Posts Tagged ‘מלאכי’

הערפל שבין גאולה לגאולה – הפטרת שבת הגדול

הנביא מלאכי חותם, היסטורית וספרותית, את הנבואה בישראל. קודמיו בימי שיבת ציון, חגי וזכריה, מלווים את הקמת הבית השני בימים בהם הקשיים בשיאם וגם המוטיבציה וההתרגשות. מלאכי, מנבא עשרות שנים מאוחר יותר – כשהבית השני כבר עומד על מכונו. הזקנים שבכו והתרגשו עם ייסוד הבית כבר נוחם עדן, "גדיים נעשו תיישים" ו…המציאות הדתית והחברתית נסוגה אחורנית, שבה ומתסכלת. מלאכי בנבואותיו עומד מול שתי חזיתות. בראש וראשונה, מול הכהונה שהספיקה להתברגן, להסתאב, לדאוג לעצמה ולהפוך את המקדש למקור כח, גריפת רווחים וצבירת מעמד ועושר. בדרכו שלו אומר מלאכי לכהנים: 'נמאסתם מושחתים'. חזית שניה, ולא שכיחה, נפתחת מול "יראי ה' וחשבי שמו". אנשים אלו הולכים בדרך היושר והתורה ושומרים על קלה כחמורה, אך מצבם החברתי והכלכלי למעשה קשה, הן לכשעצמו ובוודאי ביחס לכהנים שהוזכרו לעיל. צדיקים אלו מעלים במלוא חריפותה את שאלת הגמול / "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?". את תחושתם הקשה אנו שומעים מבעד ויכוח הנביא עמם: "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ? בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱ-לֹהֵי הַמִּשְׁפָּט" (ב, יז). יראי ה' מישראל מעמידים את מצוקתם מול הצלחת הכהנים ומסיקים את המשמעות התיאולוגית. חלקם אף מסרב להביא את תרומתו לכהני המקדש ולתמוך בבית ה' בגלל המיאוס במתרחש שם ואי רצונם לתמוך במציאות כזו. לכאורה, יש צדק בצעדם זה, אך לא כך דעת הנבואה: " הֲיִקְבַּע (- ירמה) אָדָם אֱ-לֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה… הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי" (ג, ח-י). פעם שלישית (!) חוזר הנביא ומעלה את הסוגיה: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ-לֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָ-אוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ-לֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ" (ג, יג-טו). הזדים מאושרים וגם מראים את הצלחתם כהוכחה ליכולת הימלטות מדין ועונש. זה לא רק דיון עקרוני בתורת הגמול בישראל. מדובר במשפחות ששבו מבבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, לאור נבואות הנחמה העוצמתיות שהבטיחו "ברכה עד בלי די", מתוך הקרבה אישית עצומה וממניעים ציוניים ביסודם. כעת הם עומדים שבורים ומתוסכלים גם מול הצלחת הרשעים ביהודה וגם מול הצלחת הנותרים בבבל. (נזכור שמפעל הציונות של ימינו נבנה הרבה משואת יהדות אירופה. בימי שיבת ציון, יהדות בבל המשיכה לשגשג ולפרוח כל ימי בית שני ועוד אלף שנים אחר כך !. מתוסכלי יהודה, כמובן, לא ידעו זאת, אך לא טעו בתחושתם). ועם כל תסכולם, הבה ונשים לב שמדובר ב"יראי ה' וחושבי שמו", דהיינו אנשים שנותרים צדיקים למרות עוצמת וחומרת טענותיהם !.

אילו היינו בתקופת אליהו הנביא, בימי בית ראשון ובשיא פריחת הנבואה, היה ניתן לעשות מעמד רב עוצמה המוכיח מי צדיק ומי רשע, כולם היו אומרים "ה' הוא הא-להים" והייתה הזדמנות לגאולה שלימה. אבל ימי מלאכי הם "שלהי נבואה", אין ניסים גלויים ואי אפשר להבטיח גאולה מהירה בדרכי הטבע. הדבר היחיד שיכול הנביא להבטיח הוא שלעתיד לבא ייעשה משפט צדק: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן… כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" (ג, א-ב). יש מבני לוי שיזוככו ויהיו "מגישי מנחה בצדקה" ותערב לה' מנחתם. עבור הצדיקים ייפתחו השמים "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" וגם גויי הארץ יעשו אתכם מאושרים "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ". אבל מלאכי מסיים את נבואת זמנו ואת הנבואה לדורותיה בהבטחה "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (יח). באירוניה דקה מבטיח מלאכי להבחין בין מי שפיזית אינו עובד ככהן במקדש אבל נאמנותו תגדיר אותו כ"עבד א-להים" לבין כהן העובד ומקריב קרבנות ופועל במקדש אבל שחיתותו הרוחנית והחברתית תציגו כ"אשר לא עבדו". " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" – לא כישיש חביב עם זקן לבן ארוך המלטף ילדים תוך כדי טעימה מכוס חמישית אלא כנביא המקנא לה' ומכריע מיהו צדיק ומיהו רשע ברעש, ברוח ובאש. זו תהיה ההזדמנות האחרונה להתכנסות בתוך הבית ולחזרה בתשובה בטרם יעבור המשחית לנגוף ולהכות בארץ חרם. כי כש"פִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן" (ג,א), רק מי שיהיה ראוי לכך יזכה לצדקה, ברכה וגאולה.

בגאולה הראשונה וגם באחרונה, בשני קצוות הרצף ההיסטורי, התגלות ה' תבחין בין רשע לצדיק, תכלה את זה ותגאל את זה. ובין לבין, צריך הרבה הרבה אמונה בדרך, הרבה סבלנות לאורך שלה וליל סדר כל שנה ושנה.

" וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו" – הפטרה לפרשת תולדות

הפטרתנו (מלאכי א, א – ב, ז) כוללת שני נושאים מרכזיים. הראשון שבהם (א, א – ה) הוא נבואה על אדום. באופן פשוט יש להניח שהוא המקשר בין ההפטרה לפרשה, שכן הנביא מבטיח הרס עולם לאדום, במקביל להשגחת ה' על ישראל. אנו מקשיבים להפטרה ומתמלאים נחת רוח וחשיבות עצמית מהאמירה הנבואית הברורה: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'… הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי…" (מלאכי א, ב-ג). אך כל זה בתנאי שאכן הקישור לפרשה הוא מהנושא הראשון.  אם כי, אפשר שהקישור הוא דרך הנושא השני שבהפטרה והוא מעלה בקרבנו קצת פחות נחת רוח. אך נקדים להבנתו מעט רקע.

מלאכי הוא הנביא האחרון לא רק כספר בנביאים, אלא גם ברצף הנבואי ההיסטורי. הוא מנבא, כנראה, לאחר תקופת נחמיה, בשעה שכבר הושלמה בנייתו של בית המקדש השני וההיכל כבר עומד על כנו מזה כעשרות שנים. אילו היו מבקשים מאיתנו לנחש את אופיה ואת דרכה של ההנהגה הרוחנית, בעיקר הכוהנית, של אותה שעה, היינו נעזרים ודאי ברף המרשים שהציב הנביא בפסוקי הסיום של ההפטרה: "וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָ-אוֹת הוּא" (ב, ב-ז). היינו מצפים שזכרון חורבן הבית לצד עוצמת השיבה לציון ובנייתו מחדש של המקדש יעצבו לפחות את ההנהגה הרוחנית במידות הנ"ל. אבל מלאכי, לאורך כל ספרו, מטיח בעוצמה את האמת ההיסטורית העגומה. ניתן לתמצת אותה בפסוק הראשון שמעבר להפטרתנו: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת" (ב, ח). לעומת נביאים אחרים, מלאכי מרבה בהצגת ויכוחיו עם העם ובהצעת הצד שלהם. מדברי הכהנים נראה שהם כלל לא מבינים מה הנביא רוצה מהם. מלאכי בהמשך מציג את עמדתם: "כָּל עֹשֵׂה רָע – טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ" (ב, יז), רק ברור שה"רע" שמזכיר הנביא הוא ה"טוב" מבחינת הכהנים ולכן הם בטוחים, שלא בצדק, שבדרך פעולתם, ה' חפץ. ובעקבות זאת ניתן להעלות שתי נקודות:

א. בהקשר ההיסטורי יש לחוש את השבר העמוק כששיבת ציון ובנין בית המקדש, כמפעלים שדרשו הקרבה ומסירות אין קץ מצד העם ושמתוארים בנביאים כהזדמנות לגאולה שלימה ולנחמות אין די, בסופו של דבר מתועלים ומשועבדים לאינטרסים האישיים של ההנהגה. ההנהגה הרוחנית בדרכה מביאה לידי השחתה וסטיה מן הדרך, הכשלת רבים בתורה מדאגה לצרכיהם ולחלול ה'. ונזכיר שוב, הנביא הוא המגדיר את ההנהגה הרוחנית כמסכלת הפוטנציאל העצום שבתהליך הגאולה והשיבה לציון   . תמהתני אם גם בשיבת ציון של ימינו אין ההנהגה הרוחנית צריכה לבחון עצמה לאור דברי מלאכי ואולי לפתוח כנסים "רוחניים" בנבואתו, אם כאזהרה לעתיד וגם אם כתוכחה על הווה ועבר.

ב. בקישור ההפטרה לפרשה. הנבואה מציבה כרף וכייעוד את מי ש"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי", ויש בהצמדתם לפרשתנו יותר מביקורת סמויה על ההתרחשויות בה והשותפים להן. מי שאמור היה להיות בעצמו בגדר " כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" יהיה רק מלווה במלאכי א-להים, בשבת הבאה, בצאתו לגלות ובחזרתו ממנה. מי ש" בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם", יסתפק בברית " אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי " (בראשית כח, כ-כא). ועל פי דרכנו למדנו שלא נחת רוח ושביעות רצון עצמית מציעה ההפטרה אלא שאלות המחייבות התמודדות וחשיבה מעמיקה..

%d בלוגרים אהבו את זה: