה הדבר לחכם הסיני שנשאל על הפרפר שהוחזק ביד "האם יחיה או ימות?" וענה שהדבר תלוי רק באדם עצמו – אם ירצה יחיה ואם לא אזי לא. כך היא התשובה לשאלה "הלנו אתה אם לצרינו"? התשובה תלויה ביהושע עצמו. אומר המלאך אני שר צבא ה' בשמים ואתה, יהושע, שר צבא ה' על הארץ. אם אך תזכר שהמלחמה שלפניך היא מלחמת ה' ולך אין שום פנייה אישית בה, אזי תצליח דרכך. לעומת זאת, אם תעשה מלחמה אך במהלכה תכניס שיקולים אישיים פרטיים של כדאיות, השקעה, תועלת או רווחים, אזי יהיה ה' צר לכם. משתבואו אל הארץ זוהי הסכנה החמורה האורבת לכם – להתחיל מפעל בשם ה', להחיל עליו שם שמים, אבל אז, בנקודה כלשהי, בשם שמים ולשם שמים, לעשות דברים שונים שבשלב מסויים כל קשר בינם לבין שמים הוא מקרי ביותר והכל תוצר של מניעים אישיים. זוהי הסכנה האורבת לכם[4].

סכנה זו ארבה לבלעם אך הוא לא היה זהיר דיו ולא שם על לב את אתראת המלאך ומתוך כך הגיע לכך שאמר לבלק כל הזמן שהוא אומר רק את שה' שם בפיו והיה אכן משוכנע בכך, אלא שכל הזמן ניסה לעקוף את ההגבלות ולומר את שבלבו. דמותו של בלעם כל כך שלילית בחז"ל מכיוון שהוא מייצג את הבעיה החמורה ביותר. כשאדם יודע שמולו ניצב אויב, הוא נערך לכך בהתאם. הסכנה הגדולה יותר היא לחשוב שאתה עושה לשם שמים ולעשות באמת בשם ולשם עצמך.

מתוך זה פשוטה עד מאד סמיכות הפרשיות שבין מפגש בלק ובלעם להיצמדות בני ישראל לבנות מואב ולבעל פעור. שני יצרים בעלי עוצמה עזה מניעים מהלכים רבים בהיסטוריה האנושית כולה, הן לחיוב והן לשלילה – יצרא דע"ז ויצרא דעריות. כל אחד מהם בפני עצמו הוליך והדריך מהלכים בקנה מידה עולמי. אם כך הוא כשכל אחד מהם מצוי בנפרד, מהי עוצמתם כשהם משלבים עצמם זה בזה? במישור החיובי אלו דברי ר' עקיבא שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים. במישור השלילי זה עבודת הבעל, ובנידוננו בעל פעור. בני ישראל החזיקו בידם "פצצת אטום", מן הסתם מתוך מגמה חיובית, אך רק קנאותו של פנחס יכלה לעמוד ולעצור את שטף האסון שהתרחש. לא ברור שזה כך קרה אך גם יתכן שכן: בני ישראל בהמוניהם לא הידרדרו סתם לזנות מתוך רפיון רוחני[5]. בבואם אל בנות מואב הייתה משולבת גם מגמה של רצון לתקן. הם לקחו בידם את השילוב החמור של שני היצרים המוזכרים ובעזרתו ניסו להגביר את הקודש. אלא שכדי לא לטעות בדבר רגיש כל כך, צריך הכנה והכשרה שאינה נחלת הכל. אין ספק שהם חשבו שבמעשיהם הם עושים דברים לשם שמים, מתוך רצון לקרב את בנות מואב, אולי לגייר אותן, להראות מן החיובי שבמחנה ישראל ומהעוצמה הרבה שבדרכו. הם היו שקועים בתוך מעשיהם, הם היו בטוחים שכל מעשיהם לשם שמים, מתוך מגמה זו בא נשיא השמעוני עם המדינית אל פני משה ואלעזר. לא מתוך חוצפה אלא להראות עד כמה משמעותית העשייה הרוחנית שלו ושל אלו שמשה ניסה, מן הסתם, לעצור.

אך גם אם מגמתם הייתה קודש, לא עמדה להם זכותם שלא להחליק במדרון התלול אליו נגשו. את טעותם אפשר היה לעצור רק בעזרת קנאותו של פנחס, קנאות שלא היה בה כל נימה אישית ופרטית אלא כל כולה קנאה לה', שהרי ללא זאת לא היה מצליח ולא היה מקבל את ברית הכהונה. רק ניתוק מכל פנייה אישית יכול היה כנגד מה שהוצג כמעשה שמים אך למעשה היה מעשה עצמי.

ספר במדבר, ובמיוחד שנת הארבעים, באים להכין את בני ישראל לבעיות הצפויות להם בארץ ישראל. וזו מן הקשות שבהן. במדבר לא היה לבני ישראל כל אינטרס או פן אישי ועל כן כל מה שעשו היה לשם שמים בצורה אמיתית. הסכנה הגדולה מתחילה בשעה שיעברו לארץ ישראל, שם יהיו הרבה מניעים אישיים וצרכים פרטיים ותהיה גם הרבה עבודה שתצטרך להעשות לשם שמים. לעיתים זה יהיה הכרח ולעיתים זו תהיה מציאת הדרך הקלה להתמודדות. אם כך ואם כך, לעיתים יפגשו המניעים האישיים וצרכי השמים ואפילו יחפפו בעשייה כזו או אחרת. בקלות רבה יוכל האדם לעשות מעשים שונים ולטעות או אולי אף להטעות את עצמו, לעיתים שלא במודע ולעיתים במודע מאד, בין צרכיו האישיים וצרכי שמיים. זה יהיה נכון בפרנסה, בנחלות, במלחמות אך גם בדברים הקטנים היומיומיים של בין אדם לחברו. מתוך להט הויכוח, שכבר מזמן נעשה אישי ועל כבוד מדומה, יעמיסו הרבה שם שמים ואפילו יהיו בטוחים שכל מעשיהם לשם שמים, אך, לאמיתו של דבר, אין בין זה לבין שמים או למה שמעליהם כל קשר.

פוטנציאל הערבוב בין האישי ובין הכללי עומד מאחורי כל עשייה. אורב הוא לאפשרות להכנס לתוכה ולבלבלה וגם זו סוג של מלחמה הדורשת הכנה והערכות. זה היה סודו של בלעם. כשראה שאין הוא יכול להיות נגד, הוא הציע רעיון של בעד, חיבור מדומה ושקרי בין מואב וישראל והצליח בכך לעורר מלחמה ולהפיל חללים רבים יותר מקודמיו ובפשטות רבה יותר.


[1] להלן אבסס את הנחות המוצא המובאות פה.

[2] אם צדק בדברינו, הרי שיש להם השלכות במישור הסיפורי ובמישור הספרותי. פרשת בלק היא שונה ומשלימה לכל קודמותיה. עד כה, יציאת מצרים הורגשה היטב ברחבי החלק הדרומי של העולם. כל יושבי החצי הדרומי שמעו על ההתרחשויות שעברו על מעצמת האזור ועל תבוסת סיחון ועוג, אבל יש עוד חצי עולם, זה שבו יושבת כל האליטה התרבותית והכלכלית הנאורה והמתקדמת, שטרם נתוודעו לאירועים הנ"ל. בלק הוא, שמבלי דעת, הביא את גדול נביאי הצפון שיכיר ויודה בניסים שנעשו לישראל וממנו יתפשט הדבר הלאה.

בזאת משלימה התורה מהלך שלם. עשרים דורות, מאדם עד אברהם, מתארת התורה את המתרחש בחלקו הצפוני של העולם. המפגש האחרון שלנו איתו הוא ברדיפת אברהם אבינו אחרי ארבעת מלכי הצפון ובצורה פרטית יותר אצל יעקב המתארח אצל לבן. מאז מופנה המוקד לירידה למצרים ולעליה ממנה. בפרשתנו משלימה התורה את המהלך ומתארת את היוודעות ישראל לנציג הצפון.

[3] אמנם סוגיית מעורבותו האישית של הנביא בנבואתו מורכבת יותר ורגישה יותר, אך יסוד היסודות בנבואה הוא האמור לעיל.

[4] ואכן החטא הראשון בו כשל העם היה חטאו של עכן, לאחר כיבוש יריחו, כשלקח לעצמו מן השלל שהוחרם לה'.

[5] גם חז"ל תמהו על הנפילה החדה כל כך של עם ישראל לאחר ארבעים שנות מדבר ולכן הם מתארים במדרש כיצד לאט לאט ובמחושב פיתו בנות מואב את בני ישראל.

מתוך שלא לשמה, כפרו בשמה – לפרשת שלח

"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר…" (במדבר יג, כה – לב).

בשורה התחתונה, המרגלים הוציאו את דיבת הארץ. אך השאלה שנדונה רבות היא מה הביא אותם לכלל הוצאת הדיבה? שהרי מתחילה אין הם מוציאים את דיבת הארץ ואף אינם מתארים דברים שאינם אמיתיים. הם מתארים את עזות העם היושב בארץ ואת התפרשות העמים על פני הארץ. דיבת הארץ באה רק לאחר שכלב מהסה את העם ואומר את דבריו. האם כלב הוא זה, שמבלי משים, דחף את המרגלים להוציא את דיבת הארץ? מה היה בדבריו שדחפם לכך? מה המסר שביקשו להעביר מלכתחילה, בטרם הוציאו את הדיבה? מה ההגיון שהדריך אותם?

קריאת כיוון לתשובה נמצא אולי בפתח הפרשה ובביאור למתרחש שם.

הקב"ה מורה למשה לשלוח אנשים לתור את הארץ. משימה זו מוזכרת גם בפרשת דברים ואף מוזכר שם שנשלח איש אחד מכל שבט. אלא שפה, לא רק מוזכר שנשלח אדם אחד מכל שבט, אלא ישנו פירוט מדוייק של שם השליח ושם השבט ממנו הוא בא. לכאורה היה מקום לתמוה על הצורך לשלוח 12 אנשים לשליחות זו ודווקא על פי מפתח של נציג מכל שבט ועוד לפרט כל אחד בשמו ושם שבטו.

אך אנו לשיטתנו, שספר במדבר בא להדגיש את המבנה החברתי השבטי של עם ישראל ולכל שבט ניתן ייצוג וגם בתיור הארץ.

כאן גם, כנראה, מצויה התשובה לשאלות שהעלינו לעיל.

כל אחד מהשבטים שלח נציג משלו למשלחת היוצאת לתור את הארץ. משה רבנו הציב מטרות ומטלות בדיקה, כאשר המשלחת נדרשה לתת תשובות כלליות המתאימות לעם כולו, כיחידה אורגנית אחת העומדת להיכנס לארץ ויש לה צרכים ואתגרים משותפים, אך גם תשובות פרטניות המתאימות לכל שבט בפני עצמו. לצורך פן זה נשלח נציג מכל שבט על מנת שהוא יבדוק את התאמת הארץ לצרכים וליכולות הייחודיים לשבטו. לאור ראיה זו יש לבחון את תשובות המרגלים בחזרתם אל משה, אהרן והעדה כולה.

המרגלים שבים ומודים בכך שהארץ זבת חלב ודבש ומתאימה לצרכים הכלכליים, אך במקביל מעלים את הבעיה הבטחונית:

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן".

למעשה, המרגלים טוענים שהמצב היה סביר אילו כל גיבורי הארץ היו מתרכזים בתחום מושב מסויים, ואז היו מנחילים באותו שטח שבט בעל יכולת צבאית גבוהה המסוגל לנצחם, כמו יהודה או גד. בשאר המקומות היו מתרכזים אנשים עם יכולות ייחודיות אחרות, המקבילות ליכולות בשבטים שונים בישראל, וכך היה כל שבט מוריש את המיגזר המקביל לו בכנען ומתיישב במקומו, ובא לציון גואל.

אלא שלא כך היו פני הדברים. המרגלים ראו שאנשים עזים וחזקים יושבים בכל הארץ ומתפרשים לארכה ולרחבה. הם מבינים שכל שבט, בבואו להוריש את נחלתו, יצטרך להתמודד עם יכולות צבאיות גבוהות, שאינן בהכרח מתחום התמחותו. למעשה יווצר מצב בו כל שבט יתרכז בעל כרחו בצרכים הבטחוניים של נחלתו. אף אחד לא יהיה פנוי לבוא ולעזור לחבירו, ונמצאו החלשים ניגפים במלחמה נגד עמי כנען ונהרגים עוד בטרם התמקמו בארץ החדשה.

ואין לזלזל בטענתם זו של המרגלים, שכן אילו היו הם חיים עד ימי שפוט השופטים, היה יכול כל העם לעמוד ולומר בלשון ימינו: "אמרנו לכם". שהרי התיזה שהעלו אכן התממשה בפועל בימי השופטים. באותם הימים "אין מלך בישראל", כל השבטים עסוקים בעצמם, בנחלתם ובהישרדותם. עמי הסביבה נוגסים בהם ושולטים עליהם, השבטים אינם משלימים את ירושת נחלתם אלא מתקבצים אל מקומות מצומצמים בהם יוכלו יחדיו להגן על עצמם, אין איש בא לעזרת רעהו ואפילו שנאה מתפשטת בין השבטים. דבורה בשירתה מקוננת על כך שאין השבטים באים לעזרת ה' בגיבורים, גדעון המנשי מסוכסך עם בני אפרים, כל ישראל מצליחים להגיע לאיחוד עוצמתי ומרשים רק בשעה שהם באים להילחם באחיהם בני בנימין, והשופטים הקמים להם לישראל, הינם מקומיים וזמניים.

נמצאו דברי המרגלים נכוחים והתרחישים הגרועים עליהם הצביעו ממומשים, ואין מי שיכול להפריך אותם בדרך ההגיון.

אין המרגלים מוציאים את דיבת הארץ מיד. תחילה הם  שוטחים בפני משה ואהרן את מסקנותיהם מהשליחות. אך הנה בא כלב ומגביה את הלהבות: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". כלב בא לבטא אמונה טוטאלית, אך נמצא מטרה לשתי ביקורות קשות מצד שותפיו לשליחות: א. שלחו אותנו כדי שניתן סקירה בגובה העיניים שלנו ונבטא דברים בהגיון האישי שלנו. אם הענין הוא אמונה טוטאלית, אזי לא היה צורך בשליחותנו. את אשר נאמר לר' חנינא בן תרדיון אומרים הם לו: "אנחנו באים אליך בדברי טעם, ואתה אומר לנו "מן השמים ירחמו"?". ב. אבל יותר מזו קשה טענתם השניה. כלב טוען בלהט "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה", והם אומרים: בטח נוכל לה. מי אתה ומה שבטך? כלב בן יפונה משבט יהודה? כעת הכל ברור. לנציג שבט יהודה אין שום בעיה לומר "וירשנו אותה", "כי יכול נוכל לה", הרי "גור אריה יהודה, מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו"! אז מה החכמה שאתה סמוך ובטוח על הניצחון. האם באותו להט ברור לך גם ששבטי אשר, יששכר וזבולון ינצחו את יבין מלך חצור על שלל מרכבותיו? האם אתה מוכן להיות ערב לכך שכל השבטים יצליחו לנצח את אויביהם ולרשת את נחלתם באותה מידה שהשבט שלך יעשה זאת? האם אתה מוכן להבטיח שבעת הצורך אתה תשלח את גיבורי שבטך מאיזור בית לחם יהודה אל עבר בית לחם הגלילית בכדי לעזור לשבטי הצפון וחבריהם? או שמא התמונה תיראה כמו שאכן נראתה מאוחר יותר בימי שפט השופטים?

הצגה זו של טענות המרגלים אכן יש בכוחה להאיר, לשיטתם, את העובדה שכל המרגלים, נציגי השבטים השונים, מלבד נציגי יוסף ויהודה, הסתייגו מכניסה לארץ. יש להניח באופן פשוט שיהושע וכלב לא דאגו רק לשבט הפרטי שלהם, אלא שבאמת האמינו, מתוך חשיבה כלל לאומית, שכל השבטים יצליחו לעמוד באתגר. אבל, לא משנה מה הם חשבו, משנה שבכותרת הראשית של העיתון הנפוץ באותם הימים, "מָן דהוא", היה כתוב שרק נציגי השבטים החזקים רוצים לעלות לארץ וכל השאר נותר לפרשנות אישית. מי שהעז והגדיל אפילו יכול היה לטעון במסגרת מדור דעות שיהודה ויוסף יתנו לגויים לעשות את המלאכה, ואז ישתלטו הם על כל הארץ, וכן הלאה "דיבת העם והארץ".

עם טענותיהם, הצודקות מה, של המרגלים יש להתמודד ע"י בחינת יסוד שליחותם.

הקב"ה מורה למשה "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". את משמעות ההוראה "לתור" אנו מכירים, כי רק בפרשה הקודמת נתקלנו בה, כאמור:

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י, לג)

רוצה לומר שהתיור מוזכר בהקשר של מציאת מנוחה, ופה טמון ההבדל המשמעותי בין מה שנדרש מהמרגלים לבין מה שהם הביאו.

הכניסה לארץ כללה שלושה שלבים: כיבוש (בשני שלבים) והתנחלות. על עיקר הכיבוש אנו למדים בספר יהושע, ההתנחלות היא כבר יעדו של ספר שופטים. כאמור, הכיבוש נעשה בשני שלבים – לאומי ופדרלי. שלב א', הלאומי, לא נעשה במסגרות שבטיות אלא במסגרת אחת כלל לאומית בהנהגתו של יהושע. יהושע מוליך מסעות מלחמה בגב ההר, בדרום ובצפון, ומאחוריו צבא לאומי אחד. לאחר כיבוש זה מנחיל יהושע את הארץ לשבטים ומורה לכל שבט להוריש את נחלתו. יהושע נותר מנהיג העם גם בשלב זה של הכניסה לארץ, דהיינו שלב ב' של הכיבוש, בו כל שבט הלך להוריש את נחלתו, נותרה הנהגה כללית בהנהגת יהושע, מעין פדרציה. יש להעריך שהיה בידה את הכח לסייע לכל שבט שהיה זקוק לסיוע כזה או אחר בעזרת כח משימה פדראלי שעמד לרשות ההנהגה הכללית. מבנה זה נותר על כנו כל ימי יהושע והזקנים, כאשר בספר שופטים כבר כל שבט אמור לדאוג לעצמו, או להסתייע בשכניו הקרובים ולהתנחל במקומו.

אילו כל שלשת השלבים, לאומי פדראלי ושבטי, היו מתיישמים כתיכנונם היה בא לציון גואל. אלא שבשלב השני, בו נדרשו השבטים ליזום את ירושת נחלתם, הייתה רשלנות והזנחה, עליה אנו למדים מתוכחת הכתוב ביהושע ובתחילת שופטים.

מ"מ, נחזור למרגלינו. מרגלי משה נועדו "לתור להם מנוחה", דהיינו לבחון את הארץ והתאמתה לשבטים בשלב ההתנחלות השבטי, שלב ג'. המרגלים, נציגי השבטים, לא נשלחו להביא מודיעין במסגרת ההכנות לכיבוש הארץ בשלב א'. זה לא היה במסגרת תפקידם, כיוון שהכיבוש אינו נעשה ברובד השבטי. הכיבוש הוא ברמת ההנהגה הלאומית, שלה צבא אחד שאינו על בסיס שבטי, והיא תיערך לכך בבוא זמנה. המרגלים אמורים היו להביא תשובות על האמור להתרחש בשלבים שבאחריותם, הוי אומר בעיקר שלב ג' ( = שלב ההתנחלות "האזרחית") וגם היקף מסויים של שלב ב' ( = שלב הירושה השבטי בגיבוי פדראלי) [1] .

המרגלים בחזרתם אל משה, אהרן והעדה אכן פותחים את מסקנותיהם בהתייחסות לשלב ג', ומעידים שאכן הארץ זבת חלב ודבש היא ומצביעים על פריה "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (יג, כו – כז).

עם זאת מחובתם להתייחס לסכנות הטמונות בשלב השני, גם אם ברקע לפעילות כל שבט עומד הכן כח משימה ותיגבור פדראלי המוכן לבוא לעזרתו – "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (שם, כח – כט). הם מעריכים שיהיה קושי רב לכל השבטים להתיישב בנחלותיהם בו זמנית במקביל. בכל נחלה יושב גוי חזק ועז פנים, כך שלכל שבט תהיה מלחמה לא פשוטה על נחלתו, וכשהמלחמה תתרחש בכל החזיתות במקביל, גם צבא פדראלי לא יוכל לסייע כי אין לו אפשרות להיות בכל המקומות בו זמנית.

"ויהס כלב את העם אל משה" –

התסיסה לא החלה מהמרגלים אלא מהעם. הוא כבר העצים את החששות לגבי שלב ב' עד כדי כפירה ביכולת לממש אפילו את שלב א' !

"עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" – כלב כבר ראה לאן הרוח נושבת והביע עמדה פסקנית גם לגבי שלב א' וגם לגבי שלב ב'.

דברי כלב, שהיו מבוססי אמונה אך לא עם הערכה צבאית סדורה, רק יצרו אנדרלמוסיה מוחלטת כיוון שהעם הבין שאין שום הערכות צבאית ריאלית לקראת הכניסה לארץ. הוא הרגיש חשוף ופגיע כפי שהיה על סף ים סוף כשפרעה וחילו קרבים אליו. יהושע וכלב האמינו "בה' ובמשה עבדו" עוד בטרם התרחש הנס, כל העם האמין רק אחרי. כך בים סוף, וכך בכניסה לארץ.

את ההתרחשויות האפשריות בשלב ג' ואף בשלב ב', יכלו המרגלים לנתח בעצמם, אך את הניסים שיחולל ה' ליהושע וצבאו לצורך מימוש שלב א', הם לא יכלו לדעת. גם כלב ויהושע לא ידעום בבירור. ההבדל הוא שהאחרונים לא ידעו אבל האמינו ואילו הראשונים לא האמינו במה שלא ידעו.

המרגלים לא תכננו להתייחס לשלב א', אבל לשם הדיון זלג. העם תסס, כלב אמר את דעתו בנחרצות, ונשיאי השבטים נדרשו להביע את עמדתם. מבלי רצון הם נדחקו לומר את שעל ליבם:

"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"

כיוון שכפרו באפשרות הכיבוש בשלב א', לחץ העם כבר ניתב אותם להפוך את החששות שעלו כלפי שלב ב' להכרעות ברורות ואת האהדה שהייתה כלפי שלב ג' להוצאת דיבה:

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"

נמצא שהקב"ה הורה למשה לשלוח אנשים שיתורו את הארץ לצורך תיכנון שלב ג' של הכניסה לארץ. משה ביקש מהם (מיוזמתו ?) התייחסות גם לפנים מסויימים משלב ב'. והאנשים, בסופו של דבר, הביעו דעתם גם על האמור להתרחש בשלב א'.

נמצאו המרגלים, בלהט הויכוח והתגלגלות העניינים, מתייחסים לתחום שלא נתבקשו אליו ומתוך כך כופרים בטובת התחום אליו נשלחו.


[1] אמנם ב"כתב המינוי" שנתן משה למרגלים הוא פירט משימות אזרחיות, "הטובה היא אם רעה… היש בה עץ אם אין", אך גם משימות צבאיות, "ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואת הערים אשר הוא ישב בהנה הבמחנים אם במבצרים…". את המשימות הצבאיות ניתן להסביר בשתי דרכים: א. שמשה ביקש מהם התייחסות לפן הצבאי שאמור להיות בשלב ב', עליו הם אחראים במסגרת שבטית, על אף הגיבוי הפדראלי, אך בכל מקרה לא ביקש התייחסות לשלב א'. ב. שמשה הבין שהם לא יוכלו להימנע מלראות את הפנים הצבאיות שבמסגרת מסעם ולהתייחס אליהם אחר כך, ולכן ביקש "לזרום" איתם ולכוון אותם כך שימוזערו הנזקים ככל האפשר. את סכנת ה"החלקה" מהדיווח האזרחי לדיווח הצבאי משה חזה, זו היא "עצת המרגלים" ממנה חשש, ומפניה הזהיר את יהושע בעת הוספת האות ה לשמו. עם זאת, את המהלך של משה יש להבין ואף לדון כפי שמובן ונדון המהלך של אהרן בעת חטא המרגלים. אהרן ראה את העם כי פרע הוא וכי ישנה סכנה גדולה של טישטוש בין עבודת ה' לעבודה זרה, ועל כן נטל חלק במהלך בכדי למזער נזקים. למעשה, אהרן לא מנע את חטא העגל, כפי שמשה לא הצליח במניעת חטא המרגלים, אולי בגלל התייחסותו המוקדמת של כלב לדיווח המרגלים.

פרק ב' – רחב ומרגלי יהושע – הצעות לתשובה

בחלקו הראשון של המאמר הכברנו בשאלות ותמיהות על המסופר בפרק ב' של ספרנו, ומכללן נדרשנו לבירור העיקרי: לשם מה נשלחו מרגלים ע"י יהושע ומדוע מסופר האירוע, אם מנקודת מבט "מבצעית /מודיעינית" הוא היה כשלון מוחלט?

א.

בטרם ננסה להציע את הבנתנו בסיפור, נבקש לסקור את זווית הראיה המחקרית, הלא – מסורתית, ולהבין את הסיפור לשיטתה ואת משמעותו ומסריו להבנתה[1].

המחקר רואה בסיפור רחב ומרגלי יהושע, כמו בשאר סיפורי התנ"ך כולו, עיבוד ספרותי של מסורות עממיות שנתגלגלו בחברה היהודית בשלבים שונים של תקופת המקרא. הביקורת הספרותית של המובא במקרא מצביעה על סגנונות כתיבה שונים המוטמעים בכל ספר או קובץ, על מגמות רעיוניות שונות, על תיאור שונה, ואף שונה ונוגד, של אותם אירועים, בבחירת מה שמסופר, ולא פחות מזה, מה שלא מסופר, וגם בתוך המסופר יש המוגדגש ומובלט יותר ויש המוצנע יותר. עירוב ושוני זה קיים במכלול של ספר, בתוך תיאור של סיפור אחד, ברצף של כמה פסוקים ואפילו בתוך פסוק אחד ניתן למצוא פנים שונות.

עיבוד הנתונים המחקריים הנ"ל הביא את ביקורת המקרא, מאז התפתחה ועד היום, להסיק שהשוני והניגוד הוא תוצאה של מסורות שונות שרווחו בעם, מסורות שאותן גיבשו חוגים חברתיים מסויימים בעלי מגמות חברתיות ורעיוניות מסויימות, כאשר את הגיבוש לכלל קובץ אחד או ספר מוגדר עשה עורך כלשהו בתקופה כלשהי, שאולי גם לו הייתה מגמה כלשהי, והוא יצר רצף סיפורי מתוך הדבקה או סינתיזה של המסורות השונות שהיו לפניו. לעיתים, כך סבורים החוקרים, יש וספר אחד נוצר מפעולתם של מספר עורכים שעברו על הספר, בתקופה אחת או בתקופות שונות, ומכלל עבודתם נוצר הקודקס.

הקדמה זו תסייע בידינו להבין את גישת המחקר לסיפור דידן.

בלשון ישיבתית ניתן למצות את יחס המחקר לנתונים שהועלו באמירת "אִין הַכִי נַמִי". דהיינו, אכן  פרק ב' אינו המשך ישיר ומתבקש של פרק א'. פרק ג' הוא המשכו של פרק א' ואילו פרק ב' הינו סיפור העומד בפני עצמו, ומתאר את כיבוש יריחו מזווית אחרת וממניעים אחרים. ע"פ כיוון זה, פרק זה בא להצדיק את היטמעותה של משפחת גרים מסויימת בקרב ישראל, על אף מוצאה הכנעני והחרם שהוטל על שבעת עמי כנען. בחזית הסיפור ממוקמת רחב, על חכמתה, פועלה וההבטחה שקיבלה, וכל אלו מועצמים דווקא על ידי ואל מול חדלון האישים של המרגלים עצמם, דווקא על רקע היותה אישה מול גברים, על תפקידה כמצילה מול נזקקים. סיפור מרגלי יהושע עוצב ע"י צאצאי משפחת רחב ו"הושתל" במיקום ספרותי זה ע"י עורך הספר.

ב.

נחסוך מהמעיין את העימות מול ההסבר שהוצע ואת האימות של התשובה מול השאלות עליהן היא באה לענות, ונתמקד בהצעת כיוון חילופי. גם על פיו ניתן לומר על השאלות שהועלו "אין הכי נמי", אבל תוך פירוט בנתיב שונה.

אכן בפרק א' נערך יהושע לכניסה לארץ, כאמור: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ (יהושע א, י – יא). פרק ג' הוא המשכו של פרק א', שכן בו מתחיל העם לנוע בפועל לכיוון הירדן והמעבר לארץ. אם נשים לב, ההיערכות עליה מדובר בפרק א' היא לקראת כניסה לארץ ולאו דווקא לקראת מלחמה! הנקודה הזו משמעותית, מכיוון שלדעתנו היא העומדת במרכזו של פרק ב', הגולש מהרצף לבירור המתהווה במקביל לו.

אנו מניחים באופן פשוט ולאור המתרחש בהמשך הספר, שמלחמה כנגד יריחו הייתה מובנית בתכנית הכניסה לארץ מראשית, שהאפשרות להיכנס לארץ ולהתיישב בה מבלי שיהיה צורך להילחם לשם כך אינה בגדר סבירה ושיהושע אף לא טרח לקרוא לשלום ליושבי הארץ.

אבל אפשר שפרק ב' כן בוחן את האפשרות הזו ואף למעלה מזה. במקום אחר, בהתייחסותנו לתהליך יציאת מצרים, בחנו את האפשרות שבטרם הנחה הקב"ה את יציאת מצרים למרות פרעה, הוא בחן היתכנות של יציאה ממצרים תוך רתימה של פרעה למהלך, גיבוי ו"מטריה" בינלאומית והעצמה של התהליך כאתגר כלל אנושי. רק לאחר שמאן פרעה לשלח את העם וסירב להצטרף למהלך הא-לוהי ולעמוד בראש המאמץ הבינלאומי, פנה הקב"ה למהלך החילופי אותו אנו מכירים כהיסטורי.

יש להניח שבדומה לאתגר הגדול שהועמד לקהילה הבינלאומית ביציאה ממצרים, בחן הקב"ה אתגר דומה לקראת הכניסה לארץ. אולי המהלך היותר גדול שהיה אמור להתנהל בראשות פרעה והמעצמה הדרומית הוחמץ, אבל יש אפשרות לבצעו במצומצם יותר ע"י יושבי ארץ כנען ובראשות מלך יריחו ותושביה. ידוע היה שיושבי הארץ שמעו על יציאת מצרים שהתרחשה לפני ארבעים שנה. אז, תגובתם הייתה הלם מוחלט וחוסר אונים: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרעך ידמו כאבן". הכוונה הייתה שארבעים השנים שעברו יהיו, כמו עבור עם ישראל שנדד במדבר, תקופת הסתגלות והערכות לכניסה לארץ העתידה להתרחש. התקווה הייתה שעמי כנען לא ישארו נטועים בעמדת הפחד, ההכחשה, ההתעלמות וההתנגדות לעם ישראל אלא יהיו מסוגלים להכשיר עצמם לאתגר גדול יותר של הצטרפות למהלך הא-להי וגיבוי עם ישראל בכניסתו לארצו. הציפיה הייתה שיריחו, העומדת בשער הארץ, תוליך את המהלך הגדול הזה או לפחות תשמש זרז משמעותי להתממשותו. אמנם, בראייה פוליטית ומדינית "מפוכחת" ההיתכנות של אפשרות כזו היא הזוייה לחלוטין וכל המסתמך עליה למעשה הוא חסר אחריות וראיה תבונית כלשהי, אבל רחב והגבעונים יוכיחו שהיא לא הייתה מופרכת לחלוטין. היא פשוט הייתה מעבר ליכולת הנפשית וההנהגתית של מלכי הארץ.

מרגלי יהושע לא נשלחו ליריחו בשביל לאסוף מודיעין מלחמתי והאפשרות שלא להיכנס לארץ דרך יריחו לא עמדה על הפרק. השאלה הייתה רק האם הכניסה תיעשה עם יריחו או למרות יריחו!. לעבר יריחו נשלחו 2 אנשים, כמו משה ואהרן הבאים לפני פרעה בשעתו, על מנת לבחון האם משהו השתנה ביריחו במשך ארבעים השנים שחלפו והאם ישנה היתכנות למהלך הגדול. המרגלים לא נצרכו לפעילות איסוף מודיעין מאומצת. הם נדרשו בעיקר לחוש את הלך הרוח שבעיר ולשקף אותו. אפשר שבהיפוך מוחלט למשה ואהרן, הם לא הלכו ישירות למלך העיר אלא דווקא למקום הכי המוני בעיר (ראה הערת שולים למעלה), לא ניגשו למשא ומתן ושאיפה להשפיע אלא רק לספוג את התחושה הקיימת ולפעול לפיה.

רחב עומדת בחזית הסיפור כיוון שהיא משקפת את שני הצדדים. היא המלמדת את מרגלי יהושע על המצב הכללי בעיר והיא המשקפת את מה שקיווינו שיהיה נחלת הכלל. רחב היא הביטוי והפוטנציאל להתממשות המהלך הגדול. כשחז"ל מספרים לנו שרחב נישאה ליהושע, הם לא מעבירים לנו רק מידע היסטורי רכילותי אלא משקפים את המימוש המאד קטן ופרטי של החזון הגדול. המנהיג המכניס את עם ישראל לארץ מעמיד לצידו ומכניס לביתו את הביטוי לחזון שלא בא לכלל מימוש.

רחב, כמו נח ולוט, הם מאלו שעמדו בודדים מול הלך רוח עוצמתי שאנשים רגילים אינם עומדים בפניו וגם ניסו לבטא אותו. אפשר ששליחי מלך יריחו הגיעו לביתה לא רק בגלל שהיה מודיעין על תנועות המרגלים אלא גם בגלל שידעו את דעותיה ואת טרחתה להפיצם ברשות הרבים. הגמול הא-לוהי שהיא קיבלה, כמו נח ולוט, הוא ההצלה מתוך ההפיכה, תוך היסתתרות במהלכה, והאפשרות להשתלב מאוחר יותר בקרב ישראל.

המרגלים, בסוף פרק ב', חוזרים ליהושע ומוסרים לו את הדיווח המסכם שלהם: "וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". הם מוסרים בדיוק את מה שסיפרה להם רחב. רחב מסרה להם את מה שהם כבר ידעו מלפני ארבעים שנה. למעשה, שום דבר לא השתנה במהלך אותו זמן.

את חוסר השינוי הזה הצבנו בראש דברינו כתמיהה רבתי, אבל למעשה הוא הטרגדיה של המהלך הא-לוהי בפתח הכניסה לארץ.


[1] סיכום הגישה המחקרית הוא ע"פ המובא באנציקלופדיה עולם התנ"ך, יהושע, הוצאת דודזון – עתי, תל אביב 1994.

פרק ב – רחב ומרגלי יהושע – השאלות

הקדמה

העיון בפרק יוליכנו למסקנה שכל פרשנות והבנה של הכתוב מותנית ומשועבדת להנחות יסוד מקדמיות, איתן ניגש המעיין ללימוד. נקודות מוצא אלו מוליכות את המעיין בכיוון מסויים של הבנת הטקסט, פרשנותו, פיענוח מסריו הדתיים והערכיים והערכה חוזרת של הדמויות והמאורעות עליהן למד.  להבנת פרשה מסויימת יש גם השלכות על הבנת הספר כולו ועל הערכתו, שכן בלימוד נכון יש לבחון את הפרק הנדון גם על רקע המכלול בו הוא מצוי ולנסות להגדיר את טיב היחס ביניהם ומתוך כך מתגבשת גם הערכת הספר כולו, ערכיו ותכניו, מסריו, הנפשות הפועלות בו, המאורעות שבו ומקומו בכלל הטקסט המקראי. כל אלה מתעצבים לפי אותן נקודות  מוצא.

נעיין בספור רחב והמרגלים ומתוכו נגלוש להשלכות.

א.

על פניו, מעלה סיפור מרגלי יהושע מספר תהיות בדרך להבנתו. ראשית, אם נניח שמיקומו הספרותי של הפרק משקף גם את זמנו של הארוע, לא ברורה כל כך מטרת השליחות והתועלת שאמורה להיות בה. מבחינה ספרותית, פרק ב' הוא קיטוע של רצף הפרקים א' וג'.  בעיצומו של פרק א' אנו קוראים: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ" (יהושע א, י – יא). ופרק ג' ממשיך מהלך זה: "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה…" (שם ג, א – ב). בין זה לבין זה נכנס פרק ב'. אמנם ניתן לומר שאין בעיה, שכן ארועי פרק ב' אכן התרחשו בפרק הזמן של אותם שלשת ימים שניתנו לעם. אלא שאז אנו נקלעים לשאלות קשות יותר:

     w       אם ליהושע כבר ברור שהוא הולך להכנס לארץ בעוד שלשה ימים, אז לשם מה הוא שולח את המרגלים?

     w       אם ברור ליהושע שצריך לשלוח מרגלים, אז למה הוא אומר לעם שבעוד שלשה ימים הם יעברו את הירדן?

     w       מנין לו מה תהיה תשובת המרגלים? ואם הוא בטוח בתשובתם, אז למה הוא בכלל שולח אותם?

     w       ומנין לו שהם יחזרו אליו חזרה בטווח של שלשה ימים, עד שהוא מתחייב לעם שבעוד שלשה ימים הם יעברו את הירדן?

     w       ובכלל יש לתמוה על עצם מטרת משלוח המרגלים, הרי רק בפרק א' הקב"ה מבטיחו שיכניס את העם לארץ ומשה רבו מינהו על ייעוד זה, וכי מפקפק הוא בהבטחת ה' שיצליח במהלך הכניסה לארץ?

     w       ואם תאמר שמשימת המרגלים היתה איסוף מודיעין מבצעי לקראת כיבוש יריחו, בכדי לדעת את מבואות העיר ומוצאה ואת חוסן חומתה ומגיניה, וכי היכן ראינו שהמרגלים ביצעו את משימתם[1]?

     w       והיכן בתשובתם ליהושע אתה רואה שהם עונים בכיוון זה?

     w       ולשם מה היה צריך בכלל את ידיעותיהם, אם כל כיבוש יריחו היה ניסי לחלוטין ולממצאיהם אין כל ערך מעשי?

     w       ואם תאמר שיהושע בטח בהצלחת המהלך וגם לא נזקק למודיעין מבצעי ומטרת המרגלים הייתה רק בשביל להעלות את מורל העם לקראת הכניסה עם ידיעות משטח האויב, אתמהה, שכן להתרשמותה של רחב הזונה הוא צריך לאחר הבטחות מפורשות של בורא עולם והדרכת משה רבו?

     w       האם על סף הכניסה לארץ, היה מצבו של העם ירוד כל כך עד שעלה הצורך לעלות לו את המורל ולהגביר בקרבו את המוטיבציה להכנס לארץ?

לסיכום, לשם מה נשלחו המרגלים?

מעבר לכך, אם ננסה להעריך את המסופר בפרק ב' כסיפור ריגול, בפני עצמו וגם במקביל לסיפורי ריגול מקראיים אחרים[2], נמצא שמדובר בכשלון מבצעי מוחלט:

     w       עם בואם ליריחו, אין המרגלים הולכים לסייר בעיר, אינם מטיילים ליד חומות העיר או שעריה, אינם מהלכים בשוק המרכזי כדי לדעת את הלך הרוחות והתחושות ועוד ועוד, אלא מיד "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה" ![3].

     w       גילוי המרגלים ביריחו תכף לבואם שם והגעה למקום מסתורם מעמיד את מילוי משימתם באור נקלה מאד וככשלון בטרם התחלה.

     w       פסיביות מוחלטת מדריכה את המרגלים. רחב מצפינה אותם, מגוננת עליהם, משכיבה אותם לישון, מורידה אותם בעד החלון, מגדירה להם את תוואי בריחתם ואת אורך זמנה ו"מכתיבה" להם את הדו"ח אותו ימסרו ליהושע. כאשר הם מתחילים לפעול ולהגיב אקטיבית, החיזיון נראה מאד שלומיאלי – היא הורידה אותם בעד החלון, הם נמצאים למטה מעבר לחומה, היא נמצאת בחלון ביתה גבוה על החומה, ואז הם פותחים בהרצאה ארוכה ומקיפה על הדרך בה עליה לפעול לכשיכבשו את העיר. והכל מן הסתם בצעקות רמות שגם שכניה ושומרי החומה יכלו לשמוע.

     w       כשהם חוזרים ליהושע, הם בעצם מצטטים את דבריה של רחב ולא אומרים דבר משל עצמם. המעיין בדברי רחב יראה שגם בהם אין כל חידוש ולמעשה יש בהם הד ברור, לאור השוואה, משירת הים – "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם…" (שם ב, ט – יא) לעומת "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, יד – טז). האירוניה מגיעה לשיאה בכך שרחב הזונה מיריחו מעבירה מסר ליהושע מנהיג ישראל שמשמעו: "בעניין מה שרצית לשמוע ממני, עיין לעיל ארבעים שנה בנס קריעת ים סוף ותקבל שם את התשובה". רוצה לומר, לא רק שמרגלי יהושע לא הביאו כל מידע מודיעיני חדש ולא רק שהם מצטטים את דברי אותה אשה אלא מן הדברים משמע שאין כל צורך וערך לעצם שליחת המרגלים.

אז אם כך, מהי מטרת סיפור רחב והמרגלים ומהם מסריו?


[1] שהרי עם בואם ליריחו הלכו מיד לביתה של רחב, באותו לילה ברחו ממנו ושלשה ימים התחבאו בהר במהלך של מנוסה ונסיגה.

[2] מרגלי משה (במדבר, יג), מרגל בני יוסף (שופטים א, כב – כו), מרגלי דוד, שמואל ב' יז, יח – יט) וסיפור המלאכים הנשלחים להוציא את לוט מסדום, שאמנם אינו סיפור ריגול אך יש לו מאפיינים דומים לסיפורנו (בראשית, יט).

[3] האם יעלה על הדעת מחד, .ומאידך האם הכתוב לא מרמז לכך שיש קשר בין הידוע לנו על האשה לבין מטרת בואם לביתה? ייתכן שאפשרות זו היא שהביאה חלק מהפרשנים להבין שהגדרת "זונה" משמעה מלשון לזון, מזינה, מזון, ובמילים אחרות שהיא היתה פונדקאית המנהלת פונדק או בית מרזח. אמנם ראוי לומר שסברא זו קשה וגם חלק מהפרשנים מכירים במגבלותיה, שכן משמעות מילה זו בכל המקרא הוא בהקשר מסויים ואין סיבה לשנותו דווקא פה. עם זאת, אין ספק שניתן לעקור את עוקץ השאלה אם נלך בכיוון זה, ולאו דווקא מצד הפן הדקדוקי לשוני. מי שראה סרטי קולנוע מהז'אנר של מערבוני המערב הפרוע יודע שהמקום המרכזי בעיירה הוא בית המרזח/ הפונדק ושם מתרחשים כל האירועים המרכזיים של המקום, שם זורם כל המידע החשוב על המתרחש במקום ומחוצה לו ולשם מגיע כל הלך ועובר דרך היכול לספר מחדשות העולם. כמובן, שם גם נמצאות הנשים מסוגה של רחב ואליהן מגיעים כל הגברים הנזקקים לשירותיהן. בפועל, בידי אותן נשים מתרכז כל המידע החשוב וזה שאינו חשוב והן מהוות מאגר מידע כולל לכל המתרחש בעיירה, לרכילות, לשמועות ולעובדות. יש להניח שביתה של רחב לא היה רק בית פרטי אלא מעין בית מרזח כמתואר לעיל וכמנהלת שלו לא היה מעמדה החברתי כה נחות, בזוי ונדחק אל שולי החברה. אם הנחתנו נכונה, הרי שמצד מרגלי יהושע, לא היה דבר נבון ומחוכם יותר מאשר ללכת ישירות אל בית רחב, לשבת שם ולשתות, להזמין חדר לשינה, להתמקם ו"למשוך" זמן ובכך לצבור עוד ועוד מידע על המתרחש ביריחו ובארץ כולה. מתוך כך, המידע שמסרה להם רחב הוא המקיף והמהימן ביותר שהיו יכולים להשיג בזמן שהותם שם, שכן כמנהלת המקום, מן הסתם שריכזה אצלה את כל המידע החשוב וידעה גם להעריך אותו. מבחינה זו הליכה לבית רחב היה מעשה מחוכם הרבה יותר מאשר להסתובב בעיר ולשוטט ברחובות.

יהושע 2 – מבוא לספר יהושע

פורסם לראשונה במסגרת

בית מדרש "אעלה בתמר", סנסנה חורף תשס"ה 2004

א.

כמו בספרי שופטים ומלכים, שמו של ספר יהושע גם מעיד על היקף זמנו, דהיינו תקופת מנהיגותו של יהושע, הנפרשת ממות משה ועד מות יהושע.

חיבורו של ספר יהושע וניתוקו מחמשת חומשי תורה אינו מתבקש מאליו. הגיון בריא מנחה את הדעה שהתורה היתה צריכה לכלול בתוכה גם את ארועי ספר יהושע. לדוגמא, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתורה, המכוונת באירועיה ההיסטוריים ובמסריה הדתיים אל חיים בארץ ישראל, אינה "נכנסת בעצמה" לארץ ישראל. אך מתבקש היה שהתורה תסיים בשיא תהליך יציאת מצרים ותצביע על יישום ההבטחה שהובטחה לאבות בתחילתה ובהתממשות הכתוב בשירת הים: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְקֹוָק מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". ולאחר הצבעה על מימושה של ההבטחה המיידית יותר, היה מתאים לסיים בחזון לעתיד: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". (שמות טו, יג – יח). אבל כל זה לא נתממש והתורה לא כוללת בתוכה את הכניסה לארץ ואף שהדבר זוקק דיון בסיבת הדבר, סוף מעשה הוא שהרצף ההיסטורי נקטע, לכאורא, ממש לפני רגע השיא, על פסגת הר נבו, כמצטרפת לטרגדיה של משה רבנו שרואה את הארץ ולא נכנס אליה.

גם מבחינה ספרותית, אם נכלול את ספר יהושע בתורה נמצא שהוא יוצר מסגרת ספרותית מאד ברורה: הכניסה לארץ ישראל, בפתח ספר יהושע, מקבילה ומשלימה ליציאת מצרים[1] והתנהלות והתנחלות שבטי עבר הירדן המזרחי, הנמצאים בפתח הספר ויותר בסופו, מממשים את נצחון אברהם אבינו על ארבעת המלכים והבטחת ה' לו על הארץ בגבולותיה הרחבים. ונמצא שגם מבחינה זו היינו מעדיפים לכלול את ספר יהושע בקודקס התורה.

מסתבר שגם חז"ל היו מודעים למלאכותיות שבניתוק ספר יהושע מהתורה, ואת שאמרנו אנחנו באירוך דברים היסטוריים וספרותיים תימצתו הם במשפט קצר: "אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא" (נדרים כב: ; ילקוט שמעוני יהושע רמז לז). אלא שבדברי חז"ל לא מונחת רק ההבנה שראוי היה ספר יהושע להיכלל בתורה אלא גם הסיבה מדוע הוא, בסופו של דבר, אכן לא נכלל. עם זאת צריך להבין שלא חטאם של ישראל הוא שגרם ישירות לבידול ספר יהושע מן התורה אלא זה השלב הראשון בתהליך המתגלגל. כיוון שחטאו ישראל, נתגלגלו הדברים שגם משה רבינו לא זכה לעבור את הירדן, ומשלא עבר משה רבנו את הירדן לא היה נביא כמוהו שיכול היה לכתוב ברמת נבואה של התורה וממילא נתחייב שספר יהושע נכתב בדרגה נבואית נמוכה יותר ונכלל במסגרת ספרות הנבואה.

רוצה לומר ששאלת צרוף ספר יהושע לתורה או בידולו אינה נפתרת מכח מקבילות היסטוריות או ספרותיות, אלא רמת הנבואה שבה נכתב הספר היא המכתיבה אם יכלל בתורה, בנביאים או בכתובים ומשמת משה עבד ה' ולא היה מי שיכתוב ויוסיף בתורה, על אף כל הסיבות, נדחה ספור הכניסה לארץ מלהיכתב ברמה נבואה של תורה. מאידך, בל נשכח שאכן ראוי היה ספר יהושע להצטרף לכלל חמשת חומשי תורה.

ב.

 במאמר הקודם דיברנו על "תנועת הגל" של ההיסטוריה הישראלית והצבענו על מיקומם של ספרי נביאים ראשונים בשלבים שונים של הגל. את ספר יהושע מיקמנו בשלב שיא של עליית הגל והגדרנו אותו כספר המתאר את תקופת השיא, לעומת ספרים אחרים המתארים תנועת תהליך למעלה או למטה. מתוך ראיה זו ניגש לבחון את הספר כולו, דהיינו הספר מכיל מצבים שונים, חלקם בעלי ביטוי חיובי וחלקם בביטוי שלילי, אך כולם הם תופעות של עם "המתמודד" עם הצלחתו ועם הגעתו "אל המנוחה ואל הנחלה". על כן אין לראות בספר בבואה של תמונה אידיאלית של העם המתיישב על אדמתו אלא תמונות שונות של חברה המתמודדת עם האתגרים והדילמות שמציבה בפניה המציאות החדשה אליה היא הצליחה להגיע.

שתי מגמות מרכזיות ניתן לראות בספר, מגמות שעל פניהן סותרות ונוגדות אחת את השניה. הראשונה מצויה בחלקו הראשון של הספר, החלק המתאר את כיבוש הארץ, מהפתיחה ועד פרק י"ב. חלקו השני של הספר, המלווה את שלב ההתנחלוות, עד סוף הספר, ממחיש מציאות ומגמה שונות מזו המתוארות בהתחלה[2].

חלקו הראשון של הספר מתאר כיבוש טוטאלי, מהיר, מרשים וניסי של הארץ כולה. איש אינו עומד בפני עם ישראל, "נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם", מי שלא נכנע – מובס בדרך ניסית פלאית או בדרך צבאית טבעית או בשילוב של שניהם. רחב בדבריה אל המרגלים מתארת את הבנתם של עמי הארץ את גדולתו של א-להי ישראל, שהוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והגבעונים מתאמצים בתרמית יצירתית מרוב חששם.

חלקו השני של הספר מציע תמונה קצת יותר מורכבת ופחות מרשימה. לא כל הארץ נכבשה ולא את הכל טרחו ישראל לכבוש. גם במקומות שנכבשו, לא בכולם מתאפשרת התיישבות או סילוק של עמי הארץ, מובלעות של כנעני המקבל את המרות השלטונית הישראלית מצויות במקומות שונים אך אין בכך משום סילוק עבודה זרה מן הארץ ו"כיבוש דתי", יושבי הארץ אינם נמנעים מלהוות מטרד ולשמש מניעה בפני השאיפות הישראליות ואף לדחוק את ההתנחלות הישראלית למחוזות שאינם נוחים לה.

מעבר להיותם שני תיאורים היסטוריים שונים משמעותית, הם בעיקר נוגדים בהערכה ובמגמה ההיסטוריוסופית שלהם. נראה שעל הסתירה ניתן להתגבר אם נבין שספר יהושע בא לשקף מציאות מורכבת ומתנגשת, המבטאת לא רק את המתרחש על פני השטח אלא גם מה שמתחתיו ומעליו.

דומה שאם נצייר לעצמנו ציר ארוך ומתמשך, נמצא את המגמה הראשונה בראשיתו ובסופו ואת המגמה השניה בכל השטח המתפרס ביניהם. המגמה הראשונה, המבטאת כיבוש ניסי, טוטאלי, המגשים את הבטחת הארץ שניתנה לעם ולאבותיו היא בעצם ראשיתו של הציר וגם סופו. היא ההצדקה לקיומנו פה, נקודת המוצא של הכניסה לארץ ועיקר מקור הכוח והתנופה לעשיה ולבניה. מגמה זו היא גם סופו של התהליך מבחינת מימושו המעשי באופן מלא, היא היעד אליו נושאים  עיניים והיא שכרו של המאמין ההולך לאורך כל הדרך.

המגמה השנייה היא המצגת הריאלית יותר עימה נפגש העם בבואו בפועל אל הארץ. הוא חלקו האמצעי, וגם עיקרו ורובו, של הציר כיוון שהעם אכן נכנס לארץ עם המגמה הראשונה ובפועל גם כבש "עימה" את הארץ בכיבוש ראשוני ובסיסי. המגמה השניה, הריאלית יותר, נתגלתה לעם רק לאחר ששככו רעמי המהלך המהיר, השטחי והראשוני. היא נתגלתה כאשר ניגשו ונערכו להתבססות מעמיקה ויסודית יותר ואז נתגלו הקשיים, המורכבות וחוסר השלמות. המגמה השניה היא אמצע גם ביחס לסופו של הציר, דהיינו אין המגמה השניה הולכת ונמשכת עד אין סוף והיא התמונה המונצחת של ישראל בארצו. בשלב מסויים חוזרת המגמה הראשונה לשלוט ולהתיישם גם בפועל. מבחינה היסטורית, זה קרה חלקית בימי דוד ושלמה ואולי לפרקים שונים גם אחר כך והיא אמורה להתממש סופית לעתיד לבוא.

אין המגמה הראשונה, המושלמת, מתעלמת ממציאותה של זו השניה מחד אך גם אינה מתפשרת או מנסה להשתלב בה. היא עומדת בפני עצמה בשלמותה לפי אופייה כי אכן היא הייתה המקור לתהליך והיא גם היעד הסופי. אילו לא תישאר בשלמותה זו, לא תהיה הצדקה למקור וממילא גם לא נגיע אל היעד. שלמותה מבטיחה את ההתחלה ואת הסוף. מאידך אין המגמה השניה, מצידה, באה להכחיש את הראשונה, על אף שזו השניה היא המתממשת ברובו של הזמן וכלפי חוץ נראית בלתי מעורערת. היא מכירה בערכה הריאלי, אך גם יודעת את ארעיותה וזמניותה ואת מקור זכות קיומה.

ספר יהושע, על שני חלקיו המרכזיים, בא להתמודד עם הבעיה הקשה ביותר והראשונית עימה אמור להתמודד עם שבמשך שנים רבות שאף להגיע אל הפיסגה, שילם על כך מחיר רב, שירטט לעצמו תרשימים כאלה ואחרים של חוויות הפיסגה והתצפית ממנה, חש שהוא ראוי לשכר ופיצוי מלא על כל סבלותיו, אך עם בואו אל הארץ המובטחת הוא נוכח לדעת שהמציאות שונה לאין שיעור ודמיון מהמציאות אותה דמיין לעצמו. משבר המפגש של כל חולם עם המציאות הריאלית כולל בתוכו קושי, תיסכול ואכזבה ללא שיעור. למשבר השלכות נפשיות ומעשיות שונות ומגוונות. כשמשבר כזה עובר על עם וחברה, הוא מועצם עד מאד והשלכותיו הן למישורים רבים ולטווח זמן ארוך מאד.  ספר יהושע מתמודד עם המשבר, במישור הספרותי של תיאורו, ע"י הצגתם המלאה של שני הפנים, החלום, המימוש הראשוני והחזון לעתיד לעומת המציאות הריאלית שנתפתחה וע"י הקבלת הכניסה לארץ לתהליך יציאת מצרים – מה זה לא הושלם ייעודו אלא עוד חזון למועד, כך הוא גם במהלך הכניסה לארץ.


[1] קריעת ים סוף מכניסה את ישראל לחיי מדבר ניסיים וחציית הירדן מוציאה אותם ממסגרת זו, מעמד הר סיני פותח מהלך של כריתת ברית המגיע לסיומו המקביל במעמד הר גריזים והר עיבל.

[2] אני מתייחס פה בצורה גסה לשתי מגמות ולשתי חלוקות בספר מבלי להיכנס לתתי חלוקות ולביטויים של מגמה א' ב"שטחה" של מגמה ב' או להיפך.

יהושע 1 – מבוא לספרי נביאים ראשונים

פורסם לראשונה במסגרת

בית מדרש "אעלה בתמר" ע"ש תמר ספיר-קליבך הי"ד

 סנסנה, חורף תשס"ה 2004

א.

ספר יהושע פותח את קבוצת ספרי "נביאים ראשונים", קבוצה שמבחינה כרונולוגית מתפרסת מכניסת עם ישראל לארצו ועד גלותו ממנה. למעשה, ניתן לראות בעיקר ספרי המקרא הכרונולוגיים, דהיינו התורה והנביאים, כמתארי תהליך היסטורי ורוחני המתחיל בבבל ומסתיים בבבל. זהו תהליך המתחיל בנהר היוצא מעדן להשקות את הגן ומתפצל "והנהר הרביעי הוא פרת", ומסתיים בנהר פרת המצוי בתחום נבואתו של הנביא הגולה, יחזקאל. תהליך המתחיל בבבל של דור הפלגה ומסתיים בגלות בבל, תהליך המתחיל באברהם היוצא מחרן ומסתיים בצאצאיו השבים אליה. המעיין במכלול התהליך ורואה שיצאנו מבבל על מנת לחזור אליה, נשאר נבוך עם סימן שאלה גדול האומר "אם כן למה זה אנכי?". השאלה היא נכונה ואמיתית כיוון שאת העובדות ההיסטוריות ואת המהלך הרוחני המלווה אותן לא ניתן להכחיש. אלא שדווקא משום כך חשוב לשים לב שהמהלך הכולל מבבל אל בבל מתחלק לשניים – המסע מבבל אל ארץ ישראל, מסע המתואר בתורה, והמסע מארץ ישראל לבבל, זה המתואר בנביאים. החלוקה לשניים היא מאד מהותית, כיוון שהיא ראשית הדרך מן המבוכה. החלוקה לשניים אינה בין שווים, שכן דרגתה הרוחנית ועוצמת אמיתתה של התורה גבוהות מאלו שבנביאים ואין מהלך הנביאים יכול להכחיש את מהלך התורה. אמנם הנביאים מתארים את המהלך מארץ ישראל לבבל, אך התורה מותירה את היסוד הבלתי משתנה של הליכה מבבל אל ארץ ישראל. זה אולי ארוך ורחוק מדי, אולי צריך עוצמות וגובה בשביל לסיים את התהליך, אך יסוד המקרא הוא שהתורה שואפת אל ארץ ישראל, על אף הקשיים שבדרך. ואולי ביטוי חלקי לכך הם הספרים הכרונולוגיים שבכתובים, עזרא ונחמיה, שאינם מתארים מהלך היסטורי ורוחני כולל אך עסוקים בראשית תהליך שיבת ציון ובנין המקדש ועל פיהם מוכרע ש"הלכתא כבתראי" – הלכה כאחרונים.

גם בל נשכח, שהתורה אינה מתחילה מדור הפלגה או מהנהר היוצא מעדן אל הגן ומהגן הולך ומתפצל. היא מתחילה מאדם הראשון, שנברא בצלם א-להים, ומעדן והגן, שם הנהר הוא עדיין זורם בראש אחד ונמצאים הכתובים מרמזים על חזרה להתחלה.

אך את החפץ ביתר מורכבות לא נוכל לסתור אם יבוא ויאמר שעל אף הנ"ל, טרם יודעים אנו אם גן עדן הוא מקום פיזי, ממשי, במקום כלשהו או שמא הוא דימוי לדרגה רוחנית ומנין לך שההסטוריה של עולמנו זה יכולה לחזור לגן? ואולי, אם כבר קישרנו בין התחלת מקרא לסופו, מילותיו האחרונות של דניאל מכריעות בכוון מסויים: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, יג).

ב.

עם זאת, אל ידמה המעיין לראות בכל אחת משתי התנועות, זו שבתורה וזו שבנביאים, בבחינת חץ ישר שבתחילה נע מלמטה למעלה ואח"כ נע מלמעלה למטה, שכן אף פעם לא היה מהלך ישיר, תמיד היו עליות וירידות. הן בדרך אל ארץ ישראל והן בדרך ממנה. הדימוי הנכון והמתאים יותר הוא לגל – יש תנועות עליה ויש תנועות ירידה, יש רגעי שיא ויש רגעי שפל.

בהקשר זה יהיה נכון לחלק את ספרי נביאים ראשונים לשתי קבוצות. הראשונה היא זו של התנועות, אם עליה ואם ירידה, והשניה היא של נקודות השיא, אם בגאות ואם בשפל. בקבוצה הראשונה נכון יהיה לכלול את ספרי שמואל א' ושני ספרי מלכים, בקבוצה השניה נכלול את ספרי יהושע, שופטים ושמואל ב'.

חשוב לציין שהדימויים שניתנו לספרים, "ספר בתנועה" ו"ספר בשיא", אינם רק דימוי והמשלה נחמדים לצורך המחשה ותפישה. אלו נקודות מוצא עקרוניות, פרשניות וערכיות, להבנת המתרחש בספרים. באומרנו שספרי יהושע ושמואל ב' הם ספרי שיא של גאות, כוונתנו שאת העליות והנפילות המתוארים בספרים אלו יש לבחון על רקע סכנות האורבות לאדם מצליח, לעם בתחושת שאננות של "כחי ועצם ידי", של חברה החיה ברוויה כלכלית המתבטאת ב"איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". באומרנו שספר שופטים הוא ספר שיא של שפל, כוונתנו שהמאורעות בספר הם תופעות אופייניות לחברה המצויה במצוקה חברתית, מדינית, כלכלית וערכית. לחברה במצוקה יש "גיבורים בעל כורחם", כמו גדעון ויפתח, יש "איש הישר בעיניו", ויש תופעות מנהיגות ייחודיות, כאהוד, דבורה ושמשון. אי אפשר להעריך את מאורעות התקופה, לחיוב ולשלילה ולמורכבות, אם לא מבינים את הרקע.

אותו דבר בדיוק יש לומר ביחס ל"ספרים בתנועה", שמואל א' ומלכים. ההבדל בין הספרים הוא ששמואל א' הוא ספר בתנועה למעלה ואילו מלכים הוא ספר בתנועה למטה. רגעי השיא ורגעי המשבר שבאותם ספרים הם אופיינים לחברה "בתנועה ובמהלך". ניקח, רק כדוגמא, את המהפכה הדתית העצומה שעושה המלך יאשיהו, לקראת סוף מלכות יהודה, מצד אחד, ומצד שני את "מרוץ ההידרדרות" המתחולל אחרי מותו. בכדי להבין מדוע לא הצליחה מהפכת יאשיהו להחזיק מעמד ומדוע מיד אחר כך חלה הידרדרות מהירה לא נזדקק ליותר מלהשוות את הדבר למתרחש אצל חולה סופני לקראת סוף תהליך ההידרדרות. פעמים רבות, חולה שהיה חסר כוחות זמן רב, פתאום מתחזק ומגלה סימני התאוששות. קרובי החולה, לרוב, נתלים בהתחזקות זו כסימן למפנה והחלמה אבל דווקא היא מבשרת את ההידרדרות הסופית הקרבה ובאה. החולה שמרגיש את הסוף, מנסה לאגור את כל כוחותיו למאמץ אחרון, אך מרגע שהמאמץ לא הצליח, כל המערכות קורסות. כך נמצא גם בתהליכים המתרחשים בשוק ההון בשעת מעבר מעליות לירידות. מניה או מדד עולים בעוצמה את רמות המחירים, עד שבשלב מסויים העוצמה נחלשת ותנועת המחיר מתחילה לדשדש במשך תקופה בטווח מחירים מסויים. הסוחרים מחכים להתאוששות ולתנועה עוצמתית שתפרוץ את טווח הדשדוש. בשלב מסויים מגיעה פריצה שכזו, אפילו בעוצמה ברורה, אבל אז ישנן שתי אפשרויות. האחת שזו באמת פריצה מחודשת שתניע מהלך עוצמתי למעלה. אך פעמים רבות מתרחשת "פריצת שווא", שהיא תנועה חזקה למעלה שמיד אחריה באה צניחה למטה. אם בוחנים את ספר מלכים מזווית של חברה בתנועה מתמדת למטה, מבינים את התשובה לשאלות שהצגנו על מהפכת יאשיהו וההידרדרות שאחריו.

ג.

אם נצייר לעצמנו את מהלכו של הגל ע"פ ספרי נביאים ראשונים, נמצא כדלהלן:

יהושע – ספר בשיא גאות.

שופטים – ספר בשיא שפל.

שמואל א' – ספר בתנועה עולה.

שמואל ב'[1] – ספר בשיא גאות.

מלכים (א' וב') – ספר בתנועה למטה.

מעיון ברשימה נמצא שחסרים אנחנו, בין יהושע לשופטים, ספר בתנועה למטה. רוצה לומר – תהליך ההידרדרות שעבר על עם ישראל מתקופת יהושע אל תקופת השופטים אינו זוכה לסיקור מלא. אמנם תחילת ספר שופטים מסכמת את התהליך שהתרחש, אך זו פתיחה ורקע לספר הבא ואינו תיאור ב"תוך כדי תנועה".

בהסבר התופעה תיתכנה שתי אפשרויות. או שהיה תהליך והוא אכן אינו מתואר, ואז יש לשאול מדוע הוא לא הצדיק תיאור. או שהדרך מיהושע לשופטים אינה כוללת תהליך הידרדרות אלא קריסה מהפיסגה אל התחתית.

האפשרות השניה לא תפתיע אותנו אם נבחן אותה על רקע חטא העגל שהתרחש ארבעים יום לאחר קבלת התורה. "וירא העם מי בשש משה לרדת מן ההר". פתיחה זו לחטא העגל מלמדת שמעמד הר סיני והחוויות אליהם הגיעו ישראל במהלכו, היה במידה לא מבוטלת בזכות משה רבנו. משעה שחש העם שמשה איננו, אם כי בשש לבא כמאמר הכתוב או שהראה השטן לישראל את משה מוטל מת כתיאור המדרש, לא הצליחו לאחוז עוד בדרגתם העליונה ונפלו לחטא העגל.

מות יהושע והזקנים, שהביא כנראה לגלישה במדרון אל עבר תקופת השופטים, הוא כנראה המקבילה ל"כי בשש משה". המעבר החד מאופי ספר יהושע לאופי ספר שופטים מלמדנו ש"רגעי השיא" המתוארים בספר יהושע נתממשו הרבה בזכות ההנהגה, אך העם ככלל לא הפנים את מלוא ההשלכות והסכנות שנתעוררו בעקבות המעבר לארץ המובטחת.

למעשה ולמפרע, מתברר שבמקביל לתהליך שעברו ישראל במדבר ממתן תורה עד הקמת המשכן, גם העם הנכנס לארץ עבר תהליך מהכניסה עם יהושע ועד מלכות דוד ושלמה. מה פה עברנו את חטא העגל, גם פה נעבר את תקופת השופטים. מה פה התיקון יושלם עם הקמת המשכן, אף פה התיקון יושלם עם הקמת המקדש.

הכניסה לארץ בימי יהושע, הייתה עבור העם בעיקר כיבוש והתנחלות פיזיים. רק תקופת השופטים תעורר בעם את הדרך לכיבוש והתחלות רוחניים וערכיים המתממשים בימי דוד ושלמה. את אותה כניסה ראשונית ולא מושלמת בא לתאר ולהעריך ספר יהושע ובו נתמקד בשלב זה.


[1] ניתן לכלול בזה גם את פרקי שלמה שבמלכיים א'.

"ולא נחם… כי אמר…" – לפרשת בשלח

"ולא נחם… כי אמר…"

 

א.
במוקד החלק הראשון של הפרשה עומדת קריעת ים סוף ומה שהתרחש בעקבותיה – מעבר בני ישראל, טביעת פרעה וחילו ושירת הים. לשאלות, לשם מה נעשה הנס ואיזה צורך הוא בא למלא?, יש לכאורא שתי תשובות שונות בדברי הכתוב שבתחילת הפרשה.

תשובה ראשונה ניתנת בפסוקים המסיימים את פרק יג (פס' יז – יט): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הוי אומר, בני ישראל והצורך להסב אותם דרך המדבר חייבו את המעבר דרך ים סוף וממילא את נס הקריעה.
תשובה שנייה מפורטת בתחילת פרק יד (פס' א – ד): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי  ה'…". אם נתעלם מסיום פרק יג, הרי שלפנינו התנהלות העומדת בפני עצמה והמצדיקה לכשעצמה את הצורך בקריעת ים סוף. המטרה המרכזית היא : "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" ולשם כך נכון להטעות את פרעה ולדרבן אותו לצאת למלחמה בה הוא עתיד להפסיד..
לכאורה, אלו שתי סיבות בעלות נקודות מוצא שונות, ומגמות התנהלות ויעד חלופיים ואולי אף סותרים.

אך עדיין כל סיבה זוקקת עיון בפני עצמה.
הסיבה השנייה מבססת את כבוד ה' על טביעת פרעה וכל חילו. מי הם המצרים שיידעו "כי אני ה'" – הטובעים / כל הנשארים מאחור? כיצד נכבד ה' על ידי הטבעת מעשה ידיו בים?
גם הסיבה הראשונה, זו שבתחילת הפרשה, אינה חפה מקשיים. הפרשנים הקלאסיים, בהם גם רש"י, רשב"ם, אבן עזרא ורמב"ן, דנים בשאלה לאן חוברות המילים "כי קרוב הוא", לקודמות להן או לאלו שלאחריהן והאם המלה "כי" מתפקדת כ"אע"פ/למרות" או כ"בגלל"?. על רקע איזו מלחמה עולה החשש שינחם העם "ושבו מצרימה"?. ממה בדיוק היה החשש? מההינחמות והרהורי החרטה של העם או מהאפשרות המעשית שישובו מצריימה? אם מעצם הרצון, מה הועילה הדרך החדשה, הרי גם שם אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" ובדומה לכך? אם מעצם החזרה המעשית, הרי ניתן היה להתמודד עם זה בניסים פחותים בהרבה מקריעת הים, הורדת המן, השלו, המים, "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה" וכל ההגנות מן המדבר?

ב.
כדי שנוכל להתקדם, ננסה להתמקד בסיבה הראשונה ולהבין אותה.
נראה בעינינו ללכת בעקבות הרשב"ם, שהמלחמה בה מדובר היא "טורח מלחמות ארץ כנען". דהיינו, לא המלחמות שבדרך אלא אלו שביעד. לאור זה ניתן לשרטט את התכנון הראשוני שעלה במחשבה לפניו יתברך: הכוונה הייתה שלאחר תום שבעה שבועות מיציאת מצרים יקבלו בני ישראל את התורה. תוך ששה שבועות הם יכנסו לארץ ויגיעו לאזור שכם, ובשבוע השביעי הם ייערכו לקראת קבלת התורה למרגלות הר גריזים והר עיבל[1]. יש להניח שרק לאחר שלב זה היו עמי הארץ מתעשתים ונערכים למלחמה בישראל. אפשר אולי שהיו נערכים תוך ארבעים יום ופותחים במלחמה בסביבות יז בתמוז. אפשר גם שמלחמה זו הייתה אורכת שלשה שבועות, ובסיומה, בסביבות ט' באב, הייתה המגננה הישראלית קורסת והיו העם במנוסה רבתי לכיוון מצרים.
בתרחיש זה, התבוסה היא סוף הקריסה. קודמים לה היראה והפחד שיביאו למאיסה בתורה שזה עתה קיבלו, למאיסה בארץ חמדה שאליה רק נכנסו, ותחושת הכשלון הקשה שבעקבותיהם "ינחם העם ושבו מצרימה". קריסה בעוצמה כזו תמוטט לחלוטין את כל תהליך יציאת מצרים.
לכן "לא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים".

אבל יש לתמוה, שאם אכן זו הייתה התוכנית הראשונית, אז מה בכלל ההווא אמינא שלה? הרי היא בכלל אינה ברת קיימא? אם היא לא אופציה ריאלית באופן מובנה, אז מה התכנון הראשוני פה? מה באה התורה ללמדנו? יש עוד הרבה אפשרויות שאינן "מחזיקות מים".
אמנם, צריך לומר שהתסריט המתואר לעיל לא היה התכנון הכי ראשוני. קדם לו תכנון הרבה יותר עוצמתי וריאלי ! אלא שליבו ועיקרו קרסו ולא נותר ממנו אלא מה שתיארנו לעיל.
אך בכדי לתאר אותו, נצטרך להקדים מספר מילים.

ג
מכת בכורות מתאפיינת במספר מרכיבים: קודם למכה מצווים בני ישראל להסתגר בתוך בתיהם ולא לצאת מהם עד הבוקר, הקב"ה מכה את כל בכורי מצרים, לאחר המכה יוצאים ישראל ממצרים לקראת ייעודם החדש, במקביל נעשה קרבן הפסח ומצטווים בפדיון בכורות "כי לי כל בכור". את מאפייני המכה ניתן להגדיר כדפוס אירוע, אותו אנו מוצאיים גם במקומות אחרים, בשלמותו או בחלקו העיקרי.
א. דור המבול ונח – הקב"ה מחליט על השחתת הארץ, נח מסתגר בתוך תיבה עד לאחר המבול, לאחר היציאה הוא נגש לייעודו לבנות עולם, ומקריב קרבן המהווה ריח ניחוח לה' ובעקבותיו ניתנת ברכה והנחייה לאנושות.
ב. סדום ולוט – הקב"ה מחליט על הפיכת סדום. בלילה, או בחלקו, מסתגר לוט בתוך ביתו במצוות המלאכים, עם שחר הוא נמלט מסדום. הקב"ה הופך את סדום ועמורה, ולוט ובנותיו חיים בתחושה שאין עוד איש בארץ והם צריכים ליצור עולם חדש.
ג. יריחו ורחב – לקראת מלחמת ה' ביריחו מצווה רחב להסתגר בתוך ביתה עם בני ביתה. במקביל קורסת החומה ומי שבעיר נהרג. יריחו לא אמורה להיבנות ורחב, על פי חז"ל, נישאת ליהושע.
ד. "לך עמי בא בחדריך" – אחד התסריטים של הגאולה העתידה הוא גאולה מתוך חורבן ממנו ינצלו רק אשר ייחבא "כמעט רגע עד יעבר זעם".

לאחר שהגדרנו מודל, נוכל להשוות בין פרטיו וללמוד מזה על זה. את החשוב לנידוננו נלמד מהפרט הראשון – דור המבול ונח. אדם הראשון, ודרכו האנושות כולה, מצווים "לעבדה ולשמרה". בעידן שטרום אברהם אבינו, האנושות כולה מגוייסת למימוש החזון הא-לוהי. משהשחיתו בני האדם את דרכם על הארץ, ניחם ה' על שעשה את האדם בארץ ונח מסומן כמעצב ומפתח האנושות החדשה. הוי אומר, בדור המבול היה טמון פוטנציאל גדול, ומרגע שזה לא התממש, הרי שאיבדו את זכות קיומם, בודאי בשעה שיש מי שיכול להחליף אותם.

מכאן אתה למד על סדום ולוט. בשלב הזה כבר נבחר אברהם אבינו לקרוא בשם ה'. סדום, על רווחתה ועוצמתה, הייתה אמורה להיות התמיכה הסביבתית של אברהם אבינו ופועלו. כנראה שכשלוט רואה את סדום "כגן ה' כארץ מצרים", הוא פונה לשם לא רק בגלל ש"כולה משקה" אלא גם כי הוא מזהה בה כוחות רבים ופוטנציאל עצום לעשייה. אברהם אבינו כנראה גם רואה את זה אבל גם את הבעיות במקום ומסתייג ממנו. אך לוט אינו מרפה משאיפתו לתעל את עוצמתם לטוב. כנראה שגם מצד האמת היה בסדום פוטנציאל גדול של נתונים ויכולת לעשות גדולות, אלא שהם בחרו להשקיע בעיקר בעצמם ולא באחרים. משעה שביזבזו אנשי סדום את האפשרות לממש באופן חיובי את יכולותיהם, נגזרה עליהם ממילא כליה, כי איבדו את זכות קיומם. לוט נפלט מן המקום כמי שיש בידו אפשרות ליצור עולם חדש התומך ומלווה את בית אברהם. מימוש חלקי של אפשרות זו מיישמות בנותיו, באמצעות נכדיו עמון ומואב. ייתכן שזה הפתח להבנת היחס החמור של התורה לעמון ומואב "על אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים": "לא תדרש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". לוט ניצל מסדום כדי לממש את התפקיד שהם לא חפצו לקחת. זרע לוט, עמון ומואב, אמורים להיות מלווים ולווינים לפעילות של עם ישראל. קידומו בלחם ובמים לקראת כניסתו לארץ הוא ממהות הצדקת קיומם. ההתייחסות לכך שהם לא עשו זאת, יכולה להיות כמו זו שלדור המבול וסדום שלא מימשו את המצופה מהם. אפשר שדינם צריך היה להיות כדין האחרונים, אלא שזכות קירבת המשפחה לאברהם אבינו המירה את הכילוי בהתעלמות מוחלטת מהם – "לא תדרש שלומם וטובתם".

מכאן נוכל לראות באור חדש את ייחודה של העיר יריחו. בני ישראל הם נבחרי ה' להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". השאלה היא רק האם הם יהיו מגובים, מועצמים ומלווים ע"י אומות העולם או שהם יעמדו מולם. ליריחו היה הפוטנציאל והעוצמה לגבות את ישראל ולהכשיר את כניסתם לארץ. לשם כך ניתן להם כח מיוחד. הייתה בידם האפשרות לרפד את הכניסה של ישראל לארץ, להעצים אותם, ולהוביל מהלך מול כל עמי הארץ. אלא ש"נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם", פחדם סיכל את דרכם והם פיספסו את שליחותם. את הבירור הזה עשו מולם שני מרגלי יהושע. שני המרגלים, המקבילים למשה ואהרון, נשלחים כך שמלך יריחו ישמע עליהם. תגובתו והתיאור הניתן להם ע"י רחב הוא המשכנע אותם שגם פה ההזדמנות הוחמצה. מכאן גם נבין את ייחודה של רחב, שניצלה כנראה לא רק בגלל שחהביאה את המרגלים אלא גם בזכות הרבה כוחות פיזיים ונפשיים שעמדו לרשותה, כדי שתוכל להשלים את מה שאנשי עירה לא עשו. כך יובן גם מדוע, ע"פ חז"ל, נישאה רחב ליהושע. אישיותה הצדיקה את עמידתה לצד מנחיל הארץ.

ומכאן למצרים ולישראל – מכת בכורות מגיעה בסוף, אבל הסיפור האמיתי מתחיל בהתחלה. משה ואהרן נשלחים לפרעה לא רק כדי שישלח את בני ישראל מארצו, אלא גם בדרישה מחד ובהענקת הזכות מאידך, לגבות את בני ישראל בדרכם, ובהושטת תמיכה בינלאומית ומעצמתית למימוש ייעודם. "גם אתה תתן בידנו…". פרעה נקרא לאתגר להיות הליווי ו"המטרייה" הבינלאומים של ישראל. לשם כך ניתנו לו עוצמות ושלטון. אלא שבמהלך המכות מתעקש פרעה שלא לקחת על עצמו את התפקיד שנועד לו. לאחר שבע מכות הוברר שנכשל הנסיון לשכנע אותו להצטרף מיוזמתו למהלך הגדול. שתי המכות הבאות הן ה"פרומו" למכה האחרונה, שהייתה התוצאה ההכרחית מכל שקדם לה. משעה שלא נענה פרעה לייעודו כאישיות וכמעצמה, הרי הוא כאלו שהשחיתו את הארץ וכאלו שחטאתם כבדה מאד. בני ישראל אמורים להסתגר בבתיהם בליל הפסח, והקב"ה יכה את חוד החנית של הייעוד שלא מומש.

ה.
"ויהי בשלח פרעה את העם". כעת נשוב לבאר מה היה התכנון הא-להי הראשוני לגבי היציאה ממצרים.
התכנון היה שפרעה הוא זה שישלח את בני ישראל, מיוזמתו, בגיבויו, מתוך נטילת המשימה של ליווי בינלאומי של עם ישראל בדרכו לארצו ולתפקידו. את חלוקת התפקידים בין ישראל ומצרים ואת אופי היחס ביניהם כבר הגדיר לפני זמן רב פרעה בעצמו, בפנותו אל המשנה למלך, יוסף: "…אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:… רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם… אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". (בראשית מא, לט – מא)
התכנון היה שכשישלח פרעה את בני ישראל לארצם, ינחה אותם הקב"ה בדרך הקצרה, דרך ארץ פלישתים, לכיוון ארץ ישראל, כשעימם, מהפן הסמלי ומהפן הפרקטי, עצמות המשנה למלך, יוסף. הם היו אמורים להגיע תוך ששה שבועות לאזור שכם, לקבור את יוסף, להיטהר במשך שבעה ימים, להתמקם אל מול הר גריזים והר עיבל ולהתכונן לקבלת התורה.
התכנון היה שכשישלח פרעה את העם וינחה אותם הקב"ה דרך ארץ פלישתים, והם יקברו את יוסף ויקבלו את התורה, הם לא יראו שום מלחמה בסופו של המהלך. בהנחיית פרעה היו אמורים כל יושבי כנען לגבות את ישראל וכל עמי הסביבה, אדום עמון ומואב, לתרום את חלקם להצלחת המהלך הא-להי הכולל. במציאות זו, לא היה העם רואה מלחמה, לא ניחם על גאולתו ותורתו ולא נערך לשוב מצריימה.

אלא ש…
פרעה שילח את בני ישראל, אבל בעל כורחו. הקב"ה גאל את ישראל, אבל "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל ישבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרעך ידמו כאבן".
עם ישראל יכול היה לעמוד במהלך העצום שתוכנן מלכתחילה, רק אם היה לו גיבוי בינלאומי. רק אם הייתה לו תמיכה לשינוי הקיצוני שנעשה בו בזמן מועט כל כך. אבל כשצריך גם להתמודד עם שינוי פנימי קיצוני שכזה, וגם לעמוד במלחמה חיצונית נגד כל העולם, אזי די ברור שכל המערכות יקרסו – "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה".
גם את עצמות יוסף לקח משה עמו, אך רק מהפן הפרקטי, לא מהפן הסמלי ומכח היותו המשנה למלך.

ו.
בפתח דברינו, הצבענו על שתי סיבות המובאות בכתוב לצורך בקריעת ים סוף. הראשונה בסוף פרק יג, המתייחסת לחוסר האפשרות ללכת בדרך ארץ פלישתים "פן ינחם העם…". השנייה בתחילת פרק יד, "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'". הצבענו על כך שאלו סיבות שונות ואולי אף סותרות, אך נמצא שהן באות זו בעקבות זו.
כיוון שלא נענה פרעה לאתגר הגדול שהוצב בפניו, לא גיבה אותו ולא הנחה את עמי כנען לקבל את עם ישראל, אלא אף להפך, הרי שצפויים היו ישראל להיתקל במלחמה לאחר כניסתם לארץ. כמתואר לעיל, מלחמה שכזו הייתה מכה אנושות את כל תהליך יציאת מצרים. כיוון שכך לא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים אלא "ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים סוף". ואת עצמות יוסף לקחו "כי השבע השביע…".
מכאן גם התחייבה הסיבה השנייה לקריעת הים. נחתם דינו של פרעה באש ובמים, כדין דור המבול וסדום. עמוד האש מרתיח את האדמה שתחת כפות רגליהם ואחר כך הם טובעים בתוך המים. משעה שלא מימש פרעה את הייעוד שלו, נתחייב ממילא סילוקו כדי "לחשב מסלול חדש". כך מתקיים "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'", כשה-GPS הא-להי מתקדם ליעדו למרות השינויים המתחייבים מהמסלול החדש. ישראל יראו את מצרים מת על שפת הים, אך לא לפני שהם יעברו בתוכו בצורה בטוחה , כמו נח ולוט, למקום מוגן.


[1] הערכה זו מבוססת על תפישת מעמד הר גריזים והר עיבל המתואר בספר דברים ובספר יהושע, כמעמד ברית מחודש וכ"דגם מוקטן" של קבלת תורה בכניסה לארץ. ואכמ"ל.

%d בלוגרים אהבו את זה: