Posts Tagged ‘מהר"ל מפראג’

הגהות המהר"ל מפראג לטור יורה דעה – סקירה ביבליוגרפית

רשומה זו היא חלק ממאמר שפורסם כתב העת "עלי ספר":

גזבר גדי, "הגהות המהר"ל מפראג על ספר ה"טורים", עלי ספר כב (טבת תשע"ב), עמ' 28 – 47

עיון ביבליוגרפי[1]

גדי גזבר

א. רקע.

בי"ח אלול תשס"ט מלאו 400 שנה לפטירת ר' יהודה ליוואי בן בצלאל, המהר"ל מפראג. על תאריך זה אין חולק כיוון שהוא רשום מפורשות על מצבת המהר"ל בבית הקברות היהודי העתיק של פראג[2]. על אף מאות השנים שחלפו מאז ימי המהר"ל, רק במאת השנים האחרונות התעצם והועמק העיון במהר"ל ובספרותו. נחקרה ונדונה הביוגרפיה שלו, כתביו המצויים בידינו הוצאו לאור, מי מהם לראשונה ומי מהם מחדש, ומשנתו ההגותית והפילוסופית הינה בסיס ללימוד ומחקר במוסדות שונים.

לעומת זאת, עדנה פחותה בהרבה נחלה ספרותו ההלכתית של המהר"ל ופרשונתו לתלמוד, על אף שממכלול הנתונים שבידינו עולה שהמהר"ל שלח ידו ברוב סוגות הכתיבה ההלכתית והפרשנית שהיו מקובלות בזמנו – שאלות ותשובות, הגהות לספרי פוסקים וחידושים לתלמוד. הסיבה המרכזית לחסרון זה היא שלמרות רוחב היצירה, חלקה הגדול לא שרד. שמונים שנה לאחר פטירת המהר"ל, בשנת תמ"ט (1689), פרצה שריפה גדולה בפראג שכילתה גם כתבי יד רבים של המהר"ל, ובתוכם רוב מוחלט של כתביו בהלכה ופרשנותו לתלמוד[3]. כיום, מצוי בידנו אך מעט מכל סוגה הלכתית או פרשנית שבמסגרתה יצר המהר"ל[4].

ככל הנראה, המהר"ל כתב הגהות על כל ארבעת חלקי הטור, כפי המשתמע מדברי צאצאו, בסיום העתקת חידושי המהר"ל לטור יו"ד: "ואם יגזור השם בחיי אבאר ואעתיק השלשה טורים אשר עדיין לא נתנו להכתב"[5]. כתב היד המוזכר, לטור יו"ד, כולל ביאור משלו לטור והעתקה של חידושי זקינו, ונראה שכך תכנן גם לערוך את החידושים לשאר חלקי הטור. אף שלא ברור אם ההיגד "שלא נתנו להכתב", מתייחס לביאורים שלו, לחידושי זקינו או לשניהם כאחד. מכל מקום משמע, שחידושי המהר"ל לאותם שלשת חלקי הטור כבר קיימים.

במקור הבא נצביע על ציטוט אפשרי מהגהות המהר"ל לטור אורח חיים, המובא בהקשרו של הדיון אם צריך לנפץ חוטי ציצית לשמה –

מובא בבית יוסף או"ח, יא:

"כתוב במרדכי (סי' תתקנ) בשם מהר"ם שיש להחמיר לנפץ הצמר של ציצית לשמה ולא ידעתי למה מאחר שלא אמרו בגמרא אלא בעינן טויה לשמה מנין לו להחמיר בלא ראיה ושום אחד מהפוסקים לא כתב כן ולא ראינו מי שחשש לכך".

על תמיהת הב"י מובא בדרישה שם, ס"ק א:

"ואני ראיתי כתוב בשם מהר"ל מפראג זה לשונו ונראה לי משום דכתוב גדילים תעשה לא תלבש שעטנז ודרשינן סמוכים משעטנז תעשה גדילים ושעטנז בכללו שוע טווי ונוז ושוע היינו ניפוץ ולפיכך מצריך גם כן שוע לשמה ואדרבה תימה לי על מהר"ם למה לא פסל גם כן בדיעבד בניפוץ כמו בטיווי ואפשר לומר דניפוץ אינו רק הסרת פסולת הצמר ואינו מעשה בגוף לפיכך כשר בדיעבד דלא הקפידה תורה על גדילים תעשה אלא מה שממנו עיקר עשיית הגדילים דהיינו הטיווי ומכל מקום החמיר מהר"ם כיון שסוף סוף כתיב שעטנז עכ"ל".

מסוגת ההגהות על ספרי פוסקים הוצאו לאור, תוך ייחוס למהר"ל, הגהות על טור יורה דעה והגהות על טור אבן העזר. במאמרנו זה נבקש לבחון את בסיס הייחוסים, ולמעשה, נערער על השני לצד אישושו של הראשון.


ב. ההגהות על טור יורה דעה.

חידושי המהר"ל לטור יורה דעה נכתבו, ככל הנראה, בעת שבתו בפראג וזאת ע"פ עדותו בסי' רעט: "וכן הנהגתי פה פראג". דבריו בסי' רמד, ד"ה "ואין", מסייעים להנחה שמדובר בישיבתו הראשונה בפראג ובטווח השנים של"ח – שמ"ד  (1578 – 1584), שכן המהר"ל מעיד שם: "וכבר נשאלתי ע"ז והשבתי בזה ועיין חבורנו שנקרא שמו בישראל[6] גור אריה דף קצ"ט כי שם מקומו". משמע שהחידושים נכתבו לאחר הדפסת ספרו "גור אריה" עה"ת[7], שהודפס בפראג בשל"ח (1578). מההגדרה "חבורנו שנקרא שמו בישראל…" משמע שמדובר בחבור חדש שטרם נודע לצבור הרחב ויש צורך להציגו. המהר"ל יצא מפראג לפוזנא בשנת שמ"ד (1584), כך שטווח הזמן מצטמצם לשנים של"ח – שמ"ד  (1578-84). עם זאת, יש לסייג ולהזהר בקביעה כוללנית זו לגבי החידושים, שכן אין מוקדם ומאוחר בכתיבת המהר"ל[8].

חידושי המהר"ל מפראג על טור יורה דעה נמצאים לפנינו כיום במספר מקורות. ניתן לחלק אותם לשלש קבוצות:

  1. חידושי המהר"ל שבכתבי יד
    כת"י 740 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 740 (ס' F20277), דפים 110א – 114א.
    כת"י 728 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 728 (ס' F20954), דפים 109א – 140ב.
    כת"י ורשה = כת"י ורשה, המכון להסטוריה יהודית, 484 (סרט F30175), דפים 31א – 57ב.
  2. חידושים בכת"י מצאצא המהר"ל:
    כת"י 752 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 752 (סרט F20289), דפים: 1א – 50א.
  3. מקורות בדפוס
    זולצבאך תקל"ה (1775);
    זאלקווא תר"א (1841);
    בתוך ארבעה טורים, הוצ' אל המקורות, תשט"ו – תשי"ח (1955 – 1958).

החלוקה לקבוצות היא ביסודה ע"פ טיב ואיכות המקורות. בדיעבד יש לחלוקה זו גם מאפיינים חיצוניים.

1. חידושי המהר"ל שבכתבי יד.

בהגדרה זו נכללים שלשה כתבי יד, שניתן להתייחס אליהם כקבוצה אחת. שלושת כתבי היד זהים כמעט לחלוטין בסגנון ובנוסח וכן בהוספות ובהחסרות שבהם. במידה רבה של סבירות ניתן להצביע על יחסי מקור והעתק ביניהם, וכפי שיפורט להלן.

שייכותו של נוסח החידושים המצוי בכתבי היד לכתיבתו המקורית של המהר"ל, נתמכת מתוך השוואה למקורות האחרים.

ראשית, השוואת כתבי היד למקור 2, כת"י 752 – כתב יד שנכתב ע"י צאצא המהר"ל והמצטט מדברי זקינו, מצביעה על זהות כמעט מוחלטת בין הנוסחים. אמנם, עם כמה שינויים מעטים, אך מהשוואת המצוי בשני כתבי היד עולה דמיון ברור. התמיכה הבאה מכת"י 752 היא משמעותית משתי סיבות: א. עצם היותו מקור מקביל נוסף. ב. איכותו כמקור ראשוני, כפי שיפורט בעמוד הבא.

שנית, השוואה לנוסח המודפס מעלה שבכתבי היד מצוי נוסח ברור ומדוייק יותר. להלן, בדברינו על החידושים המודפסים, נצביע על נוסח לקוי, שגיאות, רצף לא ברור לעיתים וטעויות העתקה. מול אלו, תודגש הבהירות הקיימת בכתבי היד.

בכתבי היד, כמו במקורות המודפסים, נוספו לחידושים הגהות מכתיבת ידו של אדם אחר. מחד, אין אלו ההגהות המצויות במודפסים, ומאידך, אין הגהות אלו מצויות בכת"י 752, כך שהן ייחודיות לקבוצה המוגדרת "חידושי המהר"ל שבכתבי היד" ומצביעות על קשר בין פרטי הקבוצה. הגהות אלו פותחות ב"הגה", לעיתים מסיימות ב"עכ"ה" וניתן למצוא גם את הפתיח "ול"נ…"[9].

במסגרת קבוצה זו כלולים שלשה קבצים: כת"י 740, כת"י ורשה וכת"י 728.

כת"י 740 – כת"י חלקי, הנקטע בחלקו הראשון – באמצעו של סי' לה, ד"ה "שאם נמצאת הוורד", במילים "שלא בדרי דאוני". כאמור, נוסח כת"י זה זהה לנוסח שני כתבי היד האחרים. אך בגלל הקיטוע בכתה"י קשה להגדיר את היחס בינו לבין שני האחרים. מחד, הגהה שנוספה לחידושים בסי' ד', ד"ה אפילו שותפו, מצויה גם בו ומלמדת על שייכותו לקבוצה.  מאידך, ההגהה שנוספה בסי' כח, ד"ה "מאן דשחט"[10], אינה מצויה בו. הגהה זו, ע"פ תוכנה, קשה להכריע אם היא מהמהר"ל או מאדם אחר. עם זאת, יש להניח שכת"י זה הוא העתקה ממקור אחר, שכן ההגהה שבסי' ד' אינה כתובה כתוספת בשולי הדף, כדבר המעיד שפה לראשונה נכתבה ההגהה, אלא מצויה בתוך רצף הכתיבה של כתה"י, אם כי בכיתוב מעט קטן יותר, כלומר כותב כתה"י, המעתיק, כבר ערך ושילב את התוספת כחלק מהחידושים.

סיוע לכך שכתה"י הינו העתק ניתן לשאוב מהנתונים הבאים. כתב היד, המכיל 127 דפים, הוא אוסף קבצים מחמשה חכמים:

בראשונה מופיע קובץ מיעקב יצחק בן שלום מליסא. הקובץ כולל 96 דפים ומהווה כ-75% מכלל כתה"י. בקובץ הגהות "על שולחן ערוך ולבוש לחלקים יורה דעה ואבן העזר". יש להעיר שחלק "הלבוש" על יורה דעה, לבוש עטרת זהב, הודפס לראשונה בקראקא שנ"ד, והחלק על אבן העזר, לבוש בוץ וארגמן, נדפס שם בשנ"ט. נמצא שחלק זה של כתב היד לא נכתב לפני שנת שנ"ט, 1599.

 ב-25 הדפים הבאים מופיעים לסירוגין חידושים מ-–

ר' נתן ב"ר שמשון שפירא (נפטר: של"ח, 1578. אל שמו צורפה התוספת "זצ"ל".),

המהרש"ל (נפטר: של"ג, 1573),

והמהר"ל (נפטר: שס"ט, 1609. אל שמו מצורפת הברכה לחיים "נר"ו").

לשני הדפים האחרונים נוספו, מאת ר' משה בן נתן שפירא, הערות על החיבור "שפתי כהן" (שפורסם לראשונה בקראקא רק בשנת ת"ו, 1646)

ניתן א"כ להציע שתי אפשרויות:

  1. עיקרו של כתב היד, מלבד      שני הדפים האחרונים, נכתב בין השנים שנ"ט – שס"ט (1599 – 1609). לכתב      היד נוספו שני הדפים האחרונים רק לאחר כ-40 שנה.
  2. כל כתה"י שלפנינו      נכתב לאחר 1646 והוא העתק ממקור אחר שגובש בין השנים שהוזכרו לעיל. לפי זה,      הכיתוב "חדושי מהגאון מורי’ מ’ יהודה ליווא מפראג נר"ו" הועתק      מן המקור ע"י סופר כת"י זה כמו שהוא ומבלי לעדכנו.

הנטייה לאפשרות 2 מקבלת חיזוק מהערכתנו לעיל, ביחס לחידושי המהר"ל, שאין הם כתיבת מקור אלא העתק.

אם נכונה נטייתנו, אמנם אחרנו את מועד כתיבת כת"י זה, אך מאידך, אם נגלה את המקור ממנו הוא הועתק, נוכל לדעת שאותו מקור עצמו נכתב עוד בחיי המהר"ל ויש בכך בכדי להעיד על טיבו.

 

כת"י ורשה וכת"י 728 – מעיון בשני כתבי היד מסתבר לומר שיש ביניהם יחס של מקור (= כת"י ורשה) והעתק (= כת"י 728). הדבר מתבקש ממספר נתונים:

א.     בתחילה נתייחס לכך שכת"י 728, לכשעצמו, הוא העתק ולא מקור. זאת נלמד מ"דילוג הדומות" המצוי בסי' שלא, ד"ה "ומפריש תרומה גדולה": "כיון שמעשר ראשון מותר זר להנות ממנו כדלעיל לכן מעכב לעצמו ותרומת מעשר שאינו רשאי להנות ממנו…". בכת"י ורשה, 752  ובמודפסים ההמשך הוא לפי הענין. ב728,  התבלבל המעתיק מהמילים הדומות וחזר וכתב בהמשך: "כדלעיל לכן מעכב לעצמו". אח"כ ראה שטעה ומתח קו למחיקה על המילים. משמע שכתיבתו נעשתה מתוך כת"י אחר שהיה לפניו.

ב.      מעבר לנ"ל, צויין כבר שכתבי היד מכילים, מלבד חידושי המהר"ל, גם הגהות מכתיבת יד אדם אחר ומיקומם פורט לעיל. בכל ההגהות הללו חוזרת אותה תופעה: בכת"י ורשה ההגהה הנוספת כתובה בשולי הדף, אם בצד ואם למטה, במנותק מרצף כתיבת חידושי המהר"ל. נראה שכת"י ורשה הוא הגליון בו עיין המגיה בחידושי המהר"ל ועליו כתב את הגהותיו בשוליים. בכת"י 728 נמצאות אמנם כל ההגהות, אלא ששם הם כתובות בגוף הגליון, במהלך רצף הכתיבה, ומתקבל על הדעת שסופר כתה"י עימד, ערך ושילב את ההגהות בצורה אסטתית ויפה ברצף הגליון.

ג.      על אף זהות הנוסחים שבין שני כתבי היד המדוברים, מצויים מספר מקומות שיש בהם הבדלים ועיון בהם יוכל לסייע להנחתנו:
1.    באחד המקומות ישנה טעות בכת"י 728 שניתן להסבירה ע"י ההנחה שהוא הועתק מכת"י ורשה. בסי' מח, בסוף ד"ה "ואם עבר המחט" יש 10 מילים המצויות בכל המקורות המקבילים, אך חסרות בכת"י 728., ע"פ הרצף הענייני, הימצאות המילים מסתברת יותר מחסרונן. להלן המשפט, כשהמילים המודגשות הן המילים החסרות בכת"י 728: "…וע"כ אמר דלכתחילה בודקין בשניהם אחר קורט דם ודינם שוה אבל בדיעבד כשהודחו הם מחולקים בדינם כדפירוש.". את החסרון התמוה ניתן להסביר כדלקמן: בכת"י ורשא המילים "וע"כ אמר" מסיימות שורה, השורה הבאה פותחת במילה "לכתחילה" ומסיימת ב"בדיעבד" והשורה שאחריה פותחת במילים "כשהודחו הם". דהיינו כל הקטע החסר בכת"י 728 מהוה שורה שלימה בכת"י ורשא. הסבר אפשרי הוא שכת"י 728 הועתק מכת"י ורשה ובמקום זה המעתיק דלג על שורה שלימה ועבר מסוף שורה אחת לתחילת השורה השניה שאחריה וכך נוצר החסרון הלא מובן.
2.    בכת"י ורשה, בסי' פו, בתחילת ד"ה "אם היא בקליפתה" כפל הסופר משפט כתוצאה ממילים דומות. וכך כתב: "פי' משום דמיא בעלמא נפיק מיני' ואין כח ביד המים להתבלע תוך האחרות הבלתי קלופוה ג"כ אבל אם הטמאה קלופה אז כל גוף טעם הביצה נפיק מני'…", וחזר וכתב את המשפט "ואין כח ביד המים… הביצה נפיק מיני'" וכו'. לאחר מכן הוא שם לב לכפילות המוטעית והכניס את המשפט המיותר למסגרת של כעין סוגריים לסימון מחיקה[11]. סופר כת"י 728, שכנראה העתיק מכת"י ורשה, כתב את הטקסט ברצף, לא הבחין בכפילות וכתב גם את המשפט המיותר. לא זו בלבד, המעתיק הגדיל והשמיט את סימון הכפילות שבכת"י ורשא וכך נמצא שבכת"י זה הכל כתוב ברצף אחד ללא כל סימן היכר.
3. נתון ברור יותר מצאנו בסי' קסד, ד"ה "ולא אמר מעכשיו". גם שם שגה[12] סופר כת"י ורשה במקום כלשהו, זיהה את טעותו וסימן אותה. במקרה זה הועתקה בכת"י 728 הטעות אבל גם הסימון שלה.

אם דברינו נכונים, שכת"י 728 הועתק מכת"י ורשה, נוכל לשבח את הסופר שהשגיח בסימן מחיקה על מילה בסי' קסט והחסירה בהעתקתו[13].

סוף דבר, מסתבר לומר שהחידושים שבכת"י 728 הינם העתקה ישירה מכת"י ורשה. עם זאת יש לציין שמצאנו ב728 הגהה שאינה מצויה במקורות האחרים וזאת בסי' כג, ד"ה "ובעוף כדי שיגביה" ומצויינת בפתיח: "הגה…". אמנם, אין זו הגהה מהמהר"ל, שכן מתוכנה משתמעת התייחסות של מגיה לדברי המהר"ל: "אבל מה שתירץ הוא לעיל" וכנראה שהיא הגהה מאוחרת לכתה"י המקורי. כמו"כ טעה ב728 בשני מקומות: בסי' שלא, בסוף ד"ה "ואין תורמין" כתוב: "ומכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן לאו". ואילו ב728 כתב: "ומכלל לאו הן" ; בסי' קס, ד"ה "גם הרמב"ם כתב" התייחס למובאה בשם הרמב"ן כשהיא בשם הרמב"ם.

בנוסף לאיכות החידושים שבכתבי היד לעומת אלו שבמודפסים, כמובא לעיל, יש עוד ייחוד למקורות שבכתבי היד, כולל כת"י 752, והוא תוספת 4 הגהות על סימנים שבסוף חלק יו"ד. החידושים המודפסים מסתיימים בסי' שצ וההגהות שנוספו בכתבי היד הן על הסימנים שאח"כ. הגהות אלו משמעותיות לענייננו לא רק בגלל עצם היותן אלא בעיקר בגלל התוכן המחקרי שנפיק מהם, והדברים יידונו בהמשך.

3. כת"י 752 –כת"י מצאצא המהר"ל.

כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר 752, בכללו, מכיל שלשה קבצי חידושים משלשה חכמים שונים:

  1. דפים 1א-50א: חידושים על טור יו"ד מהמהר"ל.
  2. דפים 51א-224א: חדושים על הטור מהמהרש"ל.
  3. דפים 225א-241ב: חידושים למסכת עירובין מר' יוסף בן מתתיהו דלקרוט.

ראוי לציין כי שלושת החיבורים נכתבו בידי שלשה כותבים שונים, ואין קשר בין חלקי כתב היד.

כאמור, חידושי המהר"ל נפרשים על 50 דף, כשבסופם מצוי קולופון, שממנו אנו למדים על הכותב ועל הכתב:

"בראותי מעלת הביאור הלז ויקר תפארת גדולתו… נזדרזתי אני להעתיקם ולהעלותם על הכתב כפי מה אשר קבלתי מפי זקיני מהר"ר יהודא ליוא נר"ו הגאון הנרמז בכל מקום (= בכתב יד זה) כאמ"ז מהרי"ל… ואם יגזר השם בחיי אבאר ואעתיק השלשה טורים אשר עדיין לא נתנו להכתב והיתה השלמתו היום יום ד' י"ג אב שנ"ה לפ"ק".

מכאן עולה שבשנת שנ"ה היו בידי המהר"ל הגהות שכתב על כל ארבעת חלקי הטור והם טרם "הועלו על הכתב/ ניתנו להכתב". צאצאו התחיל את מלאכת ההעתקה מטור יו"ד, מתוך שאיפה להשלים את המלאכה על כל הטורים, אך אין בידנו ידיעה האם המלאכה הושלמה וגם אין לנו מקור אחר לחדושים על הטורים האחרים[14].

מן המובאה לעיל ניתן להבין שבגוף כתה"י נמצא את חידושי המהר"ל ברצף, כפי המצוי בכתבי היד האחרים. כך משתמע גם ממקום אחר בקולופון: "ומעט מזעיר הוספתי אני מדעתי להודיע דבריו שהוא אחר ציינתי עכ"ל אמ"ז מהרי"ל". אלא שאותו "מעט מזעיר" הפך להיות חלק מרכזי בכתב היד. בסיס כתה"י הוא אכן העתקת חידושי המהר"ל ומובאים בו כל ההגהות המוכרות לנו ממקורות אחרים, עם זאת ברוב הפעמים יש הקדמה לדברי המהר"ל או תגובה להם ולעיתים ההתייחסות ארוכה מהציטוט. חלק מההגהות אף עצמאיות לחלוטין, דהיינו כל ההגהה משל המעתיק, ואינן בהקשר לדברי המהר"ל או שהן מתייחסות לנושא שהמהר"ל לא דן בו כלל. נמצא שיש לפנינו מעין הגהות צאצא המהר"ל על חידושי זקינו ועל הטור וב"י.

לאור זאת, ערכו של כתב היד מתבטא בשני מישורים:

א.     בהצעת חידושי המהר"ל לטור יו"ד, תוך עדות ישירה על מהימנותם.

ב.      בהתייחסויותיו השונות של הצאצא לדברי זקינו ובהערותיו עליהם. עדויות עקיפות אלו תורמות משמעותית גם לפן ההיסטורי והביבליוגרפי וגם למחקר התלמודי.

בגלל אופיו של כתב היד ותרומתו, קיבל כת"י זה התייחסות נפרדת מכתבי היד האחרים, על אף שנוסח דברי המהר"ל זהה כמעט[15] לחלוטין בשני המקורות ויש בכל אחד מהם גיבוי לערכו של השני.

מיהו מעתיק החידושים, בעל כתה"י?

המעתיק מזכיר את אביו חמש פעמים בגוף כתב היד: בדף 11, א, בשורה האחרונה ציין: "בקונטרס א' בכתיבת יד א"א הגאון מוהר"ן מצאתי כתוב ז"ל…" וכן הוא בדף 12, ב, בתחילת הגהה לסי' לו: "בקונטרס בכת"י א"א הגאון מוהר"ן נר"ו מצאתי כתוב ז"ל…"; בסי' נו: "לאפוקי מדברי הראב"ד שכתב כו' מצאתי כתוב בכתיבת יד א"מ ז"ל…"; בסי' עה: "וכן מצאתי בכתיבת יד א"מ בשם אמ"ז מהרי"ל"; בסי' צה: "ראיתי לא"א שכתב בשם אמ"ז מהר"ל".

על פניו, ההגדרה "אמ"ז" – "אבי מורי זקני", המבטאת יחס בין נכד לסב, מנחה אותנו לכך שמחבר כתה"י הוא נכד המהר"ל, ושאביו הוא הקרוי "מוהר"ן"[16]. אלא שהנחה זו בעייתית, שכן:

  1. ידוע לנו על בן אחד שהיה למהר"ל,      בצלאל שמו[17],      ואין הדבר משתלב עם הכינוי "מוהר"ן". גם אין ידוע לנו על      כיוני או תוספת לשם זה המתחיל באות "נ". אפשרות זו תהיה רלוונטית,      אם נְפַתֶח את ראשי התיבות "מוהר"ן" באופן שה"ן"      אינה מייצגת שם אלא תואר. כיוון זה תחזק העובדה שגם ר' בצלאל חריף וגם אחד      מבניו, שמואל, היו בעלי יכולת לפלפל בתורת האב/הסב, לכתוב על דבריו הגהות ואף      לחלוק עליו.
  2. גם אם נניח      שה"ן" ב"מוהר"ן" אינה מציינת שם, האפשרות שהכותב,      הנכד, הוא בנו של חתנא דבי נשיאה, ר' יצחק כ"ץ, אינה אפשרית לאור המובא בדף      14,א.: "כתוב בכתיבת יד א"מ (= אבי מורי) ז"ל בזה הדין      שקלי וטרו רבוותא בפירושו… אכן שמעתי מא"מ מהר"ר יהודא      ליוא". דהיינו, הכותב מזכיר שראה בכתיבת אביו ששמע מאביו, הוא      המהר"ל, דבר מה בנושא. מכאן שמדובר מבן ששמע מבן.
  3. ישנה אפשרות תיאורטית      שלמהר"ל היו בנים נוספים שאין ידוע לנו עליהם ו" 'לא שמענו' אינה      ראיה". אם כי, מלבד הדוחק שבעצם הדבר[18],      עוד יותר רחוק להניח שהיו למהר"ל בן ונכד ברי הכי בכדי להשיג עליו, ואין      אנו יודעים אפילו על עצם קיומם.

המעתיק, יהיה מי שיהיה, מתייחס למקור החידושים: "גם לא אכחד אמרי פה קדוש אמ"ז מהרי"ל (= אבי, מורי, זקני מורינו הרב ר' יהודה ליב) מה שמצאתי בתשובותיו ושם האריך בזה להנצל דברי רבינו מקושיות הב"י ואלו דבריו הם…"[19] ומצטט את ההגהה כפי שגם מצויה בכתה"י ובמודפסים.; "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון ולא אביתי לנגוע בו יד מטעם שבילבול דבריו ומיהו המשכיל יבין דבריו מתוכו"[20] ; "…ועכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון זה והמעיין לא יעמוד על תוכן דבריו אם לא שיקדים אליו אשר איתא בפרק קמא דכתובות…"[21].

אמינות העתקתו נתמכת מהשוואת הנוסח לכתבי היד, אך יש לה פן נוסף – מהמקומות בהם המהר"ל מדבר בגוף ראשון, ומנגד נינו משתמש באותו סגנון או קרוב אליו אבל בגוף שלישי. כגון: רטז, "קונם לבית": במקורות האחרים מעיד המהר"ל: "ותמיהת ב"י לא ישרה בעיני". וכנגדו כותב נינו: "ותמיהת ב"י לא ישר בעיני אמ"ז מהרי"ל…"; רכ, "ירושלמי": בחידושים כתב: "מכאן דקדקתי לומר…" וכנגדו: "מכאן דקדק אמ"ז מהרי"ל לומר…"[22]; רלז, "ובלבד שיזכיר": בחידושים: "ולא נהירא…", וכנגדו: "לא הסכים אמ"ז מהרי"ל לזה…"[23] ; רמד, "אין בעלי אומנות": בחידושים: "ול"נ…", הנין המחבר: "ואמ"ז מהרי"ל פי' בחידושיו…" ; שלה, "אומרים לו": בחידושים: "יש כאן חילוף גירסאות…וגרסא זו בעיני עיקר", וכנגדו:"… ולגירסא זו הסכים אמ"ז מהרי"ל".

המעתיק מעיד על משא ומתן עיוני שיש לו עם זקינו. הוא לא רק מעתיק טכני של טופס אלא, בדרך לימודו את הסוגיות, הוא דן, מתווכח, מחפש, מוצא ומודיע דעותיו:

נז, "נראה שיש תקנה"[24]: "…ואמרתי כן לפני זקני מהרי"ל ואמר לי שכן הוא בתשובות בן לב וכו חפשתי ועינתי וכדברי מצאתי וכמוצא שלל רב ששתי יען לדעת גדולים כוונתי יעויין משות בחלק שני דף קל"ו ולפי מה דפרישית בשם אמ"ז מהרי"ל רבינו בדעת הרא"ש אביו קיימי…."; נח, "אפי' אם נשמע": "ושאלתי את אמ"ז מהרי"ל… והשיב לי…"; צב, "אבל נאסר": "… ויהיה מלת "ואפי'" מדוקדקת ואמרתיו כן לפני אמ"ז מהרי"ל והודה לי"[25]; צד, "אבל קליפה": "יש להקשות… ושאלתי את פי אמ"ז מהרי"ל והשיב לי…"; קכח, "פירש"י": "והסכים אמ"ז מהרי"ל לתקן בספרים פר"י פרש"י ורש"י במקום ור"י"; שלו, אבל רבינו הגדול – מצטט את ההגהה ומסיים "כך שמעתי מאמ"ז מהרי"ל".

כפי שאין הוא רק מעתיק, אלא גם לומד ודן, כך אין הוא רק מקבל ושומע, אלא אף חולק על זקינו[26] במספר מקומות לא מבוטל, ולהלן כמה דוגמאות:

בסי' א, ד"ה "ועבדים משוחררים" – הוא מביא את דעת המהר"ל שעבד משוחרר הרי הוא כישראל גמור, ומשיג שלדעתו הוא כישראל מומר.; ל, ברוב היקפה (לאחר הצעת דברי המהר"ל): "… ואני שמעתי ולא אבין דבריו עיניך רואות כמה נדחק הרב נר"ו בפירושו לדברי רבינו אין ספק אם היה כוונת רבינו כן אין לדבריו עיקר וסמך לגבי הדין והנכון לומר…".; קכו,  אלא שמערה: "ותירץ אמ"ז מהרי"ל… עכ"ל ואיני מבין את דבריו ול"נ…"[27]; קלה, ואין נוהגין כן: "עכ"ל אמ"ז מהרי"ל ואני עינתי ולא מצאתי … הלכך אין לדבריו עיקר ומה גם שעינתי בטור י"ד ישן ולא מצאתיו כן."; רנ"ז, לא יתנם: "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל ולפי מה דפרישית לעיל אתי טפי שפיר."; שעט, כתב א"א: "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון ואין נראין דבריו דהא…" ועוד[28].

לסיכום, חידושי המהר"ל לטור יו"ד מצויים במספר כתבי יד, שיש ביניהם יחסי מקור והעתק, והמשקפים את הנוסח המקורי של כתיבת המהר"ל. שיוך החידושים למהר"ל ואמינות הנוסח מקבלים תימוכין מכתיבת נכד המהר"ל, המצטט את לשון זקינו, בזהות לשונית למצוי בקבוצת כתבי היד של החידושים. על רקע כתבי היד של החידושים, נוכל להעריך, בסעיף הבא, את החידושים שהודפסו.

3. המקורות בדפוס.

  • דפוס ראשון – זולצבאך      תקל"ה (1775)[29].     

החידושים שבמהדורה זו הודפסו מתוך כתב יד שהיה בספרייתו של הרב ידידיה טיאה וויל (להלן: המהרי"ט), בנו של ה"קרבן נתנאל" ובן זמנו של ה"נודע ביהודה". בדברי הסכמתו הוא מעיד שנתן במתנה את כתה"י למו"ל, כדי שהלה ידפיס את החידושים ויוציאם לאור.

בחינת החידושים שהודפסו והשוואתם לחידושים שבכתה"י מלמדת שכתב היד שהגיע לידי המהרי"ט לא הכיל את החידושים המקוריים אלא הועתק ממקור אחר. נוסף על כך, היכולת להפיק מהעתקה זו בלבד קווים מאפיינים לכתיבת המהר"ל היא מוגבלת כיוון שיש בה מן החסרונות הבאים:

  1. הוספות
    החידושים שבהדפסה מכילים, בתוך רצף הדברים, תוספות כתיבה שאינן מצויות במקורות האחרים לחידושים. בדרך כלל מדובר בתוספת ביאור לנאמר או בהצעת הסבר אלטרנטיבי, שמקורן כנראה מכתיבת יד אדם אחר. אין כוונתי להגהות מאוחרות שנכתבו על חידושי המהר"ל והן מצויינות ומוגדרות ככאלו בתחילתן ובסופן. להגהות אלה אתייחס בהמשך. כוונתי פה לתוספות "סמויות" המוטמעות בגוף החידושים ונראות כחלק מהם. כגון: בסי' א, סוף ד"ה  "ועבדים משוחררים" – "קמ"לן דבישראלגמור הוא." תוספת במודפסים[30] שאינה בכתה"י: "משא"כ אינו משוחרר אסור לשחוט" ; שם, סוף ד"ה "אפילו אמר" – "ועיין במהרש"ל ועוד י"ל…" ; שם, סוף ד"ה "וקטן שאינו יודע" – "ועוד יש לומר…" ; ב, וצדוקי ובייתוס – "…וזה החילוק שבין הרמב"ם והרשב"א" תוספת: "בסמוך וי"א שבאמת אין חילוק בין הרשב"א להרמב"ם…" ; ד, השוחט לשם הרים – "…שההר לא יעשה ע"ז בשום פנים…" תוספת: "אבל משא"כ אם שחט לשם שר של ההר…" ; יג, וחלבו מותר – "… ועי"ל…" ; יד, להשלים רוב העובר – "…עיין מהרש"ל[31]…" ; יח, ובעל העיטור – "… או נוכל לומר איפכא…" ; טז, תיש הבא על הצביה – "וי"ל… ובסוגיא הראשונה שהאם תיישה לפיכך לוקה (תוספת: מפני אביה אי אמרינן חוששין לזרע האב מכל מקום האם הי' ודאי שה ולא מקצת שה) ובסוגי' שלישי' והאב תיישה (תוספת: אי אמרינן דילמא לא אמרינן שה ואפילו  מקצת שה ולפיכך פטור אבל אסור) דלמא לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה (תוספת: ואז לא היה כאן שה כלל בין בין האם או בנה מפני שחוששין לזרע האב)…" ; נז, ומסקנת א"א – "ולי הכותב נראה דה"פ… אין מצילין"[32].  הנ"ל הן דוגמאות בעיקר מתחילת החידושים ויש עוד הרבה לאורך כל הספר.
  2. הַחְסָרות
    מאידך, ישנן בחידושים שבדפוס הַחְסָרות רבות של דברים הכתובים ומובאים במקורות אחרים. ההחסרות הן לאורך כל הספר, מהן קלות וקצרות ומהן ארוכות או אפילו קצרות אך משמעותיות. לדוגמא: א, קטן שאינו יודע – "לאו לדיוקא שאם יודע לאמן (חסר: ידיו) לשחוט שוחט לכתחילה כשאחרים וכו' (חסר: אלא צריך להיות מומחה ג"כ) כמו שמביא אחר זה…" ; ה, ותודה קרבן נזיר – "אלמלא הטעם (חסר: שהביא) רבינו יש לפרש טעם אחר…" ; טז, תיש הבא על הצביה – "אולם בסוגיא האמצעית (חסר: לא) מתוקמא שפיר בצבי הבא על התיישה…" ; כה, סירכא עולה – "…אלא במכה שבדופן ואמר (חסר: שאי) שדינן בתר רובא…" ; נז, נראה שיש תקנה – "אע"ג שצריך לנהוג אותם דרך גדולה מ"מ שריא ליה להאכילם לכלבים (חסר: דאי משום דאית בהם קדושה הא אפילו תרומה מותר להאכיל לכלבי')" ; קלב, אבל אם אמר – "… דמותר אם (חסר: לא) הקדים הדינר…" ; קנט, דטעמא דריבית – "ואפשר שהוא (חסר: טעם) סמיכות להלכות הקודם" ; קסט, וא"א התיר – "ומה גם לפי דעת הר"ש (חסר: אפילו בלא מכירה אני תמה דהא קימ"ל בפרק כל שעה דישראל מגוי לא קני משכון)". ולכל הנ"ל יש להוסיף את ההחסרה המשמעותית ביותר והיא של מספר הגהות על סימנים שמעבר לסי' ש"צ, בו מסתיימים החידושים המודפסים.
  3. טעויות
    כמעט בכל אחת מן ההגהות ישנן טעויות כתיב ושגיאות סגנון, שלעיתים הן קלות וזניחות ולעיתים הן קשות עד כדי פגיעה בהבנת רצף הדברים או שגיאה בהבנה. כגון: ה, ותודה קרבן נזיר – במודפסים כתוב: "ועל טעם רבינו קשה הוה ליה למימר פסולה" ובכתה"י הוא: "למה אמר פסולה היה לו לומר אסורה"; כד, וישחוט – "וישחוט בה רסה (בכתה"י: בדרסה) קודם שישחוט הרוב"[33]. ; ל, ברוב הקיפה – "כשתצייר במחשבותיך כל רוחב עצם הגלגולת… ולצד מעלה עד כדי התפשטותיה (בכתה"י: קצה התפשטותו) … הקוטר ההולך מן ב' לא' (תוספת במודפסים: שהוא למטה מן העינים ר"ל עד להעינים ולא עד בכלל עד) כפי התמונה הנרשמת… בשטח שלפנינו ותמדיה כן בתמונה מי"ג שמות (בכתה"י:  ותדמיהו כן בתמונה מוגשמת). ; לג, הלכך בכ"מ: "זה טרפה מטעמא דלא (בכתה"י: דדילמא) אתרומי אהדדי" ; נה, ואם הבשר – "כי רוב עוביו שהוא כזו (בכתה"י: קו ז"ו) כבר נתכסה" ; נז, ומסקנת – "אבל בשאר הדורסין דלא אפליג (בכתה"י: דילמא מפליג) בין מצילין לאין מצילין"  ; צד, ולא נודע – "וי"ל דקדירה (בכתה"י: דשאני הכא דבתחיבה) ראשונה  נעשה הכף חתיכה דאסורה ; קו, והמבין דבריו – אם כן ליחוש דלמא החתיכה איסזר (בכתה"י: הסמוכה לאיסור) בלע מן האיסור". ; קי, ואינו מבין – פי' הרי הוא שנשתייר בו שמקולין (בכתה"י: כיון שנתערבו המקולין) הוי ליה איסור קבוע ואסור". ועוד חילופי גירסאות רבים.

מכאן משתמע בבירור, הקושי לעצב מאפיינים לחידושי המהר"ל על הטור רק על בסיס החידושים המודפסים,. אבל מעבר לכך, השגיאות, הרצף הלא ברור לעיתים, וטעויות ההעתקה שהודגמו בסעיפים 2 ו-3, מעידות על פגם משמעותי באיכותה של מהדורת הדפוס הראשונה.

מלבד חידושי המהר"ל עצמו והתוספות ששולבו בדבריו ע"י אדם אחר, כלל, כתב היד שנתן המהרי"ט וייל למו"ל, גם הגהות נוספות, שכתב חכם אנונימי על חידושי המהר"ל. בניגוד למגיה הקודם, הקפיד האחרון על הפרדת דבריו מדברי המהר"ל וציונם. דבריו פותחים במלת הציון "הגה", ונחתמים בציון "עכ"ה" או "ע"כ". דוגמאות לרבדים השונים של הכתיבה בחיבור זה ניתן למצוא בשני מקומות.

בסי' טו, ד"ה "ולא חיישינן" מתייחס המהר"ל לקושיה שהעלו הראשונים ומתרץ אותה[34]. "המגיה הסמוי"[35] דחה את  דברי המהר"ל, "אבל ק'…". והציע תירוץ אחר, "וע"כ נראה לתרץ…". בשולי הדברים הוסיף המגיה השלישי: "הגה' וכן פירש מהרמ"א לש"ע דחיישינן שמא וכו' ע"ש".

בסי' יח, ד"ה "ובעל העיטור" המהר"ל מביא את קושיית הב"י ומתרץ אותה. המגיה הראשון הציע תירוץ אחר, "או נוכל לומר איפכא לתרץ קושי' הב"י הנ"ל… ומתורץ ע"ד שכתבנו", והאחרון הוסיף: "הג"ה ועיין בש"ע סי' זה בביאורי שכתבתי".

הגהות נוספות הובאו ב-: סי' מח, ד"ה "ואם עבר המחט"; צב,  "שאם החתיכות"; צד, "הקשה ב"י" ; קו, "והרוטב בנ"ט" ; קי, "והא חד בתרי" ; קי, "כשאוכל שתיים"; ועוד.

  • המהדורות האחרות.

מהדורה שניה של החידושים לטור יו"ד יצאה בזאלקווא תר"א (1841), ללא הקדמה או הסכמות, וניכר בה נסיון לעצב את ההדפסה בצורה מתוקנת יותר – הוגדרו בצורה ברורה יותר ציוני הסימנים והסעיפים, כל עמוד מכיל עמודה אחת ולא שתי עמודות, כמו בדפוס הראשון, אותיות גדולות יותר וכיוצא בזה.

מסתבר, שמהדורה זו מהווה העתקה מדפוס זולצבאך תקל"ה לאור התאמה מוחלטת הקיימת בין שתי המהדורות, כולל העתקת השגיאות והטעויות שהוכנסו בדפ"ר ושעליהן הצבענו לעיל. ניתן גם להצביע על נסיונות תיקון לא מושלמים במהדורה השניה. לדוגמא:

במהדורה הראשונה הודפסו פיסקאות שונות מסי' א' בהפסק נקודתיים ביניהם, ולא במעבר שורה ובמילה תחילית גדולה, כרגיל. בחלק מהפיסקאות הודגש המעבר, חוץ מע"י נקודותיים, בציון המקור, כמו "בטור ס'…", ובחלק מהפיסקאות לא צויין המקור. במהדורה השניה הפריד המדפיס בין הפיסקאות כשהיה מצויין המקור, אך כשההפרדה הייתה רק ע"י נקודותיים לא היה מודע המדפיס למעבר והדפיס את הפיסקה הבאה ברצף. כך הפריד הוא את ד"ה "ועבדים משוחררים" מקודמו וכן את ד"ה "אין שוחט לכתחילה", אך את פיסקת "וקטן שאינו יודע" כתב ברצף.

בסי' ס', ד"ה "ונראה שיש תקנה" ראה המדפיס הראשון בדברי המהר"ל הפניה לסי' טז/יז, הבין אותה כציון לפיסקה חדשה וקטע את הפיסקה האחת לשתי פיסקאות נפרדות. מאידך, לקראת סוף הפיסקה איחד המדפיס פיסקה חדשה, הפותחת: "ויכול להאכיל לכלבים", עם הפיסקה הקודמת ללא כל סימון. במהדורה השניה תיקן המדפיס את הטעות הראשונה באופן חלקי, דהיינו ביטל את שורת המעבר והמילה התחילית, אך השאיר נקודותיים מפרידות. את הטעות השניה הוא העתיק כפי שהיא ללא התייחסות.

נציין עוד למקומות נוספים בהם חוברו פיסקאות נפרדות בדפ"ר וגם במהדורה השניה לא תוקן הדבר[36]: נז, "ומסקנת א"א… וישבת"; ס, "ונראה שיש תקנה… אבל התם אין מבטלין"; עט, "כתיב להבדיל… האסורה לאכלה"; קו, "ורוטב בנ"ט… והמבין דבריו"; רסז, "חוץ מאלו ששייר… וכן כל כיוצא באלו".

מהדורה שלישית מודפסת של החידושים יצאה במסגרת מהדורת הטור של הוצאת "אל המקורות", תשטו – תשיח. מהדורה זו היא הדפסה מחודשת של שתי מהדורות הדפוס הקודמות, על מעלותיהן וחסרונותיהן, ללא כל שינוי. בשער המהדורה נכתב שיש בה חידושי מהר"ל לטור מכתב יד. והכוונה היא לחידושים שהודפסו בכרך אבן העזר.


[1] מאמר זה יסודו בדיסרטציה שהוגשה לאוניברסיטת בר אילן, והוא עובד לצורך פירסומו פה. המקור: ג. גזבר, לדרכו ההלכתית ופרשנותו התלמודית של המהר"ל מפראג, רמת גן תשס"ח (2007) ( – בהפניות להלן = גזבר).

[2] העתק נוסח המצבה מובא בספרו של א. גוטסדינר (עובדיה), הארי שבחכמי פראג, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ב, עמ' קלח – קלט. ( – בגוף הספר נכתבה שנת "תשנ"ב" כשנה העברית להדפסה, והוא טעות, כמתבקש מההקבלה לשנה הלועזית 2001).

[3] ישנם מקורות המתארים שריפה גדולה בפראג באותה שנה. מעיד על כך עדות אישית ביוגרף המהר"ל, מאיר פערליש, בחיבורו מגילת יוחסין ( –  החיבור נדפס מספר פעמים. במאמר זה נפנה להעתקת המגילה המצויה בתחילת חידושי אגדות א, בני ברק: יהדות תש"ם [ד"צ: לונדון תש"ך]). וכך הוא כותב: "ובעונינו בשריפה אשר שרף ה' בחמתו בשנת תמ"ט לפ"ק כל מחמדנו הי' לשריפת אש. ואני הכותב הי' לא"א ז"ל ש"ס דפוס ווינציא ר"פ לפ"ק כתובים עליהם חדושי הגאון הנ"ל במעשה ידי אצבעות חתנו הגאון מוהר"ר יצחק כ"ץ וגם חדושי חתנו בעצמו. והלכו מאתנו בעונינו" (מגילת יוחסין,עמ' כ). על שריפה זו, מועדה ומעשיה אנו מוצאים עדות אישית נוספת של ר' יעקב ריישר שחווה אותה בהיותו בן 19. עיין שו"ת שבות יעקב א, פד ושו"ת חכם צבי, יז. תיאורו האישי של בעל "שבות יעקב", על שריפת ספרי תורה ושאצלו נותרו רק ש"ס ו"עין יעקב" שאול, מחזק את המשך תיאורו של פערליש שם:"ולא נשאר בידינו ביד אחי מהור"ר דוד פערליש יצ"ו כי אם שני מסכתות סוכה ועירובין".  את העובדה שנותרו בידינו כיום, יצירות מספרות המהר"ל, בעיקר ספרי ההגות שלו, יש לזקוף לעובדה שרובם נדפסו בפועל עוד במהלך חייו ואילו ספרות ההלכה והפרשנות התלמודית לא נדפסה ונותרה בכתבי יד עד השריפה. גם שתי המסכתות, עירובין וסוכה, שעל הצלתן מעיד פערליש, אינן בידנו כיום.

[4] רשימה ראשונה מפורטת של ספרי המהר"ל, מכל תחומי יצירתו הספרותית, מצויה בסיכומו של נח חיים לוין מקאברין, "גבורות ארי", בתוך: חידושי אגדות א, עמ' לב. עיין גם גוטסדינר, עמ' מז, נ, צז – קא; א. נהר, משנתו של המהר"ל מפראג, ירושלים: מס תשס"ג, עמ' 10 – 14; B. Sherwin, Mystical theology and social dissent : the life and works of Judah Loew of Prague, London 1982 (להלן: שרווין), עמ' 42 – 43 ובהערות שם.; י. כהן-ישר, "ביבליוגרפיה שימושית של כתבי מהר"ל מפראג", המעין ז, ג (תשכז), עמ' 70-66.

[5] כת"י 752, 50, א, בסוף הקולופון.

[6] הדגשה שלי (ג.ג.).

[7]  ונראה שהוא מפנה פה לדבריו על פירש"י לדברים א', ט"ו ד"ה ראשים עליכם (גור אריה ה, עמ' יא).

[8] עיין גזבר, עמ' 20 – .21

[9] ראה: סי' ד, ד"ה "שאפילו אם הוא שותפו"; כח, "עשרה זהובים"; לט, "וסירכא עולה מן האונא"  ; מ, "דלית ליה דוכתיה למיפק" ("ול"נ..") ; 2 הגהות בסי' מג, "נחתך במקום עוביו" (בשני: "…עכ"ה").

[10] במהדורת הדפוס ההגהה נפתחת בתוספת שלש מילים: "כתב בעל העיטור מאן דשחט…".

[11] יש לציין שבחידושים המודפסים ובכת"י 752 כפילות זו כמובן אינה קיימת והרצף הוא כמסתבר.

[12] מהחידושים המודפסים ומכת"י 752 אנו יודעים את נוסח ההגהה הנכונה.

[13] בכת"י ורשה, שם, בד"ה "וא"א התיר" הוסיף בטעות את המילה  "בודאי" ולאחר גילוי הטעות טשטש/ גרד אותה: – "ודבר כזה (בודאי) נקנה". בכת"י 728 המילה לא כתובה כלל.

[14] ביחס לחידושים על טור אה"ע, ראה להלן, בפרק המתייחס לכך.

[15] נימת ההסתייגות היא בעיקר בגלל שלש הגהות המצויות בכת"י זה ואינן מצויות בכתבי היד האחרים – בסי' כג, סא וסט.

[16] בדיסטרציה שכתבתי (המוזכרת בהערה 1) העליתי את האפשרות שהכותב הוא נין המהר"ל ושאביו, נכד המהר"לף הוא המכונה "מוהר"ן" (עיין שם, עמ' 54 – 55). אפשרות זו התבססה על שני מרכיבים: א. "מוהר"ן" משתלב עם ר' נפתלי כ"ץ, נכד המהר"ל, בנם של בתו השנייה פייגלה ור' יצחק כ"ץ. ב. "אמ"ז", ככינוי של נכד לסב, אינו דווקאי ואפשר שגם נין ישתמש בו בהזכרת אבי סבו, והוספתי לכך סימוכין, עייש.

כעת אני חוזר בי מאפשרות זו משתי סיבות עיקריות: א. ר' נפתלי כץ נפטר בשנת ת"ו [ר' י' חיות, זרע יצחק, עמ' תע], מסתבר, אם כן, שהוא נולד בסביבות העשור ש"כ – ש"ל. האפשרות שבשנת שנ"ה, בהיותו בן 25 – 35, יש לו בן, בן 5 – 15, היכול לפלפל בתורת אבי זקינו ואף להשיג עליו, היא דחוקה. ב. האפשרות מחייבת לפענח את הביטוי "אמ"ז" שלא כדרכו. נוסף על כך, היא מחייבת לפענח את ההזכרות "א"מ" בדף 14, א ("ראיתי בכתיבת א"מ: "… שמעתי מא"מ מוהר"ר יהודא ליוואי") כמתפרשות אחת כלפי אב והשניה כלפי סב. האפשרות ששתי הזכרות צמודות מתפרשות בצורה שונה, והצורך לפענח את "א"מ" כמתייחס לסב, עם עצם הצורך לפענחו שלא כדרכו, בנוסף לשינוי הנדרש ב"אמ"ז" – הופך את האפשרות הזו לדחוקה יותר.

[17] מלבד הבן, ר' בצלאל, היו למהר"ל שש בנות

[18] ובודאי בזמנים שבהם משפחות רבות מחפשות אפילו בדל קשר כלשהו לשושלת המהר"ל, בכדי להתייחס אליו בקשר יוחסין וגם דרכו, כביכול, לדוד המלך.

[19] סי' קי, ד"ה "ואיני מבין דבריו".

[20] סי' קסט, ד"ה "וא"א התיר".

[21] סי' שעט, ד"ה "בין ביחיד בין בשלשה".

[22] וכן הוא בסי' רכא, ד"ה "כתב הרמב"ם"

[23] ובדומה לזה ב-: שם, ד"ה "אבל במושבע"; שם, ד"ה "והוא שמכון לשם שמים"; סי' רנז, ד"ה "ואם התנה"; סי' רסז, ד"ה "חוץ מאלו ששייר" (ד"ה בחידושים. כנגדו בד"ה "וכן כל כיוצא באלו"); סי' רע, ד"ה "כתב הראש".

[24] לקראת סוף ההגהה הארוכה, בעמ' 16,א.

[25] וכן הוא ב-: סי' קה, ד"ה "אפי' החתיכה"; סי' קיב, ד"ה "שכותח של גויים"; סי' קכד, ד"ה "אפי' הוא אנוס"

[26] ולא רק עליו ולהלן דוגמא. בסי' קי, ד"ה ו"איני מבין דבריו" הב"י מקשה על הבנת הטור. המעתיק מתריס כנגד הב"י: "צווח הב"י ככרוכיא ואין דאשגח ביה והוא מהרמ"א בתורת החטאת והנה אציגה דבריו לפניך… עכ"ל ותמהני על הנך אשלי רבוותא שחשבו לרבינו קטלי קניא באגמא שלא היה הרגיש בזה וכתב איני מבין וזה דבר שאפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו וכ"ש רבינו שהוא אורו של עולם והב"י הרבה העיר חמתו על רבינו והצריך דברי הרשב"א…"

[27] וכן הוא ב-: ; סי' צד, ד"ה "ולא נודע"; סי' צט, ד"ה "ואפילו";  סי' קכט, ד"ה "אין חילוק"; סי' קלב, ד"ה "אבל אם אמר"; סי' קמה, ד"ה "שאפי' המשתחוה לבהמה"; סי' רנא, ד"ה "עני העובר"; סי' קנז, ד"ה "כתב הרא"ש"; די' קסט, ד"ה "ישראל שנתן".

[28] סי' קלח, ד"ה "ושל חרס"; סי' קעה, ד"ה "כגון שיש מנהג"; סי' קצה, ד"ה "ונוהגין להפסיק"; סי' רמב, ד"ה "ואם שלא בפני"; סי' שלא, ד"ה "ואין תורמין".

[29] הדפסה נוספת של דפ"ר יצאה בפיעטרקוב: דפוס א’ רויזענגארטען, תרס"ו.

[30] הדוגמאות פה ולהלן נכונות לגבי כל המהדורות שבדפוס.

[31] תוספת זו מוקמה ממש באמצע משפט, וקוטעת את הרצף.

[32] מדובר בכ-7 שורות הממוקמות באמצע דברי המהר"ל.

[33] מילים אלו הן ראש ד"ה, דהיינו ציטוט מן הטור, ומתוך עיון בו ניתן לדעת שהטעות היא במודפסים.

[34] לתוכן תירוץ המהר"ל התייחס הט"ז (בביאורו לשו"ע יו"ד, טו, ב) בלשון "ושמעתי מי שתירץ…. ושיבוש הוא".

[35] קשה לדעת כיצד נכתבו ההגהות מלכתחילה. אפשרות אחת היא שבכתב היד עצמו הייתה כתיבת המגיה שונה או צדדית והיה ברור שדבריו הם הגהה על דברי המהר"ל ורק בהדפסה הובאו הדברים ברצף וללא הבחנה. אפשרות שניה היא שמלכתחילה הוטמעו הדברים בדברי המהר"ל והמדפיס העתיק את מה שהיה לפניו.

[36] הציטוט הראשון הוא ראש הפיסקה, הציטוט השני הוא המילים שצריכות להיות ראש הפיסקה החדשה.

מודעות פרסומת

תשובות מהר"ל מפראג – סקירה ביבליוגרפית

פרק מדיסרטציה –

 גזבר ג., "לדרכו ההלכתית ופרשנותו התלמודית של המהר"ל מפראג", רמת גן תשס"ח 2009, עמ' 34 – 47

ההפניות בהערות השוליים הן לעמודים בעבודה השלימה

קישור לקובץ WORD: תשובות המהר"ל מפראג סקירה ביבליוגרפית

" ויכלכל בני דורו לחם אבירים, משאלות ותשובות נוצחות וגוברין" (ממצבת המהר"ל)

לספרות התשובות מקום מרכזי ביצירתם ההלכתית של חכמי אשכנז ופולין בתקופת המהר"ל וסביבה. ספרות זו היא גם בסיס נתונים פורה לבחינת עולמו ההלכתי של החכם המשיב, לעדויות ישירות על המציאות החברתית והדתית שבה הוא פעל, לדרכו להתמודד עמה, לכלים ההלכתיים בהם השתמש בבואו לנתח אותה ולאופן הכרעתו בשאלות שעמדו לפניו.

מעט מזעיר מונח לפנינו מ"חבילות של שו"ת" שכתב המהר"ל, וחלק ממנו אף לא ניתן להגדרה כתשובות קלאסיות, אך מן המעט הזה נבקש להפיק את המירב, תוך מודעות מתמדת למגבלה הכמותית.

1. "תשובות מהר"ל מפראג".

א.  מקור התשובות.

לפני מספר שנים ההדיר הרב יצחק יודלוב קובץ תשובות של המהר"ל מכת"י והוציאו לאור[1]. הקובץ כולל שבע תשובות, ומהווה חלק מקובץ המכיל אוסף תשובות מר' אליקים גוטשליק רוטנברג, תלמיד המהר"ל[2], ומחכמים שונים ממערב אירופה ומרכזה, שר' אליקים היה עמם במשא ומתן הלכתי. יודלוב מעריך[3] שאת קובץ תשובות המהר"ל קיבל ר' אליקים מרבו וצירפו לאוסף התשובות שלו. כתב היד עבר מאוחר יותר לרשותו של ר' יהודה ליב ב"ר חנוך, בעל שו"ת "חינוך בית יהודה", ששילב בשו"ת שלו חלק מהתשובות שבכתב היד, וביחד עם כתבי יד אחרים שלו, עבר כתב היד הזה לרשות הספריה המרכזית בציריך.

יודלוב מנתח את כתב היד, ומעריך שהמהר"ל נתן את כתביו להעתקה ע"י סופרים מקצועיים[4] ולאחר מכן הוסיף הערות ותיקונים. יתכן שהעתקת התשובות נועדה להוצאת חיבור שו"ת מסודר, אך אין בידנו ראיה שהדבר אכן התממש. במקביל, בעל "חינוך בית יהודה" מעיד (סי' קלב): "ואני זכיתי שיש לי חבילות שו"ת" שנכתבו ע"י המהר"ל לחתנו, ר' יצחק כ"ץ, ויכול הדבר לסייע להנחה שתשובות המהר"ל נשארו חבילות חבילות ולא הגיעו לכלל סידור וארגון ברורים.

ב. תכני התשובות.

בסעיף זה נתאר ונבאר בקצרה את תוכנם של התשובות, והנושאים שנידונו בהם, כרקע מתבקש לבחינת משנתו ההלכתית של המהר"ל.

  • ·       סימן א' – עד אחד ביבמה ועד מפי עד.

המהר"ל נשאל על יבמה, שביקשה היתר להנשא על סמך עדות עד אחד, שהעיד ששמע מאחרים שמת היבם –

"ששאלת אודות היבמה שמעיד עליה עד אחד ששמע שמת יבמה שהיתה זקוקה לו, והיבם הזה היה מומר ואחר כך שמע שמת, אם העד נאמן או אינו נאמן, ואת"ל (= ואם תמצא לומר) עד אחד הוא נאמן, אם לא העיד שהיה במיתתו רק ששמע מאחרים, אם הוא ג"כ נאמן כמו אִלו העיד שמת בעלה שהוא נאמן עד מפי עד".

המהר"ל מצטט את סוגיית הגמ', הדנה האם עד אחד נאמן להתיר יבמה. בגמ' שם, רב ששת סובר שהוא נאמן ע"פ משמעות המשנה. גם רבא סובר שהוא נאמן, אבל מסברא המבוססת על "קל וחומר". על דברי רבא מקשה "ההוא צורבא מרבנן", שאפשר לפרוך את הק"ו שהציע רבא, ומדבריו נובע שאין סברא להאמין לעד אחד ויש להחמיר.  הרי"ף ורוב הראשונים פסקו להקל, כרב ששת ורבא, אך הרא"ש תמה על פסיקתם: ""ונראה לי דברי תימה איך פסקו [רבוותא] להקל דעל כרחך דחייה דרבא (= הדחייה שנדחה רבא ע"י קושיית "ההוא צורבא מרבנן") טובה וחזקה היא". הטור, על סמך תמיהת אביו, פסק להחמיר. בשו"ע (אה"ע קנח, ג) פסק להקל, כרוב הפוסקים וע"פ דבריו המוחלטים ב"בית יוסף". הרמ"א כתב להחמיר ביבם רגיל כרא"ש, וב"דרכי משה" ציין את דברי המהרי"ק שאין להחמיר ביבם משומד. הב"ח פסק כרמ"א, אך פירש את דברי הרמ"א שההחמרה היא לכתחילה, ובמקום עיגון יש להקל. המהר"ל מסיק בתשובתו להקל כרוב הפוסקים ושלפיכך יש להתיר את היבמה להנשא, גם אם היה מדובר ביבם רגיל. בסכומו של ענין – לפנינו בירור הלכתי מקובל.

במרכז תשובת המהר"ל ניצבת הנחת יסוד פסיקתית:

"וכיון דרב אלפס כתב "וכן הלכתא" ופסק כן משמיה דרברבתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל והר"ן ושאר כמה גאונים כמו שהזכרנו למעלה, נראה ברור שיש לעשות כך".

מכאן נובעת הדרכה פרשנית: "וכן יראה כי כך מפרש רבינו אלפס ז"ל והנך רברבתא הסוגיא דגמרא. וכיון דרב אלפס כתב וכן הלכתא… נראה ברור שיש לעשות כך. לכך צריך לפרש הסוגיא…". מתוך כך מרַכֵז המהר"ל מאמץ, העומד במרְכָז תשובתו, לפרש את הגמ' בהתאמה לפסק הרי"ף. לדעתו, מחוייב שהפוסקים ביארו את הסוגיא באופן שפסיקתם תואמת את מסקנת הגמרא וצריך להניח שהם חשו בתמיהת הרא"ש, ובלשונו:

"ובודאי כל כמה שהתמיה הוא יותר ראיה להתיר, כי א"כ יקשה לך כי איך יהיה דבר זה, כי מצוקי ארץ הגאונים הראשונים ורב אלפס שהם רוב בנין וכי לא היו יודעים התמיה הזאת, אלא בודאי הם מפרשים כמו שאמרנו".

והמהר"ל בפירושו, מייחס לפוסקים הנחה פרשנית, הדומה לזו המוזכרת, שהדריכה אותם אל פסיקתם: "ונראה, כי מה שפסקו הקדמונים… זה מפני שהוקשה להם דודאי רבא ג"כ ידע הך קושיא (= הפירכא של "ההוא צורבא מדרבנן")… אלא בודאי לא סבירא ליה האי טעמא… אלא משום… וא"כ הוי ק"ו שפיר".

לצד פירוש הגמ' ע"פ רוב הפוסקים, מפרש המהר"ל את דברי הרא"ש כתמיהה בלבד, אך לא כפסיקה מוחלטת להחמיר, מבקש למזער בכך את מחלוקת הפוסקים, ומבטא בכך מגמה הרמונית.

  • ·       סימן ב' – שליח קבלה בגט ללא ידיעת האשה.

תשובה זו מתייחסת להעברת גט מבעל לאשתו. במרכזה עומדים המושגים ההלכתיים "שליח הולכה" ו"שליח קבלה". "שליח הולכה" ממונה ע"י הבעל, להוליך את הגט אל האשה. במקרה זה, מעשה הגירושין חל בשעה שהגט עובר מידי השליח לידי האשה. "שליח קבלה" ממונה ע"י האשה לקבל את גיטה מידי הבעל. ברגע שעובר הגט מידי הבעל לידי השליח, הגירושין חלים, גם אם האשה נמצאת רחוק מאד ממקום הנתינה. אחת ההשלכות ההלכתיות הנובעות ממעמדו של השליח היא יכולת הבעל לחזור בו מנתינת הגט, לאחר צאת הגט מידו. אם השליח הוא "שליח הולכה", הבעל יכול לחזור בו כל זמן שהגט לא הגיע ליד האשה. אם מדובר ב"שליח קבלה", הגירושין חלו ברגע קבלת השליח את הגט ושוב אין הבעל יכול לחזור בו. החשש שמא הבעל יחזור בו קיים במקרים בהם הבעל לא רוצה לגרש, אך מצליחים לשכנעו בזמן מסויים לגרש את האשה ולא להותירה עגונה. במקרים אלו, מעדיפים למנות "שליח קבלה", כדי שהגירושין יחולו מיד עם צאת הגט מיד הבעל. "שליח קבלה", באופן בסיסי, ממונה ע"י האשה, אך גם הבעל יכול למנות אדם שיזכה בגט בשביל אשתו והוא מתפקד כ"שליח קבלה".

התשובה כוללת תגובה של המהר"ל לטופס הרשאה לגט שהגיע לעיונו מקהילת פרנקפורט. האגרת מיועדת ל"בני ישיבה דק"ק פרנקוורט ובראשם האלוף כמוהר"ר הירש יצ"ו". יודלוב משער שהרב המוזכר הוא ר' אברהם נפתלי הירץ הלוי, שהיה רב בפרנקפורט דמיין ונפטר שם בשנת שנ"ט.

בטופס זה נדרש בעל מומר למנות גם שליח הולכה וגם שליח קבלה בעת נתינת הגט. מלשון המהר"ל ניתן להבין שדרישה זו הסתמכה על טפסי גיטין שהיו ערוכים ומקובלים בפרנקפורט ועל פסק השו"ע[5] בנדון[6]. במינויו של שליח קבלה ע"י הבעל, כפי שנדרש בטופס מפרנקפורט, היו שתי בעיות: א. פרקטית – האם אכן יש צורך ותועלת בשליח כזה?. ב. הלכתית – האם ניתן למנות שליח קבלה לאשה שלא על דעתה?. מחצית מדברי המהר"ל מהווה תשובה שלילית על שתי השאלות. המהר"ל מודע לטענות הפרקטיות, כפי שעולה מדבריו, ולמחלוקת הראשונים במישור ההלכתי[7], ודוחה את הדרישה למינוי שליח קבלה ואת יעילותה כדרך לצאת ידי חובת הכל.

דברי המהר"ל אינם ערוכים כתשובה קלאסית, הפורשת מקורות, דנה בדעות הפוסקים ומכריעה בדרכים מוגדרות. יש בהם רק ריכוז של סברות המרמזות לדיון הלכתי נרחב, בכתב ובע"פ, שהמהר"ל קיים –

""ונשאתי ונתתי עם אחי הגאון כמוהר"ר סיני יצ"ו בענין זה ואמרתי לו… וח"ו אני אומר לעשות קולא כמו זאת לסמוך על שליח לקבלה שנעשה בלא דעת האשה… וכמו שכתבנו דין זה באריכות בתשובה".

התשובה והדיון במלואם אינם לפנינו, ולפיכך קשה להתייחס אליהם. מן המצוי ניתן להבין שהמהר"ל, ע"פ סברותיו, חולק על השו"ע, הרמ"א והראשונים, עליהם הם מסתמכים, וגם דוחה את הנהוג למעשה. עמדתו ההלכתית מדגישה עצמאות בפסיקה, בטחון בדעתו ויכולת פסיקה נגד בני דורו ואף נגד ראשונים הקודמים לו, ואי קבלת המנהג המקובל כהכרעה מוכרחת.

  • ·       סימן ג' – דמי שדכנות הגבוהים מן המקובל

גם סימן זה אין להעריכו כתשובה, שיש בה את כל המרכיבים הקלאסיים.

ראשית, בידינו נשתייר רק חלק מהתשובה, החלק המסיים, והחלק העיקרי חסר בכתב היד. גם התשובה כולה, מהווה רק סיומו של מו"מ הלכתי בין רב הקהילה השואל למהר"ל. כנראה שכבר היו חילופי דברים ביניהם ובחלק שלפנינו מגיב המהר"ל לסברות שהעלה הרב השואל.

שנית, סגנון המהר"ל בתשובתו מושפע מאד מהרקע שמאחורי הדיון. לאחר תגובתו לגוף הדיון ההלכתי, המהר"ל פונה ונוזף ברב השואל:

"והנה השבתי לך על כל דבריך אף כי מתחלה לא היה דעתי כך כלל, כי ראיתי דעת מ"כ (= מעלת כבודו) רק לנצח ולא להוציא הדין לאמתו. ד(ה)קשית קושיות שאינם מגיעים לפסק כלל ועשית עצמך טועה להקשות עלי וזכות… וזכות התורה גרמה שהשליח בא הנה בחצות י"ט הראשון ואם בא קודם י"ט אולי יצאתי מענותנותי כאשר ראיתי תשובות חבילות של ניצוח. ואני נהגתי בדרך יראת שמים ובדרך הענוה לגמרי כי בקשתי שתהיה נמלך… ובמחילה ממ"כ לא זו הדרך של תורה ושל יראה".

על רקע דברי ביקורת קשים אלו יש לראות את הערות האגב שמוסיף המהר"ל בדיון ההלכתי על הסברות שהעלה הרב השואל:

"ולא ידעתי מה הם אלו דברים… ולא ידעתי מה א"כ"; "עוד השבת באחרונה… שיהיה לי להשיב ד… כך הם דבריך. והנה ראיתיך[8] כי בידך הלכות פסוקות ומקראות ערוכים ושמירות, דדבר זה כמה קולמוסין משתברין ודיו משתפכין על הדבר…"; "ולא רציתי להכנס בכל הפלפולים והבאתי ראיה מוכרחת"; "וכתב(ת) שטעמו מבואר בספר דרכי משה, והנה בודאי דרכי משה נעלמו ממנו ומעין כל אדם"; "ומה שכתבת כי… והוספת לומר ש… אם כן צריך אתה לומר ש… וכי דברים אלו ראוי לומר… ולפיכך אין כאן מקום לסברא זאת"; "ואיך עלה על לבך בנדון זה ש… דאף לפי דבריך ש… דזה בודאי אינו… ומה עלה על דעתך".

ממילא, רוח הדברים הנ"ל משפיעה על תוכן תגובת המהר"ל, שאינה סדורה אלא מרוכזת בדחיית סברות הפונה ובהוכחתו, וקשה לבחון אותה כתשובה רגילה בספרות שו"ת, על כל המשתמע.

לצרכינו, יש להדגיש שמתשובה זו עולות מספר נקודות חשובות:

א.     השאלה הנדונה היא אם אדם שהתנה עם שדכן לתת לו סכום הגבוה מהמקובל והמוגדר בתקנת המקום, צריך ליתן לו כפי שהתנה עימו או לא. סוגיה זו שרויה במחלוקת ראשונים[9]: רבינו שמחה סובר שיש ליתן כפי שהתנה, המהר"ם מרוטנבורג סבור שיש ליתן שכרו כנהוג. שיטת המהר"ל ברורה לפסוק כרבינו שמחה, שיש לתת כפי התנאי ואין אומרים ששיטה בו בהצעת הסכום הגבוה[10]. המהרש"ל (יש"ש ב"ק פרק י, סי' לח) פוסק גם הוא כרבינו שמחה וכן נראית דעת הב"י. אולם מהרמ"א בהגהות (חו"מ רסד, ז) משמע שהוא פוסק כמהר"ם[11], שכן בדבריו ב"דרכי משה" הביא את דעת רבינו שמחה וכתב "אבל מוהר"ם פסק כנגד כולם".

ב.      מדברי המהר"ל משתמע שבשלב מוקדם יותר של המו"מ ההלכתי, שאינו מצוי לפנינו, הציע המהר"ל ביאור של הסוגיה התלמודית להבנתו ופסק לאורו. הרב הפונה הגיב, כנראה, בטענות שונות שבמרכזן שלש נקודות: א. סברות והבנות אחרות בביאור הסוגיה. ב. טענה שפסיקת המהר"ל שונה מפסיקת בני דורו וקודמיהם. ג. ביאורו של המהר"ל, חידוש הוא. בתשובה שלפנינו ניתן למצוא הדים להתייחסות המהר"ל לשלושת הטענות. המהר"ל דוחה את הטענה שאין פסיקתו מתיישבת עם דעת ראשונים אחרים. הוא מפרט את דעת הרא"ש, הרמב"ם והטור ומראה שדעותיהם שוות או לפחות אינן סותרות לדעתו. המהר"ל מביא את פרשנות הב"י ודוחה אותה. ביחס להכרעת הרמ"א, השונה משלו אך אין הוא יודע את טעמה, הוא כותב: "ולא מצא מ"כ סמך רק מדברי מהר"ר משה ז"ל, והנה פסקתי אני כאשר הורני בי (=לבי) מן השמים". דרך הוראה זו הנחתה את המהר"ל לא רק בהכרעה כנגד הרמ"א, בן דורו, אלא גם ביחס לראשונים קדמונים יותר[12].
כאן המקום להעיר על דברי יודלוב, בהערה 24. הוא מבאר שהמהר"ל מכריע במקום שאין הדין מפורש בראשונים "ולפעמים הוא אפילו פוסק דבר שנראה חידוש". כדוגמא לכך מובאת הכרעתו כנגד הרמ"א. להלן, עמ' 153 והלאה, נראה שתוקף דעת המהר"ל וכח הכרעתו הם מעבר לספיקות הלכתיים שטרם נדונו, בלית ברירה או כשהוא נאלץ להכריע. כמו"כ, הכרעה כנגד הרמ"א אינה נדירה אצל המהר"ל, ולא אצל חכמים אחרים בדורו, ואינה יכולה להוות דוגמא לתוקף הכרעתו.

ג.      יודלוב (שם, הערה 6) מתייחס לדברי המהר"ל: "והנה ראיתיך כי בידך הלכות פסוקות ומקראות ערוכים ושמירות", ומעלה אפשרות שהכוונה לאחד המושגים מדרכי הפלפול, "שמירה". משמעות המושג, שהכותב/הלומד, במסגרת גיבוש סברא, מעלה במחשבתו קושיה אפשרית של הצד שכנגד על סברתו המתגבשת, ועל כן במסקנתו הוא כבר מתמודד עם אפשרות זו ומטמיע את תשובתו המוכנה לכך. יודלוב מסתייג מלהכריע באפשרות זו, שמא מושג זה אינו מצוי אצל חכמי אשכנז, אך לענ"ד אפשרות זו משתמעת במפורש מתיאור המהר"ל: "עוד השבת באחרונה… שיהיה לי להשיב ד… ותניא… ובמדרש כתב בטורים. כך הם דבריך". ויש בכך דווקא הוכחה לחיוב התופעה באשכנז. מ"מ יש לשים לב שאין המהר"ל משתמש במושג זה בעצמו אלא מתאר את שימוש השואל בכך.

  • ·       סימן ד' וגם "פסק על עגונה"[13] –בגדרי עדות גוי וחשש שאילה בדין עגונה.

תשובה זו מתקשרת לפסק המפורסם ביותר של המהר"ל. הרקע העובדתי הוא כדלהלן: בעיירה הסמוכה לפוזנא נעלם יהודי, ואשתו ישבה עגונה מספר שנים. אחר כך נפוצה שמועה שהוא נהרג ע"י גויים בכפר הסמוך לגניזן ומספר יהודים יצאו, בנפרד, לברר אותה. הדיון ההלכתי בעניינה של העגונה מתבסס על עדויותיהם השונות של אותם יהודים. מתשובה המצויה בכת"י[14] מר' מנוח הענדל ב"ר שמריה, בעל "חכמת מנוח", עולה שהוא הראשון שטיפל בעניינה של אותה עגונה, ושפסיקתו הייתה לחומרא. במקור זה מציין החכם שפסק "מהר"ר ליב מק"ק פוזן" לקולא נכתב כנגד הפסק שלו.

אנו מכירים את תשובות המהר"ל בנדון משלושה מקורות:

א. תשובה ששלח לתלמידו, ר' יעקב פולק[15], ופורסמה בשם "פסק על עגונה" בתוך חיבור הקרוי "ויקם עדות ביעקב", פראג שנ"ד. ר' יו"ט ליפמן הלר, בעל "תוספות יום טוב", מעיד על תשובה זו: "וזה כארבעים שנה ויותר שנדפס בק"ק פראג תשובה אחת לרבינו הגדול הגאון מ"ו המפורסם מו"ה ליווא ר"מ ואב"ד דק"ק הנ"ל שהשיב הלכה למעשה דלא חייש לשאלה, והוא עמוד חזק כברזל יסמכו עליו כל בית ישראל" (שו"ת גאוני בתראי, י)[16]. תשובות המהר"ל ותלמידו נדפסו בשנית בפרנקפורט דמיין בשנת תע"ט ובשלישית ע"י מנחם א"ש, תשובות הגאונים, אונגוור תרכ"ה. מהדורה נוספת נדפסה בסוף גור אריה על רש"י לתורה, דברים, מהדורת לונדון, דפוס בני ברק: יהדות תשל"ב, עמ' קמט – קעט.

ב. תשובה שנשלחה לחתנו, ר' יצחק כ"ץ, ומצויה בקובץ התשובות שפרסם יודלוב, סימן ד'.

ג. בחלופי תשובות בין המהר"ל ור' שלמה ר' ליבושס, המופיעות בשו"ת מהר"ש לובלין, עמ' קצה – קצז. חכם זה, המכונה במקורות שונים בשם "המהרש"ל השני", פסק לחומרא והמהר"ל, כאמור, פסק לקולא. כדאי לציין את עדותו ופסיקתו של ר' יואל סירקיש, בעל הב"ח, בנושא זה: "איברא דבימי חורפי שמעתי שאירע מעשה כזה בק"ק פוזנן זה קרוב לחמשים שנה והגאון מוהר"ר ליב ז"ל מפראג התירה וסמך על דעתו לפסוק דלא חיישינן לשאלה אבל מורי ורבי הגאון מוהר"ר שלמה החסיד מלובלין שהיה אב"ד בק"ק פוזנן אסרה ופסק דחיישינן לשאלה והאשה ישבה עגונה כל ימיה ואנכי תלמידו כתבתי הנראה לפע"ד דחיישינן לשאלה והסכמתי לדעת מורי ולדעת האחרונים שאנחנו נמשכין אחריהם בהוראותיהם" (שו"ת הב"ח הישנות, סוף סי' פו).

משמעות הכרעת המהר"ל היא לא רק בפסיקה למעשה, אלא בעיקר במסקנות ההלכתיות שהסיק מפרשנותו לסוגיות התלמודיות. הדיון בעדות לעגונה כולל את התחומים הבאים: הגדרת "מסיח לפי תומו", ההכרעה אם "סימנים דאורייתא או דרבנן" והאם "חיישינן לשאלה או לא". פרשנות המהר"ל והכרעותיו בגדרים אלו הוזכרו ונדונו רבות בספרות ההלכתית[17], ולא תמיד לווו בהסכמה להן.

לצורך הבהירות, נבאר בקצרה את המושגים המרכזיים המצויים בתשובה, בשל החשיבות להבנת משנתו ההלכתית של המהר"ל:

א.     גוי המסיח לפי תומו[18] – הלכה היא שאין גוי יכול להעיד[19]. הראשונים נחלקו במקור הפסול, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ברם, חכמים הקלו במקרים מסויימים, כגון במקום עיגון, לסמוך על דברי הגוי ולהכריע על פיהם, אם דבריו אינם מוגדרים כמסירת עדות אלא כ"מסיח לפי תומו", כלומר כסיפור דברים בעלמא. מדברי המהר"ל ניתן להבין שהוא סובר שעדות גוי פסולה מהתורה ומשום כך יש לצמצם בהיקף הפרשנות למושג "מסיח לפי תומו".

ב.      סימנין דאורייתא או דרבנן – המושג מצוי בעיקר בשני נושאים: 1. בהחזרת אבידה ע"פ סימנים. 2. זהוי אדם מת ע"פ סימנים, כגון שלא ניתן לזהותו ע"פ גופו אלא רק באמצעות בגדיו המיוחדים או חפציו האישיים. הגמ' (יבמות קכ, א) דנה בנושא השני ביחס לאדם נשוי, שאין ידוע מה עלה בגורלו, סימנים מעידים שהוא מת ואשתו מבקשת היתר להנשא על סמך סימנים אלו. ישנם שני סוגי סימנים: 1. סימנים רגילים, שעל פיהם ניתן להחזיר אבידה, אך אין מסתמכים עליהם להתיר עגונה. 2. סימנים מובהקים, כגון שומא בגופו או חפצים אישיים מסויימים, שעליהם ניתן להסתמך גם כדי להתיר עגונה. סוגיות שונות (בבא מציעא כז, שם כח, יבמות שם) דנות בשאלה האם ניתן להסתמך על הסימנים מהתורה ואז, למשל, להתיר אשת איש גמורה להנשא ע"פ סימנים אלו או שמהתורה אין מסתמכים על סימנים אלא רק מדרבנן ורק להתיר איסורים מדבריהם, כמו להתיר אשה שקידושיה תופסים רק מדרבנן. עם זאת, גם הסובר ש"סימנין דרבנן", מסכים שבסימנים מובהקים ניתן להסתמך גם מדאורייתא, ולא נאמרו דבריו לאסור אלא רק בסימנים רגילים.

ג.      חיישינן לשאלה – הגמ' (יבמות שם), דנה בעדות המבוססת על זהוי חפציו של אדם, אם חוששים שמא האדם השאיל את חפציו לאדם אחר ואז לא ניתן להסתמך על זהוי החפצים, או שאנו מניחים שאדם אינו משאיל את חפציו ולפיכך, בסתם, אין לחשוש לכך וניתן להסתמך על זהוי חפציו.

מהסוגיה ביבמות משתמע שההכרעה בשאלה 'אם חיישינן לשאלה או לא?' תלויה בהכרעה אם 'סימנין דאורייתא או דרבנן'. המשנה שם אומרת: "אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו". בהסבר הוראת המשנה מובאים בגמ' שני הסברים. ע"פ הראשון, המשנה סוברת ש"סימנין דאורייתא", דהיינו מהתורה ניתן להסתמך על סימנים, אלא ש"חיישינן לשאלה" ומצד זה אין להעיד על פי כלים. ע"פ ההסבר השני, המשנה נוקטת "סימנין דרבנן", דהיינו אי אפשר להתיר אשת איש גמורה ע"פ סימנים רגילים ולכן הורתה המשנה שאין מעידים על סימנים. ע"פ שיטה זו, אין צורך לומר "חיישינן לשאלה" והמשנה מבוארת גם אם נאמר ש"לא חיישינן לשאלה". כך אכן מבינים הראשונים, שהסובר "סימנין דרבנן" מכריע גם ש"אין חיישינן לשאלה". יוצא, שהמיקל הלכתית וסובר ש"סימנין דאורייתא", מחמיר תמיד למעשה, כיוון שהוא חושש להשאלה, ואילו המחמיר הלכתית וסובר ש"סימנין (רגילים) דרבנן", מיקל להסתמך על סימנים מובהקים, שגם לשיטתו ניתן להסתמך עליהם מדאורייתא, כיוון שאין הוא חושש להשאלה. מכאן לשיטתו של המהר"ל – הוא מחמיר פורמלית וקובע ש"סימנין דרבנן", ולכן במקרה שבא לפניו, בו הייתה עדות ע"פ סימנים מובהקים, הוא הקל והתיר ע"פ ההכרעה ש"לא חיישינן לשאלה"[20].

  • ·       סימן ה' – ספר תורה ישן שנמצא ביד גוי

בשאלת כשרותו של ספר תורה שנלקח מגוי מובאות בגמ' (גיטין מה, ב) שתי דעות: יש אומרים שספר התורה יגנז ויש אומרים שניתן לקרוא בו. הרי"ף והרא"ש פסקו – יגנז, והרמב"ם פסק להכשיר. הר"ן, הטור ובב"י פסקו כרי"ף ובשו"ע הביא בלשון "יש מי שמכשיר ויש אומרים יגנז". דיונו ההלכתי של המהר"ל בתשובה מתבסס על ההכרעה המחמירה, שיש לגנוז ס"ת שנלקח מגוי.

המהר"ל נשאל אודות ספר תורה שנקנה ממומר, שלקח אותו מגוי, והוא ס"ת ישן מאד, שכתיבתו ודאי לא נעשתה ע"י המומר או הגוי. הרקע ההלכתי הוא ההכרעה שספר תורה שנלקח מגוי יש לגונזו, מחשש שמא הגוי כתבו ואז ספר התורה פסול מן התורה. ממשמעות הסוגיה, אם כי הדבר לא נזכר בפירוש בתלמוד, מבין המהר"ל שחשש הכתיבה קיים רק ביחס לגוי ממנו נלקח הספר אבל אם ודאי שלא הוא כתבו, כמו בשאלה שהוצגה לגבי ספר תורה ישן מאד, אין חוששים לכך.

בכל מהלך הדיון בתשובה מבאר המהר"ל מדוע קיים נימוק להכשיר את הספר, אך בסיומה הוא מכריע באמצעות כלל יסודי: "כך נראה, אבל הלכה למעשה אומר אני אף שכך אנו מדמין אין לנו לעשות מעשה בדבר שלא נזכר בפירוש בתלמוד. גם אם סמכו כאשר נראה שהוא ישן נושן לענין ממונא, לא נסמך על זה לענין איסור, לכך בעניותי אני אומר שאין להקל בקדושת ס"ת, ותגנז".

מבחינת המהר"ל, העובדה "שלא נזכר בפירוש בתלמוד" היא מכרעת דיה בשביל לדחות דימוי, השוואה וחילוק, גם אם הם מבוססים מבחינה לוגית ועדיין נכונים לכשעצמם.

  • ·       סימן ו' – דיני שהיה והטמנה

המהר"ל נדרש לדיני שהיה והטמנה בשבת ופותח את דבריו באמירה הכללית: "מחלוקת הראשונים היא, מ"מ יש לנו להכריע מתוך ההלכה וסוגיות התלמוד". התשובה שלפנינו נפסקת באמצעה ואין היא מגיעה לשלבי ההכרעה במחלוקת הראשונים ובפרטי הפסיקה המעשית. בחלק המצוי לפנינו מתמקד המהר"ל בעיקר בדיון בסוגיית הגמרא, בשיטת הרי"ף בראיותיו ובהתייחסות להן. לא מצאנו בסימן זה דגשים לציון בפן הפסיקתי או בזה הפרשני.

  • ·       סי' ז' – בדיני תערובות

הרקע לדיון: "מעשה אירע בפראג ביום… שאשה אחת קנתה…" הדיון ההלכתי נפתח ב"תחלה יש לברר דין…" ומסתיים לאחר דיון ארוך בדעות הראשונים בחתימה: "אלו הדברים אשר ראינו לפרש בשאלה זאת". אין דברי המהר"ל מסתיימים בהכרעה הלכתית או בהנחיה מעשית בעקבות הדברים, ונראה שאין לפנינו שאלה שהוגשה למהר"ל מתוך ציפייה לתשובה הלכתית ולהכרעה מעשית, אלא שהמעשה שאירע היווה בסיס לעיון בסוגיה ההלכתית. הדברים מסתברים גם מתוכן הסימן המתמקד כולו בפן הלמדני, בביאור שיטות הראשונים, בהגדרת מחלוקותיהם ובמשמעויות הלכתיות כלליות הנובעות מן הדברים, דוגמת: "ולפיכך הדבר הזה[21] צ"ע וראוי להחמיר"; "ומעתה לפירוש זה לא הוי ראיה כלל להתיר"; "וכבר בארנו כי זהו דעת הרמב"ם ז"ל והוא עיקר הפירוש כאשר נדקדק בשמועה, ואין להקל על זה" וכדו'. במקביל, אין במהלך הסימן הארוך כל גדרי פסיקה או דרכי הכרעה

סיכום.

למעשה, רק שלשה סימנים (א, ד, ה) מתוך השבעה שפורסמו יכולים להחשב כשו"ת סדיר, המורכב משאלה, דיון ומסקנה למעשה. שני הסימנים האחרונים מתמקדים בעיקר בפרשנות וסימנים ב וג מושפעים מאופיים ותוכנם. עם זאת, מתוך הסתייגות לנוכח הכמות המועטה מחד, ומאידך על אף זאת, ריכוז הדגשים שיוסקו מהסימנים יאפשר להצביע על קווים בגישתו ההלכתית של המהר"ל.

2. תשובות נוספות.

  • ·       שו"ת הב"ח הישנות, קיז; לו

הב"ח נשאל על יחסי מלוה, לוה וערב. בדיונו, בסי' לו, מציין הב"ח שהפנה את השאלה אל המהר"ל. לשאלה זו צורפה, כנראה, שאלה נוספת שהתייחסה לתביעת דמי שכירות על מקום בבית הכנסת. תשובת המהר"ל על שתי השאלות מובאת בסי' קיז.

על עצם השאלה הראשונה כותב המהר"ל: "הרי דבר זה מפורש בדברי האחרונים… דלפי דברי הכל…". מכאן מסתעף המהר"ל, גם בעקבות שאלות הב"ח, לדיון רחב יותר במחלוקת ראשונים, שבסיום הצעתה הוא כותב: "ואין אני רוצה להכניס עצמי במחלוק' הגדולים". אמירה מעין זו כתב המהר"ל גם בסימן ז' מהתשובות הנ"ל כלפי מחלוקת ר"ת ופוסקים אחרים: "מי יכניס עצמו במחלוקת". יצויין, שבשתי הפעמים מופיע הביטוי בדיון שאין לו השלכה ישירה למעשה.

בתביעת השכירות על מקום בביהכ"נ, המהר"ל דן במציאות הספציפית המדוברת ולאורה הוא דוחה את התביעה. גם שם מסתעף הדיון להיקף רחב יותר והמהר"ל דן בסוגיית בעל בית שדרו בביתו ללא רשותו ושתק ורק לבסוף דורש דמי שכירות למפרע, בדברי הרא"ש והתוס' והשלכותיהם לנדון בו נשאל.

  • ·       שו"ת הב"ח הישנות, עז

בפסק המצוטט בסימן מנתח המהר"ל נתוני עדות שנמסרו לו על יהודי שנהרג ואשתו עגונה. המהר"ל מסיק שלפניו עדות עד מפי עד, ששמע מגוי "המסיח לפי תומו"[22], שהיה ליד היהודי בשעת הריגתו והרי זו עדות קבילה ועל כן יש להתיר את האשה מעיגונה. (הב"ח בהמשך התשובה מתייחס לנתונים אחרים שהשתנו בעדויות ובעקבותיהם הוא פוסק שאין להתיר את העיגון. כארבעים שנה מאוחר יותר, בחשוון שצ"ט, הב"ח חוזר ומעיד על מקרה זה: "וכן פסקנו בעגונה א' בלובמלא בשנת ש"ס והפסק שלחתי ליד הרב הגדול מהר"ל בר' בצלאל מפראג ונשארה עגונה עד יום מותה". (שו"ת החדשות, נט).

עיקר דיון המהר"ל בתשובתו הוא בניתוח העדויות שהוצעו לפניו, ואין בו תוספת מאפיינים לשיטתו, השייכים לעבודה זו.

שו"ת חינוך בית יהודה, עה

"מה ששאל הגאון זקינו של זקיני מוהר"ר ליב ר' העניכש א"ש זצ"ל אב"ד ור"מ בק"ק לאדמר מהגאון הגדול שבישראל מהר"ר ליווא מפראג על תיקון ההיה"ן והקופ"ן שנוגעי' רגליהם אל גגן איך לתקן שלא יהי' חק תוכות".

  • אות שנפסלה בס"ת, כגון שלא נכתבה כצורתה או שנפלה עליה טיפת דיו וטשטשה או ששינתה צורתה כמו 'מ' רגילה שנסתם פתחה, אין למחוק את המקום הפוסל בלבד, מעשה הקרוי בפוסקים 'גרירה', משום שהאות נכתבת מאליה ויש בכך פסול 'חק תוכות'. כדי לתקן את הפסול צריך למחוק ולכתוב מחדש את צורת האות. ביחס לדין זה, המהר"ל מחלק בין אות שמלכתחילה לא נכתבה בהכשר, ולגביה יש חיוב כתיבה בפועל של האות ואיסור 'חק תוכות', לבין אות שנכתבה בהכשר ואח"כ נפסלה, כגון אות 'ב' שנפל לחללה טיפת דיו ונעשית כ'פ' או שתי אותיות שנדבקו ואין האותיות מוקפות גויל מכל צדדיהם, שמותר לתקנה ע"י גרירה.
  • השאלה שעמדה לפני המהר"ל התייחסה לאות 'ה' או 'ק' שרגלה נוגעת בגגה. המהר"ל מדייק בדעת הרא"ש ומסיק שהפסול הנזכר הוא פסול בצורת האות והיא כפסולה מעיקרה ואין לתקנה ע"י גרירה.
  • בחלקה הראשון של התשובה, דן המהר"ל בדרך תיקונה של אות פסולה. המהר"ל דוחה את שיטת הפוסקים, שלצורך התיקון אין צריך למחוק את כל האות ולכתוב את כולה מחדש אלא ניתן למחוק חלק מהותי מהאות ולכותבו מחדש עם התיקון בהכשר ויש בכך דין כתיבת אות[23]. המהר"ל דוחה את הסברות הנ"ל ומכריע: "ואנו אין לנו רק שצריך לכתוב כל האות ככל אות שנשתנה האות לגמרי דאל"כ הוי חק תוכו'".
  • בחלקה האחרון של התשובה דן המהר"ל בתיקונה של אות 'ה' המהווה חלק מהשם המתקדש ומחיקתה מהווה מחיקה מעשית של כל תיבת השם. גם פה מחלק המהר"ל בין שתי אפשרויות. אם מדובר באות שמלכתחילה לא נכתבה בהכשר, הרי שלמעשה לא נתקדשה תיבת השם ואין איסור "לא תעשון כן לה' א-להיכם" במחיקתה. אם מדובר באות שנכתבה בהכשר ונפסלה, שתיקונה במחיקת חלק מהאות, המהר"ל מכריע שאין במחיקת חלק מהאות איסור מחיקת השם כיוון שהשם בנוי מהאותיות ולא מחלקיהן וכל עוד לא נתבטלה האות לא נמחק השם. המהר"ל מקביל את הדיון במחיקת השם לאיסור ניתוץ אבן מן המזבח ומטמיע גם בסוגיא זו את החילוק שהגדיר. בהמשך לנ"ל, נתיצה של אבן שלימה מן המזבח יש בה איסור של "לא תעשון כן לה' א-להיכם", כיוון שאבן שלימה היא חלק ממבנה המזבח, אך מאידך, ניתוץ חלק מאבן אחת אין בו את האיסור הנ"ל[24].
  • המהר"ל מתייחס לדעה המחלקת ב'רגל' הנוגעת ב'גג' בין נגיעה עבה, ההופכת בבירור אות 'ה' לאות 'ח', לבין נגיעה דקה, המאפשרת קריאת האות כ'ה' גם ע"י תינוק[25]. המהר"ל דוחה דעה זו וסובר "וחילוק זה אינו נראה כלל דכיון דבעינן כרעא דה"א תלוי אין חילוק בין נוגע הרבה לנוגע מעט סוף סוף אינו תלוי דהיכי דאיסור דידיה משום שאין כאן צורת אות אין חילוק בין אם ניכר האות אם לא".

לסיכום, סקרנו למעלה את תוכן התשובות, כדי שישמש רקע ובסיס חלקי בניתוח ואפיון גישת המהר"ל בפרשנות ובהלכה. מלאכה זו תיעשה, בהסתמך על מכלול המקורות, בחלקה השני של העבודה.


[1] כת"י ציריך, (ס' F 2627). התשובות הודפסו בספר זכרון לרב בצלאל ז'ולטי, ירושלים תשמ"ז, עמ' רס"ד – רצ"ו.

[2] ראה לגביו במאמרו של זימר, "ר’ אליקים גוטשלק רוטנבורג", עמ' 138 – 154.

[3] יודלוב מקדים לתשובות מבוא ובו הוא פורש בתמציתיות את הביוגרפיה של המהר"ל, מעלה את הקשיים בסידורה ומדגיש שרב הסתום על הנגלה בסוגיה זו. המבוא כולל פרטים על העתקת כתב היד ובעבודה זו אנו מתבססים על העתקתו.

[4] עדות לכך מצויה גם בקולופון לכת"י בר אילן 842, שם מזהה המעתיק את עצמו: "משה בן לא"א יעקב שליט"א מק"ק ביסטראוויץ סופר… של מהר"ל אב"ד בק"ק פראג". וראה גם יודלוב, עמ' רסח, הערה 23.

[5] המהר"ל מתייחס בדבריו לחיבור ה"שלחן ערוך" המצוי וידוע בפראג – "ובאמת גם קהילתנו הקדושה פראג יש בה… גם ספר שלחן ערוך, שהוא ערוך לפני כל כמו השולחן אשר הוא ערוך בערב פסח, והסדר של גט מסודר על דרך סדר של פסח… ולא נעלם מאתנו". מחד, יש כאן הערכה חיובית לסגנונו ומבנהו של ה"שלחן ערוך", מאידך, גם מהדברים וגם מהקשרם קשה להסיק את יחסו העקרוני של המהר"ל לשו"ע.

[6] כנראה באה"ע, קמ, יא ועיין גם בהגהת הרמ"א שם, קמא, נט, המעיד שכך נוהגין.

[7] מחלוקת תרומת הדשן (להקל) והר"ן מובאת בהגהת הרמ"א לאה"ע קמ, ה. הרמ"א מביא את הצד להקל, "ויש מחמירין".

[8] ומשמע שבדבריו הבאים אין המהר"ל בא לשבחו, אלא להתריס כנגדו או ללגלג עליו.

[9] המחלוקת מובאת במרדכי, בבא קמא, קעב. הרמ"א מזכירה בדרכי משה, חו"מ, רס"ד.

[10] להרחבת הסוגיה עיין במקורות שפורש יודלוב בהערות 1, 18 ו-20.

[11] ועיין קצוה"ח (שם, ג) וכן ש"ך (שם, טו) שסובר שהמהרש"ל והרמ"א אינם חלוקים רק שהמהרש"ל דיבר במקום שלא תיקנו קיצבה.

[12] הדברים מודגמים במהלך העבודה, בעיקר מעמ' 113 והלאה ומעמ' 154 והלאה.

[13] הטענות המרכזיות בסי ד' וב"פסק על עגונה" דומות. יש בפסק תוספות על המצוי בסי' ד' ויודלוב התייחס לכך בהערותיו. פסק המהר"ל מוזכר גם בדברי הב"ח בשו"ת הישנות, פו; ובחדשות, עח.

[14] ראה יודלוב בהקדמה לתשובות, עמ' רסט.

[15] שאינו החכם הידוע בשם זה, שקדם לו ושחי במחצית הראשונה של המאה הט"ז.

[16] עדות נוספת מצויה בתשובת הט"ז המובאת בשו"ת הב"ח, החדשות, עח.

[17] למשל, עיין בית שמואל על שו"ע אה"ע,יז, סט; שו"ת ב"ח, סימן פ"ו; שו"ת ב"ח החדשות, ע"ח; שו"ת שבות יעקב א, צט; שו"ת פנים מאירות א, נ; שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא – אה"ע, לב; שם, לו; שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא, קז; שם, קח; שו"ת חתם סופר ג (אה"ע א), מח; ועוד.

[18] להרחבה ראה: אנציקלופדיה תלמודית ה, גוי, טורים שלז – שלח.

[19] ר' יהודה בברייתא יבמות מז, א; בבא קמא טו, א בפירוש המשנה שם יד, ב; רמב"ם, עדות ט, ד; טוש"ע, חו"מ לד, יט.

[20] ראה: רמב"ם גירושין יג, כא; שולחן ערוך אבן העזר יז, כד ורמ"א שם, שהכריעו להחמיר כשתי הגישות, כלומר ש"סימנין דרבנן" ו"חיישינן לשאלה".

[21] אין הכוונה לשאלה הכללית אלא לסעיף מסויים בדיון.

[22] ביארנו מונח זה לעיל, עמ' 41, בהתייחסות לסי' ד בתשובות המהר"ל. דין עדות עד מפי עד נדונה ע"י המהר"ל בסי' א – לעיל, עמ' 34.

[23] בב"י, יו"ד, רע"ד מובאת מחלוקת בין פוסקים המסכימים שניתן לתקן ע"י מחיקת חלק מהאות רק נחלקים כמה יש למחוק לשם התיקון. דיון בדעות אלו, של האגור ור"י אלכסנדרי, מובא בחינוך בית יהודה בסימן הקודם לנדון, בסימן ע"ד.

[24] אמנם הדבר עצמו אסור מטעם אחר, שמכחיש וגורע המצוה, אך זה ענין אחר.

[25] דעה זו היא דעת ר"י אלכסנדרי, המובאת בב"י, יו"ד, רעח. מחלוקת פוסקים זו מזכיר בעל "חינוך בית יהודה" בשלהי סימן עד.

האם נמצאות בידינו הגהות המהר"ל על טור אבן העזר?

רשומה זו היא חלק ממאמר שפורסם כתב העת "עלי ספר":

גזבר גדי, "הגהות המהר"ל מפראג על ספר ה"טורים", עלי ספר כב (טבת תשע"ב), עמ' 28 – 47

במהדורת ה"טור" של הוצאת "אל המקורות" (ירושלים, תשט"ו – תשי"ח) נכללו חידושי המהר"ל מפראג לטור יורה דעה ולטור אבן העזר. החידושים לטור אבן העזר נערכו והוהדרו מכתב יד ע"י הרב שמואל ברוך ורנר.

בהקדמתו לחידושים מציין המהדיר מספר פרטים:

א.   מקור מהדורתו הוא כתב יד יחיד בעולם המצוי בקמברידג'. אין הוא מוסר פרטים מזהים נוספים על כתב היד.

ב.    לדבריו, כתב היד מכיל חידושים על טורי יורה דעה ואבן העזר ונכתב ע"י נכד המהר"ל בשנת שנ"ה, כפי המשתמע מקולופון אותו הוא מצטט במלואו במסגרת ההקדמה.

ג.     מאידך, המהדיר מפנה לתיארוך שונה המשתמע מכתה"י. בסוף סימן ל"ט, ישנה הפנייה לדברים שכתב הב"ח, שספרו נדפס לראשונה בקרקא בשנים שצ"א – ת'. כמו"כ מוזכר בסימן ל"א שו"ת הב"י, שיצא רק בשנת שנ"ח, שעה, שבקולופון מצויין בפירוש: "והיתה השלמתו היום יום ד' י"ג אב שנ"ה לפ"ק". משום כך מסיק המהדיר שמעתיק החידושים החל את מלאכתו הכוללת על ארבעת חלקי הטור בשנת שנ"ה, ובתאריך המצויין לעיל הוא סיים את העתקת החידושים על הטור הראשון, טור אורח חיים. להערכתו, עשה הנכד הפסקה באותן השנים ורק לאחר שנות דור, כשחידושי הב"ח כבר פורסמו, הושלמה המלאכה, כמשאלתו: "ואם יגזור השם בחיי אבאר ואעתיק השלשה טורים אשר עדיין לא נתנו להכתב".

ד.    המהדיר מעיד: "כתב יד זה מכיל חידושים על יורה דעה והם מתאימים לספרו על טור יורה דעה מרבינו שנדפס בצולזבאך (= צ"ל "זולצבאך") ואח"כ באמסטרדם".

ה.   המהדיר תומך את שייכות החידושים למהר"ל גם במישור הסגנוני בכותבו: "וניכרים דברי אמת לכל הרגיל בחידושי רבינו. דרכו בקודש, לעשות את דברי רבינו אשר – הרא"ש – ליסוד מוצק לחידושיו בהלכה".

1. בירור על בסיס דברי המהדיר.

להלן מספר ערעורים על תורף דברי המהדיר:

א.      כאמור, רש"ב ורנר סיים לההדיר בשנת תשט"ז (1956) חידושים מתוך כת"י "יחיד בעולם", שמלבד היותו מצוי בקמברידג' אין הוא מוסר עליו כל פרט מזהה. נכון להיום, אין בספריית קמברידג'[1] לא את כתב היד המדובר ולא כל כתב יד אחר הקשור לחידושי המהר"ל מפראג על הטור[2]. לפיכך, אין אפשרות להתייחס לעצם קיומו (או אי קיומו) של כתב היד ממנו העתיק המהדיר.

ב.        לדברי המהדיר, כתב היד שברשותו הכיל: 1. קולופון משנת שנ"ה. 2. חידושים ליורה דעה ואבן העזר, שזמן העתקתם אינו ידוע אך הוא אינו מוקדם מסביבות שנת ת'. בכדי לגשר על פער התאריכים, העלה המהדיר השערה שאולי היו בכתב היד המקורי הגהות לטור או"ח, שאליהם התייחס הקולופון. מכלל הן אתה שומע לאו, דהיינו שכתב היד לא הכיל בפועל את החידושים לטורי אורח חיים וחשן משפט. לענ"ד, אף שהסברו של הרב ורנר, שתחילה הועתקו החידושים לטור או"ח ולאחר שנות דור נמשכה המלאכה על שנים או שלושת הטורים האחרים – אפשרי תיאורטית, הרי שיש בו מן הדוחק. הקושי הוא בצורך לומר שכתב היד במקורו כלל את החידושים לאורח חיים ובסיומם הוצב הקולופון. החידושים נקטעו מכתב היד בשלב כלשהו וכתב היד שהיה לעיני הרב ורנר נפתח בקולופון. לאחר הקולופון נכתבו, על הסדר, החידושים ליורה דעה ואבן העזר ואילו החידושים לחשן משפט או שנקטעו או שכלל לא הועתקו. נצטרך לשער עוד כמה השערות כדי לייצב את סברת הרב ורנר, אך מ"מ ודאי שאם כתב היד יהיה ערוך באופן קצת שונה, השערתו תופרך.

ג.        בהתייחסו לתוכן החידושים והתאמתם לסגנון המהר"ל כותב המהדיר: "וניכרים דברי אמת לכל הרגיל בחידושי רבינו" ומציין בעיקר את יחס המהר"ל לרא"ש. אלא, שהמכיר בסגנון המהר"ל יראה שאין כל קשר סגנוני בין החידושים לאבן העזר לבין החידושים ליו"ד ולסגנון כתיבתו של המהר"ל בחידושיו לש"ס או בביאוריו ההלכתיים שב"גור אריה" על פרש"י לתורה. להדגמה, נערוך השוואה עם מאפיני הגהה אחת – בסי' כ"ח, ד"ה "בב"י אבל בא לידה" –
1. הגהה ארוכה. המהר"ל משתדל לצמצם ורוב ההגהות ליו"ד הינן קצרות יחסית.
2. סגנון הכתיבה אינו חוסך בהסבר ומילים, ואין הדבר רגיל אצל המהר"ל בהגהות.
3. מוזכרים בהגהה ראשונים אחרים שאינם על אתר בטור או בב"י, כגון: שו"ת בן לב, ריטב"א, שו"ת ריב"ש. המהר"ל מצמצם באיזכור ראשונים אחרים מיוזמתו ובמידה והוא מזכיר, הם בד"כ אלו שהובאו ע"י הב"י או הטור.
4. "אח"כ מצאתי בשו"ת בן לב" – שו"ת בן לב אכן היה בספריית המהר"ל[3], המהר"ל הכירו וצאצאו אף עיין בו[4], אך בכל חיבוריו, אין המהר"ל מזכירו אפילו פעם אחת. בחידושים שההדיר רש"ב ורנר מובא ומצוטט שו"ת בן לב פעמים רבות.
5. "וכן מוכח משו"ת ריב"ש סי' ק"ע וז"ל…עכ"ל". מובא ציטוט ארוך מהריב"ש הכולל ציטוט ארוך משו"ת בן לב. – כאמור, המהר"ל, בחידושיו ליו"ד או לש"ס, אינו מצטט אחרים ולא באורך כזה.
וכללית יש להוסיף שרוב מוחלט של ההגהות פותח בביטוי המקובל "נ"ב", אלא שאצל המהר"ל הדבר אינו מצוי בשום מקום בהגהות ליו"ד או בחידושים לש"ס.

ד.       נכד המהר"ל כותב בקולופון שהוא מעלה על הכתב "את אשר קבלתי מפי זקיני מהר"ר יהודא ליוא נר"ו הגאון הנרמז בכל מקום כאמ"ז מהרי"ל" ומעיד ש"מעט מזעיר הוספתי אני מדעתי… אחר ציינתי עכ"ל אמ"ז מהרי"ל". המעיין ימצא שבכל החידושים לאה"ע שהוהדרו וכן בכל חידושי המהר"ל לטור יו"ד, הן אלו המודפסים והן אלו שהובאו במהדורת "אל המקורות", אין, ולו גם פעם אחת, רצף אותיות המתחבר לכלל "אמ"ז מהרי"ל" או "עכ"ל אמ"ז מהרי"ל".

כל אלו, הערות המתייחסות להקדמת רש"ב ורנר למהדורתו, ואנו נוסיף את השגותינו העולות מבדיקה והשוואה מכתבי יד אחרים.

2. בירור על פי כתבי יד אחרים.

כאמור, אין בידינו את כתה"י בו השתמש המהדיר, אך מן המצוי והרלוונטי לדיוננו נוכל להעזר בשני כתבי יד:

  1. אוקספורד – בודלי, נויבאואר 752 (סרט[5]: F 20289), דפים 1א – 50ב = להלן: כת"י 752.
  2. אוקספורד – בודלי, נויבאואר 753 (סרט: F 20290) = להלן: כת"י 753.

1. כת" 752.

כזכור, כת"י זה נסקר על ידינו לעיל והיווה מקור מרכזי לחידושים על טור יו"ד. נסכם פה את עיקרי מאפייניו בכדי להקל על ההשוואה למהדורת רש"ב ורנר:

כת"י זה כולל הגהות של נכד(?) המהר"ל על טור יו"ד הנסמכות ברובן על הגהות המהר"ל לטור יו"ד. הגהות המהר"ל הועתקו לכתב היד ע"י צאצאו בצורה מדוייקת ומלאה, כפי שעולה מהשוואה למקורות אחרים של הגהות המהר"ל לטור יו"ד שבידינו. בסיום קובץ זה, באמצעו של דף 50, א, מובא הקולופון של כתב היד, שכתיבתו מתפרשת על חציו השני של העמוד. קולופון זה זהה לחלוטין(!) לקולופון שציטט רש"ב ורנר בהקדמתו לחידושי אה"ע שפירסם. קולופון זה אותנטי ובמקומו, משלש סיבות לפחות:

א.   הוא, כדרך הקולופונים, מצוי בסופו של כתב היד והוא המשכם של החידושים רק בהפסקת שורה אחת ביניהם.

ב.    הכתיב, ושרטוט האותיות, זהה לזה המצוי בחמישים הדפים שקדמו לו וכולם "מרועה אחד ניתנו".

ג.     כמוזכר לעיל, מעיד צאצא המהר"ל בקולופון, שבגוף החיבור מוזכר המהר"ל כ"אמ"ז מהרי"ל" ושהוא מוסיף לעיתים על דבריו לאחר ציון "עכ"ל אמ"ז מהרי"ל". ואכן כתב יד זה מכיל את כל הגהות המהר"ל לטור יו"ד ובסוף כל הגהה כתב המעתיק בצורה ברורה "עכ"ל אמ"ז מהרי"ל", בין אם הוסיף משלו על דברי המהר"ל ובין אם לא. אין צורך בהבאת דוגמאות שכן ציון "עכ"ל אמ"ז מהרי"ל" מצוי בכל כתב היד.

שיוך הקולופון לחידושי המהר"ל לטור יו"ד מלמדנו דבר נוסף. בסוף הקולופון כותב נכד המהר"ל "ואם יגזר השם בחיי אבאר וא[ע]תיק השלשה טורים אשר עדיין לא נתנו להכתב". מכאן למדנו:

א. שהמהר"ל כתב הגהות לכל חלקי הטור.

ב. שהעתקת ההגהות החלה מטור יורה דעה והם שנסתיימו בחודש אב, שנת שנ"ה.

ג. כשנכתב לעיל שאין בידינו כל ידיעה, מכתב יד זה או אחר, מתי ואם בכלל הושלמה בשלב כלשהו מלאכת העתקת ההגהות על שלשת הטורים האחרים, הכוונה הייתה גם לטור אה"ע.

ד. אין כל קשר בין הקולופון ל"חידושי המהר"ל על טור אה"ע".

2. כת"י 753.

כת"י זה מכיל 70 דפים הכוללים מעט חידושים על טור יורה דעה[6], חידושים על טור אבן העזר, המצויים במרכז כתב היד[7], ומעט מאד חידושים על טור חשן משפט[8]. בעניינו של כת"י זה יש להאיר מספר נקודות:

א.   סגנון הכתיבה מעיד על אחדות חלקי כתב היד[9], והוא כולל: ציטוט מהטור או מהב"י[10], מילת סגנון החוזרת על עצמה: "בהדיא"[11], התייחסות לדברי הטור בסגנון "מש"ר (= מה שכתב רבינו")[12], סגנון "ואח"כ מצאתי… " וכתיבה בגוף ראשון[13], איזכור בני דור המהר"ל[14] ושימוש בשו"ת מהר"י בן לב[15].

ב.    החידושים לטור אבן העזר זהים לחידושים שפרסם ורנר במהדורתו וששייכם למהר"ל[16] !

ג.     אין בגוף כתב היד כל רמז או סימן המעיד על שייכות החידושים למהר"ל מפראג. יתרה מזאת, אין כל קשר ו/או דמיון בין החידושים לטור יו"ד המובאים בכתה"י לאלו המוכרים לנו מהחידושים המודפסים ומאלו המצויים במספר כתבי יד. וכבר הערתי[17] שגם מבחינת סגנון הכתיבה, אין דמיון בין סגנונו של המהר"ל המוכר לנו מחידושיו לטור ומפרשנותו התלמודית לבין הסגנון המצוי במהדורה שההדיר רש"ב ורנר[18].

ד.    הרב ורנר בהקדמתו למהדורתו מפנה את תשומת הלב לאיזכור הב"ח ושו"ת הב"י בחידושים לאה"ע, שהם בעייתים לתיארוך שהוא נתן לחידושים, שנת שנ"ה. מתוך כך הוא הציע ביאור, שעל הדוחק שבו כבר התייחסנו לעיל. מכתב היד שלפנינו ניתן להוסיף[19] נתון בעייתי נוסף, מההגהות לטור חשן משפט. המילים האחרונות בדף 70א הן: "ועיי' סמ"ע סע' כ"ד". אנו, שאין לנו בכתב יד זה לא קולופון ולא תאריך, רשאים להניח שאיזכור ספרי ר' יואל סירקיש ור' יושע פלק בכתב היד מעיד על כתיבתו מלכתחילה דור אחד, לפחות, לאחר המהר"ל ואין לו כל שייכות אליו.

ה.   על אף האמור לעיל[20], אין כתב היד שלנו חף מכל קישור למהר"ל מפראג. בשער כתב היד כתוב ככותרת, בין השאר: "ביאור נחמד על יורה דעה להגאן מהר"ל מפראג". בראש העמ' הראשון של החידושים ליו"ד, דף 1א, מתחת לכותרת "יורה דעה", כתובות המילים "מהר"ל פראג"[21]. אלא שיש להבהיר מספר נקודות בהקשר זה:
1. הכיתוב הכולל שבשער כתב היד הוא כדלקמן: "ביאור נחמד על יורה דעה להגאן מהר"ל מפראג, חדושי הלכות מהרשא, חדושים להגאון מור"ר העשיל ז"ל, חידושי נחלת בנימין". כפי שהוזכר בראש דברינו לכתב יד זה, כתה"י מכיל 70 דף, הכוללים חידושים לשלושה טורים ולדעתנו מוצא כולם ממחבר אחד. באופן פשוט ניתן לומר שאין שער כתב היד משקף את התוכן המצוי בתוך כתה"י ושיוכו לחידושים שבגוף כתב היד אולי אף אינו מקורי.
2. בראש העמוד הראשון של כתב היד, דף 1א, כתוב: "ביאורים…[22] ממ"ו הגאון המופלג מוהררי"ר נרו[23]". כיתוב זה אינו מצוי בדפים האחרים ויתכן שהוא כותרת כתב היד. מ"מ מכיתוב זה אין משמע שהכוונה למהר"ל מפראג.
3. לצד הכותרת המובאת בסעיף הקודם כתובה הכותרת "יורה דעה". בדומה לכך גם בראש דף 69א, הדף הראשון של החידושים לחשן משפט, כתוב "חשן משפט". שם, השורה מתחת לכותרת ריקה, כשורת הפסק, והחידושים מתחילים בשורה השלישית. בדף 1א, בשורה השניה, מתחת לכותרת "יורה דעה", כתוב "מהר"ל פראג" ובשורה השלישית מתחילים החידושים. ההשוואה בין דף 1 לדף 69, בנוסף לעובדה שלצד הכותרת "יורה דעה" כבר כתוב מי הוא בעל החידושים, מעצימה את הסברה שהמילים "מהר"ל פראג" הינם תוספת מאוחרת לכתב היד ואין הן אורגינליות בו. מסייעת לאפשרות זו ההבחנה שכתיב האותיות "א" ו"ג" במילה "פראג" אינו תואם לסגנון כתיבתם בתוככי כתב היד.
4. לשיטת הרב ורנר, שהחידושים לאה"ע הם מהמהר"ל, קשה מכל מקום – אם נסתמך על שער כתב היד, הרי כתוב שם "ביאור נחמד על יורה דעה", ואם על כך שהחידושים ליורה דעה ולאבן העזר "מרועה אחד ניתנו", הרי שהחידושים ליו"ד, במובהק, אינם משל המהר"ל וכ"ש החידושים לאה"ע. לשיטתו, המתארכת את החידושים לשנת שנ"ה, קשה בנוסף, שהכינוי "מהר"ל מפראג" בתקופה זו טרם היה מקובל[24] ואין הוא מוזכר כלפי המהר"ל ע"י בני דורו ובודאי שלא ע"י נכדו, שלדעת הרב ורנר הוא כותב החידושים, והוא עצמו מעיד שהוא מכנה את סבו "אמ"ז מהרי"ל".

3. סיכום.

אין בידי את כתב היד שגרם לרש"ב ורנר להוציא מהדורה של "חידושים מהמהר"ל מפראג על טור אבן העזר" ואיני יודע לענות על הקשיים שהעליתי על דרכו. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ומן המובא לעיל ניתן להסיק:

א.   שאין יסוד לשיוך המהר"ל מפראג אל החידושים לטור אבן העזר, שההדיר רש"ב ורנר.

ב.    אין כל קשר בין הקולופון עליו הסתמך המהדיר לבין החידושים אותם הוא פירסם. הקולופון מתייחס לחידושים על טור יורה דעה שנכתבו ע"י נין המהר"ל והמצויים בכת"י 752.

ג.     נראה הדבר, שאין בידנו כיום חידושים של המהר"ל לטור אבן העזר.

בשולי הדברים אעיר, שלאחר עיסוק בכת"י 752 ובמהדורת רש"ב ורנר ומתוך השוואה סגנונית ביניהם, יש, לענ"ד, יסוד להניח שאת החידושים לאה"ע שפרסם רש"ב ורנר כתב נכד(?) המהר"ל. מאפייני הסגנון המצויים במהדורת ורנר, שאינם מתאימים לסגנון המהר"ל, יש בהם התאמה לסגנון נין המהר"ל, המוסיף על דברי זקנו, בכת"י 752.  הזיהוי יכול להסביר גם את איזכור הספרים המאוחרים במהדורת רש"ב ורנר. כמו"כ משתמש המחבר רבות בשו"ת מהר"י בן לב, שהיה בספריית המהר"ל והוא הכירו. יתכן ואחר שנות דור לא התאפשר לצאצא המהר"ל להתבסס על גליונות זקינו ולכן כתב רק את החידושים שלו. דרך כתיבתו, המתבססת על כתיבת זקינו, מאפשרת אולי הסבר כיצד, מאוחר יותר, נוצרה החלפת הזהות בין הכותבים ואולי זה גם מה שהביא לטעות במהדורת רש"ב ורנר.

הערכה זו מיוסדת על היקש השוואתי, שאין בו ראיות חד משמעיות ומוחלטות. על כן, מחד, היא מוצגת כהערכה  ובהסתייגות מתאימה, ומאידך, אין לבטלה שאם כן נעלת דלת בפני המחקר[25].


[1] ע"פ הקטלוג המקוון של האוניברסיטה ועל פי המידע המצוי במכון לתצלומי כתבי יד בבית הספרים הלאומי.

[2] מצויים שם שני פריטים הקשורים לחיבור "גור אריה" על פרש"י לתורה.

[3] שמואל בן אלעזר מאפטא, תלמיד המהר"ל חיבר ספר "חידושי גמרא" ובו ליקוטים מספרי שו"ת רבים, כמצויין בשער ספרו, וביניהם משו"ת בן לב. המחבר מעיד שאת הספרים מצא בספריית המהר"ל: ""אסתעיא מלת' שבאתי לחסו' תחת כנפי מ"ו ארי' דבי עילאי האלוף המופלג בתורה ומפורסם בחסידות מוהר"ר יהודה לוואי אב"ד ור"מ דק"ק ניקלשפורג אשר שאבתי מי"ם בששון ממעיין הישועה מאור זיו הדרת תורתו ומצאתי בידו בית מלא ספרים… אזרתי כגבור חלצי… ללמוד ולהבין מתוך אלו הספרי' ושאלות ותשוב' אין מספר". ראה גם י. יודלוב, "תשובות מהר"ל מפראג", ספר הזכרון לר' בצלאל ז'ולטי, ירושלים: מוריה, תשמ"ז, עמ' רס"ה.

[4] כת"י 752, טור יו"ד נז, ד"ה נראה שיש תקנה: "…ואמרתי כן לפני זקני מהרי"ל ואמר לי שכן הוא בתשובות בן לב וכו חפשתי ועינתי וכדברי מצאתי וכמוצא שלל רב ששתי יען לדעת גדולים כוונתי יעויין משות בחלק שני דף קל"ו".

[5] מס' סרט במכון לתצלומי כתבי יד, הספריה הלאומית, ירושלים. וכן להלן.

[6] החל מעמ' 1א.

[7] החידושים על אה"ע מתחילים בסביבות דף 35, אך בניגוד לחלקים האחרים אין כותרת ברורה "אבן העזר" ולא הצלחתי להגדיר במדוייק את נקודת ההתחלה, אם כי על פי הנושאים הנידונים ניתן לראות שכבר מדובר בענייני טור אה"ע.

[8] נפרשים על פני 4 עמודים, בין הדפים 69א – 70ב.

[9] ואביא להלן בהערות דוגמאות מספר רק לשם ההמחשה, על אף שחלק מן הדוגמאות חוזרות פעמים רבות. הדוגמאות לסגנון נבחרו ע"פ מדד שיאפשר להשוותן לסגנון כתיבת המהר"ל בחידושיו האחרים.

[10] מבנה ציטוט בד"ה : התחלת ציטוט, וכו', המשך ציטוט ופתיחת ההגהה ב"נ"ב".

[11] 1ב, שורה 2: "וכ"מ בהדיא"; 2א, שורה 1: "וכ"כ בש"ע בהדיא"; 47ב, ד"ה "בטור וכן זכאי": "וכ"כ תוס' בהדיא"; אה"ע, לח, ד"ה "כגון שאמרה היא": "מלדא פי' הרא"ש בהדיא… דתוס' דחו אותו פי' בהדיא… ולדינא כיון דלתוס' כתבו בהדיא… וה"ה לרבא דהא בהדי' ".

[12] 47א, ד"ה "שם וכ"כ הרמ"ה": "כמש"ר סי' לא"; 69ב, סי' כ: "זה סותר למש"ר";  70א: "למש"ר בסי'…"

[13] 1א, ד"ה מש"ר וכן יראה: "אח"כ מצאתי ברא"ש"; 41ב, ד"ה ונלמד: "אחר כתבתי זאת מצאתי שהר"ן…"; 44א, ד"ה "ואם נתנה לה": "הקשתי ארבינו סי' קמ"ג ס"א וגם התירוץ שכתבתי שם".

[14] 2א, שורה 1: "וכ"כ בש"ע בהדיא"; 41, בד"ה "ונלמד" מוזכר הרמ"א פעמיים. ; 70א, ד"ה פירש"י כגון ראובן כו' – "נ"ב עמ"ש רש"ל פ' הפרה שהאריך שם בסי' ד'."

[15] 39ב, ד"ה בב"י אבל בא לידה: "אח"כ מצאתי בשו"ת בן לב ס"ס פ"ד" ; 43א, ד"ה בב"י וגם הר"ן": "ועמ"ש ע"ז בתשו' בן לב סי' סו"; 70ב, סי' כ"ו ס"ב, ד"ה נטל רשות: "עמ"ש שו"ת בן לב ח"ג סי' מ"ח".

[16] יש לציין שהזהות היא גם בסיום הבאת החידושים, הנקטעים בדיוק באותו מקום, באמצעו של סימן פ"א בטור. יש לסייג במקצת את הזהות. ישנם דפים מכתב היד שאינם מובאים במהדורת ורנר, כמו דפים 40, 42 ו- 43. כמו"כ החידושים במהדורת ורנר מתחילים מסי' כ"ח (דף 39א בכתב היד) ואילך, בעוד שהחידושים בכתה"י כוללים כמה סימנים הקודמים לכך (והמתחילים, כאמור בהערה לעיל, בסביבות דף 35).

[17] לעיל, בהערתי למהדורת ורנר, סעיף ג'. הדברים מתבטאים גם בכל מה שציינתי לעיל, סעיף א, כמצביע על אחדות סגנון בחידושים לשלושת הטורים בכתב היד. לשם הנוחות, סיכום כל המצוי בהערות הנ"ל מובא בהערה הבאה.

[18] דהיינו, לסיכום, סגנון המהר"ל: אינו כולל הגהות ארוכות ו/או ציטוטים ממקורות כלשהם, סגנונו חסכוני בד"כ בהסבר ובמילים (בהשוואה להגהות על טור יו"ד. וזאת בניגוד לכתיבתו הפילוסופית, הן בגור אריה על פירש"י לתורה והן ברוב ספריו המודפסים.). המהר"ל אינו מתייחס בד"כ לראשונים או לספרי שו"ת שאינם מוזכרים בטור או בב"י, אינו מזכיר את בני דורו, אינו משתמש במילות סגנון כמו "בהדיא", "כמש"ר", "ואח"כ מצאתי", אינו פותח את הגהותיו בקוד "נ"ב" ואינו כולל שימוש בגוף ראשון אלא במקרים נדירים.

[19] מלבד האיזכורים הנ"ל המצויים גם בכתב היד שלפנינו. איזכור שו"ת הב"י בדף 43, סי' לא, ד"ה ומשמע ואיזכור הב"ח בדף 55, מילים אחרונות בהגהות לסימן ל"ט.

[20] שלפיו, אין כל סיבה פנימית לייחס את החידושים שבכתב היד למהר"ל אלא אף להפך מזאת.

[21] ושמא כתב יד זה הוא שעמד לפני ורנר והאזכורים הנ"ל הם שגרמו לו לשייך את החידושים למהר"ל? אלא שא"כ לא ברור כיצד שייך ורנר את הקולופון לכתב יד זה ותיארך את החידושים לשנת שנ"ה.

[22] אחרי המילה "ביאורים" כתובה מילה החצויה לאורכה בשוליים העליונים. ברשומת המכון לתצלומי כת"י מצוטט "בייאורים נחמדים", אך דומני שאין זה הפיענוח הנכון.

[23] ברשומת המכון לתצלומי כת"י כתוב, במקום שתי המילים האחרונות, רק "מוהרר' ".

[24] נעיר שבשנת שנ"ה (1595) היה המהר"ל רבה של העיר פוזנא. רק בשנ"ז (1597) החל המהר"ל לכהן כרבה של פראג. ראה גזבר, עמ' 1 והערה 3.

[25] ראה בהקשר זה י"מ תא שמע, כנסת מחקרים ב, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ד, שלהי עמ' 201.

הגהות המהר"ל מפראג על טור יורה דעת

מאמר זה התפרסם, בשינויים קלם, בכתב העת "עלי ספר". פרטי הרשומה הם:

גזבר גדי, "הגהות המהר"ל מפראג על ספר ה"טורים", עלי ספר כב (טבת תשע"ב), עמ' 29 – 48

קישור לקובץ WORD של המאמר : גזבר גד הגהות המהרל לטור

—————————————————–

הגהות המהר"ל מפראג על טור יורה דעה

עיון ביבליוגרפי[1]

גדי גזבר

א. רקע.

בי"ח אלול תשס"ט מלאו 400 שנה לפטירת ר' יהודה ליוואי בן בצלאל, המהר"ל מפראג. על תאריך זה אין חולק כיוון שהוא רשום מפורשות על מצבת המהר"ל בבית הקברות היהודי העתיק של פראג[2]. על אף מאות השנים שחלפו מאז ימי המהר"ל, רק במאת השנים האחרונות התעצם והועמק העיון במהר"ל ובספרותו. נחקרה ונדונה הביוגרפיה שלו, כתביו המצויים בידינו הוצאו לאור, מי מהם לראשונה ומי מהם מחדש, ומשנתו ההגותית והפילוסופית הינה בסיס ללימוד ומחקר במוסדות שונים.

לעומת זאת, עדנה פחותה בהרבה נחלה ספרותו ההלכתית של המהר"ל ופרשונתו לתלמוד, על אף שממכלול הנתונים שבידינו עולה שהמהר"ל שלח ידו ברוב סוגות הכתיבה ההלכתית והפרשנית שהיו מקובלות בזמנו – שאלות ותשובות, הגהות לספרי פוסקים וחידושים לתלמוד. הסיבה המרכזית לחסרון זה היא שלמרות רוחב היצירה, חלקה הגדול לא שרד. שמונים שנה לאחר פטירת המהר"ל, בשנת תמ"ט (1689), פרצה שריפה גדולה בפראג שכילתה גם כתבי יד רבים של המהר"ל, ובתוכם רוב מוחלט של כתביו בהלכה ופרשנותו לתלמוד[3]. כיום, מצוי בידנו אך מעט מכל סוגה הלכתית או פרשנית שבמסגרתה יצר המהר"ל[4].

ככל הנראה, המהר"ל כתב הגהות על כל ארבעת חלקי הטור, כפי המשתמע מדברי צאצאו, בסיום העתקת חידושי המהר"ל לטור יו"ד: "ואם יגזור השם בחיי אבאר ואעתיק השלשה טורים אשר עדיין לא נתנו להכתב"[5]. כתב היד המוזכר, לטור יו"ד, כולל ביאור משלו לטור והעתקה של חידושי זקינו, ונראה שכך תכנן גם לערוך את החידושים לשאר חלקי הטור. אף שלא ברור אם ההיגד "שלא נתנו להכתב", מתייחס לביאורים שלו, לחידושי זקינו או לשניהם כאחד. מכל מקום משמע, שחידושי המהר"ל לאותם שלשת חלקי הטור כבר קיימים.

במקור הבא נצביע על ציטוט אפשרי מהגהות המהר"ל לטור אורח חיים, המובא בהקשרו של הדיון אם צריך לנפץ חוטי ציצית לשמה –

מובא בבית יוסף או"ח, יא:

"כתוב במרדכי (סי' תתקנ) בשם מהר"ם שיש להחמיר לנפץ הצמר של ציצית לשמה ולא ידעתי למה מאחר שלא אמרו בגמרא אלא בעינן טויה לשמה מנין לו להחמיר בלא ראיה ושום אחד מהפוסקים לא כתב כן ולא ראינו מי שחשש לכך".

על תמיהת הב"י מובא בדרישה שם, ס"ק א:

"ואני ראיתי כתוב בשם מהר"ל מפראג זה לשונו ונראה לי משום דכתוב גדילים תעשה לא תלבש שעטנז ודרשינן סמוכים משעטנז תעשה גדילים ושעטנז בכללו שוע טווי ונוז ושוע היינו ניפוץ ולפיכך מצריך גם כן שוע לשמה ואדרבה תימה לי על מהר"ם למה לא פסל גם כן בדיעבד בניפוץ כמו בטיווי ואפשר לומר דניפוץ אינו רק הסרת פסולת הצמר ואינו מעשה בגוף לפיכך כשר בדיעבד דלא הקפידה תורה על גדילים תעשה אלא מה שממנו עיקר עשיית הגדילים דהיינו הטיווי ומכל מקום החמיר מהר"ם כיון שסוף סוף כתיב שעטנז עכ"ל".

מסוגת ההגהות על ספרי פוסקים הוצאו לאור, תוך ייחוס למהר"ל, הגהות על טור יורה דעה והגהות על טור אבן העזר. במאמרנו זה נבקש לבחון את בסיס הייחוסים, ולמעשה, נערער על השני לצד אישושו של הראשון.


ב. ההגהות על טור יורה דעה.

חידושי המהר"ל לטור יורה דעה נכתבו, ככל הנראה, בעת שבתו בפראג וזאת ע"פ עדותו בסי' רעט: "וכן הנהגתי פה פראג". דבריו בסי' רמד, ד"ה "ואין", מסייעים להנחה שמדובר בישיבתו הראשונה בפראג ובטווח השנים של"ח – שמ"ד  (1578 – 1584), שכן המהר"ל מעיד שם: "וכבר נשאלתי ע"ז והשבתי בזה ועיין חבורנו שנקרא שמו בישראל[6] גור אריה דף קצ"ט כי שם מקומו". משמע שהחידושים נכתבו לאחר הדפסת ספרו "גור אריה" עה"ת[7], שהודפס בפראג בשל"ח (1578). מההגדרה "חבורנו שנקרא שמו בישראל…" משמע שמדובר בחבור חדש שטרם נודע לצבור הרחב ויש צורך להציגו. המהר"ל יצא מפראג לפוזנא בשנת שמ"ד (1584), כך שטווח הזמן מצטמצם לשנים של"ח – שמ"ד  (1578-84). עם זאת, יש לסייג ולהזהר בקביעה כוללנית זו לגבי החידושים, שכן אין מוקדם ומאוחר בכתיבת המהר"ל[8].

חידושי המהר"ל מפראג על טור יורה דעה נמצאים לפנינו כיום במספר מקורות. ניתן לחלק אותם לשלש קבוצות:

  1. חידושי המהר"ל שבכתבי יד
    כת"י 740 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 740 (ס' F20277), דפים 110א – 114א.
    כת"י 728 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 728 (ס' F20954), דפים 109א – 140ב.
    כת"י ורשה = כת"י ורשה, המכון להסטוריה יהודית, 484 (סרט F30175), דפים 31א – 57ב.
  2. חידושים בכת"י מצאצא המהר"ל:
    כת"י 752 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 752 (סרט F20289), דפים: 1א – 50א.
  3. מקורות בדפוס
    זולצבאך תקל"ה (1775);
    זאלקווא תר"א (1841);
    בתוך ארבעה טורים, הוצ' אל המקורות, תשט"ו – תשי"ח (1955 – 1958).

החלוקה לקבוצות היא ביסודה ע"פ טיב ואיכות המקורות. בדיעבד יש לחלוקה זו גם מאפיינים חיצוניים.

1. חידושי המהר"ל שבכתבי יד.

בהגדרה זו נכללים שלשה כתבי יד, שניתן להתייחס אליהם כקבוצה אחת. שלושת כתבי היד זהים כמעט לחלוטין בסגנון ובנוסח וכן בהוספות ובהחסרות שבהם. במידה רבה של סבירות ניתן להצביע על יחסי מקור והעתק ביניהם, וכפי שיפורט להלן.

שייכותו של נוסח החידושים המצוי בכתבי היד לכתיבתו המקורית של המהר"ל, נתמכת מתוך השוואה למקורות האחרים.

ראשית, השוואת כתבי היד למקור 2, כת"י 752 – כתב יד שנכתב ע"י צאצא המהר"ל והמצטט מדברי זקינו, מצביעה על זהות כמעט מוחלטת בין הנוסחים. אמנם, עם כמה שינויים מעטים, אך מהשוואת המצוי בשני כתבי היד עולה דמיון ברור. התמיכה הבאה מכת"י 752 היא משמעותית משתי סיבות: א. עצם היותו מקור מקביל נוסף. ב. איכותו כמקור ראשוני, כפי שיפורט בעמוד הבא.

שנית, השוואה לנוסח המודפס מעלה שבכתבי היד מצוי נוסח ברור ומדוייק יותר. להלן, בדברינו על החידושים המודפסים, נצביע על נוסח לקוי, שגיאות, רצף לא ברור לעיתים וטעויות העתקה. מול אלו, תודגש הבהירות הקיימת בכתבי היד.

בכתבי היד, כמו במקורות המודפסים, נוספו לחידושים הגהות מכתיבת ידו של אדם אחר. מחד, אין אלו ההגהות המצויות במודפסים, ומאידך, אין הגהות אלו מצויות בכת"י 752, כך שהן ייחודיות לקבוצה המוגדרת "חידושי המהר"ל שבכתבי היד" ומצביעות על קשר בין פרטי הקבוצה. הגהות אלו פותחות ב"הגה", לעיתים מסיימות ב"עכ"ה" וניתן למצוא גם את הפתיח "ול"נ…"[9].

במסגרת קבוצה זו כלולים שלשה קבצים: כת"י 740, כת"י ורשה וכת"י 728.

כת"י 740 – כת"י חלקי, הנקטע בחלקו הראשון – באמצעו של סי' לה, ד"ה "שאם נמצאת הוורד", במילים "שלא בדרי דאוני". כאמור, נוסח כת"י זה זהה לנוסח שני כתבי היד האחרים. אך בגלל הקיטוע בכתה"י קשה להגדיר את היחס בינו לבין שני האחרים. מחד, הגהה שנוספה לחידושים בסי' ד', ד"ה אפילו שותפו, מצויה גם בו ומלמדת על שייכותו לקבוצה.  מאידך, ההגהה שנוספה בסי' כח, ד"ה "מאן דשחט"[10], אינה מצויה בו. הגהה זו, ע"פ תוכנה, קשה להכריע אם היא מהמהר"ל או מאדם אחר. עם זאת, יש להניח שכת"י זה הוא העתקה ממקור אחר, שכן ההגהה שבסי' ד' אינה כתובה כתוספת בשולי הדף, כדבר המעיד שפה לראשונה נכתבה ההגהה, אלא מצויה בתוך רצף הכתיבה של כתה"י, אם כי בכיתוב מעט קטן יותר, כלומר כותב כתה"י, המעתיק, כבר ערך ושילב את התוספת כחלק מהחידושים.

סיוע לכך שכתה"י הינו העתק ניתן לשאוב מהנתונים הבאים. כתב היד, המכיל 127 דפים, הוא אוסף קבצים מחמשה חכמים:

בראשונה מופיע קובץ מיעקב יצחק בן שלום מליסא. הקובץ כולל 96 דפים ומהווה כ-75% מכלל כתה"י. בקובץ הגהות "על שולחן ערוך ולבוש לחלקים יורה דעה ואבן העזר". יש להעיר שחלק "הלבוש" על יורה דעה, לבוש עטרת זהב, הודפס לראשונה בקראקא שנ"ד, והחלק על אבן העזר, לבוש בוץ וארגמן, נדפס שם בשנ"ט. נמצא שחלק זה של כתב היד לא נכתב לפני שנת שנ"ט, 1599.

 ב-25 הדפים הבאים מופיעים לסירוגין חידושים מ-–

ר' נתן ב"ר שמשון שפירא (נפטר: של"ח, 1578. אל שמו צורפה התוספת "זצ"ל".),

המהרש"ל (נפטר: של"ג, 1573),

והמהר"ל (נפטר: שס"ט, 1609. אל שמו מצורפת הברכה לחיים "נר"ו").

לשני הדפים האחרונים נוספו, מאת ר' משה בן נתן שפירא, הערות על החיבור "שפתי כהן" (שפורסם לראשונה בקראקא רק בשנת ת"ו, 1646)

ניתן א"כ להציע שתי אפשרויות:

  1. עיקרו של כתב היד, מלבד      שני הדפים האחרונים, נכתב בין השנים שנ"ט – שס"ט (1599 – 1609). לכתב      היד נוספו שני הדפים האחרונים רק לאחר כ-40 שנה.
  2. כל כתה"י שלפנינו      נכתב לאחר 1646 והוא העתק ממקור אחר שגובש בין השנים שהוזכרו לעיל. לפי זה,      הכיתוב "חדושי מהגאון מורי’ מ’ יהודה ליווא מפראג נר"ו" הועתק      מן המקור ע"י סופר כת"י זה כמו שהוא ומבלי לעדכנו.

הנטייה לאפשרות 2 מקבלת חיזוק מהערכתנו לעיל, ביחס לחידושי המהר"ל, שאין הם כתיבת מקור אלא העתק.

אם נכונה נטייתנו, אמנם אחרנו את מועד כתיבת כת"י זה, אך מאידך, אם נגלה את המקור ממנו הוא הועתק, נוכל לדעת שאותו מקור עצמו נכתב עוד בחיי המהר"ל ויש בכך בכדי להעיד על טיבו.

 

כת"י ורשה וכת"י 728 – מעיון בשני כתבי היד מסתבר לומר שיש ביניהם יחס של מקור (= כת"י ורשה) והעתק (= כת"י 728). הדבר מתבקש ממספר נתונים:

א.     בתחילה נתייחס לכך שכת"י 728, לכשעצמו, הוא העתק ולא מקור. זאת נלמד מ"דילוג הדומות" המצוי בסי' שלא, ד"ה "ומפריש תרומה גדולה": "כיון שמעשר ראשון מותר זר להנות ממנו כדלעיל לכן מעכב לעצמו ותרומת מעשר שאינו רשאי להנות ממנו…". בכת"י ורשה, 752  ובמודפסים ההמשך הוא לפי הענין. ב728,  התבלבל המעתיק מהמילים הדומות וחזר וכתב בהמשך: "כדלעיל לכן מעכב לעצמו". אח"כ ראה שטעה ומתח קו למחיקה על המילים. משמע שכתיבתו נעשתה מתוך כת"י אחר שהיה לפניו.

ב.      מעבר לנ"ל, צויין כבר שכתבי היד מכילים, מלבד חידושי המהר"ל, גם הגהות מכתיבת יד אדם אחר ומיקומם פורט לעיל. בכל ההגהות הללו חוזרת אותה תופעה: בכת"י ורשה ההגהה הנוספת כתובה בשולי הדף, אם בצד ואם למטה, במנותק מרצף כתיבת חידושי המהר"ל. נראה שכת"י ורשה הוא הגליון בו עיין המגיה בחידושי המהר"ל ועליו כתב את הגהותיו בשוליים. בכת"י 728 נמצאות אמנם כל ההגהות, אלא ששם הם כתובות בגוף הגליון, במהלך רצף הכתיבה, ומתקבל על הדעת שסופר כתה"י עימד, ערך ושילב את ההגהות בצורה אסטתית ויפה ברצף הגליון.

ג.      על אף זהות הנוסחים שבין שני כתבי היד המדוברים, מצויים מספר מקומות שיש בהם הבדלים ועיון בהם יוכל לסייע להנחתנו:
1.    באחד המקומות ישנה טעות בכת"י 728 שניתן להסבירה ע"י ההנחה שהוא הועתק מכת"י ורשה. בסי' מח, בסוף ד"ה "ואם עבר המחט" יש 10 מילים המצויות בכל המקורות המקבילים, אך חסרות בכת"י 728., ע"פ הרצף הענייני, הימצאות המילים מסתברת יותר מחסרונן. להלן המשפט, כשהמילים המודגשות הן המילים החסרות בכת"י 728: "…וע"כ אמר דלכתחילה בודקין בשניהם אחר קורט דם ודינם שוה אבל בדיעבד כשהודחו הם מחולקים בדינם כדפירוש.". את החסרון התמוה ניתן להסביר כדלקמן: בכת"י ורשא המילים "וע"כ אמר" מסיימות שורה, השורה הבאה פותחת במילה "לכתחילה" ומסיימת ב"בדיעבד" והשורה שאחריה פותחת במילים "כשהודחו הם". דהיינו כל הקטע החסר בכת"י 728 מהוה שורה שלימה בכת"י ורשא. הסבר אפשרי הוא שכת"י 728 הועתק מכת"י ורשה ובמקום זה המעתיק דלג על שורה שלימה ועבר מסוף שורה אחת לתחילת השורה השניה שאחריה וכך נוצר החסרון הלא מובן.
2.    בכת"י ורשה, בסי' פו, בתחילת ד"ה "אם היא בקליפתה" כפל הסופר משפט כתוצאה ממילים דומות. וכך כתב: "פי' משום דמיא בעלמא נפיק מיני' ואין כח ביד המים להתבלע תוך האחרות הבלתי קלופוה ג"כ אבל אם הטמאה קלופה אז כל גוף טעם הביצה נפיק מני'…", וחזר וכתב את המשפט "ואין כח ביד המים… הביצה נפיק מיני'" וכו'. לאחר מכן הוא שם לב לכפילות המוטעית והכניס את המשפט המיותר למסגרת של כעין סוגריים לסימון מחיקה[11]. סופר כת"י 728, שכנראה העתיק מכת"י ורשה, כתב את הטקסט ברצף, לא הבחין בכפילות וכתב גם את המשפט המיותר. לא זו בלבד, המעתיק הגדיל והשמיט את סימון הכפילות שבכת"י ורשא וכך נמצא שבכת"י זה הכל כתוב ברצף אחד ללא כל סימן היכר.
3. נתון ברור יותר מצאנו בסי' קסד, ד"ה "ולא אמר מעכשיו". גם שם שגה[12] סופר כת"י ורשה במקום כלשהו, זיהה את טעותו וסימן אותה. במקרה זה הועתקה בכת"י 728 הטעות אבל גם הסימון שלה.

אם דברינו נכונים, שכת"י 728 הועתק מכת"י ורשה, נוכל לשבח את הסופר שהשגיח בסימן מחיקה על מילה בסי' קסט והחסירה בהעתקתו[13].

סוף דבר, מסתבר לומר שהחידושים שבכת"י 728 הינם העתקה ישירה מכת"י ורשה. עם זאת יש לציין שמצאנו ב728 הגהה שאינה מצויה במקורות האחרים וזאת בסי' כג, ד"ה "ובעוף כדי שיגביה" ומצויינת בפתיח: "הגה…". אמנם, אין זו הגהה מהמהר"ל, שכן מתוכנה משתמעת התייחסות של מגיה לדברי המהר"ל: "אבל מה שתירץ הוא לעיל" וכנראה שהיא הגהה מאוחרת לכתה"י המקורי. כמו"כ טעה ב728 בשני מקומות: בסי' שלא, בסוף ד"ה "ואין תורמין" כתוב: "ומכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן לאו". ואילו ב728 כתב: "ומכלל לאו הן" ; בסי' קס, ד"ה "גם הרמב"ם כתב" התייחס למובאה בשם הרמב"ן כשהיא בשם הרמב"ם.

בנוסף לאיכות החידושים שבכתבי היד לעומת אלו שבמודפסים, כמובא לעיל, יש עוד ייחוד למקורות שבכתבי היד, כולל כת"י 752, והוא תוספת 4 הגהות על סימנים שבסוף חלק יו"ד. החידושים המודפסים מסתיימים בסי' שצ וההגהות שנוספו בכתבי היד הן על הסימנים שאח"כ. הגהות אלו משמעותיות לענייננו לא רק בגלל עצם היותן אלא בעיקר בגלל התוכן המחקרי שנפיק מהם, והדברים יידונו בהמשך.

3. כת"י 752 –כת"י מצאצא המהר"ל.

כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר 752, בכללו, מכיל שלשה קבצי חידושים משלשה חכמים שונים:

  1. דפים 1א-50א: חידושים על טור יו"ד מהמהר"ל.
  2. דפים 51א-224א: חדושים על הטור מהמהרש"ל.
  3. דפים 225א-241ב: חידושים למסכת עירובין מר' יוסף בן מתתיהו דלקרוט.

ראוי לציין כי שלושת החיבורים נכתבו בידי שלשה כותבים שונים, ואין קשר בין חלקי כתב היד.

כאמור, חידושי המהר"ל נפרשים על 50 דף, כשבסופם מצוי קולופון, שממנו אנו למדים על הכותב ועל הכתב:

"בראותי מעלת הביאור הלז ויקר תפארת גדולתו… נזדרזתי אני להעתיקם ולהעלותם על הכתב כפי מה אשר קבלתי מפי זקיני מהר"ר יהודא ליוא נר"ו הגאון הנרמז בכל מקום (= בכתב יד זה) כאמ"ז מהרי"ל… ואם יגזר השם בחיי אבאר ואעתיק השלשה טורים אשר עדיין לא נתנו להכתב והיתה השלמתו היום יום ד' י"ג אב שנ"ה לפ"ק".

מכאן עולה שבשנת שנ"ה היו בידי המהר"ל הגהות שכתב על כל ארבעת חלקי הטור והם טרם "הועלו על הכתב/ ניתנו להכתב". צאצאו התחיל את מלאכת ההעתקה מטור יו"ד, מתוך שאיפה להשלים את המלאכה על כל הטורים, אך אין בידנו ידיעה האם המלאכה הושלמה וגם אין לנו מקור אחר לחדושים על הטורים האחרים[14].

מן המובאה לעיל ניתן להבין שבגוף כתה"י נמצא את חידושי המהר"ל ברצף, כפי המצוי בכתבי היד האחרים. כך משתמע גם ממקום אחר בקולופון: "ומעט מזעיר הוספתי אני מדעתי להודיע דבריו שהוא אחר ציינתי עכ"ל אמ"ז מהרי"ל". אלא שאותו "מעט מזעיר" הפך להיות חלק מרכזי בכתב היד. בסיס כתה"י הוא אכן העתקת חידושי המהר"ל ומובאים בו כל ההגהות המוכרות לנו ממקורות אחרים, עם זאת ברוב הפעמים יש הקדמה לדברי המהר"ל או תגובה להם ולעיתים ההתייחסות ארוכה מהציטוט. חלק מההגהות אף עצמאיות לחלוטין, דהיינו כל ההגהה משל המעתיק, ואינן בהקשר לדברי המהר"ל או שהן מתייחסות לנושא שהמהר"ל לא דן בו כלל. נמצא שיש לפנינו מעין הגהות צאצא המהר"ל על חידושי זקינו ועל הטור וב"י.

לאור זאת, ערכו של כתב היד מתבטא בשני מישורים:

א.     בהצעת חידושי המהר"ל לטור יו"ד, תוך עדות ישירה על מהימנותם.

ב.      בהתייחסויותיו השונות של הצאצא לדברי זקינו ובהערותיו עליהם. עדויות עקיפות אלו תורמות משמעותית גם לפן ההיסטורי והביבליוגרפי וגם למחקר התלמודי.

בגלל אופיו של כתב היד ותרומתו, קיבל כת"י זה התייחסות נפרדת מכתבי היד האחרים, על אף שנוסח דברי המהר"ל זהה כמעט[15] לחלוטין בשני המקורות ויש בכל אחד מהם גיבוי לערכו של השני.

מיהו מעתיק החידושים, בעל כתה"י?

המעתיק מזכיר את אביו חמש פעמים בגוף כתב היד: בדף 11, א, בשורה האחרונה ציין: "בקונטרס א' בכתיבת יד א"א הגאון מוהר"ן מצאתי כתוב ז"ל…" וכן הוא בדף 12, ב, בתחילת הגהה לסי' לו: "בקונטרס בכת"י א"א הגאון מוהר"ן נר"ו מצאתי כתוב ז"ל…"; בסי' נו: "לאפוקי מדברי הראב"ד שכתב כו' מצאתי כתוב בכתיבת יד א"מ ז"ל…"; בסי' עה: "וכן מצאתי בכתיבת יד א"מ בשם אמ"ז מהרי"ל"; בסי' צה: "ראיתי לא"א שכתב בשם אמ"ז מהר"ל".

על פניו, ההגדרה "אמ"ז" – "אבי מורי זקני", המבטאת יחס בין נכד לסב, מנחה אותנו לכך שמחבר כתה"י הוא נכד המהר"ל, ושאביו הוא הקרוי "מוהר"ן"[16]. אלא שהנחה זו בעייתית, שכן:

  1. ידוע לנו על בן אחד שהיה למהר"ל,      בצלאל שמו[17],      ואין הדבר משתלב עם הכינוי "מוהר"ן". גם אין ידוע לנו על      כיוני או תוספת לשם זה המתחיל באות "נ". אפשרות זו תהיה רלוונטית,      אם נְפַתֶח את ראשי התיבות "מוהר"ן" באופן שה"ן"      אינה מייצגת שם אלא תואר. כיוון זה תחזק העובדה שגם ר' בצלאל חריף וגם אחד      מבניו, שמואל, היו בעלי יכולת לפלפל בתורת האב/הסב, לכתוב על דבריו הגהות ואף      לחלוק עליו.
  2. גם אם נניח      שה"ן" ב"מוהר"ן" אינה מציינת שם, האפשרות שהכותב,      הנכד, הוא בנו של חתנא דבי נשיאה, ר' יצחק כ"ץ, אינה אפשרית לאור המובא בדף      14,א.: "כתוב בכתיבת יד א"מ (= אבי מורי) ז"ל בזה הדין      שקלי וטרו רבוותא בפירושו… אכן שמעתי מא"מ מהר"ר יהודא      ליוא". דהיינו, הכותב מזכיר שראה בכתיבת אביו ששמע מאביו, הוא      המהר"ל, דבר מה בנושא. מכאן שמדובר מבן ששמע מבן.
  3. ישנה אפשרות תיאורטית      שלמהר"ל היו בנים נוספים שאין ידוע לנו עליהם ו" 'לא שמענו' אינה      ראיה". אם כי, מלבד הדוחק שבעצם הדבר[18],      עוד יותר רחוק להניח שהיו למהר"ל בן ונכד ברי הכי בכדי להשיג עליו, ואין      אנו יודעים אפילו על עצם קיומם.

המעתיק, יהיה מי שיהיה, מתייחס למקור החידושים: "גם לא אכחד אמרי פה קדוש אמ"ז מהרי"ל (= אבי, מורי, זקני מורינו הרב ר' יהודה ליב) מה שמצאתי בתשובותיו ושם האריך בזה להנצל דברי רבינו מקושיות הב"י ואלו דבריו הם…"[19] ומצטט את ההגהה כפי שגם מצויה בכתה"י ובמודפסים.; "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון ולא אביתי לנגוע בו יד מטעם שבילבול דבריו ומיהו המשכיל יבין דבריו מתוכו"[20] ; "…ועכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון זה והמעיין לא יעמוד על תוכן דבריו אם לא שיקדים אליו אשר איתא בפרק קמא דכתובות…"[21].

אמינות העתקתו נתמכת מהשוואת הנוסח לכתבי היד, אך יש לה פן נוסף – מהמקומות בהם המהר"ל מדבר בגוף ראשון, ומנגד נינו משתמש באותו סגנון או קרוב אליו אבל בגוף שלישי. כגון: רטז, "קונם לבית": במקורות האחרים מעיד המהר"ל: "ותמיהת ב"י לא ישרה בעיני". וכנגדו כותב נינו: "ותמיהת ב"י לא ישר בעיני אמ"ז מהרי"ל…"; רכ, "ירושלמי": בחידושים כתב: "מכאן דקדקתי לומר…" וכנגדו: "מכאן דקדק אמ"ז מהרי"ל לומר…"[22]; רלז, "ובלבד שיזכיר": בחידושים: "ולא נהירא…", וכנגדו: "לא הסכים אמ"ז מהרי"ל לזה…"[23] ; רמד, "אין בעלי אומנות": בחידושים: "ול"נ…", הנין המחבר: "ואמ"ז מהרי"ל פי' בחידושיו…" ; שלה, "אומרים לו": בחידושים: "יש כאן חילוף גירסאות…וגרסא זו בעיני עיקר", וכנגדו:"… ולגירסא זו הסכים אמ"ז מהרי"ל".

המעתיק מעיד על משא ומתן עיוני שיש לו עם זקינו. הוא לא רק מעתיק טכני של טופס אלא, בדרך לימודו את הסוגיות, הוא דן, מתווכח, מחפש, מוצא ומודיע דעותיו:

נז, "נראה שיש תקנה"[24]: "…ואמרתי כן לפני זקני מהרי"ל ואמר לי שכן הוא בתשובות בן לב וכו חפשתי ועינתי וכדברי מצאתי וכמוצא שלל רב ששתי יען לדעת גדולים כוונתי יעויין משות בחלק שני דף קל"ו ולפי מה דפרישית בשם אמ"ז מהרי"ל רבינו בדעת הרא"ש אביו קיימי…."; נח, "אפי' אם נשמע": "ושאלתי את אמ"ז מהרי"ל… והשיב לי…"; צב, "אבל נאסר": "… ויהיה מלת "ואפי'" מדוקדקת ואמרתיו כן לפני אמ"ז מהרי"ל והודה לי"[25]; צד, "אבל קליפה": "יש להקשות… ושאלתי את פי אמ"ז מהרי"ל והשיב לי…"; קכח, "פירש"י": "והסכים אמ"ז מהרי"ל לתקן בספרים פר"י פרש"י ורש"י במקום ור"י"; שלו, אבל רבינו הגדול – מצטט את ההגהה ומסיים "כך שמעתי מאמ"ז מהרי"ל".

כפי שאין הוא רק מעתיק, אלא גם לומד ודן, כך אין הוא רק מקבל ושומע, אלא אף חולק על זקינו[26] במספר מקומות לא מבוטל, ולהלן כמה דוגמאות:

בסי' א, ד"ה "ועבדים משוחררים" – הוא מביא את דעת המהר"ל שעבד משוחרר הרי הוא כישראל גמור, ומשיג שלדעתו הוא כישראל מומר.; ל, ברוב היקפה (לאחר הצעת דברי המהר"ל): "… ואני שמעתי ולא אבין דבריו עיניך רואות כמה נדחק הרב נר"ו בפירושו לדברי רבינו אין ספק אם היה כוונת רבינו כן אין לדבריו עיקר וסמך לגבי הדין והנכון לומר…".; קכו,  אלא שמערה: "ותירץ אמ"ז מהרי"ל… עכ"ל ואיני מבין את דבריו ול"נ…"[27]; קלה, ואין נוהגין כן: "עכ"ל אמ"ז מהרי"ל ואני עינתי ולא מצאתי … הלכך אין לדבריו עיקר ומה גם שעינתי בטור י"ד ישן ולא מצאתיו כן."; רנ"ז, לא יתנם: "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל ולפי מה דפרישית לעיל אתי טפי שפיר."; שעט, כתב א"א: "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון ואין נראין דבריו דהא…" ועוד[28].

לסיכום, חידושי המהר"ל לטור יו"ד מצויים במספר כתבי יד, שיש ביניהם יחסי מקור והעתק, והמשקפים את הנוסח המקורי של כתיבת המהר"ל. שיוך החידושים למהר"ל ואמינות הנוסח מקבלים תימוכין מכתיבת נכד המהר"ל, המצטט את לשון זקינו, בזהות לשונית למצוי בקבוצת כתבי היד של החידושים. על רקע כתבי היד של החידושים, נוכל להעריך, בסעיף הבא, את החידושים שהודפסו.

3. המקורות בדפוס.

  • דפוס ראשון – זולצבאך      תקל"ה (1775)[29].     

החידושים שבמהדורה זו הודפסו מתוך כתב יד שהיה בספרייתו של הרב ידידיה טיאה וויל (להלן: המהרי"ט), בנו של ה"קרבן נתנאל" ובן זמנו של ה"נודע ביהודה". בדברי הסכמתו הוא מעיד שנתן במתנה את כתה"י למו"ל, כדי שהלה ידפיס את החידושים ויוציאם לאור.

בחינת החידושים שהודפסו והשוואתם לחידושים שבכתה"י מלמדת שכתב היד שהגיע לידי המהרי"ט לא הכיל את החידושים המקוריים אלא הועתק ממקור אחר. נוסף על כך, היכולת להפיק מהעתקה זו בלבד קווים מאפיינים לכתיבת המהר"ל היא מוגבלת כיוון שיש בה מן החסרונות הבאים:

  1. הוספות
    החידושים שבהדפסה מכילים, בתוך רצף הדברים, תוספות כתיבה שאינן מצויות במקורות האחרים לחידושים. בדרך כלל מדובר בתוספת ביאור לנאמר או בהצעת הסבר אלטרנטיבי, שמקורן כנראה מכתיבת יד אדם אחר. אין כוונתי להגהות מאוחרות שנכתבו על חידושי המהר"ל והן מצויינות ומוגדרות ככאלו בתחילתן ובסופן. להגהות אלה אתייחס בהמשך. כוונתי פה לתוספות "סמויות" המוטמעות בגוף החידושים ונראות כחלק מהם. כגון: בסי' א, סוף ד"ה  "ועבדים משוחררים" – "קמ"לן דבישראלגמור הוא." תוספת במודפסים[30] שאינה בכתה"י: "משא"כ אינו משוחרר אסור לשחוט" ; שם, סוף ד"ה "אפילו אמר" – "ועיין במהרש"ל ועוד י"ל…" ; שם, סוף ד"ה "וקטן שאינו יודע" – "ועוד יש לומר…" ; ב, וצדוקי ובייתוס – "…וזה החילוק שבין הרמב"ם והרשב"א" תוספת: "בסמוך וי"א שבאמת אין חילוק בין הרשב"א להרמב"ם…" ; ד, השוחט לשם הרים – "…שההר לא יעשה ע"ז בשום פנים…" תוספת: "אבל משא"כ אם שחט לשם שר של ההר…" ; יג, וחלבו מותר – "… ועי"ל…" ; יד, להשלים רוב העובר – "…עיין מהרש"ל[31]…" ; יח, ובעל העיטור – "… או נוכל לומר איפכא…" ; טז, תיש הבא על הצביה – "וי"ל… ובסוגיא הראשונה שהאם תיישה לפיכך לוקה (תוספת: מפני אביה אי אמרינן חוששין לזרע האב מכל מקום האם הי' ודאי שה ולא מקצת שה) ובסוגי' שלישי' והאב תיישה (תוספת: אי אמרינן דילמא לא אמרינן שה ואפילו  מקצת שה ולפיכך פטור אבל אסור) דלמא לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה (תוספת: ואז לא היה כאן שה כלל בין בין האם או בנה מפני שחוששין לזרע האב)…" ; נז, ומסקנת א"א – "ולי הכותב נראה דה"פ… אין מצילין"[32].  הנ"ל הן דוגמאות בעיקר מתחילת החידושים ויש עוד הרבה לאורך כל הספר.
  2. הַחְסָרות
    מאידך, ישנן בחידושים שבדפוס הַחְסָרות רבות של דברים הכתובים ומובאים במקורות אחרים. ההחסרות הן לאורך כל הספר, מהן קלות וקצרות ומהן ארוכות או אפילו קצרות אך משמעותיות. לדוגמא: א, קטן שאינו יודע – "לאו לדיוקא שאם יודע לאמן (חסר: ידיו) לשחוט שוחט לכתחילה כשאחרים וכו' (חסר: אלא צריך להיות מומחה ג"כ) כמו שמביא אחר זה…" ; ה, ותודה קרבן נזיר – "אלמלא הטעם (חסר: שהביא) רבינו יש לפרש טעם אחר…" ; טז, תיש הבא על הצביה – "אולם בסוגיא האמצעית (חסר: לא) מתוקמא שפיר בצבי הבא על התיישה…" ; כה, סירכא עולה – "…אלא במכה שבדופן ואמר (חסר: שאי) שדינן בתר רובא…" ; נז, נראה שיש תקנה – "אע"ג שצריך לנהוג אותם דרך גדולה מ"מ שריא ליה להאכילם לכלבים (חסר: דאי משום דאית בהם קדושה הא אפילו תרומה מותר להאכיל לכלבי')" ; קלב, אבל אם אמר – "… דמותר אם (חסר: לא) הקדים הדינר…" ; קנט, דטעמא דריבית – "ואפשר שהוא (חסר: טעם) סמיכות להלכות הקודם" ; קסט, וא"א התיר – "ומה גם לפי דעת הר"ש (חסר: אפילו בלא מכירה אני תמה דהא קימ"ל בפרק כל שעה דישראל מגוי לא קני משכון)". ולכל הנ"ל יש להוסיף את ההחסרה המשמעותית ביותר והיא של מספר הגהות על סימנים שמעבר לסי' ש"צ, בו מסתיימים החידושים המודפסים.
  3. טעויות
    כמעט בכל אחת מן ההגהות ישנן טעויות כתיב ושגיאות סגנון, שלעיתים הן קלות וזניחות ולעיתים הן קשות עד כדי פגיעה בהבנת רצף הדברים או שגיאה בהבנה. כגון: ה, ותודה קרבן נזיר – במודפסים כתוב: "ועל טעם רבינו קשה הוה ליה למימר פסולה" ובכתה"י הוא: "למה אמר פסולה היה לו לומר אסורה"; כד, וישחוט – "וישחוט בה רסה (בכתה"י: בדרסה) קודם שישחוט הרוב"[33]. ; ל, ברוב הקיפה – "כשתצייר במחשבותיך כל רוחב עצם הגלגולת… ולצד מעלה עד כדי התפשטותיה (בכתה"י: קצה התפשטותו) … הקוטר ההולך מן ב' לא' (תוספת במודפסים: שהוא למטה מן העינים ר"ל עד להעינים ולא עד בכלל עד) כפי התמונה הנרשמת… בשטח שלפנינו ותמדיה כן בתמונה מי"ג שמות (בכתה"י:  ותדמיהו כן בתמונה מוגשמת). ; לג, הלכך בכ"מ: "זה טרפה מטעמא דלא (בכתה"י: דדילמא) אתרומי אהדדי" ; נה, ואם הבשר – "כי רוב עוביו שהוא כזו (בכתה"י: קו ז"ו) כבר נתכסה" ; נז, ומסקנת – "אבל בשאר הדורסין דלא אפליג (בכתה"י: דילמא מפליג) בין מצילין לאין מצילין"  ; צד, ולא נודע – "וי"ל דקדירה (בכתה"י: דשאני הכא דבתחיבה) ראשונה  נעשה הכף חתיכה דאסורה ; קו, והמבין דבריו – אם כן ליחוש דלמא החתיכה איסזר (בכתה"י: הסמוכה לאיסור) בלע מן האיסור". ; קי, ואינו מבין – פי' הרי הוא שנשתייר בו שמקולין (בכתה"י: כיון שנתערבו המקולין) הוי ליה איסור קבוע ואסור". ועוד חילופי גירסאות רבים.

מכאן משתמע בבירור, הקושי לעצב מאפיינים לחידושי המהר"ל על הטור רק על בסיס החידושים המודפסים,. אבל מעבר לכך, השגיאות, הרצף הלא ברור לעיתים, וטעויות ההעתקה שהודגמו בסעיפים 2 ו-3, מעידות על פגם משמעותי באיכותה של מהדורת הדפוס הראשונה.

מלבד חידושי המהר"ל עצמו והתוספות ששולבו בדבריו ע"י אדם אחר, כלל, כתב היד שנתן המהרי"ט וייל למו"ל, גם הגהות נוספות, שכתב חכם אנונימי על חידושי המהר"ל. בניגוד למגיה הקודם, הקפיד האחרון על הפרדת דבריו מדברי המהר"ל וציונם. דבריו פותחים במלת הציון "הגה", ונחתמים בציון "עכ"ה" או "ע"כ". דוגמאות לרבדים השונים של הכתיבה בחיבור זה ניתן למצוא בשני מקומות.

בסי' טו, ד"ה "ולא חיישינן" מתייחס המהר"ל לקושיה שהעלו הראשונים ומתרץ אותה[34]. "המגיה הסמוי"[35] דחה את  דברי המהר"ל, "אבל ק'…". והציע תירוץ אחר, "וע"כ נראה לתרץ…". בשולי הדברים הוסיף המגיה השלישי: "הגה' וכן פירש מהרמ"א לש"ע דחיישינן שמא וכו' ע"ש".

בסי' יח, ד"ה "ובעל העיטור" המהר"ל מביא את קושיית הב"י ומתרץ אותה. המגיה הראשון הציע תירוץ אחר, "או נוכל לומר איפכא לתרץ קושי' הב"י הנ"ל… ומתורץ ע"ד שכתבנו", והאחרון הוסיף: "הג"ה ועיין בש"ע סי' זה בביאורי שכתבתי".

הגהות נוספות הובאו ב-: סי' מח, ד"ה "ואם עבר המחט"; צב,  "שאם החתיכות"; צד, "הקשה ב"י" ; קו, "והרוטב בנ"ט" ; קי, "והא חד בתרי" ; קי, "כשאוכל שתיים"; ועוד.

  • המהדורות האחרות.

מהדורה שניה של החידושים לטור יו"ד יצאה בזאלקווא תר"א (1841), ללא הקדמה או הסכמות, וניכר בה נסיון לעצב את ההדפסה בצורה מתוקנת יותר – הוגדרו בצורה ברורה יותר ציוני הסימנים והסעיפים, כל עמוד מכיל עמודה אחת ולא שתי עמודות, כמו בדפוס הראשון, אותיות גדולות יותר וכיוצא בזה.

מסתבר, שמהדורה זו מהווה העתקה מדפוס זולצבאך תקל"ה לאור התאמה מוחלטת הקיימת בין שתי המהדורות, כולל העתקת השגיאות והטעויות שהוכנסו בדפ"ר ושעליהן הצבענו לעיל. ניתן גם להצביע על נסיונות תיקון לא מושלמים במהדורה השניה. לדוגמא:

במהדורה הראשונה הודפסו פיסקאות שונות מסי' א' בהפסק נקודתיים ביניהם, ולא במעבר שורה ובמילה תחילית גדולה, כרגיל. בחלק מהפיסקאות הודגש המעבר, חוץ מע"י נקודותיים, בציון המקור, כמו "בטור ס'…", ובחלק מהפיסקאות לא צויין המקור. במהדורה השניה הפריד המדפיס בין הפיסקאות כשהיה מצויין המקור, אך כשההפרדה הייתה רק ע"י נקודותיים לא היה מודע המדפיס למעבר והדפיס את הפיסקה הבאה ברצף. כך הפריד הוא את ד"ה "ועבדים משוחררים" מקודמו וכן את ד"ה "אין שוחט לכתחילה", אך את פיסקת "וקטן שאינו יודע" כתב ברצף.

בסי' ס', ד"ה "ונראה שיש תקנה" ראה המדפיס הראשון בדברי המהר"ל הפניה לסי' טז/יז, הבין אותה כציון לפיסקה חדשה וקטע את הפיסקה האחת לשתי פיסקאות נפרדות. מאידך, לקראת סוף הפיסקה איחד המדפיס פיסקה חדשה, הפותחת: "ויכול להאכיל לכלבים", עם הפיסקה הקודמת ללא כל סימון. במהדורה השניה תיקן המדפיס את הטעות הראשונה באופן חלקי, דהיינו ביטל את שורת המעבר והמילה התחילית, אך השאיר נקודותיים מפרידות. את הטעות השניה הוא העתיק כפי שהיא ללא התייחסות.

נציין עוד למקומות נוספים בהם חוברו פיסקאות נפרדות בדפ"ר וגם במהדורה השניה לא תוקן הדבר[36]: נז, "ומסקנת א"א… וישבת"; ס, "ונראה שיש תקנה… אבל התם אין מבטלין"; עט, "כתיב להבדיל… האסורה לאכלה"; קו, "ורוטב בנ"ט… והמבין דבריו"; רסז, "חוץ מאלו ששייר… וכן כל כיוצא באלו".

מהדורה שלישית מודפסת של החידושים יצאה במסגרת מהדורת הטור של הוצאת "אל המקורות", תשטו – תשיח. מהדורה זו היא הדפסה מחודשת של שתי מהדורות הדפוס הקודמות, על מעלותיהן וחסרונותיהן, ללא כל שינוי. בשער המהדורה נכתב שיש בה חידושי מהר"ל לטור מכתב יד. והכוונה היא לחידושים שהודפסו בכרך אבן העזר.

 


[1] מאמר זה יסודו בדיסרטציה שהוגשה לאוניברסיטת בר אילן, והוא עובד לצורך פירסומו פה. המקור: ג. גזבר, לדרכו ההלכתית ופרשנותו התלמודית של המהר"ל מפראג, רמת גן תשס"ח (2007) ( – בהפניות להלן = גזבר).

[2] העתק נוסח המצבה מובא בספרו של א. גוטסדינר (עובדיה), הארי שבחכמי פראג, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ב, עמ' קלח – קלט. ( – בגוף הספר נכתבה שנת "תשנ"ב" כשנה העברית להדפסה, והוא טעות, כמתבקש מההקבלה לשנה הלועזית 2001).

[3] ישנם מקורות המתארים שריפה גדולה בפראג באותה שנה. מעיד על כך עדות אישית ביוגרף המהר"ל, מאיר פערליש, בחיבורו מגילת יוחסין ( –  החיבור נדפס מספר פעמים. במאמר זה נפנה להעתקת המגילה המצויה בתחילת חידושי אגדות א, בני ברק: יהדות תש"ם [ד"צ: לונדון תש"ך]). וכך הוא כותב: "ובעונינו בשריפה אשר שרף ה' בחמתו בשנת תמ"ט לפ"ק כל מחמדנו הי' לשריפת אש. ואני הכותב הי' לא"א ז"ל ש"ס דפוס ווינציא ר"פ לפ"ק כתובים עליהם חדושי הגאון הנ"ל במעשה ידי אצבעות חתנו הגאון מוהר"ר יצחק כ"ץ וגם חדושי חתנו בעצמו. והלכו מאתנו בעונינו" (מגילת יוחסין,עמ' כ). על שריפה זו, מועדה ומעשיה אנו מוצאים עדות אישית נוספת של ר' יעקב ריישר שחווה אותה בהיותו בן 19. עיין שו"ת שבות יעקב א, פד ושו"ת חכם צבי, יז. תיאורו האישי של בעל "שבות יעקב", על שריפת ספרי תורה ושאצלו נותרו רק ש"ס ו"עין יעקב" שאול, מחזק את המשך תיאורו של פערליש שם:"ולא נשאר בידינו ביד אחי מהור"ר דוד פערליש יצ"ו כי אם שני מסכתות סוכה ועירובין".  את העובדה שנותרו בידינו כיום, יצירות מספרות המהר"ל, בעיקר ספרי ההגות שלו, יש לזקוף לעובדה שרובם נדפסו בפועל עוד במהלך חייו ואילו ספרות ההלכה והפרשנות התלמודית לא נדפסה ונותרה בכתבי יד עד השריפה. גם שתי המסכתות, עירובין וסוכה, שעל הצלתן מעיד פערליש, אינן בידנו כיום.

[4] רשימה ראשונה מפורטת של ספרי המהר"ל, מכל תחומי יצירתו הספרותית, מצויה בסיכומו של נח חיים לוין מקאברין, "גבורות ארי", בתוך: חידושי אגדות א, עמ' לב. עיין גם גוטסדינר, עמ' מז, נ, צז – קא; א. נהר, משנתו של המהר"ל מפראג, ירושלים: מס תשס"ג, עמ' 10 – 14; B. Sherwin, Mystical theology and social dissent : the life and works of Judah Loew of Prague, London 1982 (להלן: שרווין), עמ' 42 – 43 ובהערות שם.; י. כהן-ישר, "ביבליוגרפיה שימושית של כתבי מהר"ל מפראג", המעין ז, ג (תשכז), עמ' 70-66.

[5] כת"י 752, 50, א, בסוף הקולופון.

[6] הדגשה שלי (ג.ג.).

[7]  ונראה שהוא מפנה פה לדבריו על פירש"י לדברים א', ט"ו ד"ה ראשים עליכם (גור אריה ה, עמ' יא).

[8] עיין גזבר, עמ' 20 – .21

[9] ראה: סי' ד, ד"ה "שאפילו אם הוא שותפו"; כח, "עשרה זהובים"; לט, "וסירכא עולה מן האונא"  ; מ, "דלית ליה דוכתיה למיפק" ("ול"נ..") ; 2 הגהות בסי' מג, "נחתך במקום עוביו" (בשני: "…עכ"ה").

[10] במהדורת הדפוס ההגהה נפתחת בתוספת שלש מילים: "כתב בעל העיטור מאן דשחט…".

[11] יש לציין שבחידושים המודפסים ובכת"י 752 כפילות זו כמובן אינה קיימת והרצף הוא כמסתבר.

[12] מהחידושים המודפסים ומכת"י 752 אנו יודעים את נוסח ההגהה הנכונה.

[13] בכת"י ורשה, שם, בד"ה "וא"א התיר" הוסיף בטעות את המילה  "בודאי" ולאחר גילוי הטעות טשטש/ גרד אותה: – "ודבר כזה (בודאי) נקנה". בכת"י 728 המילה לא כתובה כלל.

[14] ביחס לחידושים על טור אה"ע, ראה להלן, בפרק המתייחס לכך.

[15] נימת ההסתייגות היא בעיקר בגלל שלש הגהות המצויות בכת"י זה ואינן מצויות בכתבי היד האחרים – בסי' כג, סא וסט.

[16] בדיסטרציה שכתבתי (המוזכרת בהערה 1) העליתי את האפשרות שהכותב הוא נין המהר"ל ושאביו, נכד המהר"לף הוא המכונה "מוהר"ן" (עיין שם, עמ' 54 – 55). אפשרות זו התבססה על שני מרכיבים: א. "מוהר"ן" משתלב עם ר' נפתלי כ"ץ, נכד המהר"ל, בנם של בתו השנייה פייגלה ור' יצחק כ"ץ. ב. "אמ"ז", ככינוי של נכד לסב, אינו דווקאי ואפשר שגם נין ישתמש בו בהזכרת אבי סבו, והוספתי לכך סימוכין, עייש.

כעת אני חוזר בי מאפשרות זו משתי סיבות עיקריות: א. ר' נפתלי כץ נפטר בשנת ת"ו [ר' י' חיות, זרע יצחק, עמ' תע], מסתבר, אם כן, שהוא נולד בסביבות העשור ש"כ – ש"ל. האפשרות שבשנת שנ"ה, בהיותו בן 25 – 35, יש לו בן, בן 5 – 15, היכול לפלפל בתורת אבי זקינו ואף להשיג עליו, היא דחוקה. ב. האפשרות מחייבת לפענח את הביטוי "אמ"ז" שלא כדרכו. נוסף על כך, היא מחייבת לפענח את ההזכרות "א"מ" בדף 14, א ("ראיתי בכתיבת א"מ: "… שמעתי מא"מ מוהר"ר יהודא ליוואי") כמתפרשות אחת כלפי אב והשניה כלפי סב. האפשרות ששתי הזכרות צמודות מתפרשות בצורה שונה, והצורך לפענח את "א"מ" כמתייחס לסב, עם עצם הצורך לפענחו שלא כדרכו, בנוסף לשינוי הנדרש ב"אמ"ז" – הופך את האפשרות הזו לדחוקה יותר.

[17] מלבד הבן, ר' בצלאל, היו למהר"ל שש בנות

[18] ובודאי בזמנים שבהם משפחות רבות מחפשות אפילו בדל קשר כלשהו לשושלת המהר"ל, בכדי להתייחס אליו בקשר יוחסין וגם דרכו, כביכול, לדוד המלך.

[19] סי' קי, ד"ה "ואיני מבין דבריו".

[20] סי' קסט, ד"ה "וא"א התיר".

[21] סי' שעט, ד"ה "בין ביחיד בין בשלשה".

[22] וכן הוא בסי' רכא, ד"ה "כתב הרמב"ם"

[23] ובדומה לזה ב-: שם, ד"ה "אבל במושבע"; שם, ד"ה "והוא שמכון לשם שמים"; סי' רנז, ד"ה "ואם התנה"; סי' רסז, ד"ה "חוץ מאלו ששייר" (ד"ה בחידושים. כנגדו בד"ה "וכן כל כיוצא באלו"); סי' רע, ד"ה "כתב הראש".

[24] לקראת סוף ההגהה הארוכה, בעמ' 16,א.

[25] וכן הוא ב-: סי' קה, ד"ה "אפי' החתיכה"; סי' קיב, ד"ה "שכותח של גויים"; סי' קכד, ד"ה "אפי' הוא אנוס"

[26] ולא רק עליו ולהלן דוגמא. בסי' קי, ד"ה ו"איני מבין דבריו" הב"י מקשה על הבנת הטור. המעתיק מתריס כנגד הב"י: "צווח הב"י ככרוכיא ואין דאשגח ביה והוא מהרמ"א בתורת החטאת והנה אציגה דבריו לפניך… עכ"ל ותמהני על הנך אשלי רבוותא שחשבו לרבינו קטלי קניא באגמא שלא היה הרגיש בזה וכתב איני מבין וזה דבר שאפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו וכ"ש רבינו שהוא אורו של עולם והב"י הרבה העיר חמתו על רבינו והצריך דברי הרשב"א…"

[27] וכן הוא ב-: ; סי' צד, ד"ה "ולא נודע"; סי' צט, ד"ה "ואפילו";  סי' קכט, ד"ה "אין חילוק"; סי' קלב, ד"ה "אבל אם אמר"; סי' קמה, ד"ה "שאפי' המשתחוה לבהמה"; סי' רנא, ד"ה "עני העובר"; סי' קנז, ד"ה "כתב הרא"ש"; די' קסט, ד"ה "ישראל שנתן".

[28] סי' קלח, ד"ה "ושל חרס"; סי' קעה, ד"ה "כגון שיש מנהג"; סי' קצה, ד"ה "ונוהגין להפסיק"; סי' רמב, ד"ה "ואם שלא בפני"; סי' שלא, ד"ה "ואין תורמין".

[29] הדפסה נוספת של דפ"ר יצאה בפיעטרקוב: דפוס א’ רויזענגארטען, תרס"ו.

[30] הדוגמאות פה ולהלן נכונות לגבי כל המהדורות שבדפוס.

[31] תוספת זו מוקמה ממש באמצע משפט, וקוטעת את הרצף.

[32] מדובר בכ-7 שורות הממוקמות באמצע דברי המהר"ל.

[33] מילים אלו הן ראש ד"ה, דהיינו ציטוט מן הטור, ומתוך עיון בו ניתן לדעת שהטעות היא במודפסים.

[34] לתוכן תירוץ המהר"ל התייחס הט"ז (בביאורו לשו"ע יו"ד, טו, ב) בלשון "ושמעתי מי שתירץ…. ושיבוש הוא".

[35] קשה לדעת כיצד נכתבו ההגהות מלכתחילה. אפשרות אחת היא שבכתב היד עצמו הייתה כתיבת המגיה שונה או צדדית והיה ברור שדבריו הם הגהה על דברי המהר"ל ורק בהדפסה הובאו הדברים ברצף וללא הבחנה. אפשרות שניה היא שמלכתחילה הוטמעו הדברים בדברי המהר"ל והמדפיס העתיק את מה שהיה לפניו.

[36] הציטוט הראשון הוא ראש הפיסקה, הציטוט השני הוא המילים שצריכות להיות ראש הפיסקה החדשה.

%d בלוגרים אהבו את זה: