Posts Tagged ‘יום הזיכרון’

פסח חירות ופסח גאולה

1.

שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם החג ואני נסתפקתי בשלש שאלות:

א. פסח בא לציין את היציאה מעבדות לחירות. ליל הסדר מאופיין בחווייתנו כבני חורין. שותים ארבע כוסות של יין, יש להסב כדרך בני חורין, אוכלים כרפס כדי לפתוח את התיאבון, "ונאמר לפניו שירה חדשה, הללויה". אז איך לכל חווית החירות הזו נכנסת המצה? הרי היא מבטאת חפזון, חוסר נחת, לחם עני וכדו'. וכי זה מייצג 'מעדני מלך'? הרי הכי מתאים היה לאכול לחמניות, חלות וקרואסונים. את הכי חמץ, תופח ומשמין שאפשר כדי לבטא רוחב הדעת, הרוח והבטן, חווית עשירות וגאולה. איך דווקא לחם העוני הוא הסמל של פסח? וגם אם תאמר שזה זיכרון ליציאה ממצרים, אז נאכל כזית בליל הסדר וזהו. איך עכשיו שבעה ימים עסוקים רק במצה וחוששים מכזית ליפתית או ליפתנית חד פעמית? השאלה היא ברובד הפשוט בלי דרושים על תפיחה וגאווה לעומת פשטות וענווה. בהבנה מה התורה רוצה בזה? איך אוכלים מצה בהסיבה, הרי אלו מושגים סותרים?

ב. המצוות המרכזיות בלילה הן אכילת מצה, אליה התייחסנו לעיל, וסיפור יציאת מצרים. אם היינו שואלים את 'התינוק' לאחר שסיים לשאול 'מה נשתנה' מאיזה מקורות הוא חושב שאנחנו צריכים לשאוב את סיפור יציאת מצרים שעלינו לספר בו, הוא וודאי היה אומר שצריך לפתוח את חלקו הראשון של ספר שמות ולספר נקודות מרכזיות מפרשיות שמות, וארא ובא. אפשר שאחיו הגדול היה טוען שיש מקום להתחיל עוד מספר בראשית, אולי מירידת יעקב למצרים, ואח אחר היה אומר שדווקא מירידת יוסף למצרים ובעצם מהחלומות בתחילת פרש וישב, והמחמיר היה מצרף גם את ברית בין הבתרים שנאמרה לאברהם. כך או כך, היינו שואבים את הסיפור מהמקורות המתארים את האירועים עצמם. מה מתמיה הוא שחז"ל, בעיצוב ליל הסדר, הציבו במרכז ה'מגיד' את סיפור היציאה ממצרים דווקא בדרך בא הוא מתואר כרפלקציה לאומית ע"י מביא הביכורים, כפי המתואר בדברים כו. המעיין בהגדה יראה שלב סיפור היציאה ממצרים שאוב מ'מקרא ביכורים' ומדרשי התנאים עליו. ויש בדבר שתי שאלות: 1.למה 'מקרא ביכורים' ולא הסיפור 'האותנטי'? 2. אם כבר לומדים משם, מדוע אנחנו קוראים את כל הפסוקים והמדרשים העוסקים בשיעבוד מצרים ובהצלה אבל קוטעים את הסיפור בדיוק כשמגיעים לספר "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת…". אין ספק שמישהו החליט, באופן אקטיבי, לקטוע את רצף הסיפור ולהימנע מלדבר על ההגעה לארץ ישראל והישיבה בה ! וזה לא בגלל שבגלות ימי הביניים לא רצו לבאס את האנשים בדיבור על א"י ממנה גלינו, שהרי תורף המגיד עוצב, ככל הנראה, עוד בימי בית שני בארץ ישראל, אז למה השמיטו וקטעו?

ג. קריעת ים סוף היתה שיאו של מהלך היציאה ממצרים. בהתאמה, שירת הים היא שירת ההלל הגדולה של יוצאי מצרים, זו הנובעת באופן ספונטני ומבטאת את תחושת הרואים את היד הגדולה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". זו שירת הגאולה הגדולה של התורה. אולם המעיין בשירה יראה שיש בה נושא אחד ויחיד: גבורת ה' אל מול חיל פרעה. כיצד באו להלחם בחיל רב וכיצד טבעו כולם. גם כשמדובר בתנועה לכיוון ארץ ישראל, זה כדי להדגיש עד כמה "נמוגו כל יושבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד". מפליא הדבר שכל עוצמת השירה וההודיה מתמקדת במפלת האויב ואין התייחסות להודיה על עצם הנס, על חווית המעבר בים, על חווית האמונה, הודו לה'… יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", וכן הלאה. משל למה הדבר דומה? לחגיגות יום העצמאות שיתמקדו בעיקר במצעד צבאי ובסיורי קרבות המתארים איך ניצחנו את אויבינו. חגיגות ללא טקס המשואות המבטא עשייה ויצירה, ללא פרס ישראל, ללא חיילים מצטיינים וסיורים בהתיישבות פורחת ובמרכזי מבקרים של תעשייה משגשגת. מלבד הסיום "מקדש, ה' כוננו ידיך", אין בשירת הים מן החיובי והבונה, מהחזון והרצון, מהייחוד והייעוד. הכיצד?

בכדי לענות על הנ"ל, נבקש להבחין בין שני מאפיינים במהות פסח.

 

2.

שני מקורות יש לאכילת המצה.

השני: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם… וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לג-לט). עוגות המצות פה אינם חוויה של גאולה אלא נסיבות של היציאה לחרות. שלב היציאה, כנראה, לא היה כיף גדול. הלחץ, ההיסטריה וחוסר ההערכות, לפחות בתחום הצדה לדרך, היו הכרח. לא היה בזה שום הירואיות ותחושת רוממות המשתמעים מ"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (יב, מא). המצה הייתה 'לחם עני' בשעת יציאת מצרים וזו גם משמעותה לדורות.

המקור הראשון למצה הוא בהקשרו של קרבן פסח. בנ"י נצטוו: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (יב, ח-יא). המצה היא חלק מקרבן פסח ומההקשר והאופן בו הוא נאכל. הציווי לאכול מצה שבעה ימים בא על רקע המצות של הקרבן ועוד לפני שמוזכרת היציאה החפוזה ממצרים: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם…" (שמות יב, יד-טו). אכילת המצה במסגרת פסח מצרים גם היא אינה משקפת אכילה מתוך נחת והסיבה של חווית גאולה. ההנחייה לאכול את הפסח במתניים חגורים, נעלים על הרגלים, מקל ביד ולאכול בחפזון אינם בגלל שהזמן היה צפוף, לחוץ ומצומצם אלא בגלל שזה חלק מהותי מקרבן החירות. בין הערכיים צלו את הבשר, בתחילת הערב אכלו אותו עם כל 'התחפושת', ואז הורידו את הנעליים, הניחו את המקל פשטו את הבגדים, לבשו פיג'מה והלכו לישון עד שהמצריים העירו אותו לאחר חצות הלילה. משמע שבמהות אכילת המצה, כמו גם הבשר, קיים חוסר הנחת, הלחץ והקושי. ועל רקע אופי זה אנחנו אוכלים מצות לדורות במשך שבעת ימי החג.

משמע שחג החירות אותו משרטטת התורה אינו חג של חווית כיף, נינוחות, שמחה והודאה של מי שרגוע. אלא להפך, זה חג של חירות הנולדת מתוך קשיים עצומים, הן פיזיים והן נפשיים, של כאבים, של מאמץ. חירות הנקנית בייסורים. מעין חג פסח שחגג אסיר ציון בתאו בכלא הסובייטי. אולי חירות בלב, אבל על בסיס קשיים גדולים. זהו פסח של תורה, שאפילו בחומש דברים, המעצב את מוטיב השמחה בחג, אין איזכור חובת שמחה בהקשר חג הפסח (דברים טז, א-ח), כיוון שה'חגיגיות' שבו היא של חירות ולא של גאולה.

 

3.

וישנו פסח אחר, אותו מעצבים ומתווים חז"ל. זהו חגו של בן החורין המתענג על גאולתו, על הימים הטובים אליהם הובילה יציאתו לחירות. בחג הזה שותים ארבע כוסות יין, אוכלים בהסיבה כדרך בני חורין, פותחים במתאבנים לפתיחת התיאבון כמנהג העשירים, מתענגים על קרבן חגיגה או שולחן עורך ושרים על הגגות את ההלל בשמחה ובהודאה "על גאולתנו ועל פדות נפשנו". זה לא חג הפסח של אסיר ציון היושב בכלאו אלא חגו של מי שהשתחרר, עלה לארץ, התיישב ביש"ע, בנה בית עם גינת עצי פרי, "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך", והוא מספר למשפחתו על הימים האפלים ההם ועל טוב הארץ שהוא זוכה לו כעת. זה 'פסח גאולה' של חכמים שהוא אחר, הפוך ונוגד את 'פסח חירות' של התורה.

אבל פסחים אלו אינם נשארים נפרדים. הם חוברים לכלל פסח אחד וחגיגה אחת. לאכול מצה, מחד, ובהסיבה, מאידך, זה שילוב הפסחים במעשה אחד, זה הנסיון להכניס לאירוע אחד את שני מאפייניו ההפכיים. זה כמו להכניס ליום אחד גם את יום הזיכרון וגם את יום העצמאות. לחשוב כמה קשה עלינו המעבר החד, הקיים כיום, מיום הזכרון ליום העצמאות ולדמיין איזו מורכבות אנחנו צריכים לשאת אילו הם היו ביחד, כפי שמצופה מאיתנו בליל הסדר… אנחנו, באופן טבעי ואנושי, מתחברים יותר לחרוסת מאשר למצה ולמרור, לחגיגיות שבברכת הגאולה ובבגדים החדשים ופחות ל"וירעו אותנו המצרים ויענונו", אבל 'אסור' לברוח מהמורכבות של הסדר.

תיארנו לעיל את 'פסח הגאולה' ככזה שעוצב ע"י חז"ל, בהפוך מ'פסח החירות' שעיצבה התורה. אך אין זה מדוייק, כיוון שהתורה עצמה הציפה את הכיוון אותו פיתחו לאחר מכן חז"ל. על גבי אופיו הייחודי של פסח לכשעצמו, יש בו גם פן של שיתוף עם החגים האחרים, "שלש רגלים תחג לי בשנה". בפן זה הם מלמדים אחד על השני, והשמחה המצויינת בעצרת ובסוכות רלונטית גם לפסח.

נחזור כעת לשאלות שהוצפו בראש דברינו.

 

4.

כאמור לעיל, ליל הסדר מורכב משני כיוונים. המצוות שיסודן מן התורה הן בשר הפסח, המצוה, המרור וסיפור היציאה. כל אלו משקפים את החירות כפי שהתורה עיצבה. מצע יסוד זה הונח ע"ג ליל הסדר שעיצבו חכמים, ובו שתיית יין, הסיבה, אכילת מתאבנים, חווית בני חורין וכדו'. המצה בהסיבה היא הביטוי המלא של חובת הלילה.

אמנם, גם סיפור יציאת מצרים עוצב במתכונת זו. התורה הנחתה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" ואולי אפילו התכוונה שאכן נתבסס על הפסוקים המפורטים בחומש שמות. אמנם, חז"ל בעיצוב ליל הסדר, לקחו את מה שהתורה ביקשה אבל הניחו אותו על מצע של גאולה כהבנתתם. הם לא שאבו את הסיפור מהתרחשות אירוע יציאת מצרים אלא בחרו את סיפורו של מביא הביכורים:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ…" (דברים כו, א-ג)

זה סיפור יציאת מצרים מעמדת מי שיושב בסלון ביתו, סביבו אשתו,ילדיו ונכדיו והוא מספר להם על מה שארע שם מזמן. זו לא חוויה של מי שקורא בפעם הראשונה את ספר שמות אלא מי שמשחזר לאחור את ייסורי העבר ויכול לומר "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". זה בדיוק פסח הגאולה של חז"ל. לפסוקים אלו מסמיכים את מדרשי התנאים המזכירים גם את הפסוקים מספר שמות, אבל הם רק התוספת.

מה ש'עורך ההגדה' כן שימר מהתשתית של 'פסח חירות' של התורה זה את ההפסקה והקיטוע בטרם נגיע ל'פסוקי הגאולה': "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר  נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". כפי שהתוותה התורה, בערב זה אנחנו עסוקים ביציאה ממצרים ולא בהגעה אל ארץ ישראל. א"י היא לא חלק מהיציאה. היא נותרת לשני הרגלים שבהמשך ובכך מתאימה ההגדה עצמה ל'פסח התורה'.

כך גם לגבי השאלה השלישית לגבי קריעת ים סוף. שירת הים בתורה אכן מבטאת רק את יד ה' הפוגעת באויב המצרי. השירה בתורה מבטאת את התגובה הבסיסית והראשונית של עבדים שניצלו, שכל האופק הנפשי העומד לפניהם הוא להביס את האויב ולהינצל ממנו. בשלב הזה, לא רואים מעבר לכך. זו 'שירת התורה'.

על גבי בסיס זה, מביאה הגמ' ב'ערבי פסחים' דעה שאת פרקי ההלל המובאים בתהילים (מזמור קיג והלאה), משה וישראל תיקנו כשעלו מן הים. מדרש זה מבטא את השלמת הפן החסר בשירה, שירת הודיה של בני חורין המסתכלים על המכלול ולטווח רחוק קדימה. זהו רובד 'שירת הגאולה' שמציבים חז"ל על גבי 'שירת החירות' הכתובה בתורה. מה שעדיין טעון בירור זה להיכן נעלמה 'שירת הים' וזכרון קריעת ים סוף ממצוות הפסח. זה בולט דווקא על רקע ההלל הייחודי הנאמר בליל הסדר פעמיים, גם בבית הכנסת וגם במסגרת הסדר.

 

מודעות פרסומת

"למען תזכר…" – יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון ויום העצמאות

"אני צריכה ל'הרים' השנה את טקס יום השואה.", "נו, ומה הבעיה?", "אז ככה, לפני שנתיים המנהלת רצתה להביא את אמא שלה כאשת עדות, אבל הדבר לא נתסייע, כיוון שהאמא נפטרה שלא לפי התכנון השלנו. כך קרה שנה שעברה לגבי חמיה, ואני מאחלת אריכות ימים ושנים למי שחשבתי עליו להשנה".

ככל שחולפות השנים, נפטרים מן העולם מי שיכולים להעיד בגוף ראשון על אותם האירועים שהתרחשו שם. העוצמה קהה. אותה עוצמה ויראה שהיו ל'שואה' מעצם נוכחותם סביבנו, מהמפגש האישי והבלתי אמצעי עם מי שעבר את הנוראות, ואין לך מוחשי כמספר הטבוע על זרועו או בצלקות הנפשיות הניבטות מבעד לאופייה והתנהגותה. מורגש הדחף הלאומי בשנים האחרונות להקליט ולהסריט ולתעד, במרוץ נגד הזמן, כדי להעמיד את הזיכרון באופן יציב ואמין על אותנטיות, ריבוי ומגוון עדויות וסיפורים של אנשים עם שמות ופנים וקשרי משפחה.

מבלי לחוש בכך, התהליך, מיום השואה שמאחורינו, עובר עלינו גם ביחס לימי הזכרון והעצמאות שלפנינו. 'דור תש"ח' הולך ומתמעט, ה'אתוס הציוני' הולך ומשתקף מתצלומים וסרטונים יותר מאשר במורשת קרב מגוף ראשון והילד שלי כותב עבודה בהיסטוריה על 'נעדרי סולטן יעקב' כשאנשים סביבו היו שם או קרוב לזה. אז מה יהיה עם ה'זכרון'? מה ישמר את האותנטיות והעוצמה?

 

האמירה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" נכונה גם כשהופכים אותה. פוליטיקאי שנעזר בה לצרכיו צריך לזכור שנכון גם ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן". אבל לא במדעי המדינה עסקינן אלא בהיסטוריה ורק באנו לומר שהדבר נכון גם ביחס לממד הזמן. אכן יש סוג של זיכרון אותו יכול להעביר רק מי שהיה באותו מקום ובאותה שעה. הוא אישי, הוא נובע ממי שהיה מעורב באירועים, הוא משתקף בטונציה והבעות שלא ניתן להעלות על הכתב. אבל יש גם זיכרון אחר. כזה המאפיין ראייה מרחוק, ראיה מתוך הקשר ורצף, ראיה מנקודת מבט מורכבת יותר וסובייקטיבית פחות. גישה חוקרת ולא גישה חווה.

ההבנה שלנו היום את ה'אתוס הציוני', הלא רחוק כל כך, מורכבת יותר לאחר שנתברר שהוא עוצב באופן מאד מסויים ע"י חוג מאד מוגדר שדאג להדגיש את מה שרצה ולהשמיט את מה שלא רצה. טרומפלדור, משה דיין ואחרים של פעם הם לא אותם אנשים של היום. גם הם יהיו כנראה אחרים בעוד מאה שנה. המרחק עושה אותנו בוגרים יותר, מכילים יותר ורואים נכוחה יותר. גם זכרון השואה, בעוד 4 ו-5 דורות יהיה שונה מזה של היום. הטקסים שלנו יהיו שונים לא רק בגלל שלא יהיו לנו ניצולים שיתנו עדות חיה אלא בגלל שההבנה שלנו את השואה, את ההקשר שלה ואת המיקום שלו תהיה אחרת באופן משמעותי. הזיכרון שלו יהיה מורכב, ישיר, מכיל ונוקב הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כיום.

אל תשאלו אם הזיכרון מרחוק הוא אמיתי יותר, כיוון שבכך נגלוש ממש לפילוסופיה של הזיכרון וההיסטוריה, אבל נוכל לומר שיש לו יתרונות משלו על פני הזיכרון מקרוב. נוכל להפסיק להצר על זכרון הדור שהולך ונכחד ולהתמקד במינוף זכרון מסוג אחר, רלוונטי יותר. ממילא גם יעוצבו טקסים שונים ובדגשים משתנים.

אולי אנחנו, בני הדורות הראשונים לשואה, עדיין קרובים מדי מכדי לפתח זכרון מרוחק יציב, כן ואמין דיו, אבל יש לנו יתרונות משלנו. אנחנו, ששמענו וראינו וחווינו עדויות חיות, יכולים לשלב את הזכרון הקרוב ביסודות וניצנים של הזכרון הרחוק. כי אילו יכולנו, היינו מגשרים, משלבים ומאחדים בין הזכרונות השונים. וגם לזה יש עוצמה, אותנטיות ואמינות משל עצמו.

%d בלוגרים אהבו את זה: