Posts Tagged ‘ישעיהו’

בעתה אחשנה – הפטרה לשבת ראש חדש

הנבואה החותמת את ספר ישעיהו (ישעיהו סו) שובצה להיקרא בשבת שחל בה ראש חודש בגלל הפסוק שלקראת סיומה: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה' " (סו,כג). כדרכנו, נעיין בנבואה לכשעצמה במקומה ובהקשרה ולאחר מכן בתפקידה כהפטרה. בדרך זו נצרף לנבואה זו את הקודמת לה, ישעיהו סה, שהם, מבחינת התוכן, כיחידה אחת. עוד כדרכנו, באופן טבעי נתייחס ליחידה המסיימת את הספר כחתימה של מהלך הנשזר בספר כולו ונבקש לעמוד על משמעותה.

נקודת המוצא ההיסטורית-רוחנית של נבואת ישעיהו היא שחטאי ירושלים כבדו עד שנתחייב מהלך של חורבן בעם ובארץ ומהלך זה כבר הותנע ויצא לדרך. וכך הוגדר לישעיהו טווח פעולתו עם הקדשתו לנביא: "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה: וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו ו, יא-יב). שאיפת הנבואה היא שהעם יחזור בתשובה ושעונשו יומתק ויימחק, אבל למעשה נבואת ישעיהו בעיקר משרטטת את מאפייני החורבן המתקרב ובא ואת הגאולה שלאחריו. בהקשר זה מציב ישעיהו שני דגמים,

בלב הדגם הראשון עומד ערך "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" לעומת "וישח אדם וישפל איש". דבר זה יחול על כל אדם על פני האדמה ובכך אין יתרון לישראל. החורבן אינו כולל את גלות העם אלא הרשעים נפגעים ואילו הצדיקים מצליחים להסתתר ולשרוד. כמות הצדיקים השורדים תהיה מועטת, כ-10% – "ועוד בה עשיריה", אבל ממנה תצמח הגאולה העתידית ויחזור ויתפתח העם המתוקן, "ושבה והייתה לבער… זרע קדש מצבתה", גאולה זו תבחין בבירור בין צדיקים לרשעים ושכר הראשונים יעוצב לאור עונש האחרונים. העמים כולם יקראו בשם ה', יעלו אל הר ה' בירושלים ומשם תצא תורה ודבר ה' לכל העולם. בתהליך זה יהיה עם ישראל זניח בגלל הכמות הקטנה שתשרוד וגם בגלל שבהקשרי צדיקות ורשעה אין לו יתרון על אחרים.

בדגם השני הכל מועצם יותר, גם החורבן אבל גם הגאולה. דגם זה מתווה חורבן מלא של הארץ ובכללו גלות כל העם לארץ אחרת. גלות זו תאפשר מאוחר יותר התחלה מחדש של הכל. גאולה זו תדגיש את התחדשותו הלאומית של העם כולו. את מאפייני גאולה זו אנו מכירים מהפטרות 'שבע דנחמתא' והם מצויים בעיקר מפרק מ' והלאה וכן בפרקים י – יב. מודגשת בהם שיבה מופלאה של העם לארצו, השתקמותו בארץ, שלטון בית דוד, רווחה כלכלית ושגשוג חברתי ומדיני, וכל זה ללא הבחנה בין צדיק לרשע אלא כמהלך כלל לאומי. בגאולה זו ישתלבו אומות העולם באמצעות עם ישראל ע"י הובלת ישראל לארצו, הושבתו שם, גיבוי בינלאומי להתעצמותו והתעצמות שלהם דרכו ובאמצעותו כעם ה'.

שני דגמי חורבן וגאולה שונים ועצמאיים אלו מפורטים לאורך כל הספר, אך 'בשורה התחתונה' מה רואה ישעיהו כעתיד להתרחש בסוף? באופן מוזר ומעניין אין ישעיהו מכריע ביניהם, אלא מחבר ביניהם ומערבבם. בזאת אנחנו שבים אל היחידה המסיימת של הספר, פרקים סה-סו, ובכללה הפטרתנו. יחידה זו בוללת בתוכה מזה ומזה. יש בה מהדגם הראשון: "כֹּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל: וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָי וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה" (סה, ח-ט), ויש בה גם מהדגם השני: " כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב: כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ: וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה" (סה, יז-יט). וכן הוא גם בהפטרתנו, פרק סו. מחד: "קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו… כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה'… וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה': וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי…". ולעומת זאת הדגם השני: "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ… כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ… כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם".

ישעיהו הגדיר את מועד הגאולה בנבואה: "אני ה' בעתה אחישנה". חז"ל ראו בכך סתירה מיניה וביה ותלו את הפתרון בהיקף הזכות והזכאות של ישראל ולא בהכרעה משמים. אפשר שבהתאם לכך בלל ישעינו את שני הדגמים הנ"ל בחתימת נבואתו על אף הפערים ביניהם כדי שאנחנו נכריע ביניהם. ונהגו להפטיר בזה בראש חדש, לומר לך שכל ראש חודש הוא הזדמנות חדשה להכרעה חדשה באופייה של הגאולה העתידה. כי לפחות ביחס לדגם החורבן, נראה שההכרעה כבר מאחורינו…

מודעות פרסומת

קדוש וברוך – הפטרה לחג שבועות

נהגו בחג השבועות, לאחר קריאת התגלות כבוד ה' אל ישראל בהר סיני, להפטיר מיחזקאל, א וקוראים בנבואה המכונה 'מעשה מרכבה'. בנבואה זו רואה יחזקאל 'מראה א-להים' אותו הוא מעביר בצורה מפורטת. בחזונו הוא רואה ארבע חיות, שלכל אחת מהן ארבע פנים שונות וארבע כנפיים. ואצל החיות נמצאים אופנים, הנישאים לעומתן בלכתן. וממעל לחיות נטוי רקיע ומעליו "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא… מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' " (א, כו-כח). נחלקו התנאים במשנה (מגילה ד, י) בעצם האפשרות להפטיר ב'מעשה מרכבה': "אין מפטירין במרכבה ורבי יהודה מתיר". ואף שדעת האוסר מסתברת, "כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעוה על דברים שאינם מוסיפין להם אלא ספקות" (פי' הרמב"ם שם), הלכה ומנהג כרבי יהודה המתיר. ר' יום-טוב ליפמן הלר, בעל ה'תוספות יו"ט', מבאר שר"י לא חושש לשאלות ההמון ולטעותם לפי שממה נפשך – "אם הוא חכם, יודע שהדברים אלו לב המשכיל לא ישיגם. ושתיקתו יפה מדבורו", ואם 'לאו בר הכי' הוא, מן הסתם יחריש שהרי יודע שלא יענו לשאלותיו ו'אויל מחריש, חכם יֵחַשֶב'. אז לא נדרוש ב'מרכבה', אלא סביבה.

המראה, עליו אנו קוראים בפרק א, הוא רק חלק מאירוע רחב יותר. למעשה, המראה הוא הרקע לנבואת ההקדשה של יחזקאל לנביא (הנמשכת אל תוככי פרק ג'), כפי שהסנה היה רקע לשליחות משה, המלאך והחרב למנהיגות יהושע והסיר והמקל שקד לנבואת ירמיהו. וכאן יש לשאול: מה מאפיין את הרקע לשליחות יחזקאל וכיצד הוא משליך על תוכן, מהות ואופי נבואתו? לצורך תשובה ניעזר בהקדשת ישעיהו לנביא, שגם אצלו 'מראה א-להים' משמש רקע למהלך: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה… וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו, א-ד). השוואת מראות הנביאים מדגישה את ההבדל בין הרקעים. ישעיהו רואה את הקב"ה בזיקה למקום מוגדר, להיכל. הקול הקורא, ואולי יותר מזה תוכן הקריאה, מזעזע את אמות הסיפים של אותו מבנה, בית. יחזקאל, לעומתו, רואה את המראה במרחב הפתוח. הוא רואה את החיות ואת האופנים בתנועתם ובמנוחתם. אל כל כיוון ורוח אליו צריך ללכת, לעברו הם נעים. אין שום מקום מוגדר ומגודר המונע את הליכתם. הם נעים בחלל הפתוח וחסרי זיקה למקום מוגדר. שני הנביאים שומעים במהלך המראה קול קורא. קול הנוגד את הרקע בו הוא נאמר. קול המתווה כיוון למצב הפכי. ישעיהו מתאר: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָ-אוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ו,ג) – פמליה של מעלה מצויה בתוך היכל אבל פונה אל המרחב הפתוח והבלתי מוגדר, "מלא כל הארץ", ומתייחסת אל פן הקדושה, המבטא נבדלות, מרחק, "דודי חמק עבר". יחזקאל, בפסוק האחרון של ההפטרה שנשלף ממקומו בפרק ג', מוּחָזר למקומו מהמרחב אל מקומו בגולה ובתוך כך "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (ג,יב) – פמליה של מעלה מצויה במרחב הפתוח אך שואפת אל עבר המתחם המוגדר, 'המקום'. ההתייחסות היא אל ה'ברוך' שהוא שרוי, מצוי ואימננטי במקום מוגדר כמו הברכה השרויה בעיסה ו"אין הברכה שרויה אלא בדבר…" וכל ברכה 'מותפסת' במשהו פיזי. נוסיף רק, שהיסטורית, ישעיהו מנבא בשעה שהיכל ה' עומד על תילו ואילו יחזקאל עומד בתל אביב על נהר כבר, "עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה". הוספנו וכעת נסכם.

כבר הזכרנו בעיון קודם שאליהו הנביא מהווה קו פרשת מים בימי בית ראשון. ממנו והלאה אנחנו זורמים לעבר החורבן והגלות. ישעיהו רואה את ה' בהיכלו אך הקול כבר מתווה אל עבר המרחב הפתוח, אל מחוץ להיכל, אל גלות השכינה לעבר "מלא כל הארץ כבודו". יחזקאל, כנגדו, נמצא בגלות ובעוד שש שנים גם המקדש יחרב ורוב דלת הארץ ימותו או יוגלו בבל. גם השכינה כבר עזבה את מתחם הר הבית. היא כעת במרחב הפתוח והבלתי מוגדר. אבל הקול שמלווה את יחזקאל בשובו ממראה הנבואה אל הגולה הפיזית מלמד אותו שהכיוון המותווה של השכינה הוא לחזור למקומה המוגדר, להיכל בו יהיה ברוך ה' ממקומו. יחזקאל לא נשלח להחזיר את העם בתשובה או למנוע את חורבן בית ראשון. הוא מודיע את העם את תועבותיהם ומנבא אל עבר הבית השני.. מי שרוצה וישוב בתשובה, יצטרף אל הקב"ה בשיבתו לציון.

את ייעודו כנביא מבטא יחזקאל גם באופן עריכת ספרו. הספר נפתח בשכינה המצויה בגלות ובמרחב הפתוח והוא מסתיים בתיאור חזרת השכינה למקומה בבית המקדש העתידי. גם חלקו השני של ספר שמות פותח בהתגלות ה' מתוך הערפל ומראש הר סיני אל כל העם, כשמגמת הספר אל סופו, אל "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד). ניתנה תורה במדבר, שהוא מקום הפקר לכל, ועתידה להיכנס אל תחום גבולות הארץ. ניתנת תורה בחג 'מתן תורה' כמים לכל, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים", והיא מבקשת אדם, מקום וזמן מוגדרים לשרות בתוכם, כאלה שיחגגו "קבלת תורה".

חג שמח !

"פן… יבין ושב ורפא לו"? – הפטרה לפרשת יתרו

עיקר הפטרתנו, ישעיהו ו', כולל שתי תמונות מרכזיות. האחת, חזון התגלות ה' כש"שרפים עומדים ממעל לו". התגלות, באשר היא, הכוללת מפגש עם האדם, מלווה, בדומה למעמד הר סיני מחד ולכהן גדול הנכנס לקודש הקודשים ביום כיפור מאידך, במיסוך על ידי ענן ובחובת טהרה וכפרה של האדם. לכן בני ישראל מתקדשים בשלושת ימי ההגבלה הקודמים למעמד, לכן הכהן הגדול מכפר בדם קודם מיסוך הקודש בענן הקטורת, ולכן ישעיהו אומר "אוי לי" ונזקק לכפרה לאחר ש"אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת רָאוּ עֵינָי" (ו, ה) התמונה השניה היא נבואת ההקדשה לנביא ושליח לדבר ה',

אמנם, אצל משה רבנו/ ירמיהו/ יחזקאל ההקדשה פותחת ומגדירה את תקופת נבואתם, אך אצל ישעיהו היא מופיעה רק בפרק ו'. במושגים של ימינו, ההקדשה היא כתב מינוי הניתן לאחר סטאז' והכשרה בה הגדיר וגיבש "המועמד לנביאות" את דרכו וייחודו. כך שאת פרק ו' יש לקרוא על רקע וכשיא חמשת הפרקים הקודמים לו. בפרקים אלו ישעיהו הוא נביא זעם לא פחות מירמיהו, הן בשיקוף מצבו הרוחני של העם והן בהצעת הפתרון לכך: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל… (ג"ג: בגלל מעשיכם תהיה) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים: וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם… לוּלֵי ה' צְבָ-אוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ… אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה…שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים… לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָ-אוֹת… וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִך… כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ: וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה" (ישעיהו א), ההקבלה לתיאור שליחות ישעיהו בפרקנו ברורה ומתבקשת. מבחינת ישעיהו, בתחילת דרכו, הפתרון הוא אחד וחד: "בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ: עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל… וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ…. וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ…". למעשה דורש ישעיהו את מה שרצה הקב"ה לעשות לאחר חטא העגל: "…אשמידם/ אכלם ואעשה אתך לגוי גדול". ובתודעה זו הוא מגיע למעמד ההקדשה, בהפטרה.

בחזונו רואה ישעיהו את הקב"ה, כנראה בעקבות חטאי ישראל, בתנועה של עזיבת הארץ: בתחילה ישב על כסא, אח"כ רם (כפועל במשמעות מתרומם מכסאו), ואז נשא (כפועל במשמעות מתנשא ועולה אל מעל ההיכל) עד שרק שוליו מלאים את ההיכל בדרכו לעזוב את הארץ. אז קוראים השרפים "קדוש", במשמעות נבדל ואין ההיכל מקומו אלא השמים כסאו ולמטה רק "מלא כל הארץ כבודו". הכל מבינים שמשמעות עזיבת ה' את הארץ משמעה חורבן וגלות, אבל אף גורם לא מוכן לבטא משמעות נוראית זו בשפתיו. הקב"ה, כביכול, מחפש: "אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ", אבל אף אחד אינו מוכן להיות שליח לדבר חורבן, ורק ישעיהו, כאיש אמת שאינו מוכן לפשרה ולהמעטת כבוד ה' והמשימה תואמת את שעיצב בראשית דרכו, מזדרז, מתיצב, "וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי". שלא כמו משה וירמיהו, הוא אינו מסרב לשליחות ואינו זקוק לדברי עידוד וחיזוק. הוא מתנדב לאמת שאין מי שירימה מן הארץ: כדורש אמת מוחלטת ונוקבת, החשש הגדול ביותר הוא מצב ביניים של "נישט האין נישט העיר" (= לא פה וגם לא שם), דהיינו, שהעם יבין שהמצב בעייתי ויחזור בתשובה חלקית ואז מחד, אי אפשר יהיה להחריב עולם קיים כדי לבנות עולם משובח יותר, ומאידך, העולם הקיים יישאר בבינוניות שלו. לפיכך המטרה מאד ברורה והכרחית: "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". זה נשמע לנו נורא, אבסורדי, הפך ייעוד הנבואה וכדו', אבל זה רק בגלל שאנחנו לא יודעים מהי אמת נוקבת.

קישור ההפטרה לפרשה הוא בהקבלה הפכית. " וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" – הקב"ה בתנועת חבירה למטה למפגש, במיסוך ענן וחרדה, עם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואילו ישעיהו רואה תנועת נטישה למעלה, במיסוך ענן וזעזוע אמות הסיפים, של "קדוש…מלא כל הארץ כבודו".

אבל כל זה מהלך של טרום "קבלת כתב מינוי" ומעמד ההקדשה. מפה והלאה, קורה לישעיהו מה שארע לאליהו מאז עזב הוא את הארץ ועלה השמימה בסערת סוסי אש. בתהליך של שישים פרקים עובר ישעיהו מסע של שינוי תודעתי במהלכו הוא הופך מנביא הזעם הגדול לנביא הנחמה העוצמתי. ב-27 פרקי נחמה יחתום ישעיהו את נבואתו וכשעם ישראל יחפש להפטיר שבע דנחמתא לאחר יום החורבן השנתי, הוא ימצא את מבוקשו בנבואת ישעיהו: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח… וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

…וציוונו על ביעור החמצה – הפטרה לפרשת שמות

בכ-90% מתכני ההפטרות יש התאמה כללית בין המנהגים המרכזיים הנהוגים כיום (תימנים, ספרדים ואשכנזים), גם אם דרך האשכנזים בארוכה והספרדים מקצרים. הפטרת פרשתנו היא ממיעוט ההפטרות בהן כל מנהג הולך בערוץ נפרד. מנהג הספרדים להפטיר השבת בהקדשת ירמיהו לנביא (ירמיה א, א – ב, ג והאטליאנים מקצרים עד א, יט) והדבר מסתבר לאור ההקבלה להקדשת משה והסירוב הראשוני של שניהם למלא את התפקיד. התימנים מתמקדים בתיאור חסד ה' עם ישראל בהוצאתם ממצרים ובעיצובם כעם ועל כן מושכל ומובן מנהגם להפטיר במשל התינוקת האסופית שביחזקאל (טז, א – יד). חריגים בהקשר זה האשכנזים, שבחירתם להפטיר בישעיה כז, ו – כח, יג ולהשלים בכט, כב – כג אינה ברורה ואינה מובנת. ראשית, נבחרה הפטרה מהפרקים הקשים יותר להבנה שבספר ישעיהו. בוודאי לציבור הרחב. שנית, גם ספרותית אין להפטרה מבנה אחיד. לדוגמא: הפסוק הפותח למעשה מסיים נבואה שרובה אינו נקרא. כמו כן, ההפטרה בחלקה הראשון, המסיים את פרק כז, חותמת, בראיית מאקרו, את חטיבת הנבואות הראשונה שבישעיה וחלקה השני פותח חטיבה חדשה. והמשמעותי לנו: מה הקשר בין הפרשה להפטרה, חוץ מההקבלה הלשונית-פורמלית של "…הבאים מצרימה את יעקב" ל"הבאים ישרש יעקב"?

לכן, בעיוננו הפעם לא נבאר את ההפטרה אלא נתמקד בקישורה האשכנזי לפרשה. דהיינו, ברובד הפשט באמת אין קשר מוצדק בין ההפטרה וגבולותיה לפרשה. מאידך, "המקשר האשכנזי" ביקש להציע, בעצם הקישור, מבט פרשני אחר על הפרשה ועל יציאת מצרים ובו נתמקד. בראש וראשונה, יש בסיס לשוני בפשט להקבלה: "הבאים ישרש יעקב… ישראל" לעומת "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", "הכמכת מכהו הכהו" מול "איש מצרי מכה איש עברי", "אם כהרג הרוגיו הורג" על רקע "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת… ויבקש פרעה להרג את משה", "בשלחה תריבנה" לנגד "ואשלחך אל פרעה… אהיה שלחני אליכם… שלח נא ביד תשלחשלח את עמי… משלח בך את…", "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" לצד "וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא…" ועוד. אכן רימוז משמעותי ליציאת מצרים, אך מה תוכנו? מה משמעות ההקבלה? זאת נברר בעזרת ההשוואה הראשונה, שהיא ניגודית במהותה: בני ישראל באים מצרימה עם יעקב, ומאוחר יותר "…פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" וכך הם שוקעים במצרים ובשיעבוד. מנגד, ההפטרה בפתיחתה מציעה תסריט שונה מהמוכר לנו לתהליך זה: "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה" = בני ישראל באים לארץ ישראל, מכים שורש, מעלים ציץ ופרח ומכוחם תמלא הארץ לא אותם אלא תנובה. זוהי לא רק נבואה לעתיד אלא גם תרחיש היסטורי שהיה אמור להתממש ביציאה ממצרים. שישראל יבואו לארצם לא מתוך מלחמה ושרוש אלא מתוך השרשה, צמיחה ופריחה שיעשו טוב לכולם. איך זה היה אמור לקרות? "בְּסַאסְּאָה (- רצף מידת סאה ועוד סאה) בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה" – ריב השורש "ש.ל.ח." – שליחות משה ל"שלח את עמי" שאם לא אשלח מגפותי בקרבך. פרעה אמור היה להיענות לאתגר, לשלח את ישראל ולגבות מעצמתית את בואם לארץ והתיישבותם בה. במקביל, בני ישראל היו צריכים להתעצם מכך "וּבָאוּ… וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" ! ולא בהר הקודש, הר סיני. שוב, נבואה לעתיד אבל רומזת על החמצות העבר. למה הוחמץ החזון? מדוע יציאת מצרים שאנחנו מכירים הייתה אחרת? למה גם פרעה וגם ישראל לא עמדו באתגר? בכך עוסק חלקה השני של ההפטרה: "הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם" (כח, א). גם מבלי להבין כל מילה בנבואה, ניתן להבין שחטא הגאווה עמד בעוכרי ישראל והקישור לפרשה מלמד שגם בעוכרי פרעה. מה העצים את גאוותם? מוצקות הטבע שלרגליהם. הרי שומרון סיפקו כרמים ויין לשכורי אפרים והנילוס הביא את פרעה ל"לי היאור ואני עשיתיני". מהמים נמשה מושיע ומהיין היה ניתן להביא להר הקודש בירושלים, אבל שתי העוצמות תועלו לאפיקים אחרים. גאוות פרעה הביאה לחורבן מצרים, גאוות ישראל ויהודה הביאה גם היא לחורבנם. ישעיהו, בחטיבה הראשונה של נבואותיו וגם בשניה, ממקד ביקורתו בגאוות האדם וטוען שלא למדנו כלום מהחמצת מצרים, ועל כן אםשר שבגאולת העתיד יהיה מעין גאולת העבר, "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיה ב, יז) כמו "ועברתי בארץ מצרים" – אני לא מלאך, אני ולא שרף להכות בבכורי מצרים וע"פ חז"ל גם בארבע חמישיות מישראל.

ההפטרה מתקשרת לפרשה בביאור מה החמצנו, איך חימצנו (וגם פרעה) את ההזדמנות, איזה חמץ צריך לבער ואת סוד הפשטות של המצה.

בין כורש לאברהם – הפטרה לפרשת לך לך

הפטרתנו (ישעיה מ, כז – מא, טז) היא חלק מקובץ נבואות הנחמה הראשון שבספר ישעיהו (פרקים מ – מח). אחד ממאפייני הקובץ הוא שהוא אוגד בתוכו נבואות קצרות או חלקי נבואות שונות, שאינן חוברות זו לזו באופן טבעי, ומקשר ביניהן באופן שאינו תמיד ברור. משמעות הדבר שיש לפנינו שני שלבים: א. כל נבואה נאמרה בפני עצמה, במקום, בזמן ובהקשר המתאימים לה (אם כי באותה תקופה היסטורית כללית), ללא קשר לאחרות. ב. בשלב שני סודרו ואוגדו הנבואות לכלל קובץ אחד ויש להניח שהוטמעה משמעות פרשנית במלאכה ולא הייתה זו רק עריכה טכנית. יש להאיר שהמשמעות החדשה שהוטמעה בשלב השני לא בהכרח הייתה תואמת או קשורה למשמעות הנבואה העצמאית בשלב הראשון.

ניישם ונדגים את דברינו בנבואה שבפרק מא, א – ז ונצטט ממנה מעט: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ: יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא" (מא, ב-ג). מיהו מושא הנבואה? את מי העירו ממזרח ונתנו לפניו מלכים כעפר? בפשט הכתוב ולאור רקע הנבואה, לפיה הנבואה מיועדת לגולי בבל המתמודדים עם האלילות המפותחת שסביבם ומבקשים נחמה ועידוד, מסתבר שאותו מושא בנבואה הוא כורש מלך פרס, ששינה סדרי עולם במפעלו. כך מציעים פרשני פשט, מסורתיים וחדשים, והדברים מסתברים. מטרת הנבואה היא לתאר את עוצמת הקב"ה, כמי ששולט ומנהל את ההיסטוריה האנושית העולמית תוך שינויים גיאופוליטטים עצומים וניוד אימפריות, על פני אפסות הפסילים המנוהלים על ידי עושיהם. זו בחינת הנבואה לכשעצמה, בשלב ראשון. רובד נוסף ואחר של משמעות מקבלת הנבואה והשאלות שלעיל כאשר היא נבחנת על רקע ובהקשר לנבואות קודמות ומאוחרות לה בסדר העריכה הספרותית. מדרשי חז"ל מציעים כמושא הציטוט את אברהם אבינו. הזיהוי אינו משתמע מפשט הנבואה הספציפי, אך אם סוקרים את אגד הנבואות ברצף מבעד לזיהוי המדרשי, ניתן לראות שפשט העריכה משקף את מדרש חז"ל. לדוגמא, מספר נבואות קודם לכן, בפרק מ', ניתן להבחין בהפנייה מרמזת לדיון ה' עם אברהם בענין סדום, בפרשת וירא: "מִי תִּכֵּן אֶת רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ" (מ, יג-יד). האם מדרש חז"ל על אברהם המחפש את בעל הבירה אינו עיבוד מורחב של הפסוק: " שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (מ, כו)? האם הולדת יצחק ועקידתו מרומזת ב" נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה: וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ… וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (מ, כט-לא)? ומאוחר יותר מוזכר במפורש: " וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי… זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (מא, ח) והפסוק " אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי" (מא, י) מקביל במשמעותו לדבר ה' אל אברם במחזה "אל תירא אברם אנכי מגן לך". ולא רחוק הדבר שהכתוב "הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ" (מא, יא-יב) מרמז לפרעה ואבימלך. המעיין ומרחיב יגלה שגם מדרשי חז"ל על אברהם והפסילים מיוסדים על התמודדות נרחבת המתוארת בפרקי נבואה אלו עם מעשה הפסילים ודרכי עבודתם. נמצא שהנבואות לכשעצמן בפשטן פונות אל גולי בבל, מתייחסות לשינוי שהביא עימו כורש מלך פרס, מנבאות על "לך לך" המופנה אליהם מבבל חזרה לארץ ישראל ומבטיחות "אברכה מברכיך ומקללך אאר" אם לא יתמהמהו ויעכבו את פעולתם. מאידך ובמקביל, רצף וסדר הנבואות, ברובד נוסף, מעיר את חז"ל לזהות בפסוקים את אברהם אבינו ולעבד את הפסוקים לסיפור חייו של אברהם בבבל. על רובד, מדרשי – פשטי זה מבוסס הקישור שנעשה בין ההפטרה לפרשתנו.

ומילה אחרונה: כשהרמב"ן מציב את האמירה "מעשה אבות סימן לבנים", הוא לא ממציא אידיאולוגיה. הוא פשוט מחבר לאחד את שני הרבדים השונים שבפשט הכתוב. וזה יופייה של שיטת הרבדים.

"כי מי נח זאת לי" – הפטרה לפרשת נח

את הפטרתנו (ישעיהו נד, א – י) פגשנו כבר כהפטרת "כי תצא", והרחבנו שם בעיקרה. קישורה לפרשת נח מבוסס בעיקר על שני פסוקיה האחרונים המהווים נבואה בפני עצמה: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה' (נד, ט-י). הווי אומר: כפי שנשבעתי בימי נח שלא אשוב ואשחית את האדמה ועמדתי בשבועתי, כך נשבעתי לא לשוב ולגעור ולקצוף עלייך ואעמוד בכך.  ההיקש נראה לכאורה בהיר ופשוט, אך דומה שיש לעיין בו. מההשוואה משמע שהקב"ה לא יחזור שנית על מעשה שכבר עשה. ויש לשאול: למי הנבואה מיועדת ומה משמעותה? אם הכוונה למעשה חורבן בית ראשון ולגלות בבל והנבואה מיועדת לגולי בבל ומבטיחם הקב"ה שלא יעשה זאת שנית, הרי שלא רק שהיה חורבן שני אלא הוא והגלות שאחריו היו הרבה יותר גרועים מהפעם הראשונה? ואם זו נבואה המיועדת לעתיד לבא, וכי ההבטחה היא שלאחר הגאולה השלימה הקב"ה לא יחזור ויחריב את מקדשו בגלל עוונות ישראל? וכי מה ערך הגאולה העתידית אם לאחריה ישראל עוד חוזרים לחטוא עד כדי שראוי להשיבה אחור? גם הפסוק השני של הנבואה אינו מסייע, כיוון שלא ברורה משמעות החסד, ברית השלום והרחמים המוזכרים וקישורם לראשית הנבואה.

להבנתנו נסתייע ב"סמיכות הפרשיות" לנבואה הקודמת שבהפטרה (פסוקים ד -ח), ורומז לקישור הסיום הדומה שבשתי הנבואות: "… אמר גאלך ה'… אמר מרחמך ה' ". גם שם מדובר על קצף מחד, ומאידך על רחמים וחסד עולם: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ" (נד, ז-ח). פה מבואר הקצף כהסתרת פנים ובמקביל לו עזיבת ה' את ישראל. כיוון זה מתעצם מהפסוקים הקודמים, מהם משמע שיותר מכל פורענויות החורבן, המכה הכי כואבת שניחתה על ישראל הייתה התחושה ש"עזב א-להים את הארץ" ואותנו נטש. במידה מסויימת הקב"ה לא מכחיש זאת: " כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ". הגאולה אמורה לשנות את "בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ… וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ" שהם תולדת הבדידות ותחושת הנטישה. בדומה לכך מצאנו בסמוך "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ואין הצהרה גדולה יותר לכך מפתיחת מגילת איכה ב"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה…".

מכאן נחזור לנבואה בה פתחנו. משמע ש"מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ" האקטיביים, דהיינו החורבן והגלות, הם למעשה הסתרת פנים ועזיבה של רגע קטן מצד הקב"ה. לפי זה, שבועת ה' לישראל, המופנית אל גולי בבל, אינה שלא יהיה עוד חורבן וגלות, אלא שגם אם יהיו כאלו, הם לא יתרחשו מתוך עזיבת ה' את ישראל אלא למרות שהקב"ה נשאר בתוך ישראל "ובצרתם לו צר". זהו "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט", גם אם החורבן והגלות הפיזיים יהיו קשים מאד.

"אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי…" – בהיקש זה בא המבול בתפקיד מלמד, אך נמצא הוא למד. מהשוואת האירועים נלמד שגם המבול בימי נח ., על אף ההיגדים האקטיביים של מחייה והשחתת כל הארץ, אינו אלא "גירוש עצמי" של הקב"ה את עצמו מהעולם והותרת העולם לבדו למשך רגע קטן. זה הספיק בשביל מבול שלם…

מכאן ששבועת ה' לאחר המבול "מעבר מי נח עוד על הארץ" היא שבועה שלא ישוב ויגרש עצמו מן הארץ. ועל כך ניתנה אות: "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית ט, יד-טו). אם להט החרב המתהפכת באה לבסס את גירוש האדם מגן עדן, באה הקשת ההפוכה למנוע "גירוש" ה' את עצמו מן העולם.

 

"לפקח עינים" – הפטרה לפרשת בראשית

שנה חדשה. התחלה חדשה.. הזדמנות למבט על, לפני הכניסה לפרטים.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא… וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, א; לא). בכך נפתח ספר בראשית, נפתחת התורה כולה, נפתח הרצף ההיסטורי הנבואי עד סוף ספר מלכים/ דברי הימים. הבה ונראה: כיצד מסתיימות כל ההתחלות הללו? ספר בראשית מתאר את התפתחות החזון: "לך לך… אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול". הספר מסתיים בכיוון שונה לחלוטין: "וימת יוסף וכל אחיו… ויישם בארון במצרים". יש המשך, אבל הוא לא חלק מספר בראשית. התורה זורמת, היסטורית ורעיונית, עם משה לכיוון כניסת עם ישראל לארצו. התורה מסתיימת במות משה ומחוץ לארץ ישראל. יש המשך, אבל הוא כבר לא בתורה. הרצף הנבואי ההיסטורי מכוון לישיבת ישראל בארצו, מונהג בדרך התורה על ידי מנהיגו/ מלכו. הרצף הנבואי ההיסטורי מסתיים בגלות כעונש, ללא מקדש וללא מלך. יש המשך, אבל הוא כבר לא בתורה ובנביאים. אילו רק ספר בראשית הסתיים בסוף שמות, והתורה בסוף יהושע והנביאים כללו את ספר עזרא או מקבים. אבל לא. להלן, לא נדון ב"למה זה כך?", אלא בעצם התופעה.

את הקשר בין הפרשה להפטרה (עשעיהו מב, ה – כא . ויש המרחיבים מלפנים ומאחור) ניתן למצות בהקבלה לפתיחה או לסיום. הסיום מעביר מסר מאד נקודתי, המקביל לפתיחת התורה:: "כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה " (מג, י). פתיחת ההפטרה מרחיבה, ומקבילה לרצף המסר של התורה כולה: "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ… וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם:" (מב, ה-ו). אבל דומה שמרכז ההפטרה נותן מסר לכל הרצף הנבואי המובע בפי נביאיו. לביאור היגד זה נקדים מילות רקע לנבואה שבהפטרה.

ההפטרה כוללת מספר נבואות קצרות שהם חלק מפרקי הנחמה שבספר ישעיהו (פרקים מ – סו). נבואות אלו מיועדות לגולי בבל ומנסות להלהיב אותם מחדש לקריאת "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך". אבל שלא כאברהם אבינו, אין הם מזדרזים להשכים בבוקר, לחבוש את החמור וללכת אל המקום אשר אמר להם הא-להים. התנהגותם מגובה בכל הטענות ההגיוניות והריאליות למה אסור לעזוב את בבל ולעלות אל ארץ ישראל. ריאלית, הם צדקו. מעשית, תורת בבל עיצבה הרבה מתורת ארץ ישראל. היסטורית, התלמוד הבבלי דחק את התלמוד הירושלמי. אבל רוחנית, הפסדנו את הגאולה השלימה. הם ראו נכוחה, אך לא ראו הכל.. מרכז ההפטרה חוזר ומדגיש את העיוורים,החרשים ואת הצורך לרפא אותם. אין הכוונה לפגועים פיזית אלא דווקא ללקויים רוחנית. אלה הבטוחים שהם רואים את המציאות נכוחה ושהפרשנות שלהם כותבת מראש את האמור לקרות. אליהם נשלח הנביא: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (מב, ז). אפשר שהם יחפצו להישאר בעלי מומים ואז ייעשה הדבר בעל כרחם: "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר" (מב, טז) . וכשזה יקרה בפועל, ישוב הנביא ויפנה אל העם: "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת" (מב, יח), ועדיין אפשר ש"רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע:" (מב, כ). הם ראו נכוחה, ועדיין הוגדרו עיוורים.

עוגן ההפטרה בפרשה הוא לאו דווקא סיפור בריאת העולם אלא חטא האשה והאדם בגן עדן. הם אכלו מהעץ לא בגלל חלישות הדעת או כניעה לתאוות היצר. הם היו בטוחים שהם עושים את הדבר הכי נכון וראוי להבנתם. הם ציפו ל"וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים", אבל קיבלו לבסוף: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", וכן: "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי…". צאצאיהם הם העיוורים והחרשים, שראו ושמעו אל נכון, אך לא את המכלול.

פרשת בראשית פותחת מהלכים המסתיימים, במסגרתם, אחרת ממה שרצינו והערכנו. בעזרת הכלים שלרשותנו ראינו נכוחה את התחום במסגרת. ההפטרה באה להדגיש שלא ראינו את המכלול. שיש המשך, אחר ומשלים, אך לא במסגרת שלנו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: