Posts Tagged ‘יציאת מצרים’

עברי אנכי – לפרשת שמות תש"פ

עברי אנכי – פרשת שמות תשפ

(לשם נוחות הקריאה מצ"ב קישור לפורמט word )

 

עברי אנכי

פרשת שמות תשפ

פתיח.

פרקי הפתיחה של ספר שמות, פרקים א' וב', מתמצתים 210 שנים של השתקעות במצרים ושיעבוד. על הגאולה נקרא עוד מעט, אך בטרם נרוץ אליה, יש כמה נקודות בתקופת ה'טרום' שלה שנכון להתעכב עליהן:

  1. "אשר לא ידע את יוסף" – למה זה רלוונטי לסיפור? הרי גם בלי זה הייתה לו סיבה לשיעבוד וגם לא ראינו בהמשך שהתורה מזכירה זאת בהקשר כלשהו. ואם תאמר שהיה כפוי טובה על מה שעשה יוסף למצרים, הרי יוסף קיבל גמול מעל ומעבר לפעלו במעמד שקיבל, בהצלת כל משפחתו מרעב, בהבאתה למצרים, בהקצאת ארץ גושן לצרכיהם, באוטונומיה מוחלטת ובאפשרות שניתנה להם להתעצם כרצונם. מה עוד צריך לתת להם? עד אין סוף מצרים תשאר חייבת על אותם 7 שני רעב, שלפי חז"ל היו בכלל רק שנתיים ובניגוד לחששות ההיסטריים שיוסף הציף בהם את מצרים כולה?
  2. מה ההגיון בחשש מלך מצרים? אם הוא חושש מהתעצמות בנ"י, הרי שהאפשרות שבנ"י ינצלו מצב בשביל לעזוב את מצרים "ועלה מן הארץ" היא נפלאה ! זה בדיוק מה שהוא צריך, אז מה החשש? ואם אחרי שמענים אותו הוא רבה ופורץ, למה צריך לקוץ ממנו? שיעשו להם טרנספר לארץ ישראל וגמרנו !?
  3. המילדות העבריות- א. מלך האימפריה המצרית לא מסוגל להשתלט על 2 נשים שפחות עבריות? עד כדי כך היה חסר אונים מולן, שרק צו לכל תושבי מצרים היה, לדעתו, מסגל להתמודד עם זה??? ב. באמת היו רק שתיים על כמות נשים ש"פרו וישרצו וירבו במאד מאד ותמלא הארץ אתם"? ג. "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" – איזו הטבה אישית יש למיילדות בכך שהעם רב ומתעצם? מה השכר בזה? ג. "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" – למה צריך עוד שכר, מה פשר הבתים הללו ואיך זה מתכתב עם יראת הא-להים שלהן?
  4. משה – א. למה פרעה מבקש להמיתו? הוא אמנם הרג פקח מצרים, אבל בכל אופן, מעין נכד שלו, עשה בצנעא… לא עדיף שיקרא לו לשיחה (כמו מלכת אנגליה לנכדה), שירתק אותו לארמון, יחסום לו את האינטרנט לשבועיים, יקצץ במכסת הקבוצות המותרות בווטסאפ ויאסור עליו להעלות פוסטים באינסטגרם. זה יותר גרוע ממוות ויותר אפקטיבי… למה להרוג אותו? ב. מתי גילה משה שהוא איש עברי ואיך? אמנם יש לכך תשובה ב'נסיך מצרים' (- סוג של מדרש מאוחר…), אך למה התורה לא מגלה על כך או לפחות מרמזת? האם זה כה חסר חשיבות, ברמת פרט פיקנטי ומידע רכילותי? ג. אם משה בעל רגישות כל כך גבוהה לאחיו, לאן נעלם במשך 60 שנה? ואם הקב"ה לא היה פונה אליו, האם היה חוזר אי פעם? מה הוא תכנן? .

 

נקודת מוצא.

ספר שמות נפתח בנימה מאד אישית ופרטנית: "ואלה שמות בני ישראל הבאים…" ומיד מפורטים 12 שמות בני יעקב. דווקא על רקע פתיחה זו, בולט הניגוד שבהמשך. פרקים א – ב עסוקים בדמויות אנונימיות וחסרות שם: מלך מצרים[1], המילדות העבריות[2], איש מבית לוי, בת לוי/ אם הילד, אחותו/ העלמה, בת פרעה, איש מצרי, איש עברי, אנשים עברים, כהן מדין[3], בנותיו. התורה, כביכול, משקיע מאמץ בלהסוות כעת את האנשים שאותם תזכיר בעצמה בהמשך. הרי בפרק ו' כבר נדע על עמרם, יוכבד ומרים ובהמשך על יתרו, אז למה להותירם כעת נלוי פנים וזהות?

הבנת אנונימיות זו היא היסוד לכל המהלך שנבקש לפרוש בדברים שלהלן. להבנתנו, אנונימיות זו היא דרכה של התורה לרמוז לנו שאין היא מדברת על אנשים פרטיים, מוגדרים אישית, אלא על דמויות המציינות ומייצגות תופעה חברתית בעלת השפעה באותה תקופה בארץ הנילוס. בדבריהן ובמעשיהן, משקפות הדמויות תנועות חברתיות בעלות אידיאולוגיה ומסר חברתי שעלינו לפענח ודרכן לשרטט את העולם החברתי של תקופת העברים במצרים, בשעתם היפה, בשיעבודם ולקראת גאולתם.
את מסענן החברתי נחל מעט מוקדם יותר. נחזור לספר בראשית, לירידת משפחת יעקב למצרים.

 

יוסף –

בפרשת ויגש. מביא יוסף את משפחתו למצרים ומשכן אותה בארץ גושן, איזור משובח לכשעצמו אך בעיקר נפרד משאר מצרים ומאפשר 'בידוד' דתי, חברתי וכלכלי חיובי –

"וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה"     (בראשית מז, יא)

התורה, באמצעות סמיכות פסוקים, מתארת את האתגר הכלכלי שעמד בפני יוסף, שרצה לכלכל את בית אביו באותן שנות רעב:

"וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:
וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב" (מז, יב- יג)

כיצד ידאג יוסף למשפחתו מבלי לעורר תסיסה וגלי אנטישמיות על רקע הרעב שיש בכל הארץ?
תשובה לכך מצויה בתיאור המפורט, והלכאורא מיותר מבחינתנו, של היערכות יוסף מול המצרים בחלוקת המזון בשני הרעב. שיא המהלך המבוצע ע"י יוסף הוא עקירת המצרים מאדמתם וניודם ברחבי הארץ, אם כי בהסתייגות אחת:

"וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (כא – כב)

יוסף מקצין פערים בחברה המצרית ויוצר פער מעמדי בלתי מגושר בין 'העם' ל'כהנים'. לכשעצמו, כל הסיפור הזה לא היה מענייננו, לולא הבהירה התורה, שוב בסמיכות פסוקים, את ההשלכה על משפחת יעקב:

"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (כו – כז)

הוי אומר, יוסף ממצב את מעמד משפחתו עם מעמד הכהנים. הזכויות שבכך ברורות, אך הן לא יגנו על משפחתו לאורך זמן מפני שנאה ואנטישמיות. את זה יעשו החובות שבמעמד ! יוסף מקדים את שייאמר בהמשך בהר סיני ומאתגר את משפחתו כבר עתה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הם לא יקראו בשם ה', כאברהם זקנם, אך בהחלט יתמסרו לחינוך, הוראה ולימוד ותחומים נוספים שיכולים להעשיר רוחנית ותרבותית את מצרימ. הם יהיו בקרב החברה המצרית, כשבט לוי בתוך החברה הישראלית, וכערי הלווים הנפרדות והעצמאיות כך גם ארץ גושן בתוך מצרים. בדרך זו ניתן גם להפריד בין הקבוצות וגם לתת לה הצדקה (ואולי אף תלות) שתנטרל משקעים קשים (אם אכן מקפידים על החובות לא פחות, ואף יותר, מעל הזכויות…). על דרך זו מתבהר יותר מאמר חז"ל על האמור: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה". על דרך הפשט, יעקב החל בנסיעה מצריימה, יהודה נשלח אל קרית הממשלה המצרית לקבל מיוסף הנחות, מפת דרכים וכתובת להתמקמות ומגורים בארץ גושן, יהודה חזר ופגש את השיירה בדרכה והנחה אותה ישירות למעונם החדש, מבלי לעשות סיבוב בתוך מצרים. על גבי הסבר זה מוסיף המדרש נדבך נוסף:

"ואת יהודה שלח לפניו – ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא: חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו", (ב"ר צה, ב)

האומר 'בית דירה' מתייחס לזכויות שהעניק יוסף למשפחתו, והאומר 'בית ועד' מתייחס לחובות שהתווה להם יוסף, ודברי שניהם מחוורים מהמתואר לעיל.
כך גם מתבהר היגד נוסף: "א"ר יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך"[4]. מה פתאום החליטו מלך מצרים ושר העבודה והכפייה להעביד בפרך את כל בני ישראל ואילו שבט אחד להחריג ולפטור מעבודה וסבל? ומילא היה פוטר את משפחות בני יוסף, המשנה לשעבר, על רקע קשרים וייחוס, אבל מה לו ולבני לוי? אפשר כדברינו שלפני השיעבוד משפחת ישראל היו בתפקיד 'כהנים לוויים' ביחס למצרים כולה, ומלך מצרים החדש, על אף שביטל מעמד זה, הכיר בצורך של כל קבוצה ל'כהנים לווים' משלה וככל הנראה, לתפקיד זה התאים באופן טבעי שבט לוי.

נקדים מעט את המאוחר ונאמר שיוסף מינה את 'משפחת ישראלי' לחלק מהכהונה/לויה של מצרים. מה אמור היה לקרות בשלב בו המשפחה תתפתח ותגיע להיקף של עם בפני עצמו? בזה חלקו יוסף והמלך החדש שלא ידעו. זה האחרון סבר שישראל צריכים להתייצב כעם בפני עצמו, ואז, באופן טבעי כמו אצל כל העמים, רק חלק קטן ממנו (- שבט לוי) יקבל את מעמד הכהונה ואילו שאר העם יהיה ככל בני האדם. יוסף לעומתו, ע"פ מסורת בית אבא וסבא, הבין שכל זמן שהם משפחה, הם יהיו המדריכים הערכיים והרוחניים של מצרים, וכשהם יהפכו לעם הם יקבלו מעמד של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ביחס לכלל אומות העולם, כפי שהועיד להם הקב"ה בבחירת האבות וכפי שהגדיר להם בהר סיני. על הפער בין שתי הגישות נסב המהלך העתידי של יציאת מצרים, אך נגיע לכך בהמשך.

 

בני ישראל

יוסף מיקם את משפחתו כהבנתו ומצבה מסוכם בפסוק האחרון של פרשת ויגש:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז)

המשך ישיר של נקודה חברתית, היסטורית וגם 'ספרותית' זו הוא הפסוק בתחילת ספר שמות:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז)

את עצמת הריבוי מתארת התורה ב-2 דרכים שונות. מחד, בריבוי הפעלים והתארים שבפסוק, מאידך, בשימוש במילה אחת, "ישראל", במשמעויות שונות – בתחילה "ואלה שמות בני ישראל הבאים…", במשמעות דווקנית של בני איש ששמו ישראל/יעקב, ובהמשך "ובני ישראל פרו…", במשמעות מושגית של קבוצה חברתית שזה כנוייה. אך לעניינו המיקוד הוא בסוף הפסוק. "ומתלא הארץ אותם" – הריבוי הדמוגרפי הביא למצוקת דיור במרכז גוש גושן, לעליית מחירי הדירות, ולדחיסות ולחץ חברתי שהביא את בני ובנות ישראל להגר אל ה'פריפריה' (מבחינתם), תוככי ארץ מצרים. חומות הגטו נפרצו והיציאה ממנו לוותה לא רק בהשקעות נדל"ן אלא גם בהשתלבות חברתית, תרבותית וערכית במצרים על בסיס ערכי שוויון ואחווה (חירות כבר הייתה להם מכח המשנה למלך…). את קצה התהליך הרוחני מתאר במקום אחר הנביא יחזקאל, את מצבם בשעה שביקש הקב"ה לגאול אותם:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל  תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם"        (יחזקאל כ, ז – ח)

חז"ל מדגישים שהם שמרו על מספר סממנים ייחודיים –  שמם, לבושם, ולשונם. יש להניח שבימים הטובים הם נשמרו כפולקלור יהודי יפה, ובימי השיעבוד כעוגן הישרדותי להישען עליו. המחשה מבארת ומבהרת (ולדאבוננו גם מבערת) לתהליך רוחני זה, ולזה החברתי שיתואר להלן, אין צורך לחפש בפרשנות ימי הביניים, די להסתכל בתפריט 'היסטוריית גלישה' במרכז אירופה של המאה ה-19 ובאמריקה של המאה ה-20…
התהליך החברתי שקדם לשיעבוד הביא לתנועה רחבה וסוחפת של התבוללות והשתלבות בכלל 'אמא מצרים'. כפי שנראה, היו שותפים לו תנועות חברתיות עבריות וגם מצריות.

 

מלך מצרים – 'התנועה להשבת מצרים למצרים'

"ויקם מלך חדש על מצרים". זו הדמות האנונימית הראשונה במסענו, וכאמור, אינה מייצגת רק את עצמה אלא תנועה. המלך עמד בראש 'התנועה להשבת מצרים למצרים' ונגד השתלבות בני ישראל בתוכם. "ויאמר אל עמו הנה עם…" – הוא מציין, בצדק גמור, את הפיכת 'משפחת ישראלי' ל'עם בני ישראל' וטורח ליצור את ה'הם' וה'אנחנו' ואת חובת ההפרדה בין השניים. הוא משקף את התנועה שהתנגדה לשילוב היהודי – מצרי וטרחה ליצור את ה'הם' ו'אנחנו'. האם זה בא על רקע משבר כלכלי? מחשש כן לשינוי פני החברה? על רקע הצדקת מרידה והתנקשות במלך הקודם ועליית מלך חדש? מרצון לצבירת כח, שליטה וחידוש גזירות? כך או כך, שמש חדשה הפציעה על הנילוס.
בפני תנועה נגד אחדות והשתלבות לעם אחד, הדוגלת בהפרדת 'אנחנו' ו'הם', קיימת בהחלט האפשרות לסובב את הגלגל אחורנית ולשחזר את ההיסטוריה. דהיינו להשיב את ה'הם' למעמדם הכהני המיוחס כמדריכים רוחניים, כעצת יוסף בשעתו, ובכך להפרידם מעמדית בפועל מהעם. אפשר להחזיר אותם לגושן ולהסביר את חשיבות הפרדת המעמדות.  אלא ש… אנחנו לא מאמינים ורוצים בכך. "אשר לא ידע את יוסף" – זה לא שאנחנו לא יודעים מי היה יוסף, עליו נאמר: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת  כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ", אבל בגלל זה לחשוב עכשיו שכל זרעו הוא בבחינת "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה… גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו" וראוי לייחוס? ראו אותם בתוכנו, במה הם יותר טובים?. זה רעיון אווילי, אא"כ… אא"כ יש להם תוכנית מחוכמת, סודית ודרמטית, מעין (או ממש) 'פרוטוקולים של שבטי ישראל", שעלינו לחשוף ולהתחכם כנגדה…
"ועלה מן הארץ" – הם בטח מתכננים השתלטות על האימפריה. מחכים לשעת כושר ואז להיפרד מאיתנו מיוזמתם שלהם. בתחילה הם השתלבו בתוכנו, בגדר "ותמלא הארץ אותם", דהיינו פרצו את גטו גושן והשתלבו בתוכנו, ובשעה המתאימה, כמו למשל "כי תקראה מלחמה" – מקרית או קרואה או קרואה שנראית כמקרית, ינצלו את המצב "ועלה מן הארץ", דהיינו מארץ הנילוס חזרה לגושן (כי למען האמת, מה יש להם לחפש במקום הנידח והשמם הזה, כנען…), אבל כעת במעמד של שליטים, מלכים, עריצים ומנצלים שישעבדו את כולנו לצרכים שלהם. אם לא נפעל מהר ובחכמה, עוד מעט וכולנו עבדים להם…
"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" ובעזרת אל השמש ובסייעתא דבעל צפון, תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר ולא ישתעשעו באפשרות שהם יעשו לנו מה שאנחנו, בהתחכמותנו, הצלחנו לעשות להם…

 

המילדות העבריות – תנועת המרי הנשי העברי.

גם המילדות העבריות הינן דמויות אנונימיות המייצגות תנועה חברתית. שפרה ופועה הן מנהיגות מרד המילדות והיולדות וזו דרך המאבק הטובה ביותר, גם אם חסרת סיכוי ריאלי, שהן יכלו ליצור. מערכת השלטון המצרית לא התמודדה עם שתי נשים אלא עם תנועת מרד נשית רחבה שמיאנה להימנע מילודה.
המילדות מגיעות היו לבתי היולדות ושם עושות את מלאכתן. פרעה הורה דרך יו"ריות ארגון המילדות העבריות, שפרה ופועה, לכל המילדות שעליהן לשתף פעולה עם השלטון המרכזי ולשים קץ לתופעה.

"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (א, יז)

חמת המלך בערה בו, הוא דרש ושאל, המילדות ענו מה שענו, בפועל המימשל לא הצליח להתמודד עם תנועת המרד העממי הזו, שהיה קשה לאתר אותה ולמגר את פעילותה, מה גם שיעדיה קיבלו תמיכה משמים:

"וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד".  (א, כ)

אין מדובר פה בהטבה אישית לשפרה ופועה, שאם כן, לא ברורה מהותה. ההטבה היא לכלל תנועת המרד הנשית שהצליחה להמשיך בהישגיה, היולדות יולדות, המילדות מיתממות, ומפה לשם העם מתרבה.

מלך מצרים לא טיפש. הוא מבין שהמילדות משטות בו ועל כן הוא משנה את ההנחיות. עד כה נשים, בדרך הטבע והנורמליות, ילדו בבתיהן, בסביבה הטבעית שלהן, והמילדות הגיעו לביתן כ'דולות' מסייעות ותומכות לידה. אך מעתה… לא עוד 'שירות בבית הלקוח':

"וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (א, כא)

רש"י, ע"פ המדרש, מבאר את סוף הפסוק כהטבה של הקב"ה ל-2 המיילדות, שפרה ופועה, שעשה להן מצאצאיהן בתי כהונה ולוויה. אך אנו נהלך בנתיב שסללו, בין השאר, רשב"ם והמלבי"ם ונייחס את פעולת "ויעש" לא להקב"ה אלא למלך מצרים. מלך מצרים הוא שעשה לכלל המיילדות בתים בהן יפעלו. במילים אחרות, מלך מצרים הנחה לבנות 'בתי יולדות' שרק במסגרתם קיבלו המילדות אישור לפעול. אפשר שההוראה פורסמה כצו ללא ביאור של המלך, אך אפשר גם שהוסבר למיילדות, במתק שפתיים וערמומיות תמימה שנרכשה מהן, שרק שם יקבלו את המיכשור הרפואי המתקדם ביותר, שם יוכלו לתת את השרות המקצועי המיטבי ביותר ושאך לטובת תנועה הלידה היהודית הוא שכל הלידות תתבצענה אך ורק במיתחם 'בתי היולדות'. לציבור הנשים הובהר שרק מי שתלד בשטח מיתחם בתים אלו תוכלנה לקבל סיוע ותמיכה בלידה מאת מיילדת מנוסה ומוסמכת, מענק לידה, דמי ביטוח לאומי, זכאות לחופשת לידה, רישום חינם מיידי של תעודת לידה ומעט חיתולים (כשי מאת המלכה). במקביל, להשלמת תכניתו, הציב המלך מפקחים מטעמו באותם בתים לוודא, לבצע ולפקח על 'פעילות נאותה' באותם מקומות וגם מענק עידוד לכל מצרי שירצה להתנדב ולסייע להם במלאכתם –

"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (א, כב).

 

איש מבית לוי ובת לוי – המתח החברתי הפנים-יהודי.

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי"            (ב, א)

"וילך איש מבית לוי – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון [שגזר] פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".         (בבלי סוטה יב, א)

העובדה ש"עמרם גדול הדור היה" וכל הגברים עשו מה שהוא עשה היא האמצעי החז"לי להציג את הדמות האנונימית של ה'איש מבית לוי' כתנועה חברתית משמעותית. מייצגיה הם הגברים, על אף שבפועל אפשר שאת הלך חשיבתם חלקו גם נשים. הטענה המרכזית הייתה שתנועת המרד, לא רק שאין בה שום סבירות ותכלית בעלת אופק אפשרי, אלא היא גם מהווה סיכון ומקור איום לכל אלו החיים. לטענתם, אפשר שהיולדות והמילדות  חשות, אישית ואידיאולוגית, שבעצם פעילותן הן לא חסרות אונים ולא הולכות כצאן לטבח, שומרות על גאווה עברית וכו' וכו', אבל בפועל הן מסכנות את כל הישוב היהודי במעשיהן הפזיזים.
מאידך, 'בת לוי' מייצגת את תנועת המרי הנשי (וגם פה מסתבר שהיו מבני המין השני שחלקו את אותה דיעה, אך לא הם מייצגיה). בפעילותן הן משקפות מסירות נפש שאינה נמדדת בריאליות או סיכויי הישרדות. זה לא שאין ערך גם לפעילות המנטרלת חוסר אונים והמייצגת גאווה יהודית, אך לא זה עומד בחזית פעילותן אלא מסירות הנפש, "בזכות נשים צדקניות…". עשייה שהיא חלק מ"ותיראן המילדות את הא-להים".
ניתן להמחיש את הויכוח הנוקב הזה מבעד למתיחות הקשה שהייתה בין המחתרות בארץ ישראל בימי טרום קום המדינה, יריבות לח"י – אצ"ל – ההגנה\ אף נראה נכון יותר להקביל את דיון עמרם ובתו מרים לויכוח הנוקב שהתנהל בשנים תש"א – תש"ב (1941-2) בגטו ורשה בין ראש היודנראט בגטו, אדם צ'רניאקוב, ובין מנהיג מרד הצעירים, מרדכי אנילביץ. זה האחרון טען בלהט על הסיכוי שבמרד, על גאווה יהודית, על התנגדות פעילה ועל חוסר האופק שב'שב ואל תעשה' מול הגרמנים. צ'רניאקוב מצידו טען שאנילביץ וחבורתו חסרי אחריות, שהם, הצעירים הפזיזים, רואים רק את עצמם ולא חשים את האחריות שיש לו, כמנהל הגטו, על הילדים, הנשים, המבוגרים, החולים, וכל הנאחזים בכל מה שאפשר בכדי לשרוד. לטענתו, במעשיהם הם מקרבים בפועל את קץ הגטו, הם מסכנים את כולם ומסכלים כל סיכוי להישרדות והצלה, גם אם רק של חלק מתושבי הגטו. לא באנו להכריע ערכית באופיים ודמותם האישית של צ'רניאקוב ואנילביץ אלא לשקף חלק מהעמדות הערכיות והחברתיות של התנועות אותן ייצגו, הפסוק בתחילת פרק ב' מתייחס לאיש ואשתו, אך חז"ל הדגישו את הדיון דווקא בין נציג דור המבוגרים לנציגה הנשית של הדור הצעיר.
"ויקח את בת לוי" – מה שכנע את עמרם בכל אופן לקבל ולהפנים את דעת הדור הצעיר? אפשר שהיה זה מהלכו האחרון של מלך מצרים עם בניית 'בתי היולדות'. אם עד אז חשב המבוגר האחראי שצריך לשמור על קשרים כלשהם עם הרודן, שניתן להשיג בדרכי שלום יותר מאשר במאבק, שיש סיכוי להציל יותר מאשר לסכן, הרי שהמהלך האחרון קיטב את העמדות, הקצין את הצדדים וחייב את העומדים במרכז לנקוט עמדה לכאן ולכאן. דומה הדבר לימים שקדמו למרד החשמונאים. במשך זמן רב רק קיצונים פנאטים היו מתנגדים או אוהדים מושבעים ליוון ותרבותה. רוב מוחלט, כולל שומרי אמוני ישראל, היו מתייונים על רצף המנעד שבין לייט לאולטרה. השם 'אנטיגנוס איש סוכו' הוא רק דוגמא אחת לגוונים רבים. המאבק הפנים-כהני על השליטה במקדש ובעם העביר את הדיון למישור תרבותי-דתי והרחיב אותו למעגלים חברתיים גדולים יותר. הדעות הלכו והקצינו, המתח גבר והיה הכרח לנקוט עמדה של 0 או 1, שחור או לבן, יהודי או מתייוון. גזירות אנטיוכוס הביאו את התהליך לשיאו, לקצהו ולקיצוניותו. לא היה שום אמצע. היה רק או או. חנוכה הוא חג ניצחון על התייוונות בקיצוניותה ואין בו שום אמירה החלטית וחד ערכית על 'היחס לתרבות המערב'. בדומה לכך, נראה שגזירת פרעה האחרונה הביאה את המצב לסף קיצון שהניע את עמרם לחבור לעצת בתו. גם אנילביץ, בסופו של מהלך, הניע את המרד בורשה רק בשלב שבו היה ברור גם לצ'רניאקוב שאין עתיד באופק הגטו.

התורה מספרת את אירועי לידת משה והצלתו, אך הדמויות האנונימיות של בת לוי, אם הילד, אחותו, העלמה, מלמדות שזו רק דוגמא אחת מני רבות לתופעה נפוצה של לידות מופלאות ודרכי הצלה נועזות של תינוקות שנולדו באותה שעה. חז"ל מציעים תיאור מופלא, הנראה מופרך ריאלית וניסי לחלוטין, של אותה תופעה:

"דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: אם תשכבון בין שפתים וגו', בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר: כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, וכיון שמתעברות באות לבתיהם; וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: תחת התפוח עוררתיך וגו', והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר: ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שָׁרֵך ובמים לא רחצת למשעי וגו', ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר: ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'; וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר: על גבי חרשו חורשים וגו', לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר: רבבה כצמח השדה נתתיך; וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר: ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים, אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר: זה אלי ואנוהו"          (בבלי סוטה יא, ב)

למבאר מדרש, עד לפני 80 שנה, קשה היה לתת עוגן מציאותי ריאלי לתיאורי המדרש הנ"ל. אבל היסטוריה של 5 שנים וזכרונות המסופרים עד ימים אלו מנטרלים כל צורך בנס ופלא. כנראה שלא רק יוכבד הניחה את בנה על שפת היאור בתפילה שמצרית רחמניה כלשהי, מ'חסידי האומה המצרית', תאסוף אותו, למרות הסכנה, אל ביתה. מן הסתם היו בנים שהוסתרו אצל משפחות מצריות שכנות וגדלו שם, היו שנחבאו במרתפים, בעליות גג, במגורי בהמות או במחסני תבואה. היו שהוברחו אל מעבר לגבול[5], והיו שגדלו אל שורות פרטיזנים שחיו במחילות ומסתורים. כתיאור המדרש, השלטון המצרי רדף את המורדים והפרטיזנים מעל הקרקע ומתחתיה בהצלחות כאלה ואחרות. אלו שנתפסו עונו והומתו במיתות משונות ע"י המצרים הרשעים ועוזריהם משאר העמים. כמתואר בהיסטוריה הקרובה, פרטיזנים ומרדים היו לא רק מקרב העברים אלא גם מן המצרים. בין אם היו שדגלו בתכנית ההפרדה ע"פ יוסף ואם חלקו שותפות, אחדות ואחווה עם שכניהם העברים.

 

 

בת פרעה ו'בנה' – תנועת המרי המצרית.

על הרצף הנ"ל, גם בת פרעה אינה אישיות בודדת אלא נציגת 'חסידי אומות העולם' של אותה תקופה. מהלך ההשתלבות של משפחת ישראל המתעצמת בתוככי מצרים לא יכלה להתרחש ללא קבהל שלהם ע"י החברה המצרית. היו שעשו זאת מתוך אמונה בצדקת האחדות, השוויון והאחווה, והיו הרבה יותר ששמחו בכך כי זה התאים לאינטרסים שלהם, אם הכלכליים ואם החברתיים. וכמובן היו גם את אלה שזה לא התאים להם או שהתנגדו רעיונית. אלו היו קהל היעד הראשוני של המלך החדש שקם על מצרים. על אותה שעה כתוב "ויאמר אל עמו…" – זה לא כולם, אלא הגרעין הקשה שעליו התבסס וקהל עצום שהוא מגייס ומשכנע. בהמשך, כשיאסוף די כח ויקים את 'בתי היולדות', הוא יוציא צו אך בו יפנה לכל המצרים, בין אלו המסכימים עמו ובין אלו שלא – "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר…" – ובעיקר לאלו האחרונים.

מה שמדהים הוא שהנהגת המרי המצרי התפתחה דווקא בתוך ביתו. התורה אינה מאירה דבר אודות יחסי הבת ואביה והופעת 'נכד' חדש שלו בארמון. מהתיאור "ויהי לה לבן" משתמע שמשה לא הוסתר באחד החדרים הצדדים בארמון או באגף המשרתים וכדו'. משמע שהוא הסתובב בין הנסיכים כבעל עמד שווה. קשה להניח שפרעה היה מעכל בארמונו ילד עברי שנאסף על ידי בתו. מסתבר שמשה גדל, גם לטובתו הפיזית וגם זו הנפשית, כנסיך מצרי לכל דבר, והגרסה הפרשנית של 'נסיך מצרים', המתארת את משה בחדוות נעורים של נסיך עם יורש העצר העתידי, בהחלט מתבקשת.

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו"                     (ב, יא)

פסוק זה והמשכו היוו את הבסיס לגיבוש דמות המופת של משה. משה לא נטמע בארמון כמצרי, הוא מטפח את זהותו העברית, מקבל את העבדים כ'אחיו', רגיש לסבלותם ונלחם למענם. התורה לא מספרת לנו מתי נתוודע משה לזהותו האמיתית וכיצד. האם ניתן להקיש מתיאור חז"ל את אברהם אבינו הגדל בבית מלא פסילים וספוג ע"ז ומחפש מדעתו לגלות את ההפך הגמור והניגוד לכל חינוכו למשה רבינו שגדל בארמון מלך מצרים וחמ"ל השיעבוד ומחפש מדעתו לגלות את הניגוד המוחלט לילדותו וחינוכו?? אפשר שכן, אפשר שלא, אך התורה בפשט כתיבתה אינה מרמזת לכך (דהיינו, לא לסיפור על אברהם וממילא לא לאפשרות ביחס למשה) ובהחלט אפשר שהיא נמנעת מלהתייחס לנקודה זו כי היא לא מהותית מבחינתה לרצף עליו היא רוצה לדבר (בטח לא יותר מאשר לספר על 'מה עבר על אברהם אבינו, משך שלושת ימים, בדרכו לעקידה'…).

אך אפשר להציע כיוון שונה מעט, וכבר טען את בסיסו האבן עזרא:

"ויצא אל אחיו – המצרים, כי בארמון המלך היה",      (אבן עזרא ב, יא)

להבנתנו, משה אינו יודע שהוא עברי, שכן הוא גדל בארמון פרעה כבנה של בת המלך ולמען בטחונו אסור היה שידע את מוצאו. יש בכך בכדי לתרום הבנה נוחה לעוד 2 כתובים:
א. בהמשך הפרק, מסבירות בנות יתרו לאביהן את שארע ליד הבאר: "ותֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים…". פשט הכתוב כביאור המדרש: "וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי והוא עברי" (שמ"ר א, לה). אם כי אין מוכרע האם הוא עברי וגם יודע זאת או שהוא כזה וללא ידיעתו, אם כי בהחלט אפשרי שהתורה עצמה בחרה בביטוי זה, 'איש מצרי', כדי להדגיש שכך הוא נראה וכך הוא אכן היה באותה שעה[6].
ב. "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:  וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (ב, כא – כב). משה הבורח מפרעה מגדיר את מדין כ'ארץ נכריה'.משמע שהמקום בו הוא רואה את מקומו ואזרחותו הוא מצרים. בשם בנו הוא מטמיע את התחושה האישית מאד שהוא 'גר'. משה אינו קורא לבנו 'ציון' או 'ישראל' או 'עברי' וכן לא מזכיר שום קישור לעברים אשר במצרים, כדרך שעשה יוסף לבנו הראשון: "כי נשני א-להים את עמלי ואת כל בית אבי", יש בכך בכדי להתמיה, אא"כ נבין שמשה אינו יודע שהוא עברי ומבחינתו הוא מצרימשם הוא גלה ולשם הוא מבקש לחזור[7].

יש בכך גם בכדי להסביר את היאלמות משה והיעלמותו למשך כ-60 שנה ומעלה, מרגע שהגיע למדין ועד מעמד הסנה. אם אכן משה ידע שהוא עברי ויציאתו מן הארמון הייתה להצלת והגנת אחיו העבריים, הכיצד שכח מהם, שקע במדין, הניח אותם לאנחות ולא פעל כ'ממשלה גולה', הניע מהלכים כלשהם להקל עליהם כהברחת הגבול וכדו'? הוא כל כך דאג לאחיו במצרים וכל כך מהר נטש אותם? ואם הקב"ה לא היה מתגלה אליו בסנה, הרי שעד 120 הוא היה נותר "גר בארץ נכריה" ורועה צאן חותנו…

נשוב להצעה שמשה הגדל ויוצא מארמון פרעה אינו יודע שהוא עברי. הוא מצרי לכל דבר, אך גם בנה של 'בת פרעה', ממניעות המרד המצרי נגד שיעבוד העברים. כאמור, דמותה האנונימית של בת פרעה מייצגת את התנועה החברתית המצרית שידעה את יוסף, הכירה בתהליך השילוב שהתרחש בין העברים למצרים וראו בכך תועלת גדולה לאימפריה המצרית כולה. הם רצו להשיב את הגלגל ולחזור למצרים של אחווה ושוויון, וכעת גם חירות !. משה ינק חלב אם מאמו הביולוגית, אך ינק את השקפת עולמו מ'אמו' המצרית והיה ממשיך דרכה. "ויגדל משה" זה לא רק בשנים אלא גם ביכולת שלו לתת ביטוי מעשי למשנה עליה גדל. מבחינתו, "ויצא אל אחיו" משמעו שהוא יצא אל אחיו המצרים. נכון שהם עברים במקורם, אבל הוא יוצא אליהם בתודעה שהם אחיו המצרים, נכון לראות בסבלותם ולירש את הנהגת המרד כנגד 'סבו'. כך גם יש להבין את "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (ב, יא) – איש עברי מאחיו המצריים. אם נבין כך, הרי שהתורה, בהכפלת המלה 'אחיו' באותו פסוק ובהקשר שלהם, מעבירה את המסר האמור לעיל.

 

"שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" – ה'יודנראט' במשמעו הגרוע.

כפי שמצאנו אצל המצריים תנועת נגד לרוב, 'חסידי האומה המצרית', כך הייתה בקרב העבריים קבוצה שידעה לנצל גם את המצב הגרוע הזה לצרכיה ולטובתה הפרטית. גם פה נהלך בעקבות מדרש חז"ל המוקדם, המורחב ומבואר ע"י מדרש 'נסיך מצרים' המאוחר, ונמחיש לעצמנו את המזוהים ע"י חז"ל כדתן ואבירם בעזרת המוכר לנו כ'שוטרי בני ישראל' הגרועים בגיטאות אירופה שמונו ע"י הנאצים וניצלו את כח זרועם בשביל לדאוג בעיקר לעצמם.
דתן ואבירם ידעו לנצל את השיעבוד בדרך מעולה לצרכיהם וכל הפרעה למהלכו התקין של השיעבוד שיבש את תוכניותיהם. הם נוצלו ע"י המצרים, אך גם דאגו לנצל בתמורה את אחיהם. בפרפרזה על דברי פרעה, "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" – רק מי שיש לו זמן פנוי יכול לחשוב על גאולה, ניתן לומר על אותם שני אנשים עברים, שרק מי שיש לו נחת ומנוחה, מהסיבות השמורות עימו והמוכרות לכולם, פנוי למריבות סרק עם חברו…
בקרב "אחיו' אין משה מנסה להעלים את היותו מורד/פרטיזן, שהרי יש להם אינטרס משותף. הוא לא היה ערוך לעובדה המדהימה הזו שישנם עברים שיודעים גם מהשיעבוד לעשות 'ביזנס'. הוא בא לומר שהוא רק מנהל מאבק לטובת העברים כולם, והם משיבים, את מה שיאמר לו פרעה בהמשך: 'אל תפריע את העם מסבלותם ! לעסקים שלנו זה מעולה, אז אל תתערב, חבר' – "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ". כעת אפשר להבין שכשהעברי אומר: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" אין זו רק מליצה רטורית בפיו. משה היה מוכן להרוג גם אותו בפועל, הן על אופיו ומעשיו והן על הפוטנציאל ההרסני שיכול להיות לאותו עברי על כל פעילותו. הדבר שמנע זאת ממנו היה סיום המשפט של אותו עברי: "כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". משה הבין ש"אכן נודע הדבר" – אין ספק שעברי זה לא בזבז את ההזדמנות שנפלה בחיקו אתמול בשביל להפיק ממנה רווח אישי עצום. המידע על זהותו של המנהיג החדש של המרד היא סנסציה ברמה שהוא יוכל לקבל עליה 'יישר כח גדול' מהמלך פרעה בכבודו ובעצמו וגם את הפרס שהוכרז על ראשו. ואם הוא גם מביא עדות מהימנה שתהווה עילה למעצרו, העמדתו למשפט והוצאתו להורג בככר תחריר (דהיינו, העיר…), הרי שלמשה ברור שהוא חי על זמן שאול. הוא יורד למחתרת ובהזדמנות הראשונה הוא מבריח את הגבול – "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן" (ב, טו).

 

סוף/ראשית דבר – 'שישים שנה (ויותר) לאחר מכן…'

הנחה שאין סיבה ומקור לסתור אותה היא שמשה בצאתו אל אליו ובברחו מפרעה היה כבן 15-20. בהמשך, בפרק ז, תעיד התורה שמשה בן 80 שנה בעומדו לפני פרעה, והסברה הפשוטה נותנת שבאותה שנה היה גם מעמד הסנה. כך שבמשך 60 שנה, ואולי יותר, יושב משה במדין בחסות חותנו.
ישאל השואל בצדק: 'ולשיטתך, שהיה משה מנהיג המרד, מדוע לא עשה כלום במשך כל אותו הזמן?', אך תשובתי בידי: משה אכן לא שקט ולא נח במדין. הוא שימש כ'ממשלה גולה' וכירבעם בן נבט בשעתו שברח מפני שלמה ולא ישב בשקט. אלא שלשיטתנו, כל פעילותו הייתה כמצרי למען חירות מצרים ועתידה. אפשר לחשוב כל מה שרוצים על פעילותו באותן שנים, אבל התורה עצמה לא מזכירה מכל זה דבר וחצי דבר, שכן אין עניינה בפעילות משה המצרי למען מצרים ואינה 'ספר דברי הימים אשר למלכי מצרים'. התורה ממקדת את מבטה אל העברים כמי שאמורים לחזור כעם ה' אל ארץ אבותיהם, ובהקשר זה לא התקדם הרבה, מלבד השיעבוד, במשך כל אותן עשרות שנים עד ש…

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (ב, כג).

יש להניח שבחלוף שישים שנה, המלך שמת אינו פרעה המשעבד, "אשר לא ידע את יוסף", שכן חלפו כבר למעלה ממאה שנות שיעבוד. ממילא המלך החדש שקם אינו אחיה של בת פרעה אלא אחיינה, נכד פרעה המשעבד, בן גילו של משה רבנו. ואם לשפוט ע"פ 'נסיך מצרים', הרי שמשה ופרעה זה (רעמסס השני?) היו חברים טובים בילדותם, היו שותפים למעשי קונדס רבים, והנה בהמשך יעמדו שניהם, מכרים ותיקים מזה שנים, משני עברי המתרס החברתי/ האידיאולוגי והרוחני.

אם נבין אל נכון את שהניע את רחבעם בן שלמה לומר לעמו עם עלייתו למלוכה: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת  עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מל"א יב, יד), נבין מדוע עם מות בן פרעה ועליית נכדו לשלטון: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי  יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן  הָעֲבֹדָה"       (ב, כג).

אז מתי, איך ולמה נודע למשה רבינו שהוא עברי?…

מראה "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" התמוה היה רק הקדמה לטלטלה שעבר משה מיד לאחר מכן. הקב"ה פונה אליו, משה משיל נעליו מעל רגליו, ואז הקב"ה מטיל עליו 3 'פצצות' כבדות משקל:

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב…"

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ…

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ג, ו – י)

3 'מכות' ניחתות על משה בזו אחר זו, אחת יותר קשה מחברתה.

1.

בראשונה, "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם…". בהתעלם מכך שלמשה אין מושג מיהו אביו, כי מי שגידלה אותו הייתה 'אם חד הורית', בשלב זה מתגלה למשה לראשונה שהוא כלל לא מצרי אלא עברי !. גילוי זה היה כה מטלטל ומשמעותי עבור משה (באופן טבעי מה…), עד שביטא זאת בשם בנו השני: "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה[8]". כעת עומד משה, משחזר ומעצב מחדש את כל ההיסטוריה האישית שלו בהתאם למידע החדש[9].

העובדה שמשה מגלה בשלב זה את היותו עברי ולא קודם לכך היא מהותית ומטרתה לשלול את כל מה שביקשו לתלות בו המקדימים את גילוי זהותו לשלב ילדותו ומדגישים את 'זכאותו' להנהגת ישראל ברגישותו לאחיו העברים למרות היותו בארמון, בערבות ההדדית לסבלותם ובהיחלצותו לשפוט צדק במצרים כמו גם במדין, ונוסף על כך דאגתו לגדי שברח לשתות מים בהר חורב. אדרבה, לשיטתנו, התורה באה להדגיש ששום דבר מהנ"ל לא היווה בסיס או רקע לבחירת משה.

בחירת משה היא הבחירה השלישית בתורה. הראשונה הייתה בנח והוא נבחר כי היה "איש צדיק, תמים היה בדורותיו" ו"אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". בחירה זו, על רקע העבר האישי, לא הייתה המפנה שתיקן את העולם והוא קרס עם מגדל בבל. בבחירה השניה 'חושב מסלול מחדש'. אברהם אבינו לא נבחר על רקע העבר שלו, שהרי בכתוב עצמו אין שום איזכור לתכונה או מעשה ייחודיים שהצדיקו את בחירת אברהם. בחירתו נעשתה לא על רקע עברו אלא דווקא על צפי עתידו – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הבחירה באברהם הפכה ממותנית למוחלטת רק במעשה העקידה, אז נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה".
הבחירה השלישית, במשה, באה בדוגמת הבחירה באברהם. משה לא נבחר על רקע עברו אלא על שם עתידו. עוד מעט ישאל משה על סיבת הבחירה בו ויקבל תשובה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"        (ג, יא – יב)

עוד נצטרך לדון בתשובתו המורכבת של הקב"ה, אך ברור שהייעוד העתידי הוא העומד ברקע בחירת משה. בשל כך מצאנו חשיבות בדחיית הכרת משה בזהותו העברית ממצרים להר חורב, בכדי להדגיש שלא מעשיו בשמונים שנותיו הראשונות הביאוהו לתפקידו אלא הבחירה הא-להית בשם עתידו.

2.

בשניה, "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ…".
עד כה האמין משה 'המצרי' באחדות העברים והמצרים מתוך שוויון וכו'. כל תנועת המחאה בראשה עמדו 'אימו' והוא דגלה בעם אחד והתנגדה לחלוקה שיצר פרעה של 'הם' ו'אנחנו'. והנה נגלה אליו א-להי אביו, שומט מתחתיו את כל העולם האידאולוגי שבנה בשמונים שנותיו האחרונות ומציב לפניו את האמת הא-להית המדהימה: א. אכן צדק 'סבך', יש 'הם' ו'אנחנו' – "עמי אשר במצרים" שיש "להצילו מיד מצרים". ב. אכן מוצדק היה חשש ה'סבא' "ועלה מן הארץ" שכן בכוונתי "להעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ…". אלא שטעה מלך מצרים באופן פירוש שני הנתונים הללו ובאשר לתפקידו למען מימושם.
עוד לא הספיק משה להתאושש מגילוי זהותו האישית, וכבר הוא נדרש לעוצמות נפש שיכילו את קריסת כל משנתו החברתית ופעילותו הרבה למענה (ושבעטיה הוא כבר 60 שנה בגלות מדין), את ניצוצות הצדק שהיה במשנת מי שביקש להמיתו, ואת בנין המשנה החדשה על מקומו של עם ישראל.

3.

בשלישית, "וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
כמו שנאמר 'צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות'. מילא הוא עברי, יעכל הוא את התפנית הרעיונית, אבל שהוא, שלא חווה מימיו שיעבוד ועבודת פרך ואין לו מושג קלוש על הארץ המובטחת, איפה היא ולמה דווקא היא, שהוא יוציא את ישראל ממצרים לעבר תעודתו, זה כבר הכריחו להגיב ולשאול:

"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". (ג, יא)

תשובתו של הקב"ה, "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ", נראית כלא עונה על השאלה. כיצד התשובה "כי אהיה עמך" עונה על השאלה 'במה זכיתי'? זה אולי הסבר ל'כיצד אצליח' אבל לא 'מי אנכי'…
למעשה ענינו על תמיהה זו לעיל בסעיף 1 עמו התמודד משה. התשובה ל"מי אנכי" אינה טמונה במה שהיית או עשית עד כה. הסיבה היחידה לבחירתך היא העובדה "כי אהיה עמך". מלבד זאת, אין שום הצדקה לפעילותך כגואל. נוסף לכך, לא 'כי הייתי עמך' או 'כי אני מדבר איתך' אלא 'כי אהיה עמך' – נבחרת על שם העתיד, בעתיד הזה אהיה עמך, בעתיד הזה, "בהוציאך את העם ממצרים", תשמע במקביל "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", בעתיד הזה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

 

[1] בשלב בו מוזכר המלך בשמו 'הפרטי', פרעה, כשהוא מבקש להמית את משה, שם אכן יש מעבר מאנונימיות התואר לאישיות פרטית, ונבאר זאת בהמשך.

[2] אכן, למילדות העבריות קוראים 'שפרה' ו'פועה', אך אלו שמות חד פעמיים, שאינם חוזרים ונשנים במקום אחר בתורה, השמות עצמם לא מקדמים בכלום את עלילה ודבר לא היה חסר אילו נגרע שמן מהכתוב. ואם תאמר: הרי חז"ל במדרש מטמיעים בשמות אלו את מלוא אמונתן ומאמציהן בתינוקות והשמות מלמדים על מהות תפקידן, היא הנותנת ! אין מדובר בשמן הפרטי אלא בזה 'המקצועי', שם סמלי לתפקידן ותיפקודן והוא אשר אמרנו שאין לאיזכור השמות שום משמעות אישית ופרטית ובכך מודגשת האנונימיות.

[3] גם כשמוזכר שמו, מדובר על "רעואל אביהן" ולא יתרו, או יתר, כמוזכר בהמשך כשמו 'האמיתי'.

[4] "..אמר להם פרעה בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נלכה ונזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם" (שמ"ר ה, טז).

[5] "ותשם בה את הילד ותשם בסוף – רבי אלעזר אומר: ים סוף, רבי שמואל בר נחמני אמר: אגם" (סוטה יב, א)

[6] אכן מצאנו בחז"ל נימת ביקורת על משה בהקשר זה: "אתה שמעת מבנותיו של יתרו שהיו אומרות: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" ושתקת ולא אמרת 'עברי אנכי' לפי כך לא תכנס לארץ" (מדרש תנאים לדברים לא, יד). אמנם במידת מה דרשה זו אינה תואמת את רובד הפשט, לפי שמשה לא יכול היה לשמוע את הבנות ולהגיב לדבריהן שכן שהה אותה שעה על שפת הבאר והתורה מציעה אליבי זה בתגובת יתרו: "וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם". כך או כך, דרשה זו מגיעה מהערוץ לפיו משה היה מודע לזהותו העברית.

[7] אכן יש לעיין בשם בנו השני, אליעזר, אך נתייחס לכך בהמשך.

[8] הדברים כתובים בתחילת פרשת יתרו, עם בואו אל משה המדברה ועימו צפורה "וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי…" (יח, ג – ד). המדרש ופרשנים דנים על השימוש כלפי אליעזר ב"שם האחד", שכן דרך התורה והעברית לומר: 'שם האחד… ושם השני…'. מדוע פעמיים 'שם האחד'. לצד הסבריהם, נאמר לשיטתנו שגרשם הוא בן משה המצרי ואילו אליעזר הוא בן משה העברי והתורה בחדות לשונה מבדילה ביניהם ובין התקופות השונות בחיי משה. אין הם שני בנים ברצף, אלא אחד לשעתו ואחד לשעתו !. על רקע זה נבאר בזיהוי חז"ל את נכד משה בסיפור פסל מיכה: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ".(שופטים יח, ל). חז"ל מבארים שמשום כבודו ובכדי לא לתלות במפורש בזרעו עבודה זרה במשך מאות שנים, שונה שמו של משה בפסוק זה ע"י הוספת אות אחת ל'מנשה'. אך לשיטתנו אין פה רק הוספת אות אחת להסוואה ובאותה מידה ניתן היה לשבש אחרת את השם, אלא השם שונה למנשה בדווקא, שכן זהו ביאור שמו של מנשה בן יוסף ע"י אביו: "כי נשני א-להים את עמלי ואת כל בית אבי", שזה היה מצב משה בעת לידת גרשם. ואולי זה העומד ברקע עתיד צאצאיו.

[9] ממילא תהיה טענתנו שאליעזר נולד רק לאחר מעמד הסנה ושמו ניתן לו בעקבות המידע שנתגלה. ובסיפור המלון היה הבן הנימול אליעזר וכדברי ראב"ע: "אליעזר הוא הקטן, והוא היה בן שמונת ימים בלכת משה ממדין אל מצרים" (אבן עזרא הפירוש הקצר יח, ד) ובו ביום צריך היה לימול ונתעכב כדברי הגמ' בנדרים לב, א-ב.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח – מדרש הגדה של פסח

א. "וכאן הבן שואל אביו".

"מזגו לו כוס שני,       וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: "מה נשתנה…",   ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו.            מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה"               (משנה פסחים י, ד)

פעמיים אומרת המשנה "אביו מלמדו", אם כי בכל פעם הלימוד הינו לתכלית הפוכה. בראשנה, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו לשאול שאלות, בשניה, אביו מלמדו את התשובות לשאלות. אלו שני לימודים שונים באופיים ובתכליתם. כל אחד חשוב לכשעצמו אך שניהם יחד בונים תהליך. ושניהם מחיוב ההורים כלפי ילדיהם. הלימוד הראשון, לשאול, מוליך אל הלימוד השני, התשובות.

המשנה מלמדת שבשביל לשאול שאלות צריך דעת !. לא כל שאלה מצדיקה אגוז, נקודה או קריאת התפעלות מאמא. המורות לשפה עמלות על כך בכיתות היסוד, אבל לילדינו עדיין קשה לשאול שאלות סדורות, מובנות ותכליתיות. מידת ההתעניינות שלהם בתשובות שלנו יכולה להעיד על כך. וכן, גם מידת ההתעניינות שלנו בשאלות שלהם, מעידה על כך. אם שאלתם הייתה כנה, לא כל מלמול של "עבדים היינו" מצידנו היה מספק אותם. מכאן למדת, שלהיות הורה לילד שיודע לשאול שאלות, זו מישרה נוספת…

המשנה גם מלמדת שהשאלה: "מה נשתנה ה… מ…" היא אבן הפינה בתחום. היא מבוססת על מודעות ראשונית לסדר, לקביעות ולשיגרה, בין אם ביחס לתפריט סעודת החג ובין אם למהלך הכוכבים בגלקסיה, ולאחר מכן על שינויים הסותרים את טבע הדברים, בין אם מדובר במצה ומרור ובין אם בכוכב נולד. שאלה נכונה ונבונה תבשיל לכלל תשובה משמעותית ומעצימה. המשנה מלמדת שבפרשת "ארמי אבד אבי" טמונים גם סדרו של עולם, גם השינוי, גם השאלה, גם התשובה וגם מה שצריך ללמוד וללמד.

 

ב. "מתחיל… ומסיים… ודורש…"

"עד שיגמור כל הפרשה כולה" – באיזו פרשה מדובר?

הפרשה המדוברת עומדת במרכז חלק ה'מגיד' שבליל הסדר ובעזרתה אנו מקיימים את עיקר מצות סיפור יציאת מצרים באותו הלילה. אנחנו לא קוראים את מהלך האירועים עצמם, כמתואר בספר שמות, אלא דווקא מביעים מבט משחזר, רפלקטיבי. מבט משחזר, מטבעו, הוא גם פרשני וגם תלוי הנקודה בה המשחזר נמצא. על כן ראוי לעיין בפרשת 'מקרא ביכורים' (דברים כו) שהיא מקור הפרשה אליה מכוונת המשנה:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן… וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ… וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

להביא מפרי נחלתך לפני ה' ולשמוח, עם אחרים, בכל הטוב שנתן ה' משמעו להיות בנקודת היעד ולאורה לשחזר את הדרך. רק מזווית זו ניתנת להיאמר הצהרת מביא הביכורים, כניסוחה המקפל את כל המהלך ההיסטורי. על בסיס זה מיוסד ההיגד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". סיפור יציאת מצרים צריך להיעשות בליל הסדר מתוך מבט משחזר, ממבטו של מי שצופה על הסיפור מבחוץ, מישהו שכבר יצא ממצרים. הוי אומר, בכל ליל סדר, ולא משנה באיזה שלב של הדרך ההיסטורית אנו נמצאים, אנו נדרשים לספר ביציאת מצרים כאילו אנחנו כבר בנקודת היעד והסיום. כל השנה אנחנו נמצאים על הדרך עצמה, הלילה הזה נשתנה בכך שאנו צופים עליה מבחוץ, מנקודת הסיום שלה.

"מתחיל… ומסיים…" זה לראות את כל הדרך במבט מקיף וכולל של מביא הביכורים / בן החורין. ה"ודורש…" זו חזרה לפרטי השלבים של הדרך, נקודות ההתקדמות והנסיגה, מהקשיים ועד הגאולה. זו דרשה על שלבי הדרך שעשו יוצאי מצרים, זו גם דרשה החוזרת אל שלבי הדרך של כל דור ודור:

"וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" – אנוס על פי הדיבור… "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי" – מלמד שהיו ישראל מצויינין שם… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אלו הבנים… "וְאֶת לַחֲצֵנוּ" – זה הדחק… "וּבְמֹרָא גָּדֹל – זו גילוי שכינה…",

 

ג. "ארמי אבד אבי" – 1

מקרא ביכורים, ובמקביל עיקר סיפור יציאת מצרים, מתחיל בכתוב " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם…". מיהו ומהו "ארמי אבד אבי"? מההגדה וממקורות נוספים אנו למדים שה'ארמי' הוא לבן שביקש לכלות את 'אבי', דהיינו את יעקב. על יסוד זה אנו אומרים "צא ולמד מה בקש לבן הארמי… שפרעה לא גזר אלא על הזכרים… ולבן בקש לאבד את הכל…". אך כבר הקשו רבים על ביאור זה, שכן מה ללבן וליציאת מצרים ומקרא ביכורים? איפה מצאנו שבקש לבן במכוון לכלות את יעקב או את בנותיו וכל נכדיו? מדוע שנרכך את גזירתו של פרעה דווקא בשעה שאנו מדגישים את רעתו וההצלה ממנה?

לפיכך יש שפירשו, וביניהם מהראשונים כרשב"ם ואבן עזרא, ש'ארמי' הוא אברהם או יעקב, ו'אובד' משמעו מלשון אבידה, תעייה, תהייה וגלות, ויש לקרוא 'ארמי אבד – אבי', דהיינו 'תועה ואובד בארם היה אבי', אם אברהם ואם יעקב. אולם, 1. ע"פ מסורת הטעמים יש לקרוא 'ארמי, אובד אבי' (ולא 'ארמי אבד, אבי') ולפיה משמע 'אובד' כפועל ולא כשם פעולה. 2. חז"ל הבינו 'אובד' במשמעות אבדן וכליה וגם משמעות 'איבוד' לא ברורה בצירוף 'אובד אבי'. 3. כדלעיל, כיצד מתקשר הדבר לתוכן מקרא ביכורים? וגם אם יעקב היה אובד וגולה כדי להכלילו ב-400 שנה של "גר יהיה זרעך", למה זה חשוב פה?

נשוב בהמשך להציע ביאור בדבר, אך נניחנו כעת כדי להיפנות לעיון אחר.

 

ד. מחחיל בגנות ומסיים בשבח.

למדנו במשנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה". וכבר תמהו רבים איזו גנות יש בתחילת פרשה זו? וכי מה גנות היא שירדו יעקב ובניו לשבור אוכל במצרים מיד המשנה למלך או בכך שהיו שם "לגוי גדול עצום ורב"? ואם עצם הירידה למצרים היא הגנות, אז בגנותו של מי מדובר?

לשם הצעת ביאור הדבר, נשוב לתיאור האירועים עצמם בתחילת פרשת שמות:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב… וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ…" (שמות א, א-ט)

באופן פשוט יציאת מצרים נועדה להציל את ישראל משעבוד מצרים, אבל גישה זו מפספסת את משמעות שבעת הפסוקים הראשונים של הספר. פסוקים אלו חוזרים לפרשת ויגש (בראשית מו, ח-כז) ולפסוק המסיים שלה, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז,כז), ומלמדים על תהליך השתקעות ישראל במצרים מבחינה מנטלית, תרבותית ודתית. ע"פ פסוקים אלו, ישראל עצמם לא שאפו לעזוב את מצרים, כי מה יש להם לחפש בארץ ישראל כשהם גרים במקום שאינם חסרים בו כלום? פסוקים אלו אינם רק הקדמה לשיעבוד אלא הם במקביל גם ערוץ נפרד שהצריך את היציאה ממצרים בגלל שקיעתם הרוחנית בה. את מה שהתורה רומזת בזה, אומר הנביא יחזקאל בפירוש:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי… לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ז-ט).

נמצא שיציאת מצרים נדרשה משתי סיבות והתנהלה בשני ערוצים: א. בגלל שקיעתם הרוחנית והדתית של ישראל במצרים, הרמוזה בתחילת שמות, ותכלית המהלך הייתה 'להוציא את מצרים מישראל' ולהשיבם ל"והייתי להם לא-להים". ב. במקביל, וגם בעקבות, שיעבדו מצרים פיזית את ישראל ולאחר זעקתם צריך היה 'להוציא את ישראל ממצרים' ולהוליכם פיזית אל ארץ ישראל.

תיאור זה משתקף גם בפרשת 'מקרא ביכורים'. הפסוק הראשון מתייחס לבעיה הרוחנית: "…וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". הפסוק השני מתייחס לבעיה הפיזית: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה". מכאן פונה הפסוק הבא לזעקת בנ"י, הפסוק הרביעי להצלתם והפסוק החמישי ליעדם: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". 'המקום הזה' הוא בית המקדש, יעדם הרוחני, ו'הארץ הזאת' היא יעדם הפיזי. האדם המביא מפרי אדמת ארץ ישראל, מניחו לפני ה', נותנו לכהן ואח"כ שמח בכל הטוב עם אחרים, מאחד בכך את הפנים הרוחני והפיזי ומבטא בשלימות את תחנת היעד של היציאה ממצרים.

מכאן תובן המשנה האומרת "מתחיל בגנות…" ומתכוונת לשקיעתם הרוחנית של ישראל במצרים הפותחת את 'מקרא הביכורים' ואת מצות סיפור יציאת מצרים. על רקע זה נבאר את דיון הגמרא בנושא:

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – מאי 'בגנות'?
רב אמר:                   מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.
[ושמואל] אמר:          עבדים היינו".                            (בבלי פסחים קטז, א)

כמו במחלוקות אחרות של רב ושמואל, כל אחד מהם מדגיש פן אחר באותו נושא. רב מדגיש את הפן הרוחני, ושמואל מדגיש את הפן הפיזי. אין הם מתכוונים למשפטים מוגדרים שאותם צריך להגיד כדי לבטא את הגנות, אלא הגנות מצויה בפסוקי הפרשה והם רק מדגישים, כל אחד לשיטתו, את משמעות אותה גנות.

כך סודר גם חלק ה'מגיד' שבליל הסדר:

בתחילה שאלות "מה נשתנה" ולאחריהם תשובת שמואל: "עבדים היינו…",

לאחר מכן חובת הסיפור בלילה הזה ובעקבותיה "מתחילה עובדי ע"ז…".

(בהתאם לכך הפסוק מיהושע המתייחס לתרח כעובד ע"ז הוא תוספת מאוחרת בהגדה למשפט המקורי ואינו משמעות דברי רב, וכך הוא בהגדות הארצישראליות הישנות).

 

ה. "ארמי אבד אבי" – 2

כעת נחזור לבאר, על בסיס הצעתנו לעיל, את הכתוב "ארמי אבד אבי". לשם כך ניעזר בביאור המובא למילים אלו במדרש תנאים לספר דברים:

"ארמי אבד אבי" – לבן הארמי בקש לאבד את אבא מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו" (מדרש תנאים דברים כו)

ברור שלפתיחה ולסיום המתייחסים ללבן אין קשר למשפט המרכזי, הנפתח כדרך המדרש במילים "מלמד שלא…", והרי הם תוספת מאוחרת לו בכדי לרכך את משמעותו. ואת המשפט המרכזי, בגלל משמעותו, אכן רק חז"ל יכולים לומר. המדרש מבקש לומר שיעקב יצא לארם מתוך תודעה שהוא הולך להיות 'ארמי' ולשקוע שם רוחנית ופיזית. בכך "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" על דעת לאבד מן העולם מורשת 'אבי', אברהם, ולשוב חזרה מ"הארץ אשר אראך". ביקש יעקב לישב בארם בשלווה, אך הקפיץ עליו הקב"ה רוגזו של לבן, שעמל 20 שנה לשבש את שלוות יעקב עד שנגלה עליו הקב"ה והורה לו לשוב, רוחנית ופיזית, לארץ ישראל.

נמצא שמה שעבר על יעקב אבינו בארם הוא הוא שעבר על ישראל במצרים והוא שעברו ישראל בכל גלותם. ביקשו הם לישב בשלוה ולהיטמע בסביבתם, ורק רוגזם של אומות העולם ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" הוא שהביאם לעמוד בנסיונות, לזעוק אל ה' ולכך ש"הקב"ה מצילנו מידם". ומזה קרוב לשבעים שנה ראויים המקום והשעה, ואף אנחנו, לסיים את הסיפור בפסוק החמישי של מקרא ביכורים (כו, ט), שהוא כנגד הכוס החמישי של ליל הסדר:

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

"את אהרן ואת…" – מדרש לפרשת צו

הפרשה פותחת בדבר ה' למשה: "…צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר…". חז"ל זיהו שזו הפעם הראשונה בספר ויקרא שאהרן מאוזכר בפני עצמו. בכל הפרשה הקודמת מוזכרים רבות "בני אהרן" ודווקא משום כך בולטת ההתעלמות מאהרן עצמו. הסבר לכך נקבל בשלהי פיסקת המדרש שלהלן, אך קודם לכך, המדרש, כדרכו, מתבסס על פסוק מן הכתובים ומתחיל 'להתגלגל' עד הגיעו ליעדו, יעדנו.

"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

המדרש מבאר, לאור פסוק זה, שני אירועים היסטוריים העומדים לעצמם. כל אירוע בנוי משני שלבים, בהתאמה לשני חלקי הפסוק.

א.

"שנאה", שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' ישמעאל בר רב נחמן: קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה בין ישראל לאביהן שבשמים, משיצאו ממצרים עד שעמד יחזקאל. הדא הוא דכתיב: "ואמר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו" וגומ'. ועשיתי עמהן בעבור שמי הגדול שלא יתחלל…".

להבנת הדרשה נדרש עיון בנבואת יחזקאל, המספר על פן חשוב ביציאת מצרים, שאינו ידוע לנו כלל מתוך התורה עצמה והיה גורם בעל משמעות בחורבן בית ראשון, כתשע מאות שנה מאוחר יותר. נבואת יחזקאל בפרק כ' סוקרת את כל אותן שנים 'מזווית הראיה' של הקב"ה. בנבואה, מואשמים ישראל שעבדו אלילים עוד בהיותם במצרים והקב"ה ביקשם לחדול מכך בכדי להוציאם ממצרים. אולם, "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם… וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ח-י). כך, כשישראל מצידם חוטאים תמיד והקב"ה מצידו מיטיב עימם למען שמו שלא יחולל, וכתיאור המדרש ב"שנאה כבושה" חולפות השנים עד שהתעוררה מידת הדין והחריב הקב"ה את היכלו והגלה את עמו. כל זאת מתאר יחזקאל לזקני ישראל אשר בגלות בבל.

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", אהבה שהק' אהב את ישראל, "אהבתי אתכם אמר י"י" (מלאכי א, ב).

מנגד לתוכחה האמורה לגולי בבל, עומד, עשרות שנים מאוחר יותר, הנביא מלאכי ופונה אל שבי ציון. ביקורת רבה יש בנבואתו על הנעשה בהיכל ה' שנבנה בשנית, אך נקודת המוצא של המציאות שונה לחלוטין מזו שהייתה במצרים. יציאת בבל מתחילה מ"אהבתי אתכם אמר ה'".

ב.

כעת עובר המדרש לביאור אחר:

"ד"א: "שנאה תעורר מדנים" – "שנאה", שנתן אהרן בין ישראל לאביהן שבשמים, "תעורר מדנים", עוררה עליהן דיני דינין.

אמ' ר' אסי: מלמד שהיה נוטל את הקורנס ופותחו לפניהן ואומר להן 'ראו שאין בו ממש'. והוא שהקב"ה א' למשה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג).

הה"ד "ובאהרן התאנף י"י מאד להשמידו" וגו' (דברים ט, כ). ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: אין לשון השמדה שכת' כן אלא כילוי בנים ובנות, היך דאת אמר: "ואשמיד פריו ממעל" (עמוס ב, ט)".

לדברי ר' אסי דווקא כוונתו הראויה של אהרן היא שגרמה שנאה ועוררה מדנים. אהרן ביקש להבהיר להם שאין ממש בעגל באמצעות המחשה ברורה, אך בכך עשה אותם מ'שוגגים' ל'מזידים' ונתן שנאה בין לבין. הדרשן, שפתח בפסוק ממשלי, הביא את דברי ר' אסי כבסיס לעונש הראשון שניתן לאהרן, "אמחנו מספרי" ולכן לא הוזכר עצמאית בפרשה הקודמת. עונש שני, כילוי הבנים, מביא הדרשן בהתאם לדרשת ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי. יש בדבריהם הסבר נוסף למות בני אהרן שנפגוש בפרשה הבאה.

שני העונשים הומתקו חלקית בזכות תפילת משה על אהרן. אל זה הראשון מתייחס המדרש בפיסקה זו:

"ועל כל פשעים תכסה אהבה", תפילה שהתפלל משה עליו. ומה התפלל עליו?… מתחילת הספר ועד כן כתיב "והקריבו בני אהרן" (א,ה), "ונתנו בני אהרן" (א,ז), "וערכו בני אהרן" (א,ח), "והקטירו בני אהרן (ג,ה). אמ' משה לפני הקב"ה: רבונו שלעולם, באר סנואה ומימיה חביבין? …ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו? אמ' לו הקב"ה: חייך שבתפילתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפילין, "צו את אהרן ואת בניו לאמר".

הפרשה הקודמת נותרה בעינה ואהרן מוזכר בה בזיקה לבניו, "בני אהרן", אך אצלנו, במקום הראשון מבין שנים בחומש ויקרא בהם מתייחס הקב"ה לאהרן ובניו, הם מוזכרים בסמיכות אליו. המתקת העונש השני נדרשת בהתייחסות השניה לאהרן ובניו:

"…'תפילה עשה מחצה', ממי את למד? מאהרן, שנגזרה עליו גזירה… כיון שהתפלל (= משה), מתו שנים ונשתירו שנים – "קח את אהרן ואת בניו אתו". (ויק"ר י).

משמע, יש בנים שאתו ויש שלא.

לפסוק ממשלי בו פתחנו מביא המדרש שני ביאורים המנותקים לכאורה זה מזה, יש תועלת בקישורם, אך מלאכה זו נותיר כהעשרה לפעילות המעיין.

נסיון העקידה של המיילדות – מדרש לפרשת שמות

על אף ששיעבוד ישראל במצרים הוא הרקע לכל מהלך היציאה ממנה, נראה שנושא הפרק הראשון של הספר הוא לאו דווקא השיעבוד אלא הריבוי העצום של בני ישראל. הפרק כולו עסוק מחד בהתעצמות בני ישראל ומאידך בנסיון לצמצם תהליך זה. בחזית הסיפור נמצאים המלך והמיילדות, וברקע החשש "פן ירבה" והשיעבוד לשם צמצום האוכלוסין. הריבוי הלא טבעי, "ובני ישראל פרו… ותמלא הארץ אתם", החל עוד לפני השיעבוד. הוא למעשה מתואר כגורם לשיעבוד, כדברי פרעה: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה…".

מה מייחד את אותן מיילדות אנונימיות, שמוסכם בחז"ל ש'שפרה' ו'פועה' הן רק 'שמות כיסוי' שלהן?

שפרה ופועה, " שפרה – זו יוכבד… פועה – זו מרים (בבלי סוטה יא, ב), הן דמויות מייצגות של נשות ישראל שראו את תפקידן באותו דור כמיילדות – יולדות:

"ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד; ד"א: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה".

ימיה של יוכבד, ע"פ חז"ל, היו רבים, שנולדה בשנה בה ירדו יעקב ובניו למצרים. כבר משלב זה המגמה הפעילה הייתה הפיכת המשפחה לעם:

"כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד, שנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו" וגו', וי"א שנים עשר" (ש"ר א).

עוד טרם השיעבוד היה היעד מוגדר וההשתדלות של מטה בשילוב סייעתא דשמיא הביאו ל"ותמלא הארץ אֹֹּתם".  בשלב זה הלכה התעצמות העם יד ביד עם כל תנאי החיים, עד שקם מלך חדש על מצרים. את מסירות הנפש של המיילדות מול פרעה משלב זה והלאה מתארת התורה במפורש במהלך הפרק והיא פשוטה וברורה. כאמור, המיילדות מייצגות את נשות הדור, כך שמתבקש המדרש: "דרש רב עוירא (בנוסחאות אחרות: עקיבא): בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה שם).

אלא שהעמידה מול פרעה הייתה רק חזית אחת מולה עמדו הנשים ולא בהכרח הכי קשה!. בהקשרן של 'הנשים הצדקניות' הולך ומתאר המדרש שתי חזיתות נוספות: הבעלים והבנים.

מי מהבעלים שהיה רגיש לנשיבת הרוח הפוליטית הבין מוקדם ומהר, עוד לפני גזירות פרעה, שאתגר הילודה הולך 'לחזור כבומרנג'. גזירות פרעה רק אוששו את גישת ה'אנטי-ילודה' שראתה ב'ילודה האקטיבית', כלפי העבר, גורם לשיעבוד, וכלפי העתיד, מעשה לא אחראי. המדרש מתאר את צורך הנשים לפתות את בעליהן:

"בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים",

הדגים הקטנים, המסמלים פריה ורביה, מלמדים שהמניע לכל המהלך היה בעיקרו הילודה ולא הזוגיות. הצורך בפיתוי לא נבע רק מתשישות וחוסר חשק בשל "קצר רוח ומעבודה קשה" אלא גם מאידאולוגיה ששם המדרש דווקא בפי עמרם, בעלה של המזוהה כשפרה:

"שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה. כיון שגזר פרעה ואמר "כל הבן הילוד", אמר עמרם: ולריק ישראל מולידים?, מיד הוציא את יוכבד ופירש עצמו מתשמיש המטה, וגרש את אשתו כשהיא מעוברת מג' חדשים, עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן",

וכפי שיוכבד מייצגת את הנשים, מנהיג עמרם את הגברים.

מבחינת הנשים, החזית מול פרעה, עם כל הקושי, הייתה יותר פשוטה כי היה רע והיו טובות. החזית מול הבעלים הייתה הרבה יותר מורכבת וקשה, אבל מסירות הנפש האמיתית נדרשת הייתה מול הבנים, וגם היא הייתה מדורגת..

הייתה חזית נשים-בנים-פרעה, עליה מדברת התורה מפורשות, שהבנים שנולדו נלקחו בכח בגזירת פרעה, הוטבעו ביאור וגופותיהם נראו.

הייתה חזית קשה יותר, נשים-בנים-בעלים, אותה מתאר המדרש:

"ותחיין את הילדים" – יש מהם שראוים לצאת חגרים או סומים או בעלי מומין או לחתוך בו אבר שיצא יפה, ומה היו עושות? עומדות בתפלה ואומרות לפני הקב"ה: אתה יודע שלא קיימנו דבריו של פרעה, דבריך אנו מבקשות לקיים, רבון העולם יצא הולד לשלום שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו לומר הרי יצאו בעלי מומים שבקשו להרוג אותם",

אם הייתה רשעות במצרים אפשר שהיו מטביעים את התינוקות הבריאים ומותירים למשפחות להתמודד עם בעלי המומים. ר' לוי בהמשך המדרש מציג דילמה קשה יותר, אם היה העובר גורם למות אמו בלידה תחת טיפול המיילדת והיו המיילדות צריכות לעמוד מול המשפחות. כך או כך, היו בעלים שרצו להרוג אותם.

החזית היותר קשה הייתה אמהות-בנים: "וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך" וגו'". אפשר להתחבא בשדה מעיני המצרים וללדת, אבל מה קורה אחר כך? אי אפשר לחזור עימו הביתה. צריך להשאיר אותו בשדה. ואז מה?

המדרש משרטט תיאור פלאי של דאגת הקב"ה לגידול התינוקות באופן ניסי לחלוטין. אבל על זה אי אפשר לבנות ולתכנן. פה צריך לחזור הביתה אחרי הלידה, להשאיר את הילד בן יומו בשדה, ולהאמין. ולמען הסר ספק: 'להאמין' אין משמעו להאמין שהקב"ה יציל את הילד בנס. 'להאמין' הכוונה לדעת שהעולם, וגם עתיד הילד, מתנהל ע"פ הטבע, אלא שאת, וכל תנועת הנשים הפועלות בלהט לריבוי הילודה והעצמתה, כולן עושות את המעשה הנכון.

מסירות נפש כזו יכולה לבא בצל מסירות אברהם אבינו בעקידת יצחק:

"ותיראן המילדות את הא-להים" – קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם כמה שהקב"ה מעיד עליו: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".

 

 

ויש מסירות נפש אחרת. לא גדולה מהנ"ל, אבל מאוחרת כרונולוגית לנ"ל:

"וחמושים עלו" – אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות.

ר' נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמש מאות עלו, שנא' "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז ז) וכתיב "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו" (שמות א ז), שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו העבודה לא אחד מחמש מאות עלו אלא שמתו הרבה מישראל במצרים ואימתי מתו? בשלשת ימי אפלה שנאמר "לא ראו איש את אחיו" (שם י כג) שהיו קוברים מתיהם" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פתיחתא ד"ה ויסב אלהים)

אחרי כל מסירות הנפש הזו, כמה צער, דאבון נפש ותיסכול יכול להיות כשמכל אלו שמסרת את נפשך, זוגיותך, חברתך ומחירים לא ישוערו, מכל אלו עלו רק 0.2% !, אכן זו הייתה התגובה הטבעית. אך אפשר שהעובדה שהתורה ייחדה בשירת הים מקום מיוחד לשירת האמונה של הנשים, אף שהן חזרו על מילים שאמרו הגברים, אפשר שהיא מעידה בכך על מסירות הנפש שלהן גם בתגובה ל"וחמושים עלו". לפי זה, עוצמה ומשמעות כפולה, מכופלת ואחרת מקבלות המילים משירת הגברים כשהן נאמרו בפי הנשים:

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"

הערפל שבין גאולה לגאולה – הפטרת שבת הגדול

הנביא מלאכי חותם, היסטורית וספרותית, את הנבואה בישראל. קודמיו בימי שיבת ציון, חגי וזכריה, מלווים את הקמת הבית השני בימים בהם הקשיים בשיאם וגם המוטיבציה וההתרגשות. מלאכי, מנבא עשרות שנים מאוחר יותר – כשהבית השני כבר עומד על מכונו. הזקנים שבכו והתרגשו עם ייסוד הבית כבר נוחם עדן, "גדיים נעשו תיישים" ו…המציאות הדתית והחברתית נסוגה אחורנית, שבה ומתסכלת. מלאכי בנבואותיו עומד מול שתי חזיתות. בראש וראשונה, מול הכהונה שהספיקה להתברגן, להסתאב, לדאוג לעצמה ולהפוך את המקדש למקור כח, גריפת רווחים וצבירת מעמד ועושר. בדרכו שלו אומר מלאכי לכהנים: 'נמאסתם מושחתים'. חזית שניה, ולא שכיחה, נפתחת מול "יראי ה' וחשבי שמו". אנשים אלו הולכים בדרך היושר והתורה ושומרים על קלה כחמורה, אך מצבם החברתי והכלכלי למעשה קשה, הן לכשעצמו ובוודאי ביחס לכהנים שהוזכרו לעיל. צדיקים אלו מעלים במלוא חריפותה את שאלת הגמול / "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?". את תחושתם הקשה אנו שומעים מבעד ויכוח הנביא עמם: "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ? בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱ-לֹהֵי הַמִּשְׁפָּט" (ב, יז). יראי ה' מישראל מעמידים את מצוקתם מול הצלחת הכהנים ומסיקים את המשמעות התיאולוגית. חלקם אף מסרב להביא את תרומתו לכהני המקדש ולתמוך בבית ה' בגלל המיאוס במתרחש שם ואי רצונם לתמוך במציאות כזו. לכאורה, יש צדק בצעדם זה, אך לא כך דעת הנבואה: " הֲיִקְבַּע (- ירמה) אָדָם אֱ-לֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה… הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי" (ג, ח-י). פעם שלישית (!) חוזר הנביא ומעלה את הסוגיה: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ-לֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָ-אוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ-לֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ" (ג, יג-טו). הזדים מאושרים וגם מראים את הצלחתם כהוכחה ליכולת הימלטות מדין ועונש. זה לא רק דיון עקרוני בתורת הגמול בישראל. מדובר במשפחות ששבו מבבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, לאור נבואות הנחמה העוצמתיות שהבטיחו "ברכה עד בלי די", מתוך הקרבה אישית עצומה וממניעים ציוניים ביסודם. כעת הם עומדים שבורים ומתוסכלים גם מול הצלחת הרשעים ביהודה וגם מול הצלחת הנותרים בבבל. (נזכור שמפעל הציונות של ימינו נבנה הרבה משואת יהדות אירופה. בימי שיבת ציון, יהדות בבל המשיכה לשגשג ולפרוח כל ימי בית שני ועוד אלף שנים אחר כך !. מתוסכלי יהודה, כמובן, לא ידעו זאת, אך לא טעו בתחושתם). ועם כל תסכולם, הבה ונשים לב שמדובר ב"יראי ה' וחושבי שמו", דהיינו אנשים שנותרים צדיקים למרות עוצמת וחומרת טענותיהם !.

אילו היינו בתקופת אליהו הנביא, בימי בית ראשון ובשיא פריחת הנבואה, היה ניתן לעשות מעמד רב עוצמה המוכיח מי צדיק ומי רשע, כולם היו אומרים "ה' הוא הא-להים" והייתה הזדמנות לגאולה שלימה. אבל ימי מלאכי הם "שלהי נבואה", אין ניסים גלויים ואי אפשר להבטיח גאולה מהירה בדרכי הטבע. הדבר היחיד שיכול הנביא להבטיח הוא שלעתיד לבא ייעשה משפט צדק: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן… כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" (ג, א-ב). יש מבני לוי שיזוככו ויהיו "מגישי מנחה בצדקה" ותערב לה' מנחתם. עבור הצדיקים ייפתחו השמים "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" וגם גויי הארץ יעשו אתכם מאושרים "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ". אבל מלאכי מסיים את נבואת זמנו ואת הנבואה לדורותיה בהבטחה "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (יח). באירוניה דקה מבטיח מלאכי להבחין בין מי שפיזית אינו עובד ככהן במקדש אבל נאמנותו תגדיר אותו כ"עבד א-להים" לבין כהן העובד ומקריב קרבנות ופועל במקדש אבל שחיתותו הרוחנית והחברתית תציגו כ"אשר לא עבדו". " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" – לא כישיש חביב עם זקן לבן ארוך המלטף ילדים תוך כדי טעימה מכוס חמישית אלא כנביא המקנא לה' ומכריע מיהו צדיק ומיהו רשע ברעש, ברוח ובאש. זו תהיה ההזדמנות האחרונה להתכנסות בתוך הבית ולחזרה בתשובה בטרם יעבור המשחית לנגוף ולהכות בארץ חרם. כי כש"פִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן" (ג,א), רק מי שיהיה ראוי לכך יזכה לצדקה, ברכה וגאולה.

בגאולה הראשונה וגם באחרונה, בשני קצוות הרצף ההיסטורי, התגלות ה' תבחין בין רשע לצדיק, תכלה את זה ותגאל את זה. ובין לבין, צריך הרבה הרבה אמונה בדרך, הרבה סבלנות לאורך שלה וליל סדר כל שנה ושנה.

נביא לגויים נתתיך – הפטרה לפרשת בא

הפטרת השבת הקודמת, פרשת וארא, נלקחה מספר יחזקאל. הפטרת השבת (ירמיה מו, יג – כח) לקוחה מספר ירמיהו. שני נביאים אלו פועלים ומתנבאים באותו דור, דור חורבן בית ראשון. יחזקאל גולה לבבל "עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה", דהיינו בהגליה הראשונה לבבל, "גלות החרש והמסגר", בה גלתה האליטה הדתית, החברתית והכלכלית של יהודה בראשות המלך יהויכין. ממקום גלותו בבבל מתנבא יחזקאל נבואות פורענות על ישראל, זועם על הגויים ומנחם את ישראל. במקביל, ממשיכים החיים ביהודה תחת ממשלתו של המלך צדקיהו עוד כ-12 שנה, עד חורבן ירושלים והמקדש והגלית רוב שארית העם לבבל. הנביא ירמיהו מתנבא עוד לפני שנים אלו, מתנבא גם אחריהן, וכמובן גם במהלכן. נמצא, שאף ש"אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד", הרי שתקופה אחת עולה לשניהם והגם שהם יושבים במקומות שונים, הרי הם מכוונים לאותם קהלים ונכון יהיה ללמוד מזה על זה.

הפטרת השבת הקודמת, פרשת וארא, נלקחה מנבואות יחזקאל על מצרים ואליה. הפטרתנו לקוחה מנבואות ירמיהו על מצרים ואליה. קישור ההפטרות לפרשות אינו מתמצה רק בהקבלה שפה ופה מצרים סופגת מכות שלא הכירה מאז היווסדה כמעצמה, אלא בכך שהתהליך שנפתח בספר שמות הולך ומשתלם אצל יחזקאל וירמיהו. שההפטרות סוגרות את המעגל שנפתח בפרשות. כיצד? בהפטרות הקודמות עמדנו על החמצת פרעה את תפקידו כמלווה ומגבה בני ישראל בדרכם חזרה לארץ ירושתם. כיוון שלא עשה עצמו כלי לשליחות ה' הרי שאיבדה ארצו את זכותה לעוצמה ולתפקיד מעצמה. בדומה לזה יש לראות את הציפיה והאכזבה מקרובי משפחה הגרים בסביבה, כדוגמת עמון, מואב ואדום. בעקבות כך מתחיל תהליך "וידעו מצרים כי אני ה'", תהליך שנפתח בעשרת המכות והולך ומשתלשל לאורך דורות עד לעת חורבן בית ראשון וחתימת המקרא. על עת זו מנבאים יחזקאל וירמיהו ונבואתם מופנית למצרים, כמו גם לעמים אחרים מסביב שליוו את ישראל מאז ספר בראשית, דוגמת פלישתים, עמון ומואב (גם אם לא רק הם). לכולם ניתנו הזדמנויות חוזרות למלא את שליחותם, כולם איכזבו וכולם ממצים את כוס התרעלה. כיבושי אשור, ובעקבותיה בבל והשלימה אחריהם פרס, ערערו ומחקו מפה גיאופוליטית עתיקה וותיקה, עמים נמחקו וכל העולם שליווה את תקופת המקרא השתנה. ירמיהו מתנבא אמנם על השבת שבות עמון, מואב ומצרים, אך הפורמט יהיה שונה לחלוטין, כפי שמבאר יחזקאל מצידו על מצרים: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה …" (יחזקאל כט, יד-טו). דווקא על רקע זה חשובה חתימת ההפטרה, המבטיחה לישראל שלא יהיו מאלו הנמחקים בעיצוב המפה העולמית החדשה, אלא אדרבה, שיבת ציון תהיה נקודת מוצא ופוטנציאל לסבב גאולה שני. הם יתחילו מאזור ארם נהריים מסע "לך לך מארצך… אל הארץ. אשר אראך" מחודש עם פרסום הצהרת כורש: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד" (ירמיהו מו, כז) וכן הוא ביחזקאל (כט,כא): "בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל… וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".

"עשה אותי כלי לשליחותך" – הפטרה לפרשת וארא

הפטרתנו (יחזקאל כח,כה – כט,כא) נכללת בין נבואות יחזקאל לגויים, הנאמרות ברובן בזמן המצור האחרון על ירושלים, הגם שמבחינה נבואית החורבן הוא כבר עובדה מוגמרת. בשעה זו, מאיר יחזקאל את ההתייחסות הנבואית לשכנותיה של יהודה מצפון ומדרום על רקע זיקתן לחורבנה. ההפטרה פותחת את רצף הנבואות הפונה אל השכנה מדרום. מצרים של שלהי ימי בית ראשון חיה, על פי הנביא, בפער משמעותי בין הערכת עצמה לבין המציאות בפועל. מצד אחד, מצרים היא ארץ בלתי מנוצחת. ממלכות הצפון מתחלפות והיא נותרת על כנה. הכשדים, כמו גם האשורים והבבלים, ניסו לכבוש אותה, אך לא עלתה בידם. אפשר שנכבשו ארצות חסות שלה וכן נחלשה הרתעתה, אך בליבה לא פגעו. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברי "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (ג). תחושה זו, גם לו הייתה מוצדקת במאות 8-6 לפנה"ס, הייתה בבחינת חטא המצדיק ענישה, כפי שנאמר בחומרה כלפי גאוות מלך אשור (ישעיהו,י) וכלפי מלך בבל (ישעיהו יג-יד ושם מז, ח), שחטאו בגאווה גם כשעוצמתם אינה מוטלת בספק. מצד שני, נענשה מצרים על חטא אחר: "יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כט,ו). מצרים באותה תקופה כבר אינה מעצמה ועיקר מלאכתה בהתססת המדינות החוצצות בינה לבין מעצמות הצפון. היא מעודדת אותן למרוד, לשאוף לעצמאות ובעיקר להכשיר עבורה את הדרך לחזור להיות למעצמה. כחלק ממהלך זה, היא חותמת על בריתות הגנה עם שכנותיה, שבשעת הצורך היא תבוא לעזרתן ולהגנתן. ירמיהו הנביא מאשים את ממלכת יהודה בחטא ההישענות על מצרים, יחזקאל, מצידו, מאשים את מצרים ביצירת מצג שווא של משענת ו"בגרימת חורבן ברשלנות".

אבל הנביא בסגנונו, משלב בנבואה את שני החטאים ומצביע על חטא שלישי והוא חוסר הקישור בין שני החטאים הראשונים, שהיה ביכולתו למזער כל אחד מהם בפני עצמו. אילו מצרים הייתה חשה כמו שהיא מתנהגת, לא היה החטא הראשון. אילו התנהגה כמו שהיא חשה, לא היה החטא השני. אפשר שאם הייתה מצרים מודעת לתפקידה ככלי ביד ה', הייתה גם מקשרת בין הצדדים. במילים אחרות, מצרים מואשמת בכך שבמודע התכחשה לתפילתה של שולי נתן ולמילותיו של פרנססקו אסיסי: "א-לוהים, תן לי את השלוה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה". ואנחנו נוסיף: לקשר בין אלה ובין אלה.

בשלושה עונשים נענשה מצרים בהפטרתנו. על החטא הראשון, חטא הגאווה נאמר: "וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי" (טו). עונש ייחודי ומרתק ניתן למצרים על חטאה השני. תחילת הדברים נשמעת בדיוק כמו גאולת ישראל: "כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם…", אבל דווקא על רקע מושלם זה מגיע הניגוד: "וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה.. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה' " (יג-טז). וגם העונש השלישי, על חטא התכחשותה ל"אנא א-לי, עשה אותי כלי לשליחותך", הוא ייחודי. שבע עשרה שנה לאחר הנבואה הנ"ל, חוזר יחזקאל ומיידע אותנו שמלך בבל הטיל מצור ממושך ומתיש על צור, אך לא נהנה מפרותיו. הנביא מגדיר זאת כ"שכר פעולתו" שנמנע ממנו ועל כן הקב"ה משלם לו שכרו במקום אחר: "הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ" (יט). שכר פעולה נותנים לשליח וכנראה שבאותה שעה עוד היה מלך בבל בבחינת כלי לשליחותו של הקב"ה. על כן כל רכוש מצרים, שלא היוותה "כלי לשליחותך", הובטח למי שכן תיפקד ככזה באותה שעה. בשולי נבואה זו נאיר שגם מלך בבל, מאוחר יותר, חטא בגאוותו, כמובא בישעיהו, ונענש כל כך. אין לכך איזכור במקרא, אבל נבוכדנצר יצא במסע נגד מצרים אך לא הצליח לכבשה. מי שעשה זאת היה כנבוזי בן כורש, שכבש את מצרים לאחר הצהרת אביו שמימשה במקביל את סוף ההפטרה: " בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כא).

לומדת הפרשה מההפטרה שפרעה של פרשת שמות פיספס את ההזדמנות להיות כלי ל"שלח את עמי". בפרשת וארא, יציאת מצרים על אף פרעה היא כבר עובדה חלוטה מבחינה נבואית. תשע המכות הובאו ע"י שליחים אחרים להענישו על שלושה חטאים, בסדרות של שלש מכות לכל חטא: על גאוותו בשחיקתה, על עוצמתו בהשפלתה ועל השליחות שלא מילא בניכוי אוצרותיו והעברתם לשליח אחר: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". את המכה העשירית כבר הביא הקב"ה בעצמו – "ועברתי בארץ מצרים" – אני ולא מלאך. "והכיתי כל בכור" – אני ולא שרף. "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" – אני ולא שליח. "אני ה'" – אני הוא ולא אחר.

%d בלוגרים אהבו את זה: