Posts Tagged ‘יום השואה’

"למען תזכר…" – יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון ויום העצמאות

"אני צריכה ל'הרים' השנה את טקס יום השואה.", "נו, ומה הבעיה?", "אז ככה, לפני שנתיים המנהלת רצתה להביא את אמא שלה כאשת עדות, אבל הדבר לא נתסייע, כיוון שהאמא נפטרה שלא לפי התכנון השלנו. כך קרה שנה שעברה לגבי חמיה, ואני מאחלת אריכות ימים ושנים למי שחשבתי עליו להשנה".

ככל שחולפות השנים, נפטרים מן העולם מי שיכולים להעיד בגוף ראשון על אותם האירועים שהתרחשו שם. העוצמה קהה. אותה עוצמה ויראה שהיו ל'שואה' מעצם נוכחותם סביבנו, מהמפגש האישי והבלתי אמצעי עם מי שעבר את הנוראות, ואין לך מוחשי כמספר הטבוע על זרועו או בצלקות הנפשיות הניבטות מבעד לאופייה והתנהגותה. מורגש הדחף הלאומי בשנים האחרונות להקליט ולהסריט ולתעד, במרוץ נגד הזמן, כדי להעמיד את הזיכרון באופן יציב ואמין על אותנטיות, ריבוי ומגוון עדויות וסיפורים של אנשים עם שמות ופנים וקשרי משפחה.

מבלי לחוש בכך, התהליך, מיום השואה שמאחורינו, עובר עלינו גם ביחס לימי הזכרון והעצמאות שלפנינו. 'דור תש"ח' הולך ומתמעט, ה'אתוס הציוני' הולך ומשתקף מתצלומים וסרטונים יותר מאשר במורשת קרב מגוף ראשון והילד שלי כותב עבודה בהיסטוריה על 'נעדרי סולטן יעקב' כשאנשים סביבו היו שם או קרוב לזה. אז מה יהיה עם ה'זכרון'? מה ישמר את האותנטיות והעוצמה?

 

האמירה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" נכונה גם כשהופכים אותה. פוליטיקאי שנעזר בה לצרכיו צריך לזכור שנכון גם ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן". אבל לא במדעי המדינה עסקינן אלא בהיסטוריה ורק באנו לומר שהדבר נכון גם ביחס לממד הזמן. אכן יש סוג של זיכרון אותו יכול להעביר רק מי שהיה באותו מקום ובאותה שעה. הוא אישי, הוא נובע ממי שהיה מעורב באירועים, הוא משתקף בטונציה והבעות שלא ניתן להעלות על הכתב. אבל יש גם זיכרון אחר. כזה המאפיין ראייה מרחוק, ראיה מתוך הקשר ורצף, ראיה מנקודת מבט מורכבת יותר וסובייקטיבית פחות. גישה חוקרת ולא גישה חווה.

ההבנה שלנו היום את ה'אתוס הציוני', הלא רחוק כל כך, מורכבת יותר לאחר שנתברר שהוא עוצב באופן מאד מסויים ע"י חוג מאד מוגדר שדאג להדגיש את מה שרצה ולהשמיט את מה שלא רצה. טרומפלדור, משה דיין ואחרים של פעם הם לא אותם אנשים של היום. גם הם יהיו כנראה אחרים בעוד מאה שנה. המרחק עושה אותנו בוגרים יותר, מכילים יותר ורואים נכוחה יותר. גם זכרון השואה, בעוד 4 ו-5 דורות יהיה שונה מזה של היום. הטקסים שלנו יהיו שונים לא רק בגלל שלא יהיו לנו ניצולים שיתנו עדות חיה אלא בגלל שההבנה שלנו את השואה, את ההקשר שלה ואת המיקום שלו תהיה אחרת באופן משמעותי. הזיכרון שלו יהיה מורכב, ישיר, מכיל ונוקב הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כיום.

אל תשאלו אם הזיכרון מרחוק הוא אמיתי יותר, כיוון שבכך נגלוש ממש לפילוסופיה של הזיכרון וההיסטוריה, אבל נוכל לומר שיש לו יתרונות משלו על פני הזיכרון מקרוב. נוכל להפסיק להצר על זכרון הדור שהולך ונכחד ולהתמקד במינוף זכרון מסוג אחר, רלוונטי יותר. ממילא גם יעוצבו טקסים שונים ובדגשים משתנים.

אולי אנחנו, בני הדורות הראשונים לשואה, עדיין קרובים מדי מכדי לפתח זכרון מרוחק יציב, כן ואמין דיו, אבל יש לנו יתרונות משלנו. אנחנו, ששמענו וראינו וחווינו עדויות חיות, יכולים לשלב את הזכרון הקרוב ביסודות וניצנים של הזכרון הרחוק. כי אילו יכולנו, היינו מגשרים, משלבים ומאחדים בין הזכרונות השונים. וגם לזה יש עוצמה, אותנטיות ואמינות משל עצמו.

למען (קדושת) שמו באהבה – הפטרה לפרשת קדושים

פרקים יח – כ בספר ויקרא הם אולי שיאו של הספר ומרוכזים בהם "הרבה גופי תורה" במישורים שונים. בכותרות הפרקים ובסיומיהם מדגישה התורה, בצורות שונות, את הדרישה: "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (יח,ד). ולמה שיקפיד אדם לשמור את החוקים והמשפטים? לכך נותנת התורה שלש תשובות מדורגות. הראשונה, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (יח,ה). משמע, למען חייו נדרש האדם למלא את הציוויים. ומה אם לא יעשה כך? יש להניח שלא יתקיים בו "וחי בהם" אלא, ח"ו, להפך. בתשובתה השניה קושרת התורה את שמירת המצוות לחיים בארץ ישראל: "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה… וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". הוי אומר ששמירת המצוות אינה בעלת השלכות רק על האדם אלא גם על הארץ. ומה אם לא יישמרו המצוות? העם והארץ ייפרדו. הארץ במקומה עומדת והעם ילך לדרכו למקום אחר. בתשובה השלישית, נקשר הציווי לשמירת המצוות לקדושת שם ה': "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (כ, ז-ח).  מה ארע לגויים שעשו תועבות ופגעו בקדושת ה'? "…וָאָקֻץ בָּם: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם… אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". דהיינו הם נדחו מלפני ה' ונתרחקו וישראל נבחרו במקומם. ומה יקרה לעם ישראל אם הוא יעשה כמעשי הגויים? הכתוב לא מפרש, אך יש להניח, וכך מחייב הרצף הלוגי, שהקב"ה ימאס בהם, יגרשם מעל פניו ויבחר תחתיהם מישהו אחר שיקדש את שמו. שלושה מעגלי תשובה אלו הינם שלושה עוגנים בקשר הברית שבין הקב"ה לישראל וכל אחד חזק ומעגן מקודמו. אלא אם כן הגענו לסף פריצת המעגל/התשובה השלישי/ת.

מנהג הספרדים לקרוא בהפטרת קדושים מנבואת יחזקאל כ (א – טו/כ). ההפטרה מסתיימת בשלביו הראשונים של הפרק, אך למעשה הסיום מתרחש בעיצומו של מהלך המקיף את הפרק כולו וקשה להתייחס לדברי יחזקאל רק מתחומי ההפטרה, על כן בדברינו נתייחס לכל פרק כ' ומומלץ למעיין לראות ההפטרה בהקשרה. קישור ההפטרה לפרשה מתבקש עוד ברובד הראשוני המתבסס על הקבלה לשונית צורנית, דוגמת "בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (יחזקאל כ, כא) וההדגשה על חלול ה' ועשייתו לשם קדשו. נראה בהחלט שהרקע הספרותי של נבואת יחזקאל מצוי בפרשתנו ולאורה יש ללמוד את פרק כ. אך מהו הרקע ההיסטורי של נבואה זו? " וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים? חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם, אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם… לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים: וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל? חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם: וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (כ, א-ד; ל-לב). בי' באב (!), שבע שנים לגלות יהויכין וחמש שנים לפני חורבן הבית בירושלים, יושבים זקני הגולים לפני הנביא לדרש את ה'. למעלה משלושים פסוקים נדרשים לדעת מה רצונם. משמע שהם מבקשים לפרוץ ולעקור את העוגן השלישי שהוזכר לעיל. לטענתם, מה שהם עברו לימד אותם שאין במצוות "וחי בהם", הגלות פרצה את המעגל השני כי הארץ הקיאה אותם, ופה, כדברי הנביא, הם מחללים בנוכחותם את קדושת ה'. על כן הם באים לפני הנביא ומציעים שלטובת שני הצדדים נכון וכדאי לפרק את החבילה, כפי שמתבקש מהרצף הלוגי העולה מן התורה. מחד, הם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם ולהיות נורמליים ככל הגויים, ומאידך, שם ה' לא יתחלל עוד ותימצא דרך אחרת לקדש אותו. רק נבואה שנצרכה לדורות ורלוונטית לכל דור, נכתבה ונשמרה. כנראה, שבכלל אמירה זו גם כמיהת הלב ודרישת הפה של בני אותו דור, שחזרה ועלתה לכל אורך ההיסטוריה היהודית.

תשובת ה' ניתנת לאורך כל הפרק ובשני שלבים. השלב הראשון מורכב משני רבדים. ברובד הראשון פורך הקב"ה את הלוגיקה באמירה שגם ניתוק קשר הקב"ה וישראל יש בו חילול ה' ופגיעה בקדושתו וממילא אין תוחלת בפתרון הזקנים. ברובד שני ועקרוני יותר, פורש הקב"ה כתב האשמה היסטורי כיצד מאז ולעולם חטאו ישראל באופן שהצדיק את פירוק הבחירה והברית אלא שהקב"ה לא עשה זאת לשם קדושת שמו. על פניו, מבקש הקב"ה בדבריו לפרסם את תועבות ישראל ולהודיע את אשמתם, אך בעומק הדברים מבטא הנביא את "מלחמת" ה' לשמור על הבחירה, הברית, ומימוש ייעוד הבריאה והאנושות. כל אלו נכללים במושג 'קדושת שמו'. בשלב השני מפרט הקב"ה את האסטרטגיה, שכלולה בה גם 'גאולה בכח ובעל כרחם': "חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה…" (לג-לד).

קוצר המצע אינו מאפשר את ציטוט כל סוף הפרק, אך מי שהד ימי השואה, הזכרון והעצמאות טרם התפוגג מליבו ראוי שיקרא את הדברים במקורם. כולל הפסוק האחרון בו חותם הקב"ה באמירה שגם אם אנחנו ויתרנו עליו, הוא עלינו לא וויתר לאורך כל הזמן: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'".

%d בלוגרים אהבו את זה: