Posts Tagged ‘יריחו’

פרק ב' – רחב ומרגלי יהושע – הצעות לתשובה

בחלקו הראשון של המאמר הכברנו בשאלות ותמיהות על המסופר בפרק ב' של ספרנו, ומכללן נדרשנו לבירור העיקרי: לשם מה נשלחו מרגלים ע"י יהושע ומדוע מסופר האירוע, אם מנקודת מבט "מבצעית /מודיעינית" הוא היה כשלון מוחלט?

א.

בטרם ננסה להציע את הבנתנו בסיפור, נבקש לסקור את זווית הראיה המחקרית, הלא – מסורתית, ולהבין את הסיפור לשיטתה ואת משמעותו ומסריו להבנתה[1].

המחקר רואה בסיפור רחב ומרגלי יהושע, כמו בשאר סיפורי התנ"ך כולו, עיבוד ספרותי של מסורות עממיות שנתגלגלו בחברה היהודית בשלבים שונים של תקופת המקרא. הביקורת הספרותית של המובא במקרא מצביעה על סגנונות כתיבה שונים המוטמעים בכל ספר או קובץ, על מגמות רעיוניות שונות, על תיאור שונה, ואף שונה ונוגד, של אותם אירועים, בבחירת מה שמסופר, ולא פחות מזה, מה שלא מסופר, וגם בתוך המסופר יש המוגדגש ומובלט יותר ויש המוצנע יותר. עירוב ושוני זה קיים במכלול של ספר, בתוך תיאור של סיפור אחד, ברצף של כמה פסוקים ואפילו בתוך פסוק אחד ניתן למצוא פנים שונות.

עיבוד הנתונים המחקריים הנ"ל הביא את ביקורת המקרא, מאז התפתחה ועד היום, להסיק שהשוני והניגוד הוא תוצאה של מסורות שונות שרווחו בעם, מסורות שאותן גיבשו חוגים חברתיים מסויימים בעלי מגמות חברתיות ורעיוניות מסויימות, כאשר את הגיבוש לכלל קובץ אחד או ספר מוגדר עשה עורך כלשהו בתקופה כלשהי, שאולי גם לו הייתה מגמה כלשהי, והוא יצר רצף סיפורי מתוך הדבקה או סינתיזה של המסורות השונות שהיו לפניו. לעיתים, כך סבורים החוקרים, יש וספר אחד נוצר מפעולתם של מספר עורכים שעברו על הספר, בתקופה אחת או בתקופות שונות, ומכלל עבודתם נוצר הקודקס.

הקדמה זו תסייע בידינו להבין את גישת המחקר לסיפור דידן.

בלשון ישיבתית ניתן למצות את יחס המחקר לנתונים שהועלו באמירת "אִין הַכִי נַמִי". דהיינו, אכן  פרק ב' אינו המשך ישיר ומתבקש של פרק א'. פרק ג' הוא המשכו של פרק א' ואילו פרק ב' הינו סיפור העומד בפני עצמו, ומתאר את כיבוש יריחו מזווית אחרת וממניעים אחרים. ע"פ כיוון זה, פרק זה בא להצדיק את היטמעותה של משפחת גרים מסויימת בקרב ישראל, על אף מוצאה הכנעני והחרם שהוטל על שבעת עמי כנען. בחזית הסיפור ממוקמת רחב, על חכמתה, פועלה וההבטחה שקיבלה, וכל אלו מועצמים דווקא על ידי ואל מול חדלון האישים של המרגלים עצמם, דווקא על רקע היותה אישה מול גברים, על תפקידה כמצילה מול נזקקים. סיפור מרגלי יהושע עוצב ע"י צאצאי משפחת רחב ו"הושתל" במיקום ספרותי זה ע"י עורך הספר.

ב.

נחסוך מהמעיין את העימות מול ההסבר שהוצע ואת האימות של התשובה מול השאלות עליהן היא באה לענות, ונתמקד בהצעת כיוון חילופי. גם על פיו ניתן לומר על השאלות שהועלו "אין הכי נמי", אבל תוך פירוט בנתיב שונה.

אכן בפרק א' נערך יהושע לכניסה לארץ, כאמור: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ (יהושע א, י – יא). פרק ג' הוא המשכו של פרק א', שכן בו מתחיל העם לנוע בפועל לכיוון הירדן והמעבר לארץ. אם נשים לב, ההיערכות עליה מדובר בפרק א' היא לקראת כניסה לארץ ולאו דווקא לקראת מלחמה! הנקודה הזו משמעותית, מכיוון שלדעתנו היא העומדת במרכזו של פרק ב', הגולש מהרצף לבירור המתהווה במקביל לו.

אנו מניחים באופן פשוט ולאור המתרחש בהמשך הספר, שמלחמה כנגד יריחו הייתה מובנית בתכנית הכניסה לארץ מראשית, שהאפשרות להיכנס לארץ ולהתיישב בה מבלי שיהיה צורך להילחם לשם כך אינה בגדר סבירה ושיהושע אף לא טרח לקרוא לשלום ליושבי הארץ.

אבל אפשר שפרק ב' כן בוחן את האפשרות הזו ואף למעלה מזה. במקום אחר, בהתייחסותנו לתהליך יציאת מצרים, בחנו את האפשרות שבטרם הנחה הקב"ה את יציאת מצרים למרות פרעה, הוא בחן היתכנות של יציאה ממצרים תוך רתימה של פרעה למהלך, גיבוי ו"מטריה" בינלאומית והעצמה של התהליך כאתגר כלל אנושי. רק לאחר שמאן פרעה לשלח את העם וסירב להצטרף למהלך הא-לוהי ולעמוד בראש המאמץ הבינלאומי, פנה הקב"ה למהלך החילופי אותו אנו מכירים כהיסטורי.

יש להניח שבדומה לאתגר הגדול שהועמד לקהילה הבינלאומית ביציאה ממצרים, בחן הקב"ה אתגר דומה לקראת הכניסה לארץ. אולי המהלך היותר גדול שהיה אמור להתנהל בראשות פרעה והמעצמה הדרומית הוחמץ, אבל יש אפשרות לבצעו במצומצם יותר ע"י יושבי ארץ כנען ובראשות מלך יריחו ותושביה. ידוע היה שיושבי הארץ שמעו על יציאת מצרים שהתרחשה לפני ארבעים שנה. אז, תגובתם הייתה הלם מוחלט וחוסר אונים: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרעך ידמו כאבן". הכוונה הייתה שארבעים השנים שעברו יהיו, כמו עבור עם ישראל שנדד במדבר, תקופת הסתגלות והערכות לכניסה לארץ העתידה להתרחש. התקווה הייתה שעמי כנען לא ישארו נטועים בעמדת הפחד, ההכחשה, ההתעלמות וההתנגדות לעם ישראל אלא יהיו מסוגלים להכשיר עצמם לאתגר גדול יותר של הצטרפות למהלך הא-להי וגיבוי עם ישראל בכניסתו לארצו. הציפיה הייתה שיריחו, העומדת בשער הארץ, תוליך את המהלך הגדול הזה או לפחות תשמש זרז משמעותי להתממשותו. אמנם, בראייה פוליטית ומדינית "מפוכחת" ההיתכנות של אפשרות כזו היא הזוייה לחלוטין וכל המסתמך עליה למעשה הוא חסר אחריות וראיה תבונית כלשהי, אבל רחב והגבעונים יוכיחו שהיא לא הייתה מופרכת לחלוטין. היא פשוט הייתה מעבר ליכולת הנפשית וההנהגתית של מלכי הארץ.

מרגלי יהושע לא נשלחו ליריחו בשביל לאסוף מודיעין מלחמתי והאפשרות שלא להיכנס לארץ דרך יריחו לא עמדה על הפרק. השאלה הייתה רק האם הכניסה תיעשה עם יריחו או למרות יריחו!. לעבר יריחו נשלחו 2 אנשים, כמו משה ואהרן הבאים לפני פרעה בשעתו, על מנת לבחון האם משהו השתנה ביריחו במשך ארבעים השנים שחלפו והאם ישנה היתכנות למהלך הגדול. המרגלים לא נצרכו לפעילות איסוף מודיעין מאומצת. הם נדרשו בעיקר לחוש את הלך הרוח שבעיר ולשקף אותו. אפשר שבהיפוך מוחלט למשה ואהרן, הם לא הלכו ישירות למלך העיר אלא דווקא למקום הכי המוני בעיר (ראה הערת שולים למעלה), לא ניגשו למשא ומתן ושאיפה להשפיע אלא רק לספוג את התחושה הקיימת ולפעול לפיה.

רחב עומדת בחזית הסיפור כיוון שהיא משקפת את שני הצדדים. היא המלמדת את מרגלי יהושע על המצב הכללי בעיר והיא המשקפת את מה שקיווינו שיהיה נחלת הכלל. רחב היא הביטוי והפוטנציאל להתממשות המהלך הגדול. כשחז"ל מספרים לנו שרחב נישאה ליהושע, הם לא מעבירים לנו רק מידע היסטורי רכילותי אלא משקפים את המימוש המאד קטן ופרטי של החזון הגדול. המנהיג המכניס את עם ישראל לארץ מעמיד לצידו ומכניס לביתו את הביטוי לחזון שלא בא לכלל מימוש.

רחב, כמו נח ולוט, הם מאלו שעמדו בודדים מול הלך רוח עוצמתי שאנשים רגילים אינם עומדים בפניו וגם ניסו לבטא אותו. אפשר ששליחי מלך יריחו הגיעו לביתה לא רק בגלל שהיה מודיעין על תנועות המרגלים אלא גם בגלל שידעו את דעותיה ואת טרחתה להפיצם ברשות הרבים. הגמול הא-לוהי שהיא קיבלה, כמו נח ולוט, הוא ההצלה מתוך ההפיכה, תוך היסתתרות במהלכה, והאפשרות להשתלב מאוחר יותר בקרב ישראל.

המרגלים, בסוף פרק ב', חוזרים ליהושע ומוסרים לו את הדיווח המסכם שלהם: "וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". הם מוסרים בדיוק את מה שסיפרה להם רחב. רחב מסרה להם את מה שהם כבר ידעו מלפני ארבעים שנה. למעשה, שום דבר לא השתנה במהלך אותו זמן.

את חוסר השינוי הזה הצבנו בראש דברינו כתמיהה רבתי, אבל למעשה הוא הטרגדיה של המהלך הא-לוהי בפתח הכניסה לארץ.


[1] סיכום הגישה המחקרית הוא ע"פ המובא באנציקלופדיה עולם התנ"ך, יהושע, הוצאת דודזון – עתי, תל אביב 1994.

מודעות פרסומת

פרק ב – רחב ומרגלי יהושע – השאלות

הקדמה

העיון בפרק יוליכנו למסקנה שכל פרשנות והבנה של הכתוב מותנית ומשועבדת להנחות יסוד מקדמיות, איתן ניגש המעיין ללימוד. נקודות מוצא אלו מוליכות את המעיין בכיוון מסויים של הבנת הטקסט, פרשנותו, פיענוח מסריו הדתיים והערכיים והערכה חוזרת של הדמויות והמאורעות עליהן למד.  להבנת פרשה מסויימת יש גם השלכות על הבנת הספר כולו ועל הערכתו, שכן בלימוד נכון יש לבחון את הפרק הנדון גם על רקע המכלול בו הוא מצוי ולנסות להגדיר את טיב היחס ביניהם ומתוך כך מתגבשת גם הערכת הספר כולו, ערכיו ותכניו, מסריו, הנפשות הפועלות בו, המאורעות שבו ומקומו בכלל הטקסט המקראי. כל אלה מתעצבים לפי אותן נקודות  מוצא.

נעיין בספור רחב והמרגלים ומתוכו נגלוש להשלכות.

א.

על פניו, מעלה סיפור מרגלי יהושע מספר תהיות בדרך להבנתו. ראשית, אם נניח שמיקומו הספרותי של הפרק משקף גם את זמנו של הארוע, לא ברורה כל כך מטרת השליחות והתועלת שאמורה להיות בה. מבחינה ספרותית, פרק ב' הוא קיטוע של רצף הפרקים א' וג'.  בעיצומו של פרק א' אנו קוראים: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ" (יהושע א, י – יא). ופרק ג' ממשיך מהלך זה: "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה…" (שם ג, א – ב). בין זה לבין זה נכנס פרק ב'. אמנם ניתן לומר שאין בעיה, שכן ארועי פרק ב' אכן התרחשו בפרק הזמן של אותם שלשת ימים שניתנו לעם. אלא שאז אנו נקלעים לשאלות קשות יותר:

     w       אם ליהושע כבר ברור שהוא הולך להכנס לארץ בעוד שלשה ימים, אז לשם מה הוא שולח את המרגלים?

     w       אם ברור ליהושע שצריך לשלוח מרגלים, אז למה הוא אומר לעם שבעוד שלשה ימים הם יעברו את הירדן?

     w       מנין לו מה תהיה תשובת המרגלים? ואם הוא בטוח בתשובתם, אז למה הוא בכלל שולח אותם?

     w       ומנין לו שהם יחזרו אליו חזרה בטווח של שלשה ימים, עד שהוא מתחייב לעם שבעוד שלשה ימים הם יעברו את הירדן?

     w       ובכלל יש לתמוה על עצם מטרת משלוח המרגלים, הרי רק בפרק א' הקב"ה מבטיחו שיכניס את העם לארץ ומשה רבו מינהו על ייעוד זה, וכי מפקפק הוא בהבטחת ה' שיצליח במהלך הכניסה לארץ?

     w       ואם תאמר שמשימת המרגלים היתה איסוף מודיעין מבצעי לקראת כיבוש יריחו, בכדי לדעת את מבואות העיר ומוצאה ואת חוסן חומתה ומגיניה, וכי היכן ראינו שהמרגלים ביצעו את משימתם[1]?

     w       והיכן בתשובתם ליהושע אתה רואה שהם עונים בכיוון זה?

     w       ולשם מה היה צריך בכלל את ידיעותיהם, אם כל כיבוש יריחו היה ניסי לחלוטין ולממצאיהם אין כל ערך מעשי?

     w       ואם תאמר שיהושע בטח בהצלחת המהלך וגם לא נזקק למודיעין מבצעי ומטרת המרגלים הייתה רק בשביל להעלות את מורל העם לקראת הכניסה עם ידיעות משטח האויב, אתמהה, שכן להתרשמותה של רחב הזונה הוא צריך לאחר הבטחות מפורשות של בורא עולם והדרכת משה רבו?

     w       האם על סף הכניסה לארץ, היה מצבו של העם ירוד כל כך עד שעלה הצורך לעלות לו את המורל ולהגביר בקרבו את המוטיבציה להכנס לארץ?

לסיכום, לשם מה נשלחו המרגלים?

מעבר לכך, אם ננסה להעריך את המסופר בפרק ב' כסיפור ריגול, בפני עצמו וגם במקביל לסיפורי ריגול מקראיים אחרים[2], נמצא שמדובר בכשלון מבצעי מוחלט:

     w       עם בואם ליריחו, אין המרגלים הולכים לסייר בעיר, אינם מטיילים ליד חומות העיר או שעריה, אינם מהלכים בשוק המרכזי כדי לדעת את הלך הרוחות והתחושות ועוד ועוד, אלא מיד "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה" ![3].

     w       גילוי המרגלים ביריחו תכף לבואם שם והגעה למקום מסתורם מעמיד את מילוי משימתם באור נקלה מאד וככשלון בטרם התחלה.

     w       פסיביות מוחלטת מדריכה את המרגלים. רחב מצפינה אותם, מגוננת עליהם, משכיבה אותם לישון, מורידה אותם בעד החלון, מגדירה להם את תוואי בריחתם ואת אורך זמנה ו"מכתיבה" להם את הדו"ח אותו ימסרו ליהושע. כאשר הם מתחילים לפעול ולהגיב אקטיבית, החיזיון נראה מאד שלומיאלי – היא הורידה אותם בעד החלון, הם נמצאים למטה מעבר לחומה, היא נמצאת בחלון ביתה גבוה על החומה, ואז הם פותחים בהרצאה ארוכה ומקיפה על הדרך בה עליה לפעול לכשיכבשו את העיר. והכל מן הסתם בצעקות רמות שגם שכניה ושומרי החומה יכלו לשמוע.

     w       כשהם חוזרים ליהושע, הם בעצם מצטטים את דבריה של רחב ולא אומרים דבר משל עצמם. המעיין בדברי רחב יראה שגם בהם אין כל חידוש ולמעשה יש בהם הד ברור, לאור השוואה, משירת הים – "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם…" (שם ב, ט – יא) לעומת "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, יד – טז). האירוניה מגיעה לשיאה בכך שרחב הזונה מיריחו מעבירה מסר ליהושע מנהיג ישראל שמשמעו: "בעניין מה שרצית לשמוע ממני, עיין לעיל ארבעים שנה בנס קריעת ים סוף ותקבל שם את התשובה". רוצה לומר, לא רק שמרגלי יהושע לא הביאו כל מידע מודיעיני חדש ולא רק שהם מצטטים את דברי אותה אשה אלא מן הדברים משמע שאין כל צורך וערך לעצם שליחת המרגלים.

אז אם כך, מהי מטרת סיפור רחב והמרגלים ומהם מסריו?


[1] שהרי עם בואם ליריחו הלכו מיד לביתה של רחב, באותו לילה ברחו ממנו ושלשה ימים התחבאו בהר במהלך של מנוסה ונסיגה.

[2] מרגלי משה (במדבר, יג), מרגל בני יוסף (שופטים א, כב – כו), מרגלי דוד, שמואל ב' יז, יח – יט) וסיפור המלאכים הנשלחים להוציא את לוט מסדום, שאמנם אינו סיפור ריגול אך יש לו מאפיינים דומים לסיפורנו (בראשית, יט).

[3] האם יעלה על הדעת מחד, .ומאידך האם הכתוב לא מרמז לכך שיש קשר בין הידוע לנו על האשה לבין מטרת בואם לביתה? ייתכן שאפשרות זו היא שהביאה חלק מהפרשנים להבין שהגדרת "זונה" משמעה מלשון לזון, מזינה, מזון, ובמילים אחרות שהיא היתה פונדקאית המנהלת פונדק או בית מרזח. אמנם ראוי לומר שסברא זו קשה וגם חלק מהפרשנים מכירים במגבלותיה, שכן משמעות מילה זו בכל המקרא הוא בהקשר מסויים ואין סיבה לשנותו דווקא פה. עם זאת, אין ספק שניתן לעקור את עוקץ השאלה אם נלך בכיוון זה, ולאו דווקא מצד הפן הדקדוקי לשוני. מי שראה סרטי קולנוע מהז'אנר של מערבוני המערב הפרוע יודע שהמקום המרכזי בעיירה הוא בית המרזח/ הפונדק ושם מתרחשים כל האירועים המרכזיים של המקום, שם זורם כל המידע החשוב על המתרחש במקום ומחוצה לו ולשם מגיע כל הלך ועובר דרך היכול לספר מחדשות העולם. כמובן, שם גם נמצאות הנשים מסוגה של רחב ואליהן מגיעים כל הגברים הנזקקים לשירותיהן. בפועל, בידי אותן נשים מתרכז כל המידע החשוב וזה שאינו חשוב והן מהוות מאגר מידע כולל לכל המתרחש בעיירה, לרכילות, לשמועות ולעובדות. יש להניח שביתה של רחב לא היה רק בית פרטי אלא מעין בית מרזח כמתואר לעיל וכמנהלת שלו לא היה מעמדה החברתי כה נחות, בזוי ונדחק אל שולי החברה. אם הנחתנו נכונה, הרי שמצד מרגלי יהושע, לא היה דבר נבון ומחוכם יותר מאשר ללכת ישירות אל בית רחב, לשבת שם ולשתות, להזמין חדר לשינה, להתמקם ו"למשוך" זמן ובכך לצבור עוד ועוד מידע על המתרחש ביריחו ובארץ כולה. מתוך כך, המידע שמסרה להם רחב הוא המקיף והמהימן ביותר שהיו יכולים להשיג בזמן שהותם שם, שכן כמנהלת המקום, מן הסתם שריכזה אצלה את כל המידע החשוב וידעה גם להעריך אותו. מבחינה זו הליכה לבית רחב היה מעשה מחוכם הרבה יותר מאשר להסתובב בעיר ולשוטט ברחובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: