Posts Tagged ‘מלחמת עמלק’

האם רק שאול נמאס בעיני ה'? – הפטרה לשבת זכור

על אף קיצור המקרא בתיאור הישגי שאול בתקופת מלכותו, יש במעט המובא בכדי ללמד על איכות ועוצמה של הישגים ותהליכים לא מבוטלים. את אשר הצטיין בו ועליו נתבססה מלכותו, עשה שאול על הצד הטוב ביותר והוא מתואר בשלהי הפרק הקודם להפטרתנו: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (שמואל א יד, מז-מח). שאול רכש הרבה בטחון עצמי חיובי מאז "נחבא אל הכלים" ואותו הטמיע בעם ישראל, השפוף מאז תקופת השופטים, באמצעות הצלת העם מכף אויביו ובכח הצלחתו בכל אשר ירשיע. הוא ייצב מלוכה, גיבש עם והעבירו לפסי ניהול "מקצועיים". על פי דרכו, המלחמה בעמלק הייתה בניגוד למה שחשב, רצה ונצרך שאול ודווקא בה הוא אותגר. כבר בפרק הקודם, כמובא לעיל, הציל שאול את ישראל מיד עמלק ולא הייתה שום הצדקה ביטחונית, חברתית, כלכלית, וכל שכן בינלאומית, להילחם בעמלק ובטח לא להשמידו. זה אפילו נגד אינטרסים ישראליים חיוניים ויש להניח שמומחי משרד הביטחון ומשרד החוץ התריעו על כך בפני המלך. ההצדקה העיקרית למלחמה בעמלק בעת ההיא הייתה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת…" ! (טו,ב).

הפטרתנו (שמואל א טו), יותר משהיא באה לתאר את המלחמה בעמלק ואת הניצחון עליו, מתארת את כשלון שאול ואת דבר ה': "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים" (יא) . דומה שמבחינתנו, כשומעי הפטרה נינוחים על כסאותיהם וגם כעם על רצף היסטורי, אין בהכרעת ה' מעבר לשינוי פרסונלי גרידא: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (כח). אם לא שאול המלך, אז דוד המלך… נו, שיהיה. האם אכן כך?

בדומה לשאול, המלך הראשון, גם האדם הראשון הועמד בפני אתגר דומה "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז – יח): יש להניח שאדם עבד, שמר, אכל ועשה ככל אשר נצטווה לעשות. ודווקא על רקע זה לא שוכנע מדוע לא לאכול מעץ הדעת. אחרי שהנחש אמר "לא מות תמותון" והאשה אכלה ולא מתה, ההצדקה המרכזית שנותרה לאי אכילה מעץ הדעת היתה "רק" עצם צו ה'. אדם הראשון לא עמד באתגר – כשל באכילה מפרי העץ, ניסה לחמוק מגילוי המעשה בתליית יראתו רק ב"כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא", ולמעשה לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להודות בחטאו ולחזור בתשובה. העונש שהוטל עליו ושילוחו מגן עדן לא היו נפילה רוחנית וגשמית רק עבורו אלא עבור העולם כולו. הייתה זו "יריית הפתיחה" לעתיד לבא עם דור המבול: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ… וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי… כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ו-ח). אין מדובר פה רק בחחלפת אדם בנח. עולם שלם, על הפוטנציאל העצום שבו, נמחה כי נחם ה'.

בלשון זו ממש מתייחס הקב"ה לכשלון שאול: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ" (יא). בהמשך הפרק ישתמש שמואל בשורש נ.ח.ם באופן שייצור סתירה תיאולוגית וכר פורה לפרשנות, באומרו: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (כט) ולא תהיה בכך מניעה בפני חיתום הפרק (שמעבר לגבול ההפטרה): "וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל" (לה). גם שאול כשל באי מילוי צו ה' ובנסיון להציג מצג שווא, "וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה' " (יג). למעשה, פיספס גם הוא את ההזדמנות שניתנה לו להכיר בבעיה, להודות בה ולחזור בתשובה.

"קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" – על אף שנראה העונש כאישי בלבד, היה בכך השלכה מהותית על מלכות ישראל ועל העם כולו. ההבדל בין שאול לדוד, כמו ההבדל בין הדורות הראשונים לאברהם אבינו, הוא שהוא והם נבחנו על פי מעשיהם. ניתן להם יכולות רוחניות וגשמיות עצומות, עימם יכלו לטפס עד שמי רום, מחד, ומאידך לטבוע במצולות או להתפזר בארץ. במעשיהם הוגדרו הגבולות. אברהם אבינו ודוד המלך נבחרו לא על רקע מעשיהם אלא כי בתחילה בחר בהם ה'. בעקבות מעשיהם המאוחרים כרת עמם ה' ברית לדורות ובה שני מרכיבים: א. היכולות הוגבלו הרבה יותר. ב. הברית והבחירה עצמן אינן תלויות ונבחנות על פי מעשי דורות ההמשך. מחד, עוצבה רשת ביטחון והורחקנו מן הקצוות ומ"להט החרב המתהפכת". מאידך, הוגבלה מאד יכולת התימרון והתנועה שלנו. לא רק שאול הוחלף. מלכות ישראל לדורות ירדה לדרגה בה כח הנסיקה למעלה, כמו גם עומק הקריסה, הוגבל. השכר, כמו גם העונש, עוצמתם עומעמה. אין עוד "מראהו וגבה קומתו" החיצוניים של האדם מעידים על פנימיותו ואין מראה העץ עדות לטעם הפרי. מפני חטאינו גלינו מגן עדן של מלכות.

יתרו

אירועי פרשת בשלח מסתיימים במלחמת עמלק. פרשת יתרו פותחת בבואו של יתרו אל מחנה ישראל ובתיאור הקשר המתפתח שלו עם העם. המדרש הפותח של פרשת השבוע מתייחס לעניין סמיכות הפרשיות שבין מלחמת עמלק ובואו של יתרו.

כדרכו, מביא המדרש "את לחמו" ממקום רחוק וממנו הולך ומתגלגל אל הרעיון שהוא מוצא בסמיכות הפרשיות. הפסוק אליו "נודד" המדרש נמצא בספר משלי, וממנו משתמעת חכמת חיים מעשית: "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק" (משלי כז, י).

ואומר המדרש:

"וישמע יתרו" – הה"ד (משלי כז) "רעך ורע אביך אל תעזוב", "רעך" זה הקדוש ב"ה כד"א (תהלים קכב) "למען אחי ורעי", "ורע אביך" זה אברהם שנא' (ישעיה מא) "זרע אברהם אוהבי". "אל תעזוב" ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס ל"בית אחיך… ביום אידך" זה ישמעאל ועשו, אמר רבי יהושע בן לוי כשהגלה נבוכדנצר את ישראל לבבל היו כפותים מאחוריהם, כמו שכתוב במדרש איכה[1] עד (ישעיהו כא) "כי מפני חרבות נדדו", אביכם שהיה מושלך במדבר פתחתי לו באר מים ואתם עשיתם כך, הוי (משלי כז) "טוב שכן קרוב מאח רחוק"[2].

דבר אחר: "טוב שכן קרוב" הוא יתרו שהיה רחוק לישראל מן עשו אחיו של יעקב, ביתרו מה כתיב (שמואל א' טו) "ויאמר שאול אל הקיני" וגו'[3],  בעשו כתיב (דברים כה) "זכור את אשר עשה לך עמלק". אתה מוצא דברים רבים כתובים בעשו לגנאי וכתובים ביתרו לשבח, בעשו כתיב (איכה ה) "נשים בציון ענו", וביתרו כתיב "ויתן את צפורה בתו", בעשו כתיב (תהלים יד) "אוכלי עמי אכלו לחם", וביתרו כתיב "קראן לו ויאכל לחם", בעשו כתיב "ולא ירא אלהים", וביתרו כתיב "וצוך אלהים", עשו בטל את הקרבנות, וביתרו כתיב (שמות יח) "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים", עשו שמע ביציאתן של ישראל ונלחם עמהם שנאמר "ויבא עמלק", יתרו שמע בשבחן של ישראל ובא ונדבק עמהם שנאמר "וישמע יתרו".

הרעיון המדרשי בנוי בשלשה שלבים.

בשלב הראשון מבליט המדרש את הניגוד בין שני גורמים חוץ-ישראליים ביחסם לישראל ולגאולה שהתרחשה להם ע"י ה'. אלו שתי עמדות קיצוניות ביחסן. האחת שלילית מוחלטת והשניה חיובית ביותר. השלילה בעמלק היא ממנו כלפי ישראל ולהפך. האהדה ביתרו היא ממנו כלפי ישראל ולהפך.

בשלב השני תולה המדרש את הבלטת הניגודים במקרא גופו. בעל המדרש סבור שסמיכות הפרשיות של עמלק ויתרו היא דרכו של הכתוב להדגיש את הפער שביניהם ורעיון הניגודיות עולה מן המקרא עצמו.

השלב השלישי הוא להסיק את המסקנה המתבקשת מסמיכות הפרשיות. המסקנה במקרה זה אינה רעיונית ביסודה אלא יותר מעשית קיומית. בבחינת "כישורי חיים" שלמדו ישראל מתוך התנסות בגופם ולא מתוך אידאה תיאורטית. ואת פיתוחה של חכמת חיים זו יעשה כל אחד ע"פ נסיון חייו.


[1] בעל המדרש מכוון פה למדרש המתאר את בני עשו וישמעאל העומדים על הדרך ומאכילים את הגולים לבבל, בעת היותם רעבים וצמאים, במאכלים מלוחים ואינם משקים אותם. וכך מביא רש"י בפירושו לפסוק במשלי:  כשגלו ישראל לבבל היו אומרים למוליכיהם בקולר בבקשה מכם הוליכונו בדרך אחינו בני עשו וישמעא' והיו בני ישמעאל יוצאים לקראתם ומקדמין אותם במיני מלוחים ונודות נפוחים".

[2] חלק זה של המדרש אינו קשור לפרשת יתרו. הפסוק במשלי, כנראה, נדרש בפני עצמו במקום אחר בכמה אופנים. לפה הוא קשור בגלל הדרשה הבאה, ואילו הדרשה הנ"ל הובאה אגב זו שלאחריה.

[3] כוונת בעל המדרש להראות את היחס האוהד ליתרו ובניו, שהם בבחינת "שכן קרוב", בניגוד ליחס השולל לעשו ובניו. היחס האוהד לבני יתרו מתבטא בשעה ששאול הולך להלחם ולהרוג בעמלק, ובטרם המלחמה מתחילה, הוא פונה לבני יתרו, בני הקיני, היושבים בתוך עמלק ומזהיר אותם לצאת מקרב העמלקי שמא ייפגעו במלחמה.

%d בלוגרים אהבו את זה: