Posts Tagged ‘יציאת מצרים’

מתחיל בגנות ומסיים בשבח – מדרש הגדה של פסח

א. "וכאן הבן שואל אביו".

"מזגו לו כוס שני,       וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: "מה נשתנה…",   ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו.            מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה"               (משנה פסחים י, ד)

פעמיים אומרת המשנה "אביו מלמדו", אם כי בכל פעם הלימוד הינו לתכלית הפוכה. בראשנה, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו לשאול שאלות, בשניה, אביו מלמדו את התשובות לשאלות. אלו שני לימודים שונים באופיים ובתכליתם. כל אחד חשוב לכשעצמו אך שניהם יחד בונים תהליך. ושניהם מחיוב ההורים כלפי ילדיהם. הלימוד הראשון, לשאול, מוליך אל הלימוד השני, התשובות.

המשנה מלמדת שבשביל לשאול שאלות צריך דעת !. לא כל שאלה מצדיקה אגוז, נקודה או קריאת התפעלות מאמא. המורות לשפה עמלות על כך בכיתות היסוד, אבל לילדינו עדיין קשה לשאול שאלות סדורות, מובנות ותכליתיות. מידת ההתעניינות שלהם בתשובות שלנו יכולה להעיד על כך. וכן, גם מידת ההתעניינות שלנו בשאלות שלהם, מעידה על כך. אם שאלתם הייתה כנה, לא כל מלמול של "עבדים היינו" מצידנו היה מספק אותם. מכאן למדת, שלהיות הורה לילד שיודע לשאול שאלות, זו מישרה נוספת…

המשנה גם מלמדת שהשאלה: "מה נשתנה ה… מ…" היא אבן הפינה בתחום. היא מבוססת על מודעות ראשונית לסדר, לקביעות ולשיגרה, בין אם ביחס לתפריט סעודת החג ובין אם למהלך הכוכבים בגלקסיה, ולאחר מכן על שינויים הסותרים את טבע הדברים, בין אם מדובר במצה ומרור ובין אם בכוכב נולד. שאלה נכונה ונבונה תבשיל לכלל תשובה משמעותית ומעצימה. המשנה מלמדת שבפרשת "ארמי אבד אבי" טמונים גם סדרו של עולם, גם השינוי, גם השאלה, גם התשובה וגם מה שצריך ללמוד וללמד.

 

ב. "מתחיל… ומסיים… ודורש…"

"עד שיגמור כל הפרשה כולה" – באיזו פרשה מדובר?

הפרשה המדוברת עומדת במרכז חלק ה'מגיד' שבליל הסדר ובעזרתה אנו מקיימים את עיקר מצות סיפור יציאת מצרים באותו הלילה. אנחנו לא קוראים את מהלך האירועים עצמם, כמתואר בספר שמות, אלא דווקא מביעים מבט משחזר, רפלקטיבי. מבט משחזר, מטבעו, הוא גם פרשני וגם תלוי הנקודה בה המשחזר נמצא. על כן ראוי לעיין בפרשת 'מקרא ביכורים' (דברים כו) שהיא מקור הפרשה אליה מכוונת המשנה:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן… וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ… וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

להביא מפרי נחלתך לפני ה' ולשמוח, עם אחרים, בכל הטוב שנתן ה' משמעו להיות בנקודת היעד ולאורה לשחזר את הדרך. רק מזווית זו ניתנת להיאמר הצהרת מביא הביכורים, כניסוחה המקפל את כל המהלך ההיסטורי. על בסיס זה מיוסד ההיגד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". סיפור יציאת מצרים צריך להיעשות בליל הסדר מתוך מבט משחזר, ממבטו של מי שצופה על הסיפור מבחוץ, מישהו שכבר יצא ממצרים. הוי אומר, בכל ליל סדר, ולא משנה באיזה שלב של הדרך ההיסטורית אנו נמצאים, אנו נדרשים לספר ביציאת מצרים כאילו אנחנו כבר בנקודת היעד והסיום. כל השנה אנחנו נמצאים על הדרך עצמה, הלילה הזה נשתנה בכך שאנו צופים עליה מבחוץ, מנקודת הסיום שלה.

"מתחיל… ומסיים…" זה לראות את כל הדרך במבט מקיף וכולל של מביא הביכורים / בן החורין. ה"ודורש…" זו חזרה לפרטי השלבים של הדרך, נקודות ההתקדמות והנסיגה, מהקשיים ועד הגאולה. זו דרשה על שלבי הדרך שעשו יוצאי מצרים, זו גם דרשה החוזרת אל שלבי הדרך של כל דור ודור:

"וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" – אנוס על פי הדיבור… "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי" – מלמד שהיו ישראל מצויינין שם… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אלו הבנים… "וְאֶת לַחֲצֵנוּ" – זה הדחק… "וּבְמֹרָא גָּדֹל – זו גילוי שכינה…",

 

ג. "ארמי אבד אבי" – 1

מקרא ביכורים, ובמקביל עיקר סיפור יציאת מצרים, מתחיל בכתוב " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם…". מיהו ומהו "ארמי אבד אבי"? מההגדה וממקורות נוספים אנו למדים שה'ארמי' הוא לבן שביקש לכלות את 'אבי', דהיינו את יעקב. על יסוד זה אנו אומרים "צא ולמד מה בקש לבן הארמי… שפרעה לא גזר אלא על הזכרים… ולבן בקש לאבד את הכל…". אך כבר הקשו רבים על ביאור זה, שכן מה ללבן וליציאת מצרים ומקרא ביכורים? איפה מצאנו שבקש לבן במכוון לכלות את יעקב או את בנותיו וכל נכדיו? מדוע שנרכך את גזירתו של פרעה דווקא בשעה שאנו מדגישים את רעתו וההצלה ממנה?

לפיכך יש שפירשו, וביניהם מהראשונים כרשב"ם ואבן עזרא, ש'ארמי' הוא אברהם או יעקב, ו'אובד' משמעו מלשון אבידה, תעייה, תהייה וגלות, ויש לקרוא 'ארמי אבד – אבי', דהיינו 'תועה ואובד בארם היה אבי', אם אברהם ואם יעקב. אולם, 1. ע"פ מסורת הטעמים יש לקרוא 'ארמי, אובד אבי' (ולא 'ארמי אבד, אבי') ולפיה משמע 'אובד' כפועל ולא כשם פעולה. 2. חז"ל הבינו 'אובד' במשמעות אבדן וכליה וגם משמעות 'איבוד' לא ברורה בצירוף 'אובד אבי'. 3. כדלעיל, כיצד מתקשר הדבר לתוכן מקרא ביכורים? וגם אם יעקב היה אובד וגולה כדי להכלילו ב-400 שנה של "גר יהיה זרעך", למה זה חשוב פה?

נשוב בהמשך להציע ביאור בדבר, אך נניחנו כעת כדי להיפנות לעיון אחר.

 

ד. מחחיל בגנות ומסיים בשבח.

למדנו במשנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה". וכבר תמהו רבים איזו גנות יש בתחילת פרשה זו? וכי מה גנות היא שירדו יעקב ובניו לשבור אוכל במצרים מיד המשנה למלך או בכך שהיו שם "לגוי גדול עצום ורב"? ואם עצם הירידה למצרים היא הגנות, אז בגנותו של מי מדובר?

לשם הצעת ביאור הדבר, נשוב לתיאור האירועים עצמם בתחילת פרשת שמות:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב… וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ…" (שמות א, א-ט)

באופן פשוט יציאת מצרים נועדה להציל את ישראל משעבוד מצרים, אבל גישה זו מפספסת את משמעות שבעת הפסוקים הראשונים של הספר. פסוקים אלו חוזרים לפרשת ויגש (בראשית מו, ח-כז) ולפסוק המסיים שלה, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז,כז), ומלמדים על תהליך השתקעות ישראל במצרים מבחינה מנטלית, תרבותית ודתית. ע"פ פסוקים אלו, ישראל עצמם לא שאפו לעזוב את מצרים, כי מה יש להם לחפש בארץ ישראל כשהם גרים במקום שאינם חסרים בו כלום? פסוקים אלו אינם רק הקדמה לשיעבוד אלא הם במקביל גם ערוץ נפרד שהצריך את היציאה ממצרים בגלל שקיעתם הרוחנית בה. את מה שהתורה רומזת בזה, אומר הנביא יחזקאל בפירוש:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי… לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ז-ט).

נמצא שיציאת מצרים נדרשה משתי סיבות והתנהלה בשני ערוצים: א. בגלל שקיעתם הרוחנית והדתית של ישראל במצרים, הרמוזה בתחילת שמות, ותכלית המהלך הייתה 'להוציא את מצרים מישראל' ולהשיבם ל"והייתי להם לא-להים". ב. במקביל, וגם בעקבות, שיעבדו מצרים פיזית את ישראל ולאחר זעקתם צריך היה 'להוציא את ישראל ממצרים' ולהוליכם פיזית אל ארץ ישראל.

תיאור זה משתקף גם בפרשת 'מקרא ביכורים'. הפסוק הראשון מתייחס לבעיה הרוחנית: "…וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". הפסוק השני מתייחס לבעיה הפיזית: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה". מכאן פונה הפסוק הבא לזעקת בנ"י, הפסוק הרביעי להצלתם והפסוק החמישי ליעדם: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". 'המקום הזה' הוא בית המקדש, יעדם הרוחני, ו'הארץ הזאת' היא יעדם הפיזי. האדם המביא מפרי אדמת ארץ ישראל, מניחו לפני ה', נותנו לכהן ואח"כ שמח בכל הטוב עם אחרים, מאחד בכך את הפנים הרוחני והפיזי ומבטא בשלימות את תחנת היעד של היציאה ממצרים.

מכאן תובן המשנה האומרת "מתחיל בגנות…" ומתכוונת לשקיעתם הרוחנית של ישראל במצרים הפותחת את 'מקרא הביכורים' ואת מצות סיפור יציאת מצרים. על רקע זה נבאר את דיון הגמרא בנושא:

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – מאי 'בגנות'?
רב אמר:                   מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.
[ושמואל] אמר:          עבדים היינו".                            (בבלי פסחים קטז, א)

כמו במחלוקות אחרות של רב ושמואל, כל אחד מהם מדגיש פן אחר באותו נושא. רב מדגיש את הפן הרוחני, ושמואל מדגיש את הפן הפיזי. אין הם מתכוונים למשפטים מוגדרים שאותם צריך להגיד כדי לבטא את הגנות, אלא הגנות מצויה בפסוקי הפרשה והם רק מדגישים, כל אחד לשיטתו, את משמעות אותה גנות.

כך סודר גם חלק ה'מגיד' שבליל הסדר:

בתחילה שאלות "מה נשתנה" ולאחריהם תשובת שמואל: "עבדים היינו…",

לאחר מכן חובת הסיפור בלילה הזה ובעקבותיה "מתחילה עובדי ע"ז…".

(בהתאם לכך הפסוק מיהושע המתייחס לתרח כעובד ע"ז הוא תוספת מאוחרת בהגדה למשפט המקורי ואינו משמעות דברי רב, וכך הוא בהגדות הארצישראליות הישנות).

 

ה. "ארמי אבד אבי" – 2

כעת נחזור לבאר, על בסיס הצעתנו לעיל, את הכתוב "ארמי אבד אבי". לשם כך ניעזר בביאור המובא למילים אלו במדרש תנאים לספר דברים:

"ארמי אבד אבי" – לבן הארמי בקש לאבד את אבא מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו" (מדרש תנאים דברים כו)

ברור שלפתיחה ולסיום המתייחסים ללבן אין קשר למשפט המרכזי, הנפתח כדרך המדרש במילים "מלמד שלא…", והרי הם תוספת מאוחרת לו בכדי לרכך את משמעותו. ואת המשפט המרכזי, בגלל משמעותו, אכן רק חז"ל יכולים לומר. המדרש מבקש לומר שיעקב יצא לארם מתוך תודעה שהוא הולך להיות 'ארמי' ולשקוע שם רוחנית ופיזית. בכך "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" על דעת לאבד מן העולם מורשת 'אבי', אברהם, ולשוב חזרה מ"הארץ אשר אראך". ביקש יעקב לישב בארם בשלווה, אך הקפיץ עליו הקב"ה רוגזו של לבן, שעמל 20 שנה לשבש את שלוות יעקב עד שנגלה עליו הקב"ה והורה לו לשוב, רוחנית ופיזית, לארץ ישראל.

נמצא שמה שעבר על יעקב אבינו בארם הוא הוא שעבר על ישראל במצרים והוא שעברו ישראל בכל גלותם. ביקשו הם לישב בשלוה ולהיטמע בסביבתם, ורק רוגזם של אומות העולם ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" הוא שהביאם לעמוד בנסיונות, לזעוק אל ה' ולכך ש"הקב"ה מצילנו מידם". ומזה קרוב לשבעים שנה ראויים המקום והשעה, ואף אנחנו, לסיים את הסיפור בפסוק החמישי של מקרא ביכורים (כו, ט), שהוא כנגד הכוס החמישי של ליל הסדר:

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

מודעות פרסומת

"את אהרן ואת…" – מדרש לפרשת צו

הפרשה פותחת בדבר ה' למשה: "…צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר…". חז"ל זיהו שזו הפעם הראשונה בספר ויקרא שאהרן מאוזכר בפני עצמו. בכל הפרשה הקודמת מוזכרים רבות "בני אהרן" ודווקא משום כך בולטת ההתעלמות מאהרן עצמו. הסבר לכך נקבל בשלהי פיסקת המדרש שלהלן, אך קודם לכך, המדרש, כדרכו, מתבסס על פסוק מן הכתובים ומתחיל 'להתגלגל' עד הגיעו ליעדו, יעדנו.

"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

המדרש מבאר, לאור פסוק זה, שני אירועים היסטוריים העומדים לעצמם. כל אירוע בנוי משני שלבים, בהתאמה לשני חלקי הפסוק.

א.

"שנאה", שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' ישמעאל בר רב נחמן: קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה בין ישראל לאביהן שבשמים, משיצאו ממצרים עד שעמד יחזקאל. הדא הוא דכתיב: "ואמר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו" וגומ'. ועשיתי עמהן בעבור שמי הגדול שלא יתחלל…".

להבנת הדרשה נדרש עיון בנבואת יחזקאל, המספר על פן חשוב ביציאת מצרים, שאינו ידוע לנו כלל מתוך התורה עצמה והיה גורם בעל משמעות בחורבן בית ראשון, כתשע מאות שנה מאוחר יותר. נבואת יחזקאל בפרק כ' סוקרת את כל אותן שנים 'מזווית הראיה' של הקב"ה. בנבואה, מואשמים ישראל שעבדו אלילים עוד בהיותם במצרים והקב"ה ביקשם לחדול מכך בכדי להוציאם ממצרים. אולם, "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם… וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ח-י). כך, כשישראל מצידם חוטאים תמיד והקב"ה מצידו מיטיב עימם למען שמו שלא יחולל, וכתיאור המדרש ב"שנאה כבושה" חולפות השנים עד שהתעוררה מידת הדין והחריב הקב"ה את היכלו והגלה את עמו. כל זאת מתאר יחזקאל לזקני ישראל אשר בגלות בבל.

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", אהבה שהק' אהב את ישראל, "אהבתי אתכם אמר י"י" (מלאכי א, ב).

מנגד לתוכחה האמורה לגולי בבל, עומד, עשרות שנים מאוחר יותר, הנביא מלאכי ופונה אל שבי ציון. ביקורת רבה יש בנבואתו על הנעשה בהיכל ה' שנבנה בשנית, אך נקודת המוצא של המציאות שונה לחלוטין מזו שהייתה במצרים. יציאת בבל מתחילה מ"אהבתי אתכם אמר ה'".

ב.

כעת עובר המדרש לביאור אחר:

"ד"א: "שנאה תעורר מדנים" – "שנאה", שנתן אהרן בין ישראל לאביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' אסי: מלמד שהיה נוטל את הקורנס ופותחו לפניהן ואומר להן 'ראו שאין בו ממש'. והוא שהקב"ה א' למשה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג).

הה"ד "ובאהרן התאנף י"י מאד להשמידו" וגו' (דברים ט, כ). ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: אין לשון השמדה שכת' כן אלא כילוי בנים ובנות, היך דאת אמר: "ואשמיד פריו ממעל" (עמוס ב, ט)".

לדברי ר' אסי דווקא כוונתו הראויה של אהרן היא שגרמה שנאה ועוררה מדנים. אהרן ביקש להבהיר להם שאין ממש בעגל באמצעות המחשה ברורה, אך בכך עשה אותם מ'שוגגים' ל'מזידים' ונתן שנאה בין לבין. הדרשן, שפתח בפסוק ממשלי, הביא את דברי ר' אסי כבסיס לעונש הראשון שניתן לאהרן, "אמחנו מספרי" ולכן לא הוזכר עצמאית בפרשה הקודמת. עונש שני, כילוי הבנים, מביא הדרשן בהתאם לדרשת ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי. יש בדבריהם הסבר נוסף למות בני אהרן שנפגוש בפרשה הבאה.

שני העונשים הומתקו חלקית בזכות תפילת משה על אהרן. אל זה הראשון מתייחס המדרש בפיסקה זו:

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", תפילה שהתפלל משה עליו. ומה התפלל עליו?… מתחילת הספר ועד כן כתיב "והקריבו בני אהרן" (א,ה), "ונתנו בני אהרן" (א,ז), "וערכו בני אהרן" (א,ח), "והקטירו בני אהרן (ג,ה). אמ' משה לפני הקב"ה: רבונו שלעולם, באר סנואה ומימיה חביבין? …ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו? אמ' לו הקב"ה: חייך שבתפילתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפילין, "צו את אהרן ואת בניו לאמר".

הפרשה הקודמת נותרה בעינה ואהרן מוזכר בה בזיקה לבניו, "בני אהרן", אך אצלנו, במקום הראשון מבין שנים בחומש ויקרא בהם מתייחס הקב"ה לאהרן ובניו, הם מוזכרים בסמיכות אליו. המתקת העונש השני נדרשת בהתייחסות השניה לאהרן ובניו:

"…'תפילה עשה מחצה', ממי את למד? מאהרן, שנגזרה עליו גזירה… כיון שהתפלל (= משה), מתו שנים ונשתירו שנים – "קח את אהרן ואת בניו אתו". (ויק"ר י).

משמע, יש בנים שאתו ויש שלא.

לפסוק ממשלי בו פתחנו מביא המדרש שני ביאורים המנותקים לכאורה זה מזה, יש תועלת בקישורם, אך מלאכה זו נותיר כהעשרה לפעילות המעיין.

נסיון העקידה של המיילדות – מדרש לפרשת שמות

על אף ששיעבוד ישראל במצרים הוא הרקע לכל מהלך היציאה ממנה, נראה שנושא הפרק הראשון של הספר הוא לאו דווקא השיעבוד אלא הריבוי העצום של בני ישראל. הפרק כולו עסוק מחד בהתעצמות בני ישראל ומאידך בנסיון לצמצם תהליך זה. בחזית הסיפור נמצאים המלך והמיילדות, וברקע החשש "פן ירבה" והשיעבוד לשם צמצום האוכלוסין. הריבוי הלא טבעי, "ובני ישראל פרו… ותמלא הארץ אתם", החל עוד לפני השיעבוד. הוא למעשה מתואר כגורם לשיעבוד, כדברי פרעה: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה…".

מה מייחד את אותן מיילדות אנונימיות, שמוסכם בחז"ל ש'שפרה' ו'פועה' הן רק 'שמות כיסוי' שלהן?

שפרה ופועה, " שפרה – זו יוכבד… פועה – זו מרים (בבלי סוטה יא, ב), הן דמויות מייצגות של נשות ישראל שראו את תפקידן באותו דור כמיילדות – יולדות:

"ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד; ד"א: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה".

ימיה של יוכבד, ע"פ חז"ל, היו רבים, שנולדה בשנה בה ירדו יעקב ובניו למצרים. כבר משלב זה המגמה הפעילה הייתה הפיכת המשפחה לעם:

"כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד, שנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו" וגו', וי"א שנים עשר" (ש"ר א).

עוד טרם השיעבוד היה היעד מוגדר וההשתדלות של מטה בשילוב סייעתא דשמיא הביאו ל"ותמלא הארץ אֹֹּתם".  בשלב זה הלכה התעצמות העם יד ביד עם כל תנאי החיים, עד שקם מלך חדש על מצרים. את מסירות הנפש של המיילדות מול פרעה משלב זה והלאה מתארת התורה במפורש במהלך הפרק והיא פשוטה וברורה. כאמור, המיילדות מייצגות את נשות הדור, כך שמתבקש המדרש: "דרש רב עוירא (בנוסחאות אחרות: עקיבא): בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה שם).

אלא שהעמידה מול פרעה הייתה רק חזית אחת מולה עמדו הנשים ולא בהכרח הכי קשה!. בהקשרן של 'הנשים הצדקניות' הולך ומתאר המדרש שתי חזיתות נוספות: הבעלים והבנים.

מי מהבעלים שהיה רגיש לנשיבת הרוח הפוליטית הבין מוקדם ומהר, עוד לפני גזירות פרעה, שאתגר הילודה הולך 'לחזור כבומרנג'. גזירות פרעה רק אוששו את גישת ה'אנטי-ילודה' שראתה ב'ילודה האקטיבית', כלפי העבר, גורם לשיעבוד, וכלפי העתיד, מעשה לא אחראי. המדרש מתאר את צורך הנשים לפתות את בעליהן:

"בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים",

הדגים הקטנים, המסמלים פריה ורביה, מלמדים שהמניע לכל המהלך היה בעיקרו הילודה ולא הזוגיות. הצורך בפיתוי לא נבע רק מתשישות וחוסר חשק בשל "קצר רוח ומעבודה קשה" אלא גם מאידאולוגיה ששם המדרש דווקא בפי עמרם, בעלה של המזוהה כשפרה:

"שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה. כיון שגזר פרעה ואמר "כל הבן הילוד", אמר עמרם: ולריק ישראל מולידים?, מיד הוציא את יוכבד ופירש עצמו מתשמיש המטה, וגרש את אשתו כשהיא מעוברת מג' חדשים, עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן",

וכפי שיוכבד מייצגת את הנשים, מנהיג עמרם את הגברים.

מבחינת הנשים, החזית מול פרעה, עם כל הקושי, הייתה יותר פשוטה כי היה רע והיו טובות. החזית מול הבעלים הייתה הרבה יותר מורכבת וקשה, אבל מסירות הנפש האמיתית נדרשת הייתה מול הבנים, וגם היא הייתה מדורגת..

הייתה חזית נשים-בנים-פרעה, עליה מדברת התורה מפורשות, שהבנים שנולדו נלקחו בכח בגזירת פרעה, הוטבעו ביאור וגופותיהם נראו.

הייתה חזית קשה יותר, נשים-בנים-בעלים, אותה מתאר המדרש:

"ותחיין את הילדים" – יש מהם שראוים לצאת חגרים או סומים או בעלי מומין או לחתוך בו אבר שיצא יפה, ומה היו עושות? עומדות בתפלה ואומרות לפני הקב"ה: אתה יודע שלא קיימנו דבריו של פרעה, דבריך אנו מבקשות לקיים, רבון העולם יצא הולד לשלום שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו לומר הרי יצאו בעלי מומים שבקשו להרוג אותם",

אם הייתה רשעות במצרים אפשר שהיו מטביעים את התינוקות הבריאים ומותירים למשפחות להתמודד עם בעלי המומים. ר' לוי בהמשך המדרש מציג דילמה קשה יותר, אם היה העובר גורם למות אמו בלידה תחת טיפול המיילדת והיו המיילדות צריכות לעמוד מול המשפחות. כך או כך, היו בעלים שרצו להרוג אותם.

החזית היותר קשה הייתה אמהות-בנים: "וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך" וגו'". אפשר להתחבא בשדה מעיני המצרים וללדת, אבל מה קורה אחר כך? אי אפשר לחזור עימו הביתה. צריך להשאיר אותו בשדה. ואז מה?

המדרש משרטט תיאור פלאי של דאגת הקב"ה לגידול התינוקות באופן ניסי לחלוטין. אבל על זה אי אפשר לבנות ולתכנן. פה צריך לחזור הביתה אחרי הלידה, להשאיר את הילד בן יומו בשדה, ולהאמין. ולמען הסר ספק: 'להאמין' אין משמעו להאמין שהקב"ה יציל את הילד בנס. 'להאמין' הכוונה לדעת שהעולם, וגם עתיד הילד, מתנהל ע"פ הטבע, אלא שאת, וכל תנועת הנשים הפועלות בלהט לריבוי הילודה והעצמתה, כולן עושות את המעשה הנכון.

מסירות נפש כזו יכולה לבא בצל מסירות אברהם אבינו בעקידת יצחק:

"ותיראן המילדות את הא-להים" – קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם כמה שהקב"ה מעיד עליו: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".

 

 

ויש מסירות נפש אחרת. לא גדולה מהנ"ל, אבל מאוחרת כרונולוגית לנ"ל:

"וחמושים עלו" – אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות.

ר' נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמש מאות עלו, שנא' "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז ז) וכתיב "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו" (שמות א ז), שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו העבודה לא אחד מחמש מאות עלו אלא שמתו הרבה מישראל במצרים ואימתי מתו? בשלשת ימי אפלה שנאמר "לא ראו איש את אחיו" (שם י כג) שהיו קוברים מתיהם" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פתיחתא ד"ה ויסב אלהים)

אחרי כל מסירות הנפש הזו, כמה צער, דאבון נפש ותיסכול יכול להיות כשמכל אלו שמסרת את נפשך, זוגיותך, חברתך ומחירים לא ישוערו, מכל אלו עלו רק 0.2% !, אכן זו הייתה התגובה הטבעית. אך אפשר שהעובדה שהתורה ייחדה בשירת הים מקום מיוחד לשירת האמונה של הנשים, אף שהן חזרו על מילים שאמרו הגברים, אפשר שהיא מעידה בכך על מסירות הנפש שלהן גם בתגובה ל"וחמושים עלו". לפי זה, עוצמה ומשמעות כפולה, מכופלת ואחרת מקבלות המילים משירת הגברים כשהן נאמרו בפי הנשים:

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"

הערפל שבין גאולה לגאולה – הפטרת שבת הגדול

הנביא מלאכי חותם, היסטורית וספרותית, את הנבואה בישראל. קודמיו בימי שיבת ציון, חגי וזכריה, מלווים את הקמת הבית השני בימים בהם הקשיים בשיאם וגם המוטיבציה וההתרגשות. מלאכי, מנבא עשרות שנים מאוחר יותר – כשהבית השני כבר עומד על מכונו. הזקנים שבכו והתרגשו עם ייסוד הבית כבר נוחם עדן, "גדיים נעשו תיישים" ו…המציאות הדתית והחברתית נסוגה אחורנית, שבה ומתסכלת. מלאכי בנבואותיו עומד מול שתי חזיתות. בראש וראשונה, מול הכהונה שהספיקה להתברגן, להסתאב, לדאוג לעצמה ולהפוך את המקדש למקור כח, גריפת רווחים וצבירת מעמד ועושר. בדרכו שלו אומר מלאכי לכהנים: 'נמאסתם מושחתים'. חזית שניה, ולא שכיחה, נפתחת מול "יראי ה' וחשבי שמו". אנשים אלו הולכים בדרך היושר והתורה ושומרים על קלה כחמורה, אך מצבם החברתי והכלכלי למעשה קשה, הן לכשעצמו ובוודאי ביחס לכהנים שהוזכרו לעיל. צדיקים אלו מעלים במלוא חריפותה את שאלת הגמול / "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?". את תחושתם הקשה אנו שומעים מבעד ויכוח הנביא עמם: "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ? בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱ-לֹהֵי הַמִּשְׁפָּט" (ב, יז). יראי ה' מישראל מעמידים את מצוקתם מול הצלחת הכהנים ומסיקים את המשמעות התיאולוגית. חלקם אף מסרב להביא את תרומתו לכהני המקדש ולתמוך בבית ה' בגלל המיאוס במתרחש שם ואי רצונם לתמוך במציאות כזו. לכאורה, יש צדק בצעדם זה, אך לא כך דעת הנבואה: " הֲיִקְבַּע (- ירמה) אָדָם אֱ-לֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה… הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי" (ג, ח-י). פעם שלישית (!) חוזר הנביא ומעלה את הסוגיה: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ-לֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָ-אוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ-לֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ" (ג, יג-טו). הזדים מאושרים וגם מראים את הצלחתם כהוכחה ליכולת הימלטות מדין ועונש. זה לא רק דיון עקרוני בתורת הגמול בישראל. מדובר במשפחות ששבו מבבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, לאור נבואות הנחמה העוצמתיות שהבטיחו "ברכה עד בלי די", מתוך הקרבה אישית עצומה וממניעים ציוניים ביסודם. כעת הם עומדים שבורים ומתוסכלים גם מול הצלחת הרשעים ביהודה וגם מול הצלחת הנותרים בבבל. (נזכור שמפעל הציונות של ימינו נבנה הרבה משואת יהדות אירופה. בימי שיבת ציון, יהדות בבל המשיכה לשגשג ולפרוח כל ימי בית שני ועוד אלף שנים אחר כך !. מתוסכלי יהודה, כמובן, לא ידעו זאת, אך לא טעו בתחושתם). ועם כל תסכולם, הבה ונשים לב שמדובר ב"יראי ה' וחושבי שמו", דהיינו אנשים שנותרים צדיקים למרות עוצמת וחומרת טענותיהם !.

אילו היינו בתקופת אליהו הנביא, בימי בית ראשון ובשיא פריחת הנבואה, היה ניתן לעשות מעמד רב עוצמה המוכיח מי צדיק ומי רשע, כולם היו אומרים "ה' הוא הא-להים" והייתה הזדמנות לגאולה שלימה. אבל ימי מלאכי הם "שלהי נבואה", אין ניסים גלויים ואי אפשר להבטיח גאולה מהירה בדרכי הטבע. הדבר היחיד שיכול הנביא להבטיח הוא שלעתיד לבא ייעשה משפט צדק: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן… כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" (ג, א-ב). יש מבני לוי שיזוככו ויהיו "מגישי מנחה בצדקה" ותערב לה' מנחתם. עבור הצדיקים ייפתחו השמים "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" וגם גויי הארץ יעשו אתכם מאושרים "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ". אבל מלאכי מסיים את נבואת זמנו ואת הנבואה לדורותיה בהבטחה "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (יח). באירוניה דקה מבטיח מלאכי להבחין בין מי שפיזית אינו עובד ככהן במקדש אבל נאמנותו תגדיר אותו כ"עבד א-להים" לבין כהן העובד ומקריב קרבנות ופועל במקדש אבל שחיתותו הרוחנית והחברתית תציגו כ"אשר לא עבדו". " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" – לא כישיש חביב עם זקן לבן ארוך המלטף ילדים תוך כדי טעימה מכוס חמישית אלא כנביא המקנא לה' ומכריע מיהו צדיק ומיהו רשע ברעש, ברוח ובאש. זו תהיה ההזדמנות האחרונה להתכנסות בתוך הבית ולחזרה בתשובה בטרם יעבור המשחית לנגוף ולהכות בארץ חרם. כי כש"פִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן" (ג,א), רק מי שיהיה ראוי לכך יזכה לצדקה, ברכה וגאולה.

בגאולה הראשונה וגם באחרונה, בשני קצוות הרצף ההיסטורי, התגלות ה' תבחין בין רשע לצדיק, תכלה את זה ותגאל את זה. ובין לבין, צריך הרבה הרבה אמונה בדרך, הרבה סבלנות לאורך שלה וליל סדר כל שנה ושנה.

נביא לגויים נתתיך – הפטרה לפרשת בא

הפטרת השבת הקודמת, פרשת וארא, נלקחה מספר יחזקאל. הפטרת השבת (ירמיה מו, יג – כח) לקוחה מספר ירמיהו. שני נביאים אלו פועלים ומתנבאים באותו דור, דור חורבן בית ראשון. יחזקאל גולה לבבל "עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה", דהיינו בהגליה הראשונה לבבל, "גלות החרש והמסגר", בה גלתה האליטה הדתית, החברתית והכלכלית של יהודה בראשות המלך יהויכין. ממקום גלותו בבבל מתנבא יחזקאל נבואות פורענות על ישראל, זועם על הגויים ומנחם את ישראל. במקביל, ממשיכים החיים ביהודה תחת ממשלתו של המלך צדקיהו עוד כ-12 שנה, עד חורבן ירושלים והמקדש והגלית רוב שארית העם לבבל. הנביא ירמיהו מתנבא עוד לפני שנים אלו, מתנבא גם אחריהן, וכמובן גם במהלכן. נמצא, שאף ש"אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד", הרי שתקופה אחת עולה לשניהם והגם שהם יושבים במקומות שונים, הרי הם מכוונים לאותם קהלים ונכון יהיה ללמוד מזה על זה.

הפטרת השבת הקודמת, פרשת וארא, נלקחה מנבואות יחזקאל על מצרים ואליה. הפטרתנו לקוחה מנבואות ירמיהו על מצרים ואליה. קישור ההפטרות לפרשות אינו מתמצה רק בהקבלה שפה ופה מצרים סופגת מכות שלא הכירה מאז היווסדה כמעצמה, אלא בכך שהתהליך שנפתח בספר שמות הולך ומשתלם אצל יחזקאל וירמיהו. שההפטרות סוגרות את המעגל שנפתח בפרשות. כיצד? בהפטרות הקודמות עמדנו על החמצת פרעה את תפקידו כמלווה ומגבה בני ישראל בדרכם חזרה לארץ ירושתם. כיוון שלא עשה עצמו כלי לשליחות ה' הרי שאיבדה ארצו את זכותה לעוצמה ולתפקיד מעצמה. בדומה לזה יש לראות את הציפיה והאכזבה מקרובי משפחה הגרים בסביבה, כדוגמת עמון, מואב ואדום. בעקבות כך מתחיל תהליך "וידעו מצרים כי אני ה'", תהליך שנפתח בעשרת המכות והולך ומשתלשל לאורך דורות עד לעת חורבן בית ראשון וחתימת המקרא. על עת זו מנבאים יחזקאל וירמיהו ונבואתם מופנית למצרים, כמו גם לעמים אחרים מסביב שליוו את ישראל מאז ספר בראשית, דוגמת פלישתים, עמון ומואב (גם אם לא רק הם). לכולם ניתנו הזדמנויות חוזרות למלא את שליחותם, כולם איכזבו וכולם ממצים את כוס התרעלה. כיבושי אשור, ובעקבותיה בבל והשלימה אחריהם פרס, ערערו ומחקו מפה גיאופוליטית עתיקה וותיקה, עמים נמחקו וכל העולם שליווה את תקופת המקרא השתנה. ירמיהו מתנבא אמנם על השבת שבות עמון, מואב ומצרים, אך הפורמט יהיה שונה לחלוטין, כפי שמבאר יחזקאל מצידו על מצרים: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה …" (יחזקאל כט, יד-טו). דווקא על רקע זה חשובה חתימת ההפטרה, המבטיחה לישראל שלא יהיו מאלו הנמחקים בעיצוב המפה העולמית החדשה, אלא אדרבה, שיבת ציון תהיה נקודת מוצא ופוטנציאל לסבב גאולה שני. הם יתחילו מאזור ארם נהריים מסע "לך לך מארצך… אל הארץ. אשר אראך" מחודש עם פרסום הצהרת כורש: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד" (ירמיהו מו, כז) וכן הוא ביחזקאל (כט,כא): "בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל… וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".

"עשה אותי כלי לשליחותך" – הפטרה לפרשת וארא

הפטרתנו (יחזקאל כח,כה – כט,כא) נכללת בין נבואות יחזקאל לגויים, הנאמרות ברובן בזמן המצור האחרון על ירושלים, הגם שמבחינה נבואית החורבן הוא כבר עובדה מוגמרת. בשעה זו, מאיר יחזקאל את ההתייחסות הנבואית לשכנותיה של יהודה מצפון ומדרום על רקע זיקתן לחורבנה. ההפטרה פותחת את רצף הנבואות הפונה אל השכנה מדרום. מצרים של שלהי ימי בית ראשון חיה, על פי הנביא, בפער משמעותי בין הערכת עצמה לבין המציאות בפועל. מצד אחד, מצרים היא ארץ בלתי מנוצחת. ממלכות הצפון מתחלפות והיא נותרת על כנה. הכשדים, כמו גם האשורים והבבלים, ניסו לכבוש אותה, אך לא עלתה בידם. אפשר שנכבשו ארצות חסות שלה וכן נחלשה הרתעתה, אך בליבה לא פגעו. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברי "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (ג). תחושה זו, גם לו הייתה מוצדקת במאות 8-6 לפנה"ס, הייתה בבחינת חטא המצדיק ענישה, כפי שנאמר בחומרה כלפי גאוות מלך אשור (ישעיהו,י) וכלפי מלך בבל (ישעיהו יג-יד ושם מז, ח), שחטאו בגאווה גם כשעוצמתם אינה מוטלת בספק. מצד שני, נענשה מצרים על חטא אחר: "יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כט,ו). מצרים באותה תקופה כבר אינה מעצמה ועיקר מלאכתה בהתססת המדינות החוצצות בינה לבין מעצמות הצפון. היא מעודדת אותן למרוד, לשאוף לעצמאות ובעיקר להכשיר עבורה את הדרך לחזור להיות למעצמה. כחלק ממהלך זה, היא חותמת על בריתות הגנה עם שכנותיה, שבשעת הצורך היא תבוא לעזרתן ולהגנתן. ירמיהו הנביא מאשים את ממלכת יהודה בחטא ההישענות על מצרים, יחזקאל, מצידו, מאשים את מצרים ביצירת מצג שווא של משענת ו"בגרימת חורבן ברשלנות".

אבל הנביא בסגנונו, משלב בנבואה את שני החטאים ומצביע על חטא שלישי והוא חוסר הקישור בין שני החטאים הראשונים, שהיה ביכולתו למזער כל אחד מהם בפני עצמו. אילו מצרים הייתה חשה כמו שהיא מתנהגת, לא היה החטא הראשון. אילו התנהגה כמו שהיא חשה, לא היה החטא השני. אפשר שאם הייתה מצרים מודעת לתפקידה ככלי ביד ה', הייתה גם מקשרת בין הצדדים. במילים אחרות, מצרים מואשמת בכך שבמודע התכחשה לתפילתה של שולי נתן ולמילותיו של פרנססקו אסיסי: "א-לוהים, תן לי את השלוה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה". ואנחנו נוסיף: לקשר בין אלה ובין אלה.

בשלושה עונשים נענשה מצרים בהפטרתנו. על החטא הראשון, חטא הגאווה נאמר: "וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי" (טו). עונש ייחודי ומרתק ניתן למצרים על חטאה השני. תחילת הדברים נשמעת בדיוק כמו גאולת ישראל: "כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם…", אבל דווקא על רקע מושלם זה מגיע הניגוד: "וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה.. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה' " (יג-טז). וגם העונש השלישי, על חטא התכחשותה ל"אנא א-לי, עשה אותי כלי לשליחותך", הוא ייחודי. שבע עשרה שנה לאחר הנבואה הנ"ל, חוזר יחזקאל ומיידע אותנו שמלך בבל הטיל מצור ממושך ומתיש על צור, אך לא נהנה מפרותיו. הנביא מגדיר זאת כ"שכר פעולתו" שנמנע ממנו ועל כן הקב"ה משלם לו שכרו במקום אחר: "הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ" (יט). שכר פעולה נותנים לשליח וכנראה שבאותה שעה עוד היה מלך בבל בבחינת כלי לשליחותו של הקב"ה. על כן כל רכוש מצרים, שלא היוותה "כלי לשליחותך", הובטח למי שכן תיפקד ככזה באותה שעה. בשולי נבואה זו נאיר שגם מלך בבל, מאוחר יותר, חטא בגאוותו, כמובא בישעיהו, ונענש כל כך. אין לכך איזכור במקרא, אבל נבוכדנצר יצא במסע נגד מצרים אך לא הצליח לכבשה. מי שעשה זאת היה כנבוזי בן כורש, שכבש את מצרים לאחר הצהרת אביו שמימשה במקביל את סוף ההפטרה: " בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כא).

לומדת הפרשה מההפטרה שפרעה של פרשת שמות פיספס את ההזדמנות להיות כלי ל"שלח את עמי". בפרשת וארא, יציאת מצרים על אף פרעה היא כבר עובדה חלוטה מבחינה נבואית. תשע המכות הובאו ע"י שליחים אחרים להענישו על שלושה חטאים, בסדרות של שלש מכות לכל חטא: על גאוותו בשחיקתה, על עוצמתו בהשפלתה ועל השליחות שלא מילא בניכוי אוצרותיו והעברתם לשליח אחר: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". את המכה העשירית כבר הביא הקב"ה בעצמו – "ועברתי בארץ מצרים" – אני ולא מלאך. "והכיתי כל בכור" – אני ולא שרף. "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" – אני ולא שליח. "אני ה'" – אני הוא ולא אחר.

…וציוונו על ביעור החמצה – הפטרה לפרשת שמות

בכ-90% מתכני ההפטרות יש התאמה כללית בין המנהגים המרכזיים הנהוגים כיום (תימנים, ספרדים ואשכנזים), גם אם דרך האשכנזים בארוכה והספרדים מקצרים. הפטרת פרשתנו היא ממיעוט ההפטרות בהן כל מנהג הולך בערוץ נפרד. מנהג הספרדים להפטיר השבת בהקדשת ירמיהו לנביא (ירמיה א, א – ב, ג והאטליאנים מקצרים עד א, יט) והדבר מסתבר לאור ההקבלה להקדשת משה והסירוב הראשוני של שניהם למלא את התפקיד. התימנים מתמקדים בתיאור חסד ה' עם ישראל בהוצאתם ממצרים ובעיצובם כעם ועל כן מושכל ומובן מנהגם להפטיר במשל התינוקת האסופית שביחזקאל (טז, א – יד). חריגים בהקשר זה האשכנזים, שבחירתם להפטיר בישעיה כז, ו – כח, יג ולהשלים בכט, כב – כג אינה ברורה ואינה מובנת. ראשית, נבחרה הפטרה מהפרקים הקשים יותר להבנה שבספר ישעיהו. בוודאי לציבור הרחב. שנית, גם ספרותית אין להפטרה מבנה אחיד. לדוגמא: הפסוק הפותח למעשה מסיים נבואה שרובה אינו נקרא. כמו כן, ההפטרה בחלקה הראשון, המסיים את פרק כז, חותמת, בראיית מאקרו, את חטיבת הנבואות הראשונה שבישעיה וחלקה השני פותח חטיבה חדשה. והמשמעותי לנו: מה הקשר בין הפרשה להפטרה, חוץ מההקבלה הלשונית-פורמלית של "…הבאים מצרימה את יעקב" ל"הבאים ישרש יעקב"?

לכן, בעיוננו הפעם לא נבאר את ההפטרה אלא נתמקד בקישורה האשכנזי לפרשה. דהיינו, ברובד הפשט באמת אין קשר מוצדק בין ההפטרה וגבולותיה לפרשה. מאידך, "המקשר האשכנזי" ביקש להציע, בעצם הקישור, מבט פרשני אחר על הפרשה ועל יציאת מצרים ובו נתמקד. בראש וראשונה, יש בסיס לשוני בפשט להקבלה: "הבאים ישרש יעקב… ישראל" לעומת "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", "הכמכת מכהו הכהו" מול "איש מצרי מכה איש עברי", "אם כהרג הרוגיו הורג" על רקע "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת… ויבקש פרעה להרג את משה", "בשלחה תריבנה" לנגד "ואשלחך אל פרעה… אהיה שלחני אליכם… שלח נא ביד תשלחשלח את עמי… משלח בך את…", "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" לצד "וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא…" ועוד. אכן רימוז משמעותי ליציאת מצרים, אך מה תוכנו? מה משמעות ההקבלה? זאת נברר בעזרת ההשוואה הראשונה, שהיא ניגודית במהותה: בני ישראל באים מצרימה עם יעקב, ומאוחר יותר "…פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" וכך הם שוקעים במצרים ובשיעבוד. מנגד, ההפטרה בפתיחתה מציעה תסריט שונה מהמוכר לנו לתהליך זה: "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה" = בני ישראל באים לארץ ישראל, מכים שורש, מעלים ציץ ופרח ומכוחם תמלא הארץ לא אותם אלא תנובה. זוהי לא רק נבואה לעתיד אלא גם תרחיש היסטורי שהיה אמור להתממש ביציאה ממצרים. שישראל יבואו לארצם לא מתוך מלחמה ושרוש אלא מתוך השרשה, צמיחה ופריחה שיעשו טוב לכולם. איך זה היה אמור לקרות? "בְּסַאסְּאָה (- רצף מידת סאה ועוד סאה) בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה" – ריב השורש "ש.ל.ח." – שליחות משה ל"שלח את עמי" שאם לא אשלח מגפותי בקרבך. פרעה אמור היה להיענות לאתגר, לשלח את ישראל ולגבות מעצמתית את בואם לארץ והתיישבותם בה. במקביל, בני ישראל היו צריכים להתעצם מכך "וּבָאוּ… וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" ! ולא בהר הקודש, הר סיני. שוב, נבואה לעתיד אבל רומזת על החמצות העבר. למה הוחמץ החזון? מדוע יציאת מצרים שאנחנו מכירים הייתה אחרת? למה גם פרעה וגם ישראל לא עמדו באתגר? בכך עוסק חלקה השני של ההפטרה: "הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם" (כח, א). גם מבלי להבין כל מילה בנבואה, ניתן להבין שחטא הגאווה עמד בעוכרי ישראל והקישור לפרשה מלמד שגם בעוכרי פרעה. מה העצים את גאוותם? מוצקות הטבע שלרגליהם. הרי שומרון סיפקו כרמים ויין לשכורי אפרים והנילוס הביא את פרעה ל"לי היאור ואני עשיתיני". מהמים נמשה מושיע ומהיין היה ניתן להביא להר הקודש בירושלים, אבל שתי העוצמות תועלו לאפיקים אחרים. גאוות פרעה הביאה לחורבן מצרים, גאוות ישראל ויהודה הביאה גם היא לחורבנם. ישעיהו, בחטיבה הראשונה של נבואותיו וגם בשניה, ממקד ביקורתו בגאוות האדם וטוען שלא למדנו כלום מהחמצת מצרים, ועל כן אםשר שבגאולת העתיד יהיה מעין גאולת העבר, "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיה ב, יז) כמו "ועברתי בארץ מצרים" – אני לא מלאך, אני ולא שרף להכות בבכורי מצרים וע"פ חז"ל גם בארבע חמישיות מישראל.

ההפטרה מתקשרת לפרשה בביאור מה החמצנו, איך חימצנו (וגם פרעה) את ההזדמנות, איזה חמץ צריך לבער ואת סוד הפשטות של המצה.

%d בלוגרים אהבו את זה: