Posts Tagged ‘יחזקאל’

האיש, האשה והכהן – מדרש פרשת נשא

עורך מדרש "במדבר רבה" מאריך מאד בדרשת פרשת סוטה. 4 פעמים הוא חוזר ודורש את הפרשה כולה.

בשתי הפעמים הראשונות הוא דורש אותה בפני עצמה, בראשונה על דרך מדרשי האגדה ובשניה ע"פ מדרש ההלכה, ה'ספרי' לבמדבר, וציטוטו.

בשתי הפעמים האחרונות מעתיק המדרש את מושגי ה'איש' ו'האשה' ליחסי הקב"ה וישראל, עושה השלכה היסטוריוסופית של הפרשה ופורט אירועים היסטוריים בהתאמה לפסוקי הפרשה.. בתחילה מבוארים אירועי חטא העגל לאור המתואר בפרשת סוטה ובעקבותיהם גם הנבואות לדור חורבן הבית בימי יחזקאל וירמיהו.

המדרש, מחד, מבאר את הפרשה ובעקבותיה מסביר בחטא העגל ובחורבן הבית. מאידך, הוא מבאר באירועים ההיסטוריים ומהם מטמיע הבנה חדשה בפרשתנו. זו 'תנועה כפולה' – מהפרשה להיסטוריה ומההיסטוריה לפרשה. כל פן גם לומד וגם מלמד. ארוכים הדברים אך נדגיש עיקרם.

"איש איש כי תשטה אשתו… "לא היה צ"ל אלא 'איש כי תשטה אשתו'… על שהיא כופרת בשני אישים: בהקב"ה שנקרא איש ובבעלה שהוא איש. וכן הוא אומר "העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה" (משלי ב).

בהתאם לכך מתבארת כפילות ה"מעילה" שבהיגד "ומעלה בו מעל":

"ולכך כתיב בסוטה בעת ששוכבת עם אחר "ומעלה בו מעל" ב' מעילות הללו למה? אחת שהיא משקרת בהקב"ה והשנית שהיא משקרת בבעלה"

אבל אם כך, מדוע כתוב "ומעלה בו" ולא 'בהם'?

"אמר הקב"ה בבעליך את יכולה לשקר, בי אין את יכולה לשקר שאני רואה את הכל".

מעילה זו היא במעשה שנעשה אך ביותר היא מעילה באמון והפקדון מצד הבעל והקב"ה. וכך מוסבר רקע מעשה זה:

"נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה"… מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש עד שיצא מדעתו… וכשם שהוא נקרא פתי כך הזונה נקראת פתיות שאינה מזנה עד שתצא מדעתה… שנאמר "איש איש כי תשטה אשתו" – "תשטה" כתיב ב'שין', לומר שאינה מזנה עד שיכנס בה השטות"

ומאידך:

", תנא דבי ר"י: אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח טהרה… שאם אתה אומר רוח טומאה וכי רשות יש לו לאדם או חובה להכניס רוח טומאה בעצמו?"

המים אליהם מכניסים את המגילה ושמהם שותה הסוטה נלקחים מהכיור:

ולמה היו המים מן הכיור? לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח, ח) אותן נשים שאמרו הא-להים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים. כשבא משה לעשות כיור אמר לו הא-להים: באותן המראות עשה אותו שלא נעשו לשם זנות והימנו תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן. אמר הקב"ה לסוטות: אמותיכן גדלו בין הטמאים ולא נחשדו ואתם גדלתם בין הטהורים ונחשדתם. לפיכך, יבא מעשה ידיהן של אותן שגדלו בין הטמאים והיו טהורות ויבדקו ויוכיחו למי שגדל בין טהורים ונטמאו לכך היו המים מן הכיור",

ובמקביל:

"רבן גמליאל אומר: מנין כשם שהמים בודקין את האשה כך המים בודקין את האיש הנואף? ת"ל "לצבות בטן ולנפיל ירך",

כך הולך ושונה המדרש ומבאר את הפרשה. בשלישית, מבואר חטא העגל באמצעות הפרשה:

"איש" זה הקב"ה… "כי תשטה אשתו" אלו ישראל, שסרו מאחריו… והם נקראו "אשתו", שנאמר "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי…".

המעילה מתפרשת כעבודה זרה שבחטא העגל, ומבהיר המדרש:

"ושכב איש" זה אהרן שעשה להם את העגל,

מאידך, מסייג המדרש:

"ונעלם מעיני אישה" – ונסתרת ח"ו? שהם חשבו בעצמם כאלו עין של מעלה אינה רואה… "ועד אין בה", שלא היה בהם נביא שיעיד בהם… שכבר הרגו לחור על שהיה מוכיחם"… "וקנא את אשתו" כמה דתימא "לך רד כי שחת עמך".

'האיש' מביא את "האשה' אל 'הכהן', שהוא משה, "שאמר לו לך רד כי שחת עמך",

המדרש מקביל בין מעשי הכהן בפרשה לטיפול משה בהשלכות חטא העגל. מחד, משה מעניש את החוטאים, אך מאידך מקשר מחדש בין שאר העם להקב"ה. בהתאם לכך מתבאר תפקיד הכהן בפרשה, לא רק כמי שמשקה את הסוטה ומענישה אלא גם כמי שחותר להציל כל זמן שניתן להציל ולתקן.

"ועבר עליו רוח קנאה" – "כי ה' א-להיך אל קנא", "וקנא את אשתו", כמה דתימא "לך רד כי שחת עמך" וגו', "והיא נטמאה", כמה דתימא "וישתחוו לו ויזבחו לו", "או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה" – שהרבה כשרים היו בהם וקנא הקב"ה לכולם שביקש להם לכלות הטובים עם הרעים שנא' "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", "והביא האיש" זה הקב"ה, "את אשתו" אלו ישראל, "אל הכהן" זה משה, שהיה כהן כל שבעת ימי המלואים, ואומר "משה ואהרן בכהני". מה היא ההבאה? שהביא דינה אל משה שאמר לו "לך רד כי שחת עמך", "ובאו המים המאררים האלה… לצבות בטן ולנפיל ירך" מלמד שאף אהרן השוכב נענש עמהם שנא' "ובאהרן התאנף" וגו', ואין "להשמידו" אלא מיתת בנים… "והיתה האשה לאלה בקרב עמה", ועמה שלום שהן לקו והשאר פלטו… "ואם לא נטמאה האשה" אלו שהיו כשרים ששתו ". "…"והעמידה לפני ה' ", שמחל הקדוש ברוך הוא ואמר שלא יאבד את כולם כמה דתימא "וינחם ה' על הרעה".

המדרש משליך את פרשת סוטה גם על ימי חורבן בית ראשון. שם משמשים יחזקאל בן בוזי הכהן וירמיהו הכהן מענתות בתפקיד ה'כהן' שבפרשתנו. כמשה בחטא העגל, הם מנבאים על עונש הרשעים ועל הנחמה והגאולה העתידים לבא:

"או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה", היה מתנבא משה שעתיד הקב"ה לקנאתם ולכך כתב בתחלת הפרשה "ועבר עליו רוח קנאה" שהוא מדבר כנגד קנאה העגל שעברה ולבסוף כתיב "תעבור עליו רוח קנאה" שהוא אומר על העתיד. "וקנא את אשתו" זה היה בימי יחזקאל שהיו ישראל עובדי עבודת כוכבים וקנא להם הקדוש ברוך הוא שנאמר "ויאמר אלי בן אדם שא נא עיניך דרך צפונה ואשא עיני דרך צפונה והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה, "והעמיד את האשה לפני ה' " שהוכיחם יחזקאל על זאת להשיבם להקב"ה ולא הועיל "ועשה לה הכהן, זה יחזקאל "את כל התורה הזאת" שנבאו להם הוא וירמיה הכהן שיבאו עליהם פורעניות כשם שבאו על ישראל במדבר על מעשה העגל ובאה הפורעניות על ישראל בימיהם. את מוצא במעשה עגל מתו בחרב כך בימי אלו הכהנים כתיב בהם (ירמיה מג) "אשר לחרב לחרב", בעגל מתו מיתות משונות כך בימי ירמיהו (שם טז) "ממותי תחלואים ימותו", בעגל מתו בדבר שנאמר "ויגוף ה' את העם", כך בימי ירמיהו אשר לדבר לדבר בעגל כתיב "וביום פקדי" ובימי יחזקאל כתיב (יחזקאל ט) "קרבו פקודת העיר"

"…ונקה האיש מעון" זה הקב"ה, שינקה את ישראל שלא יעשו לו עוד עון לפניו שכך אמר להם ע"י יחזקאל "וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ונתתי לכם לב חדש וגו' ואת רוחי אתן בקרבכם וגו' והושעתי אתכם מכל טומאותיכם" וגו'

אמרנו לעיל שהמדרש משליך מביאור הפרשה על התיאור ההיסטורי, אך גם זה האחרון חוזר ומשליך על הראשון. ב'דרכו חזרה' מהאירועים ההיסטוריים לפרשתנו, מלמד המדרש, שבמרכז הפרשה עומדת הפעילות של הכהן ושל האיש. את מה שנתקלקל יש להסיר, אך עיקר המגמה היא להשיב שלום וקשר בין בני הזוג

"וכשם שמחל להם הקב"ה בעגל ונתרצה להם ושכן בתוכם והכניסם לארץ כך נבא יחזקאל שכך יעשה הקב"ה לבסוף, שנאמר "ודבר אליהם כה אמר ה' א-להים הנה אני לוקח… ולא יטמאו עוד בגלוליהם… והיה משכני… כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם".

"הודע אותם וכתב לעיניהם" – הפטרה לפרשת תצוה

להפטרתנו (יחזקאל מג, י – כז) שלושה מרכיבים: 1. חתימת המראה הנבואי המפרט את תכנית בית המקדש השלישי. 2. מידות המזבח העתידי. 3. שבעת ימי המילואים העתידיים. המרכיב השלישי הוא החובר לפרשתנו, אך נחל במיקום הנבואה שבהפטרה בהקשרה הרחב.

במסגרת נבואות הנחמה שלו, פורש יחזקאל את מבנה בית המקדש העתידי, הנראה לו, על מגוון פרטיו. המראה מגיע לשיאו בתיאור כבוד ה' השב למקומו בבית ממנו גלה: "וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת" (יחזקאל מג, ד-ה). נחמה זו נצרכת לאחר שבנבואות החורבן שבתחילת הספר כלל יחזקאל תיאור של מראה כבוד ה' הגולה מן המקדש בגלל חטאי ישראל (פרקים ח – יא). שיבת כבוד ה' אל המקדש נחתמת באמירה: "וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם" (מג, ט) והפסוקים הראשונים בהפטרתנו חותמים את נושא "צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו… זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת" (יא-יב).

בחלקה השני של ההפטרה (פסוקים יג – יז) 5 פסוקים המתמקדים במבנה המודולרי של המזבח העתידי. הבסיס הרבוע והרחב של המזבח קרוי חיק או עזרה קטנה או בלשון חז"ל: 'יסוד'. מעליו מונח ריבוע קטן יותר שהוא 'עזרה גדולה' או 'סובב' ומעליו ריבוע קטן יותר הקרוי 'הראל' או 'אריאל', שעל גגו דולקת האש ואליו מועלים הקרבנות. הפסוק הראשון מה-5 מגדיר סוגי אמות-מידה למדידת המזבח. גובה המזבח, על חלקיו, מתואר בשני הפסוקים הבאים, מריצפתו אל ראשו. שני הפסוקים המסיימים חלק זה מתארים את מידות ארכו ורחבו של המזבח חזרה מראשו אל ריצפתו.

חלקה האחרון של ההפטרה, החובר לפרשתנו, עוסק בשבעת הימים בהם יוכשר המזבח לעבודה. בפרשתנו מיועדים ימי המילואים לשתי תכליות: 1. להקדשת והכשרת המזבח לעבודה. 2. להקדשת והכשרת הכהנים לתפקידם. בהתאם לכך הוגדרו הקרבנות באותם ימים. פר חטאת יועד לתכלית 1, חיטוי המזבח והכשרתו. איל המילואים, שהוקרב כשלמים, נועד להקדשת הכהנים. איל נוסף הוקרב כעולה והובא הן מצד הכהנים והן 'מצד' המזבח. בניגוד לכך, בהפטרתנו מיועדים הימים להקדשת והכשרת המזבח בלבד. הכהנים כבר מוכשרים מעצם היותם מזרע אהרן ורק היקפם צומצם לבני צדוק ששמרו את משמרת ה' לאורך הימים. בהתאם לכך אין בימים אלו קרבן שלמים שחונך כהנים, אלא פר או שעיר לחטאת מחד, ופר ואיל לעולה מאידך.

אבל ההבדל המשמעותי יותר בין שני 'שבעת ימי המילואים' מצוי דווקא ביום השמיני. הפטרתנו מסיימת: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': (יחזקאל מג, כז). תיאור זה מחוויר 'מעט' בהשוואה לאירועי היום השמיני המוכרים לנו מספר ויקרא: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ… וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ… לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה'… כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט, א-ד). שבעת ימי המילואים, שעמדו לכשעצמם, היו גם תהליך לכיוון "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (שם, ו). היראות כבוד ה' אל העם, ובכללה האמור בפרשתנו: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שמות כט, מג-מה), היתה מהלך התגובה וההיענות לעשיה מצד ישראל, ובכללה ההכשרה והקידוש שנעשו ע"י משה ואהרן בימי המילואים. התגלות ה' ושכינתו במשכן תלויה הייתה בעשייה המקדימה של ישראל.          כל זה אינו מצוי בחניכת המזבח העתידי המתואר ע"י יחזקאל. נשים לב שחזרת השכינה למקדש הוזכרה כבר בחלקה הראשון של ההפטרה והיא תלושה ומנותקת מהכשרת וקידוש המזבח המתוארת בסופה. בשיבה העתידית של כבוד ה' למקדש, על פניו, אין לעם ישראל כל חלק ונאמרה ליחזקאל למען "הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם… וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ… הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ… וְעָשׂוּ אוֹתָם" (מג, י-יא).      אמנם יש בה הבטחת "וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם" ואין היא מותנית ב"והיה אם בחוקתי תלכו… ואם לא תשמעו לי…", אך לא ברור אם נזקפת היא לחסדי ה' או לגודל זכות עם ישראל.

קדוש וברוך – הפטרה לחג שבועות

נהגו בחג השבועות, לאחר קריאת התגלות כבוד ה' אל ישראל בהר סיני, להפטיר מיחזקאל, א וקוראים בנבואה המכונה 'מעשה מרכבה'. בנבואה זו רואה יחזקאל 'מראה א-להים' אותו הוא מעביר בצורה מפורטת. בחזונו הוא רואה ארבע חיות, שלכל אחת מהן ארבע פנים שונות וארבע כנפיים. ואצל החיות נמצאים אופנים, הנישאים לעומתן בלכתן. וממעל לחיות נטוי רקיע ומעליו "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא… מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' " (א, כו-כח). נחלקו התנאים במשנה (מגילה ד, י) בעצם האפשרות להפטיר ב'מעשה מרכבה': "אין מפטירין במרכבה ורבי יהודה מתיר". ואף שדעת האוסר מסתברת, "כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעוה על דברים שאינם מוסיפין להם אלא ספקות" (פי' הרמב"ם שם), הלכה ומנהג כרבי יהודה המתיר. ר' יום-טוב ליפמן הלר, בעל ה'תוספות יו"ט', מבאר שר"י לא חושש לשאלות ההמון ולטעותם לפי שממה נפשך – "אם הוא חכם, יודע שהדברים אלו לב המשכיל לא ישיגם. ושתיקתו יפה מדבורו", ואם 'לאו בר הכי' הוא, מן הסתם יחריש שהרי יודע שלא יענו לשאלותיו ו'אויל מחריש, חכם יֵחַשֶב'. אז לא נדרוש ב'מרכבה', אלא סביבה.

המראה, עליו אנו קוראים בפרק א, הוא רק חלק מאירוע רחב יותר. למעשה, המראה הוא הרקע לנבואת ההקדשה של יחזקאל לנביא (הנמשכת אל תוככי פרק ג'), כפי שהסנה היה רקע לשליחות משה, המלאך והחרב למנהיגות יהושע והסיר והמקל שקד לנבואת ירמיהו. וכאן יש לשאול: מה מאפיין את הרקע לשליחות יחזקאל וכיצד הוא משליך על תוכן, מהות ואופי נבואתו? לצורך תשובה ניעזר בהקדשת ישעיהו לנביא, שגם אצלו 'מראה א-להים' משמש רקע למהלך: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה… וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו, א-ד). השוואת מראות הנביאים מדגישה את ההבדל בין הרקעים. ישעיהו רואה את הקב"ה בזיקה למקום מוגדר, להיכל. הקול הקורא, ואולי יותר מזה תוכן הקריאה, מזעזע את אמות הסיפים של אותו מבנה, בית. יחזקאל, לעומתו, רואה את המראה במרחב הפתוח. הוא רואה את החיות ואת האופנים בתנועתם ובמנוחתם. אל כל כיוון ורוח אליו צריך ללכת, לעברו הם נעים. אין שום מקום מוגדר ומגודר המונע את הליכתם. הם נעים בחלל הפתוח וחסרי זיקה למקום מוגדר. שני הנביאים שומעים במהלך המראה קול קורא. קול הנוגד את הרקע בו הוא נאמר. קול המתווה כיוון למצב הפכי. ישעיהו מתאר: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָ-אוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ו,ג) – פמליה של מעלה מצויה בתוך היכל אבל פונה אל המרחב הפתוח והבלתי מוגדר, "מלא כל הארץ", ומתייחסת אל פן הקדושה, המבטא נבדלות, מרחק, "דודי חמק עבר". יחזקאל, בפסוק האחרון של ההפטרה שנשלף ממקומו בפרק ג', מוּחָזר למקומו מהמרחב אל מקומו בגולה ובתוך כך "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (ג,יב) – פמליה של מעלה מצויה במרחב הפתוח אך שואפת אל עבר המתחם המוגדר, 'המקום'. ההתייחסות היא אל ה'ברוך' שהוא שרוי, מצוי ואימננטי במקום מוגדר כמו הברכה השרויה בעיסה ו"אין הברכה שרויה אלא בדבר…" וכל ברכה 'מותפסת' במשהו פיזי. נוסיף רק, שהיסטורית, ישעיהו מנבא בשעה שהיכל ה' עומד על תילו ואילו יחזקאל עומד בתל אביב על נהר כבר, "עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה". הוספנו וכעת נסכם.

כבר הזכרנו בעיון קודם שאליהו הנביא מהווה קו פרשת מים בימי בית ראשון. ממנו והלאה אנחנו זורמים לעבר החורבן והגלות. ישעיהו רואה את ה' בהיכלו אך הקול כבר מתווה אל עבר המרחב הפתוח, אל מחוץ להיכל, אל גלות השכינה לעבר "מלא כל הארץ כבודו". יחזקאל, כנגדו, נמצא בגלות ובעוד שש שנים גם המקדש יחרב ורוב דלת הארץ ימותו או יוגלו בבל. גם השכינה כבר עזבה את מתחם הר הבית. היא כעת במרחב הפתוח והבלתי מוגדר. אבל הקול שמלווה את יחזקאל בשובו ממראה הנבואה אל הגולה הפיזית מלמד אותו שהכיוון המותווה של השכינה הוא לחזור למקומה המוגדר, להיכל בו יהיה ברוך ה' ממקומו. יחזקאל לא נשלח להחזיר את העם בתשובה או למנוע את חורבן בית ראשון. הוא מודיע את העם את תועבותיהם ומנבא אל עבר הבית השני.. מי שרוצה וישוב בתשובה, יצטרף אל הקב"ה בשיבתו לציון.

את ייעודו כנביא מבטא יחזקאל גם באופן עריכת ספרו. הספר נפתח בשכינה המצויה בגלות ובמרחב הפתוח והוא מסתיים בתיאור חזרת השכינה למקומה בבית המקדש העתידי. גם חלקו השני של ספר שמות פותח בהתגלות ה' מתוך הערפל ומראש הר סיני אל כל העם, כשמגמת הספר אל סופו, אל "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד). ניתנה תורה במדבר, שהוא מקום הפקר לכל, ועתידה להיכנס אל תחום גבולות הארץ. ניתנת תורה בחג 'מתן תורה' כמים לכל, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים", והיא מבקשת אדם, מקום וזמן מוגדרים לשרות בתוכם, כאלה שיחגגו "קבלת תורה".

חג שמח !

גלות חברתית וגאולה גשמית – הפטרה לפרשת בחוקתי (תשע"ה)

הפטרת רוב הקהילות (ירמיה ט"ז, י"ט – י"ז, י"ד) אינה יחידת אירוע או נבואה אחת אלא מספר יחידות נבואיות שחוברו על אף שאין ביניהן קשר מובן וברור. גם הקישור לפרשה אינו מתבקש והכרחי. הסברה נותנת, על רקע הניגודיות בפרשה בין "אם בחקתי תלכו…" ל"ואם בחקתי תמאסו…", שהזיקה להפטרה מיתמצת רעיונית בניגודיות המובאת בה בין "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם…" לבין "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה'…" (יז, ה; ז).

מנהג האיטליאנים והתימנים להפטיר ביחזקאל לד (א – טו; כז), כשהקשר לפרשתנו ברור יותר, הן צורנית-לשונית והן רעיונית. התימנים בחרו את נקודת סיום הפטרה במקום בו מתבקשת הקבלה אסוציאטיבית לתחילת הפרשה: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח… וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ: וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּשִׁבְרִי אֶת מֹטוֹת עֻלָּם וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם" (לד, כה-כז). בנוסף, פן ראשון בהקבלה הרעיונית מתבטא בכך שגם הברכות והקללות בפרשה וגם נבואת הגאולה של יחזקאל מתמקדות בשכר ועונש גשמיים / ארציים ולאו דווקא בפן הרוחני יותר.

נבואת יחזקאל זו פותחת את החלק השלישי והאחרון של ספרו, נבואות הנחמה והגאולה. חלק זה, מבחינה ספרותית, פותח תחילה בגאולה גשמית המתבטאת בקיבוץ גלויות, פיתוח יישובים, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (לו, ח), לאחר מכן מדובר בגאולה רוחנית, "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל… וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (לו, כג-כה), והספר מסתיים בתיאור המקדש העתידי וכל הכרוך בו. בהקשר זה, יוצר יחזקאל הקבלה ניגודית עם ספר ויקרא, המשמש לו רקע בנבואות רבות, כמתואר להלן:

ספר ויקרא נבואות הנחמה ביחזקאל
1. עבודת המשכן – "וַיִּקְרָא … מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר…" (א,א) 3. ייעודים גשמיים
2. טומאה וטהרה, קדושה (מרכז הספר) 2. ייעודים רוחניים
3. הברכות הגשמיות (סיום) 1. המקדש השלישי

נשים לב שהמספרים יוצרים מבנה הפוך, מעין כיאסטי, בשלבי הרעיונות.

למעשה מתוארות בטבלה שתי תנועות הפכיות. התורה מתארת את השפע היורד מלמעלה. תחילתו בקודש פנימה, המשכו במפגש האדם עם הקודש ובסיומו הברכה השרויה בטבע. יחזקאל, ממקומו בגלות, מתאר את תהליך הגאולה 'מלמטה למעלה'. תחילה ייגאלו גשמית האדם והאדמה, לאחר מכן יתקדם האדם במעלתו הרוחנית ולבסוף "מקדש, ה', כוננו ידך".      נמצאת העריכה הספרותית של נבואות הנחמה, מבטאת בדרכה את תהליך ההתגשמות המעשי של הגאולה.

אבל הקדמנו את המאוחר, שכן הנחמה והגאולה בפרק לד מגיעות רק בסוף הנבואה ואין הם ליבה ועיקרה. הגאולה שבסוף היא תיקון שיעשה הקב"ה לקלקול הגדול שעשו מנהיגי העם והכוחות העוצמתיים בחברה, השלטון וההון. יחזקאל בדבריו תוקף את 'רועי ישראל': "אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ: אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ (ג-ד). בהמשך יואשמו "טייקוני" העם בכך שלקחו לעצמם את טוב הארץ ופגמו בכל שנותר לאחרים.

המיוחד בדברי יחזקאל הוא הזווית הייחודית שניתנת הן לגלות ישראל והן לגאולתם. יחזקאל מאשים את ההנהגה בחוסר דאגה לצאן מרעיתם שגרמה ל-"וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה… יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ". דהיינו, הגורמים פה לחורבן הבית ולגלות אינם עבירות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים אלא פשעים חברתיים שעשו אנשי השלטון וההון. הנביא גלה לבבל בגלות הראשונה, עם יכניה המלך וכל שמנה וסלתה של ממלכת יהודה. כעת הוא פונה אליהם, היושבים בבבל, שעה שמגיעה אליהם השמועה על חורבן הבית בירושלים ואבל גדול נסוך על פניהם, והוא חושף את צערם המעושה תוך האשמתם ישירות במציאות שנוצרה.   לא פחות מזה ייחודי עונשם: "וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה" (י). לכאורה אין פה עונש על העבר אלא רק "הטלת קלון" שיש בה מניעת יכולת לשמש בתפקיד ציבורי בעתיד, אולם ההקשר רחב יותר. בהמשך מבטיח הקב"ה לדאוג אישית לצאנו, יקבצנו מכל הארצות ויושיבו לבטח ובברכה בארצו. עונש אנשי השלטון וההון הוא, למעשה, שיישארו בבבל ולא יהיו שותפים לשיבת ציון, לשיבת השכינה למקומה ולחזון הגאולה. האם גם הם ראו בכך עונש? זו כבר שאלה לעיון נפרד.

 

להנהיג ולשרת – הפטרה לפרשת אמור (תשע"ה)

הפטרתנו (יחזקאל מד, טו-לא) עוסקת בדיני הכהנים שיעבדו לפני ה' בבית המקדש השלישי. הקריאה בהפטרה מעלה את הסברא שברקע דברי הנביא עומדים דיני הכהנים המפורטים בתורה. הקבלה לשונית ברורה יש לפתיחת פרשתנו כשהוא מדבר על לבוש הכהנים ודינים בנישואיהם ובטהרתם בגלל שירותם במקדש. הקבלה לספר במדבר (פרקים טו; יח) יש בדברו על מתנות כהונה, והקבלה לספר דברים מצויה במינוי הכהנים למורי תורה והוראה המשולבים בהנהגת העם. ע"פ התורה, וכך גם בנבואת יחזקאל, הוגדרו לכהנים שני תפקידים מרכזיים: האחד, כמובא בספר ויקרא, לשרת את העם ואת הקב"ה בתוככי המשכן/ מקדש. תפקידם "לתווך" ולאפשר את "התקשורת" בין הקב"ה לעם ישראל ולשם כך צריכים בענווה להעמיד עצמם באופן טוטאלי לרשות שני הצדדים. השני, כמובא בספר דברים, להנהיג את העם בהוראה ובמשפט, לשמש כמוסרי התורה וכמנחיליה ומטמיעיה בעם. קריאת ההפטרה על רקע ההקבלה לתורה מעלה שתי שאלות: א. מדוע חוזר יחזקאל ומפרט את הדינים האמורים כבר בתורה. ב. מה פשר השינויים מדיני התורה המצויים בדבריו, כגון איסור כלאים בלבושם, איסור אלמנה לכהן הדיוט ועוד?

אך לא רק התורה עומדת ברקע ההפטרה אלא גם דברים קודמים של יחזקאל עצמו. ההפטרה היא רק חלק ממראה נבואה מקיף בו מתאר יחזקאל את בית המקדש העתידי ואת דיני העובדים בו והבאים אליו. מראה נבואי זה הינו מרכיב בחלק השלישי והמסיים של ספר יחזקאל, חלק נבואות הנחמה והגאולה. חלק זה עומד בזיקה הפוכה לחלקו הראשון של הספר העוסק בנבואות פורענות וחורבן. בעיוננו להפטרה זו משנה שעברה (המצוי בבלוג שכתובתו מטה) הצבענו על הצורך לקרוא את נבואות הנחמה, והפטרתנו בכללה, על רקע ובסיס נבואות החורבן ומעשי הכהנים בשלהי ימי הבית. השאלה שתדריך אותנו בקריאה זו תהיה: מה יש בדיני הכהן העתידי שיאפשרו לו לא לשוב ולהידרדר לדמות הכהנים בשלהי בית ראשון.

מה היה המצב ערב חורבן בית ראשון? נתחיל בתחום מסירת התורה והוראתה וניעזר במשנה הידועה ממסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (משנה אבות א, א). המעניין במשנה הוא לא מי שמנוי בה אלא דווקא מי שאינו שם. נשים לב שדווקא הכהנים, היחידים שהיו צריכים להופיע במשנה, אינם שם !. חז"ל משבחים את עזרא שעלה מבבל וייסד את התורה לאחר שנשתכחה. השמחה בעזרא משכיחה מאיתנו את הצורך לשאול מי אשם שנשתכחה התורה? מי הופקד על מסירתה והוראתה ולא היה שם לשם כך? עזרא הסופר פותח עידן בו 'תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול, יבוא ויטול'. זה לא בגלל שמי שנבחר לתפקיד לא מילא אותו? גם בתחום המקדש לא התמקדו הכהנים בשרות העם וגם לא בעבודת ה'. את תועבות הכהנים בעבודה זרה מתאר יחזקאל הן בנבואות החורבן שבתחילת ספרו (=פרק ח) והן בפסוקים הקודמים להפטרה. האם אפשר שכהני בית ראשון נטשו את עבודתם במקדש לטובת עבודה זרה או עבודה בבמות, כפי שכהני בית שני נטשו אותה לטובת הגימנסיון? אפשר שבני עלי לא חטאו בניצול מעמדם לרווחים אישיים, אך פשט הכתוב בעניינם, מן הסתם, משקף הרבה אחרים אותם מוכיח ישעיהו בפתח ספרו ומהם למדו כהני בית שני אותם תוקף מלאכי בנבואתו. נמצאת הוראת התורה נזנחת ומוזנחת והשירות במקדש הופך לניצול ו'קרדום לחפור בו'.

על רקע דיני התורה ונבואות החורבן מתווה יחזקאל בהפטרתנו את דמות הכהן העתידי. אדם ישרת בקודש פנימה לא רק מכח היותו מזרע אהרן הכהן והשתייכותו למגזר נבחר אלא גם בזכות בחירתו הוא בעשיית הטוב והישר. ההלכות שמחדש יחזקאל בדיני הכהנים משקפות כהן הבוחר מיוזמתו להתמסר טוטאלית לעבודת ה' והעם. אדם זה מצוי בתודעה מתמדת של שירות בענווה גמורה לצד מסירת התורה והוראתה כמנהיג המנחה דרך בעז והדר. לבושו של כהן זה והליכותיו הינם פועל יוצא של תודעה נפשית עמוקה בדבר ייעודו. לפיכך צריך היה לחזור על האמור בתורה וגם לחדש בו ובכך למנוע חזרה לנבואות חורבן ופורענות.

להמחשת דמות הכהן העתידי מציע יחזקאל את "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק" שתודעת עבודה ושליחות ליוותה אותם מאז שירות צדוק ככהן בימי שלמה ומתוך כך שמרו דרך ה' גם בשעות קשות. אמנם, להמחשת דמות זו לבני דורנו, הייתי, בנימה אישית, נעזר בדמותו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שהלך לעולמו בתחילת החודש. תודעה מתמדת של "עבד ה'" ליוותה את חייו במתח גבוה והנחתה אותו לשליחות בשני מישורים. מחד, כבספר ויקרא, לשרת לפני ה' והעם בענווה גמורה ובהתמסרות לצרכים המשתנים ולדמויות שמולו. למילוי שליחות זו נדרשה פשטות, ביטול עצמי, התאמה והתכווננות לאחר. מאידך, כבספר דברים, שליחות במסירת תורה, עיצובה, ייצובה, אירגונה והוראתה מעמדת הנהגה והנחיה הדורשת ביטחון עצמי, מודעות, עמידה על דרך ועקרונות, הצבת יעדים ודרישות ושמירה על מגמת עליה רצופה. היכולת לפעול בשני מישורים, הדורשים יכולות ניגודיות וסותרות, נובעת מחווית היסוד של 'עבד ה" הנדרש לעשייה מתמדת ולמתח נפשי גבוה. היכולת להנהיג ולשרת בו זמנית אינה רק תוצר של כשרון מולד, תכונות מוטמעות ובחירה מגבוה אלא במידה לא פחותה מכך גם תוצאה של בחירה בדרך ומאמץ מתמיד להלך בה ללא סטייה. "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָ-אוֹת הוּא" (מלאכי ב,ז).

למען (קדושת) שמו באהבה – הפטרה לפרשת קדושים

פרקים יח – כ בספר ויקרא הם אולי שיאו של הספר ומרוכזים בהם "הרבה גופי תורה" במישורים שונים. בכותרות הפרקים ובסיומיהם מדגישה התורה, בצורות שונות, את הדרישה: "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (יח,ד). ולמה שיקפיד אדם לשמור את החוקים והמשפטים? לכך נותנת התורה שלש תשובות מדורגות. הראשונה, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (יח,ה). משמע, למען חייו נדרש האדם למלא את הציוויים. ומה אם לא יעשה כך? יש להניח שלא יתקיים בו "וחי בהם" אלא, ח"ו, להפך. בתשובתה השניה קושרת התורה את שמירת המצוות לחיים בארץ ישראל: "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה… וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". הוי אומר ששמירת המצוות אינה בעלת השלכות רק על האדם אלא גם על הארץ. ומה אם לא יישמרו המצוות? העם והארץ ייפרדו. הארץ במקומה עומדת והעם ילך לדרכו למקום אחר. בתשובה השלישית, נקשר הציווי לשמירת המצוות לקדושת שם ה': "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (כ, ז-ח).  מה ארע לגויים שעשו תועבות ופגעו בקדושת ה'? "…וָאָקֻץ בָּם: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם… אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". דהיינו הם נדחו מלפני ה' ונתרחקו וישראל נבחרו במקומם. ומה יקרה לעם ישראל אם הוא יעשה כמעשי הגויים? הכתוב לא מפרש, אך יש להניח, וכך מחייב הרצף הלוגי, שהקב"ה ימאס בהם, יגרשם מעל פניו ויבחר תחתיהם מישהו אחר שיקדש את שמו. שלושה מעגלי תשובה אלו הינם שלושה עוגנים בקשר הברית שבין הקב"ה לישראל וכל אחד חזק ומעגן מקודמו. אלא אם כן הגענו לסף פריצת המעגל/התשובה השלישי/ת.

מנהג הספרדים לקרוא בהפטרת קדושים מנבואת יחזקאל כ (א – טו/כ). ההפטרה מסתיימת בשלביו הראשונים של הפרק, אך למעשה הסיום מתרחש בעיצומו של מהלך המקיף את הפרק כולו וקשה להתייחס לדברי יחזקאל רק מתחומי ההפטרה, על כן בדברינו נתייחס לכל פרק כ' ומומלץ למעיין לראות ההפטרה בהקשרה. קישור ההפטרה לפרשה מתבקש עוד ברובד הראשוני המתבסס על הקבלה לשונית צורנית, דוגמת "בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (יחזקאל כ, כא) וההדגשה על חלול ה' ועשייתו לשם קדשו. נראה בהחלט שהרקע הספרותי של נבואת יחזקאל מצוי בפרשתנו ולאורה יש ללמוד את פרק כ. אך מהו הרקע ההיסטורי של נבואה זו? " וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים? חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם, אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם… לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים: וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל? חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם: וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (כ, א-ד; ל-לב). בי' באב (!), שבע שנים לגלות יהויכין וחמש שנים לפני חורבן הבית בירושלים, יושבים זקני הגולים לפני הנביא לדרש את ה'. למעלה משלושים פסוקים נדרשים לדעת מה רצונם. משמע שהם מבקשים לפרוץ ולעקור את העוגן השלישי שהוזכר לעיל. לטענתם, מה שהם עברו לימד אותם שאין במצוות "וחי בהם", הגלות פרצה את המעגל השני כי הארץ הקיאה אותם, ופה, כדברי הנביא, הם מחללים בנוכחותם את קדושת ה'. על כן הם באים לפני הנביא ומציעים שלטובת שני הצדדים נכון וכדאי לפרק את החבילה, כפי שמתבקש מהרצף הלוגי העולה מן התורה. מחד, הם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם ולהיות נורמליים ככל הגויים, ומאידך, שם ה' לא יתחלל עוד ותימצא דרך אחרת לקדש אותו. רק נבואה שנצרכה לדורות ורלוונטית לכל דור, נכתבה ונשמרה. כנראה, שבכלל אמירה זו גם כמיהת הלב ודרישת הפה של בני אותו דור, שחזרה ועלתה לכל אורך ההיסטוריה היהודית.

תשובת ה' ניתנת לאורך כל הפרק ובשני שלבים. השלב הראשון מורכב משני רבדים. ברובד הראשון פורך הקב"ה את הלוגיקה באמירה שגם ניתוק קשר הקב"ה וישראל יש בו חילול ה' ופגיעה בקדושתו וממילא אין תוחלת בפתרון הזקנים. ברובד שני ועקרוני יותר, פורש הקב"ה כתב האשמה היסטורי כיצד מאז ולעולם חטאו ישראל באופן שהצדיק את פירוק הבחירה והברית אלא שהקב"ה לא עשה זאת לשם קדושת שמו. על פניו, מבקש הקב"ה בדבריו לפרסם את תועבות ישראל ולהודיע את אשמתם, אך בעומק הדברים מבטא הנביא את "מלחמת" ה' לשמור על הבחירה, הברית, ומימוש ייעוד הבריאה והאנושות. כל אלו נכללים במושג 'קדושת שמו'. בשלב השני מפרט הקב"ה את האסטרטגיה, שכלולה בה גם 'גאולה בכח ובעל כרחם': "חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה…" (לג-לד).

קוצר המצע אינו מאפשר את ציטוט כל סוף הפרק, אך מי שהד ימי השואה, הזכרון והעצמאות טרם התפוגג מליבו ראוי שיקרא את הדברים במקורם. כולל הפסוק האחרון בו חותם הקב"ה באמירה שגם אם אנחנו ויתרנו עליו, הוא עלינו לא וויתר לאורך כל הזמן: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'".

פסח הנשיא – הפטרה לפרשת החודש

בפרשת 'החודש', שמות יב, אנו קוראים על הקרבן הראשון בו נצטוו ישראל, עוד בהיותם במצרים, ערב יציאתם לחירות ולעבר משכן הקבע שלהם בארץ ישראל. הפטרת הפרשה (מפרקים מה-מו ביחזקאל. נקודות הפתיחה והסיום משתנות ע"פ מנהגי העדות), היא חלק מנבואת יחזקאל על סדרי המקדש לעתיד לבא ובכללם פרטי הקרבנות, ובהם גם קרבן פסח וקרבנות חג המצות. נמצא שקרבן הפסח מקשר בין הפרשה להפטרה. לצד זה, הפרשה מתארת את הקרבן בראשית דרכו של עם ישראל, ההפטרה מתארת אותו לעתיד לבא ושתיהן יחד מציינות נקודות קצה ברצף ההיסטורי. כל שנה מחדש, ערב "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", לאורך כל הרצף ההיסטורי אנחנו מזכירים כעם את נקודת המוצא ואת נקודת היעד.

על גבי האמור לעיל יש להניח נדבך נוסף. בפסח מצרים היו שלשה שלבים: 1. בא' בניסן ניתן הציווי לבני ישראל על הפסח, 2. "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג) ולשמור עליו ארבעה ימים. 3. ב"…אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שם ו-ח). עשיית הפסח ואכילתו כמצווה הבטיחה שכשיבוא המשחית לנגוף את מצרים הוא יפסח על בתי בני ישראל. כיצד זה גורם לזה? ניתן להציע הסברים שונים. אחד מהם עולה מהפטרת הפרשה. יחזקאל מתאר שלושה שלבים מר"ח ניסן ועד פסח: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת: בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח… וְעָשָׂה הַנָּשִׂ " (מה, יח – כב). משמע שקרבן הפסח הוא סיום תהליך של חיטוי המקדש וכפרת הבית. מעין יום כיפור נוסף. לפי דרכנו למדנו: 1. \עבודת כהן גדול ביום הכיפורים בפר ושעיר באה לחטא את המקדש לקראת התגלות שכינה בענן הקטורת. 2. קרבן פסח מצרים כיפר וחיטא את בתי בני ישראל לקראת התגלות שכינה בחצות הלילה. באותה שעה, התגלתה שכינה במצרים. מקום ואדם שהוכשרו להתגלות חוו אותה ונותרו בחיים. מי שעקרונית ראוי היה להתגלות (= בכורים) אך לא הוכשר לכך, מת. 3. קרבן פסח לעתיד לבא, המתואר ע"י יחזקאל, הוא תהליך כפרה של 14 יום המגיע לשיאו בי"ד ניסן והמאפשר את "ראיית פני ה' " וההתוועדות במועד בשבעת ימי חג המצות.

על גבי האמור לעיל, יש להניח נדבך נוסף. עד כה ציינו את טווח התאריכים א – יד ניסן בהקשר היסטורי של פסח מצרים. אך מן הראוי לציין טווח תאריכים אלו גם על רקע שנה מאוחר יותר, פתח השנה השניה במדבר. באותה שנה, בא' בניסן הוקם המשכן ונחנך המזבח במשך 12 יום על ידי קרבנות הנשיאים, כאמור בפרשת נשא. ביום י"ד בין הערבים עשו ישראל את הפסח, כאמור בפרשת בהעלותך. עד שלא הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם וחנכו בכך את המזבח, לא נאמרה פרשת קרבנות המוספים, שמביאים נציגי ישראל במועדים, כאמור בפרשת פנחס. רקע זה חשוב להפטרתנו בגלל 2 נקודות בנבואת יחזקאל: 1. את קרבנות יחזקאל ניתן לבאר כמעשה חד פעמי עם חנוכת בית המקדש העתידי. ניתן לבארם כקרבנות קבע כל שנה. וניתן לבארם כקרבנות חד פעמיים של חנוכת הבית המאפשרים את קרבנות הקבע המתחדשים ומחדשים כל שנה. 2. את פירוט הקרבנות מלווה יחזקאל בהתייחסות למעמדו ופעילותו של הנשיא-מלך העתידי בישראל. המעבר העתיד לבא משנים עשר נשיאי שבטים לנשיא אחד ראוי לדיון בפני עצמו, אך מכל מקום, יהיה הנשיא, באישיותו ובהליכותיו, לא רק מאחד שנים עשר הנשיאים אלא גם הביטוי הריאלי והמעשי ל"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" והדרך לחיטוי וכפרה. אמורים הדברים ביחס לפרשת 'החודש' והפטרתה, אך טובים הם להיאמר גם על רקע יום הבוחר תשע"ה.

גבירתי הנאווה, כנסת ישראל ! – הפטרה לפרשת פרה

הסתו עבר, הגשם עוד מעט יחלוף ילך לו, הניצנים נראים בארץ, ל' יום קודם הפסח והטהרה מכינה לקראת האביב ולקראת הגאולה. פרשת פרה מיסדת את הטהרה ממוות וההפטרה (יחזקאל לו, טז – לח) כוללת את הטהרה בתהליך הגאולה. והגאולה, מתוארת בסגנון עוצמתי ומעצים: " וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם… וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ… וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים: וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב: וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם" (כד-ל). זו גאולה פיזית המתעלה לרוחנית, מזכירה את לשונות גאולת מצרים ומפרטת בגאולת העם והארץ.

אין מן הראוי לפגום באווירה המיוחדת, אך עיון בכל היקף הנבואה יש בו בכדי "לקלקל" את החוויה. בכדי להמחיש את הקושי, ניעזר בדוגמא מעולם אחר לחלוטין וממנו נשוב לנדוננו. במרכז המחזמר "גבירתי הנאווה", מבקש פרופ' היגינס, בלשן בעל שם עולמי, להראות את כוחו. לשם כך הוא מתערב עם ידיד על יכולתו לקחת את אילייזה דליטל, מוכרת פרחים עניה מן השוק ובעלת התנהגות המונית, תרבות רדודה ונימוסים קלוקלים, ותוך ששה חודשים ללמדה דרך ארץ עד שתוכל לעמוד בפני אנשי החברה הגבוהה ולהשתלב בחברתם מבלי שאיש יוכל לנחש את עברה. במהלך ששת החודשים דאג היגינס לכל מחסורה וצרכיה של אילייזה, הן בלבוש הן במזון והן בדיור, ולא חסך בהוצאות עד שבתום ששת החודשים חגג היגינס את הצלחתו ונצחונו המוחלטים, בשעה זו הבינה העלמה דליטל שהיא הייתה לא יותר מכלי משחק בידי מיטיבה, מעייניו היו נתונים להאדרת שמו והיא, אישיותה ורגשותיה כלל לא עניינו אותו. כיצד, לדעתכם, עליה לחוש? מה עליה לעשות עם "הלבוש והסוס" ושאר מתנות האצולה שניתנו לה ונעשו עבורה? קחו מאתכם דקה לחוות את עלבונה ובושת עלומיה (!/?) ונסו להגדיר את מצוקתה.

במרכז ההפטרה עומדת גאולת ישראל, כאמור לעיל. אך מסגרת ההפטרה מבהירה את מניעיה ומהותה: "…וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל… לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם… וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם" (יט-כג). מיד מתוארת הגאולה, אך מה יש להבין מהסגנון הבא: "וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (כז) – אין לכם משלכם שום דבר! אפילו מצוות לא תשמרו מרצונכם אלא כי אעשה שתעשו!. ואם מישהו לא הבין עד תום וחושב שיש לו ולכל ישראל חלק לגאולה הבאה, שב הקב"ה וחותם נחרצות: "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה… בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (לב). האם הגאולה עדיין קסומה וטעמה חביב בפיכם ובעיניכם, ביודעכם שהיא ואתם רק כלי שרת ו"היכי תמצי" בעימות ה' מול הגויים ולא באמת "ארץ חפץ" ו"עבדי אשר בך אתפאר"? השאלה מתעצמת בחדותה וחריפותה, כיוון שיחזקאל כבר השתמש בתיאורי גאולה אלו אבל באופן הפוך וסותר לחלוטין: "…שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם…הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם… וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח,ל-לא) – זו לא גאולה שהקב"ה 'עושה' שנשמר מצוות, אלא כזו שאנחנו בוראים בעצמנו לב חדש ורוח חדשה ! סתם גאולה אני מבקש? גאולת גואלי עצמם אני מבקש!

תשובה אחת לסתירה בין שתי הגאולות שמתאר יחזקאל היא שאחת נאמרה כשישראל מסוגלים היו ליטול חלק פעיל בגאולת עצמם ואילו זו שבהפטרתנו נאמרה לאחר החורבן וכשכבר היה מאוחר מדי. כך לדורות, כל אחת משתי הגאולות הינה אופציה אפשרית. השאלה אם תהיה היא בחסד "נהמא דכיסופא" או בזכות, תלויה רק בנו.

כיוון שני הוא שהנבואות אינן סותרות אלא כל אחת מביעה פן שונה במכלול הגאולה. יש פן בגאולה המתפתח וצומח בזכות "איתערותא דלתתא", ויש את שבהפטרתנו שהוא מעבר ליכולת "אסיר להתיר עצמו מבית האסורים" והוא זקוק לחסד הבא מלמעלה. הגאולה במלואה מורכבת מכל פניה, בבחינת "שובו אלי ואשובה אליכם".

וישנו כיוון נוסף. ב"גבירתי הנאווה", לאחר התמודדות ראשונית עם העלבון הצורב, מבקשת אילייזה לחזור למקומה הקודם בשוק ולהשליך מעליה את כל עולמה החדש. היא מנסה, אך ללא הצלחה. ששת החודשים עיצבו בה עולם חדש שאין חזרה ממנו אל עולם השוק וההמון. בעל כרחה (בדיעבד) היא הועלתה מן האשפתות, אך מרגע שנעשתה "ליידי" וגבירה, אין בכוחה לחזור אחורנית. מאידך, גם פרופ' היגינס, מגלה בקרבו רגשות שלא הכיר עד כה ולומד שלא רק למענו עשה אלא גם למענה ולמען שמה הטוב. על דרך זו, קודמת גאולת ישראל בעל כרחם והנעשית רק לשם קדושת שמו יתברך המחולל, ורק מתוכה יוטמעו כוחות בעם ישראל. הם יעשו לעצמם לב חדש ורוח חדשה, ובמקביל, "ובא לציון גואל… ואני זאת בריתי אותם…".

"עשה אותי כלי לשליחותך" – הפטרה לפרשת וארא

הפטרתנו (יחזקאל כח,כה – כט,כא) נכללת בין נבואות יחזקאל לגויים, הנאמרות ברובן בזמן המצור האחרון על ירושלים, הגם שמבחינה נבואית החורבן הוא כבר עובדה מוגמרת. בשעה זו, מאיר יחזקאל את ההתייחסות הנבואית לשכנותיה של יהודה מצפון ומדרום על רקע זיקתן לחורבנה. ההפטרה פותחת את רצף הנבואות הפונה אל השכנה מדרום. מצרים של שלהי ימי בית ראשון חיה, על פי הנביא, בפער משמעותי בין הערכת עצמה לבין המציאות בפועל. מצד אחד, מצרים היא ארץ בלתי מנוצחת. ממלכות הצפון מתחלפות והיא נותרת על כנה. הכשדים, כמו גם האשורים והבבלים, ניסו לכבוש אותה, אך לא עלתה בידם. אפשר שנכבשו ארצות חסות שלה וכן נחלשה הרתעתה, אך בליבה לא פגעו. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברי "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (ג). תחושה זו, גם לו הייתה מוצדקת במאות 8-6 לפנה"ס, הייתה בבחינת חטא המצדיק ענישה, כפי שנאמר בחומרה כלפי גאוות מלך אשור (ישעיהו,י) וכלפי מלך בבל (ישעיהו יג-יד ושם מז, ח), שחטאו בגאווה גם כשעוצמתם אינה מוטלת בספק. מצד שני, נענשה מצרים על חטא אחר: "יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כט,ו). מצרים באותה תקופה כבר אינה מעצמה ועיקר מלאכתה בהתססת המדינות החוצצות בינה לבין מעצמות הצפון. היא מעודדת אותן למרוד, לשאוף לעצמאות ובעיקר להכשיר עבורה את הדרך לחזור להיות למעצמה. כחלק ממהלך זה, היא חותמת על בריתות הגנה עם שכנותיה, שבשעת הצורך היא תבוא לעזרתן ולהגנתן. ירמיהו הנביא מאשים את ממלכת יהודה בחטא ההישענות על מצרים, יחזקאל, מצידו, מאשים את מצרים ביצירת מצג שווא של משענת ו"בגרימת חורבן ברשלנות".

אבל הנביא בסגנונו, משלב בנבואה את שני החטאים ומצביע על חטא שלישי והוא חוסר הקישור בין שני החטאים הראשונים, שהיה ביכולתו למזער כל אחד מהם בפני עצמו. אילו מצרים הייתה חשה כמו שהיא מתנהגת, לא היה החטא הראשון. אילו התנהגה כמו שהיא חשה, לא היה החטא השני. אפשר שאם הייתה מצרים מודעת לתפקידה ככלי ביד ה', הייתה גם מקשרת בין הצדדים. במילים אחרות, מצרים מואשמת בכך שבמודע התכחשה לתפילתה של שולי נתן ולמילותיו של פרנססקו אסיסי: "א-לוהים, תן לי את השלוה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה". ואנחנו נוסיף: לקשר בין אלה ובין אלה.

בשלושה עונשים נענשה מצרים בהפטרתנו. על החטא הראשון, חטא הגאווה נאמר: "וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי" (טו). עונש ייחודי ומרתק ניתן למצרים על חטאה השני. תחילת הדברים נשמעת בדיוק כמו גאולת ישראל: "כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם…", אבל דווקא על רקע מושלם זה מגיע הניגוד: "וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה.. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה' " (יג-טז). וגם העונש השלישי, על חטא התכחשותה ל"אנא א-לי, עשה אותי כלי לשליחותך", הוא ייחודי. שבע עשרה שנה לאחר הנבואה הנ"ל, חוזר יחזקאל ומיידע אותנו שמלך בבל הטיל מצור ממושך ומתיש על צור, אך לא נהנה מפרותיו. הנביא מגדיר זאת כ"שכר פעולתו" שנמנע ממנו ועל כן הקב"ה משלם לו שכרו במקום אחר: "הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ" (יט). שכר פעולה נותנים לשליח וכנראה שבאותה שעה עוד היה מלך בבל בבחינת כלי לשליחותו של הקב"ה. על כן כל רכוש מצרים, שלא היוותה "כלי לשליחותך", הובטח למי שכן תיפקד ככזה באותה שעה. בשולי נבואה זו נאיר שגם מלך בבל, מאוחר יותר, חטא בגאוותו, כמובא בישעיהו, ונענש כל כך. אין לכך איזכור במקרא, אבל נבוכדנצר יצא במסע נגד מצרים אך לא הצליח לכבשה. מי שעשה זאת היה כנבוזי בן כורש, שכבש את מצרים לאחר הצהרת אביו שמימשה במקביל את סוף ההפטרה: " בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כא).

לומדת הפרשה מההפטרה שפרעה של פרשת שמות פיספס את ההזדמנות להיות כלי ל"שלח את עמי". בפרשת וארא, יציאת מצרים על אף פרעה היא כבר עובדה חלוטה מבחינה נבואית. תשע המכות הובאו ע"י שליחים אחרים להענישו על שלושה חטאים, בסדרות של שלש מכות לכל חטא: על גאוותו בשחיקתה, על עוצמתו בהשפלתה ועל השליחות שלא מילא בניכוי אוצרותיו והעברתם לשליח אחר: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". את המכה העשירית כבר הביא הקב"ה בעצמו – "ועברתי בארץ מצרים" – אני ולא מלאך. "והכיתי כל בכור" – אני ולא שרף. "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" – אני ולא שליח. "אני ה'" – אני הוא ולא אחר.

"והיו לאחד בידי" – הפטרה לפרשת ויגש

הפטרתנו (יחזקאל לז, טו – כח) היא אחת מנבואות הנחמה של יחזקאל. הפותחת במעשה סמלי שנצטווה הנביא לעשות: "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו "לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו" וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו "לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו": וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (טז – יז). ביאור המעשה ניתן בסמוך לו: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (כא-כב). יש המבארים שיחזקאל כתב על שני לוחות עץ וקירבם זה אל זה ובכך נעשו (אם ע"י צירים ואם בדרך נס) או נראו כלוח אחד גדול ושלם. פירוש זה, מעבר לרקעו הריאלי, מבקש גם לדמות רעיונית את עם ישראל לשני לוחות עץ על רקע התורה שניתנה בשני לוחות אבן. שניהם, התורה וישראל, מרועה אחד ניתנו והועברו לידי רועים עבדי ה' – התורה למשה, שהיה רועה את צאן יתרו ו"עבד ה'", ועם ישראל לידי דוד – "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם" (כד). חטא העגל במדבר הביא לשבירת לוחות התורה, ומאידך, העגלים שהציב ירבעם בבית אל ובדן הם סמל שבירת הממלכה המאוחדת. נציב אמירה, שלא זה המקום להרחיב בביאורה, שהשיקום מחטא העגל נפרש על פני ספר ויקרא, העוסק בטהרה וקדושה, ובספר במדבר, העוסק בהערכות העם להליכה במדבר ולכניסה לארץ. הקבלה זו תבאר את תוכן המשך הפטרתנו. שיקום הממלכה המאוחדת יביא לשני מהלכים. האחד בענין טומאה וטהרה: "וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם… וְטִהַרְתִּי אוֹתָם… וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם" (כג – כד. המעיין ישים לב להקבלה בין ששת המילים האחרונות לתחילת פרשת בחוקתי שבסוף ספר ויקרא). השני בקשר להתיישבות בארץ: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם… וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם… וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (כה – כו. המעיין ישים לב שגם בתחילת פרשת פנחס, בספר במדבר, מוזכר "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם").

אמנם, יש כיוון פרשני אחר למעשה. לפיו, לקח יחזקאל שני ענפים או גזעים, קרבם זה לזה ואיחדם לעץ אחד. כיצד איחדם? ראשונים הציעו שהיה זה בדרך נס. אחרונים הציעו שהיה זה בדרך הטבע ע"י ביצוע הפעולה החקלאית "הרכבה". ענף/ גזע אחד שימש כבסיס (= כנה) ועל גביו הורכב העץ השני כ"רוכב". בתהליך ההרכבה, הטבעי והממושך, מתאחדים שני העצים לכלל עץ אחד ומוציאים פרי שיש בו מיתרונות שני העצים. על פי פירוש זה, הנמשל למעשה הסמלי אינו מעמיד את יהודה ויוסף זה לצד זה אלא אחד כתשתית לשני ושניהם יחד משפיעים על בית ישראל כולו: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ… וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם" (כא – כד). בהקשר זה, משמש דוד כסמכות על-שבטית מאחדת.

אמנם, עדיין יש לברר בנמשל: מי מהווה תשתית למי?. תשובה לכך עולה מקישור ההפטרה לפרשה. פרשת ויגש מציעה מודל אחד של פעילות באחדות, כשיוסף הוא התשתית לצמיחה. מודל זה מתהווה במצרים, בגלות ישראל מארצו מכרח הנסיבות. באותה שעה, יוסף הוא המשביר לכל ארץ מצרים "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (בראשית מה, ב – ז). מקום זה מלא גלולים ושקוצים, טומאה וחטא, אבל יוסף יודע לנווט את משפחתו למקום מגורים בו "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (שם מז, כז). מנגד, מתבאר מההפטרה המודל בו מתבטא כוחו הייחודי של יהודה, העושה את אותה מלאכה אבל בתנאים הפוכים: " וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם… וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". בהקשר זה משמש דוד כנציג שבט/כח יהודה המהווה תשתית ובסיס. יוסף שליט לשעתו ויהודה מנהיג לשעתו, אך המילה "לעולם" המודגשת בהפטרה תבוא רק בשעה ש"וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".

רקעים לגאולה – להפטרת פרשת אמור

זכו חומשי התורה, שנקראים כל שנה מחדש בבתי הכנסיות מתוך נינוחות ונדרשים סביב שולחן השבת כדברי תורה בשבילי הפרד"ס.

קופח מקום ספרי הנביאים, שמשעה שסיים הנוער לעיין בהם לקראת בחינת הבגרות, מונחים הם בקרן זווית ורוב הציבור אינו מעלה אותם בזכרונו אלא בעת צפייה בחידון התנ"ך העולמי. שעה שהוא מנסה את כוחו בפתרון חידות הניתנות למתמודדים בחום על ידי קור.

לפיכך מהווה ההפטרה, שהילדים מצפים בה לסוכריות והמבוגרים ש"יקום פורקן", הזדמנות קבועה לפגישה חוזרת עם נביאי ונבואות ישראל. בדרכנו נעמוד על משמעות ההפטרה לאור מיקומה במקורה, ובמידה נכונה נקשר לפרשה.

ההפטרה, מיחזקאל מד, מתמקדת בדיני הכהנים האמורים לעבוד בבית המקדש העתידי. באופן פשוט היא נקשרה לפרשת אמור בגלל חלקה הראשון של הפרשה. עם זאת, נבואה זו הינה חלק ממראה נבואי רחב יותר המסיים את הספר. הבה נראה את הדברים בהקשרם הכולל.

באופן כללי ספר יחזקאל מחולק לשלשה חלקים. בפתיחה נבואות חורבן, בסיום נבואות נחמה ובאמצע נבואות לגויים. נבואות החורבן, כמו גם הגאולה והנחמה, כוללות, מלבד נבואות רגילות, גם "מראות א-להים" שחוזה הנביא. 4 מראות חווה הנביא: שתיים הקשורות לחורבן ושתיים הקשורות לגאולה. בחלקן, מקבילות המראות אשה אל אחותה, אבל הקבלה הפוכה. לדוגמא, בשתי מראות מובא יחזקאל אל בית המקדש שבירושלים. בראשונה, שהיא חלק מנבואות החורבן, רואה יחזקאל את התועבות הנעשות במקדש ואת מרכבת השכינה העוזבת את הבית. במראה השני, שהוא חלק מנבואות הגאולה, רואה הנביא את בנין הבית העתידי, את הליכות הקודש שבו ואת כבוד ה' החוזר אל הבית לתמיד.

הפטרת פרשתנו, המתמקדת בכהנים שישרתו במקדש, היא חלק מהליכות הקודש שרואה הנביא בבית המקדש העתידי, שתיאורו חלק מנבואות הגאולה. נמצא שהרוצה להבין את הפטרתנו ואת המראה בכללו צריך לעיין בו על רקע המראה הקודם לו, המראה שתיאר את החורבן.

אך יש רקע נוסף למראה הנכלל בנבואות הגאולה. יחזקאל מתאר בפירוט רב את מבנה המקדש, חנוכת המזבח, הקרבנות והכהנים, חלוקת הארץ לשבטים והנהגה מרכזית. בנושאים אלו עוסקת גם התורה מסוף חומש שמות והלאה, כשהיא מתווה בנין נכון של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". יחזקאל, בתכניו ובסגנונו, מבקש שנקרא את נבואתו על רקע דיני התורה.

מכאן למדנו שהרוצה להבין את בנין ואופי המקדש העתידי, הלכות והליכות הכהנים שבהפטרתנו ושאר מראה הגאולה, צריך לעשות זאת על רקע כפול: רקע החורבןשקדם לו בנבואות החורבן ורקע הבניןשתיארה התורה שהיה בסיס לבנין שחרב.

 

ברוב השנים אנחנו קוראים את פרשת אמור והפטרתה בעיצומו של חדש אייר. השנה, בגלל עיבורה, אנו קוראים את דברי יחזקאל לאחר יום השואה וערב  יום הזכרון ,המהלכים שהביאו לעצמאות ישראל. הרב יהודה עמיטל ז"ל נוהג היה לומר שהוא ראה עולם בנוי, עולם חרב ועולם נבנה.לא הייתה זו רק אמירה כרונולוגית, היסטורית, מידעית. הייתה זו תפישה של קישור בין העולמות, שאת העולם הנבנה יש להקים מתוך זיקה ועל רקע לתובנות מהעולם שהיה בנוי ומחורבן שבא עליו. העולם שנבנה שונה בפרטים רבים מהעולמות שקדמו לו. צריכים להיות בו שינויים רבים מעצם אופיו וטבעו, אך בנייתו לא תושלם אל נכון ולא תהיה הבנה מלאה של אופיו, אם לא נבחן אותו על רקע ובזיקה עמוקה ליסודות העולמות שקדמו לו.

שבת שלום וגאולה שלימה.

%d בלוגרים אהבו את זה: