Posts Tagged ‘מלכים’

איזונים חוזרים במלאכת המקדש והמשכן – הפטרה לפרשת פקודי

א.

מנהג הספרדים להפטיר השבת בהפטרת האשכנזים לפרשת ויקהל, דהיינו בסיכום השלב השלישי והאחרון בבניית המקדש ע"י שלמה (מל"א ז, מ-נ). והתייחסנו לכך בעיון להפטרת ויקהל. האשכנזים ממשיכים השבת לעבר אירוע השיא במהלך, חנוכת המקדש, וקוראים את חלקו (מל"א ח, א – כא). אך אנו, לצורך העיון באותו חלק, נעיין בתיאור הכתוב את האירוע בכללו. תיאור חנוכת הבית (ז, נא – ט, א) ערוך ספרותית במבנה כיאסטי/ מתמרכז הכולל בתוכו את המרכיבים הבאים: מסגרת, פעילות המלך והעם, ברכת שלמה, תפילת שלמה.

וכך ערוכים הדברים בתוכנם, גם אם בחריגה מהמסורה או מחלוקת הפרקים:

א1 – מסגרת – פתיחה (ז,נא).

ב1 – פעילות המלך והעם (ח,א-יא)

ג1 – ברכת שלמה (ח,יב-כא)

ד – תפילת שלמה (ח,כב-נד)

ג2 – ברכת שלמה (ח,נד-סא)

ב2 – פעילות המלך והעם (ח,סב-סו)

א2 – מסגרת – סיום (ט,א)

 

ב.

במוקד האירוע, תפילת שלמה, לא נעיין פה, שכן הוא נושא עצמאי שמחוץ להפטרה. אך הבה נשווה, ומומלץ לעיין בתנ"ך, בין חלקי המרכיבים לאור המדדים הבאים: דמיון חיצוני, השוני ביניהם, הדרגתיות בחלקים, דמיון ומשמעות פנימיים.

הנה לדוגמא מרכיב א. במסגרת הפותחת (1), כתוב:

"וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו… נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'" (ז,נא).

ובמסגרת החותמת (2):

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת" (ט,א).

הרי הדמיון החיצוני נמצא במשמעות המקבילה של "ותשלם" – ,ויהי ככלות" המציין את סיום מהלך בנין המקדש. השוני בין חלקים 1 ו-2 הוא שבפתיחה מוזכר רק בית ה' ואילו בחתימה "כל חשק שלמה". ההדרגתיות בחלקים היא מבית ה' לבדו שהוא עיקר, מהותי וכולל לעבר כל מה שבנה שלמה במיתחם ההר. הדמיון הפנימי והמשמעות הם שבכלל בית ה' גם מה שחשק שלמה לפרטיו.

כך גם במרכיב ב' המתאר את פעילות שלמה והעם בהקדשה ובחניכה. דמיון חיצוני יימצא בתיאור פעילות לקידוש המתחם וגם בהקבלה מילולית הפכית: "ויקהל" – "וישלח". השוני הוא שבמוקד חלק 1 הכנסת הארון וקדושת המבנה בירידת הענן לעומת קדושת החצר בפעילות ההקרבה של המלך והעם שבחלק 2. גך גם נמצא שוני בהדגשת מעמדות רוחניים בעם (זקנים, נשיאי מטות, כהנים, לווים) לעומת התייחסות לכלל ישראל בחלק 2. ההדרגתיות תיראה ביחסי פנים וחוץ, מלמעלה למטה, ממעמדות בקדש לרובד משותף בחול. על השוני המוזכר מגשרים הדמיון הפנימי והמשמעות שזהו אותו מהלך עוצמתי גם אם מפנים שונות.

וכן הוא בברכת שלמה: הדמיון החיצוני מוטמע במילים המקבילות שבשני החלקים: "ויברך את כל קהל ישראל… ברוך ה'…". השוני הוא בהדגשת בחירה פרטנית המלך, העיר והבית לעומת הבחירה בכלל העם ובמרחב הארץ, כך גם ההבדל בתוכן דברי שלמה, שמשמעם: ברוך ה' שקיבל את טוב ושלמות כוונת דוד ומעשה שלמה בבניין הבית לעומת ברוך ה' שנתן מנוחה לעמו ישראל בכניסתו לבית למען שלמות העם כלפי הקב"ה בכוונה ובמעשה, ההדרגתיות מחלק 1 ל-2 היא מנציגים נבחרים לכל העם, מהמרכז למרחב. המשמעות היא שבכדי ש"ה' יברך את עמו בשלום" צריך איזון מתמיד, קשר רציף והפריה הדדית מתמדת בין שני המוקדים השונים.

 

ג.

למעשה הצבענו על התאמה, 'בגוף ובנשמה', במאפיינים של כל מרכיבי תיאור חנוכת המקדש. הסקנו שלמרות הדמיון החיצוני, יש שוני בעל הדרגתיות מ'פנים' ל'חוץ' בין חלקי המרכיב, אך על אף השוני, יש מהות פנימית אחת ורק פנים שונות.

בכך חובר אירוע חנוכת המקדש (מלכים א, פרק ח) למהלך הקודם של בניית המקדש (פרקים ה-ז). למהלך זה הוקדש עיוננו להפטרת פרשת ויקהל, ושם הצבענו על: א. הדרגתיות בבניה הפיזית של המקדש מהמהות לחיצוניות, מהבסיס ההכרחי לתוספת המעצימה. ב. על השילוב הנכון בין השלבים.

כך בהפטרה וכך בפרשה. בציווי על המשכן בפרשות תרומה ותצוה ניתן הפירוט מן הפנים אל החוץ, כבתיאור בנין המקדש וחנוכתו ובסעיף א' שלעיל. בעשייה המפורטת בפרשות ויקהל ופקודי הולך ונבנה המשכן, כעצת בצלאל, מן החוץ לפנים. בכך דומה הדבר לעצם המבנה המתמרכז עליו הצבענו בחנוכת המקדש, ההולך במרכיביו מן חוץ לפנים, ממבנה הבית לתפילה בבית. כיוון זה, ההפכי לקודמו, הוא המדגיש את האיזון החוזר הפנימי והנכון.

מודעות פרסומת

ליווית חן – הפטרה לפרשת ויקהל

בפרשתנו מתואר יישום הציווי שבפרשת תרומה, עשיית כלי המשכן בידי בצלאל ואהליאב. באופן טבעי, ההפטרה (מתוך מלכים א ז) לקוחה מתיאור הקמת בית המקדש הראשון בימי שלמה. בהקשרה הרחב, ההפטרה נכללת בתיאור בניית המקדש שבפרקים ה – ז וחנוכתו שבפרק ח'. הבניה מתוארת בשלושה חלקים: א. מידות הבית ובניית השלד (כ-10 פסוקים). אל חלק זה נספח דבר ה' לשלמה שקיום הבית מותנה בשמירת התורה. ב. ציפוי השלד מבפנים בעצי ארזים או ברושים וזהב (כ-25 פסוקים). אל חלק זה מצורף תיאור בנית בית המלך ומבנים אחרים, שמפרט האיכות שלהם אינו מובחר כשל בית ה'. ג. אביזרים לפאר והדר שהוסיף שלמה מדעתו, כעמודי יכין ובעז בשער הבית, ים, 10 מכונות (= בסיסים ניידים לכיורים) ו-10 כיורים, עשר מנורות זהב, וע"פ המובא בדהי"ב (ד, ח) גם 10 שולחנות זהב (כ-38 פסוקים). הפטרתנו עוסקת בחלקה השלישי של המלאכה, כשהספרדים קוראים את פירוט עשיית כלי הנחושת (פס' יג – כו) והאשכנזים את סיכום עשייתם + עשיית כלי הזהב (פס' מ – נ).

שימוש בהיקף ההתייחסות לדבר מסויים כמבטא את החשיבות הניתנת לו, בין כשהוא עומד לעצמו ובוודאי כשזה עומד בהשוואה לפריטים אחרים, הוא דרך ספרותית שגם הכתוב נעזר בה להביע את תכניו. במקרה דנן, אם נתייחס לכמות הפסוקים המוקדשת לכל חלק בשלבי בניית המקדש כמדד לחשיבות ולדגש של אותו חלק בכלל המלאכה, נראה את שלושת החלקים כמדורגים מ"הקל אל הכבד", כשמשקל רב, ע"י פירוט העשייה, ניתן לחלק השלישי, בו מתוארת העשייה שאינה ממהות המשכן אלא שתכליתה לפאר ולהאדיר בחיצוניותה.

בדרך ספרותית נוספת מודגש 'ייחוס' החלק השלישי, בהכפלת תיאור המרכיבים שנעשו בו. בתחילה מפורטת עשיית העמודים, הים, המכונות והכיורים (הפטרת הספרדים) ולאחר מכן סיכום הסוקר שוב את כל מרכיבי החלק (האשכנזים). דוגמה מקבילה מצאנו במעשה המשכן, כשלצד פירוט כל מרכיבי המשכן, חוזרת התורה מספר פעמים , בשלבים שונים, ומסכמת באיזכור כל הפריטים שוב. למותר לציין, שדרך זו אינה נמצאת בשני החלקים הראשונים של תיאור בניית המקדש.

דרך שלישית בהדגשת החלק השלישי היא תיאור בחירת בעל מקצוע מיוחד לבצע אותו בגלל המורכבות האמנותית שנדרשה בו: "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר: בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ" (מל"א ז, יג-יד). ההקבלה לבצלאל מתבקשת, " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת…" (שמות לה, ל-לב), אלא שבצלאל נבחר לנהל את כל מלאכת המשכן ואילו חירם רק את החלק השלישי.

לאחר ביסוס מעמד השלב השלישי וחשיבותו בבניית המקדש בתיאור הכתוב, ניתן לתמוה על 'ייחוס' זה, שכן מבחינת מהות המבנה ותפקידו, דרוג השלבים הוא דווקא מ'הכבד לקל', מעצם המבנה אל תוספות בלתי מוכרחות. דומה שדברי ה' בנבואה לשלמה בסוף השלב הראשון, ולא בתחילת הבניה או בסופה, באים להדגיש את מהות השלב: "הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי… וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ו, יב-יג). לפיכך תמוהה הדגשת שלב העשייה השלישי, הנקרא כהפטרה.

לכן נגדיר 2 נקודות: 1. מקדש שלמה הוא שלב המיוסד על המשכן שקדם לו. בהקשרנו: ההפטרה מבוססת על הפרשה. 2. אירועי ספר מלכים, ובנין המקדש בכללם, מתוארים ביחס למגמתו הכללית, שהיא סקירת תפקוד המלכים על רקע האתגרים הגשמיים והרוחניים שהוצבו להם. בהתאם לכך, תיאור המשכן בתורה יהיה שונה מתיאור בנין המקדש בספר מלכים. מכאן נאמר, שמשכן משה, בהתאם למיקומו בתורה, מדגיש את מהות השראת השכינה בתוך ישראל ובעשייתו מודגש הביצוע המדויק "כאשר צוה ה' את משה". כששלמה בא לבנות את ביהמ"ק, כל המהות הפנימית כבר מצויה לפניו, כפי ביטויה בכלים שנעשו למשכן בידי בצלאל. בזה הוא לא בא לחדש. הוא בא לתת את העוצמה המלכותית העוטפת את המהות, אותה עוצמה המתבטאת בפאר ובהדר ומלווה כתכשיט את המהות הפנימית.

בהתאם לכך מבארים חז"ל את האמור בדברי הימים: "וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וַיִּתֵּן חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול לְרָחְצָה בָהֶם… וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹרוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כְּמִשְׁפָּטָם וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול: וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול…" (דברי הימים ב ד, ו-ח) – שכל אלו לא החליפו את אלו שנעשו במדבר, אלא שאלו האחרונים עמדו במקומם הייעודי בהיכל ו-10 הכיורות/ מנורות/ שולחנות שנוספו על ידי שלמה ליוו אותם מימין ומשמאל, בקבוצות של חמשה מכל צד, וכך הועמדה המהות במרכז והועצמה ע"י מלוויה.

אחד מול כולם – הפטרת פרשת כי תשא

אני קורא בספר מלכים, בפרק השמונה עשר, על איש הא-להים אשר עמד עם אישיות טוטאלית וחסרת פשרות, באמת נוקבת, חדה, לא מכילה ולא מורכבת והשיב לב בנים אל אביהם שבשמים. עמד מול כולם. כולם, שלא היו נאמנים לאמת הצרופה בטהרתה ולא היו מוכנים לשלם את מלוא המחיר על כך. מי הם 'כולם'? נחל עם 3 גורמים עוצמתיים לכשעצמם, המלווים את הפרק הנזכר ואת ההפטרה למגוון מנהגיה: עובדיהו, אחאב והעם.

אחאב, המייצג את עושי הרע בעיני ה', אינו רע מוחלט. למרות מאות נביאי הבעל הסובבים אותו, הוא יודע שאליהו הוא נביא אמת ולכן הוא מחפש אחריו בכל גוי וממלכה. מדאגתו לעם ולארץ הוא רואה באליהו, מביא הבצורת, "עוכר ישראל" ומן הסתם היה מאד ברור לו מה הוא, כמלך, יעשה לאליהו לכשיפגשו… עם זאת, בפועל, הוא נפעל ומונחה לחלוטין ע"י הוראות הנביא. עובדיהו, מייצג את יראי ה' ומסכן נפשו כל רגע בהסתרת נביאי ה' ובאספקה מחיה יקרה מפז בעת בצורת. אך כל זה אפשרי רק מכח היותו "אשר על הבית" – פקיד בכיר במערכת ומקורב משמעותית למלך ולבית המלוכה. אין ספק שהייתה שניות רבה בהתנהגותו ובמהלכיו, הן מול אחאב והן מול אליהו. על אף הכבוד וההתבטלות בפני אליהו, אין נסתרת נימת ביקורת הדדית בשיח שביניהם. אליהו, בביקורתיות חדה ודקה, מגדיר את עובדיהו כעבד אחאב, וככל הנראה מוסיף לכך בסוגריים "תרתי משמע". מאידך, עובדיהו טורח להדגיש שהוא ירא ה' על אף שהוא יוצא ובא בחצר אחאב וגם את הסכנה שנטל על עצמו בדאגה מתמדת לנביאי ה'. וככל הנראה הוסיף לכך בסוגריים "בעוד שאותך נשא הרוח וסחף האור ואתה את נפשך הצלת…". עם זאת, בפועל, הוא נפעל ומונחה לחלוטין ע"י הוראות הנביא. העם, הוא "הרוב הדומם" כפשוטו וכביטויו: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (כא). העם לא התכחש לאף אחת מהאפשרויות. הוא פשוט עבד את ה' "בשיתוף" ולא היה מסוגל להכריע ולקבל את כל המשמעויות הנובעות מההכרעה. וכשאליהו אומר "אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו" הוא מתכוון לצורה הצרופה, המזוקקת והטוטאלית של ההליכה. אליהו יודע שיש עוד לפחות מאה נביאי אמת, ובכל זאת אינו נמנע מ"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי" (כב). גם "דער קוצקער רבי", כשפרש מן העולם, פרש גם מחסידיו ובאי בית מדרשו. גם הם לא היו מזוקקים וצרופים דים במידת האמת. גם כשאמר שהקב"ה מעוניין ב"ואנשי קדש תהיון לי", כי מלאכים נבדלים יש לו הרבה, הוא התמקד בעיקר ב"קדש" ופחות ב"אנשי". אמנם בתחילה "וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר", אבל אליהו בעוצמתו מוליכם למבחן ההכרעה עד ש"וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר".

תיארנו עד כה 3 גורמים מרכזיים בסיפור, שעמדו בשניות/ אמביוולנטיות מול אליהו, החד משמעי וחד ערכי. אמנם, יש להוסיף לנ"ל גורם רביעי, מפתיע במידת מה, שגם הוא "זרם" עם אליהו על אף שהתייחס בערכיות כפולה למעשיו. מה התכוון הקב"ה שיקרה כשצוה את אליהו: " לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (א)? ניתן לומר (כמלבי"ם, למשל) שכל המשך הפרק מקופל ב"הראה אל אחאב". אמנם, מסתבר (בדומה לאלשיך ורד"ק) שאליהו היה צריך להודיע לאחאב, כפי שנשבע לו, שהולך לבא גשם ובמקביל ירד גשם מיידית. מדוע ביקש הקב"ה להוריד גשם, הרי אחאב וישראל טרם חזרו בתשובה? אם הגיעה השעה לגשם, מדוע לא הביאו אליהו עצמאית כמו שעצרו עצמאית (יז,א)? הפטרתנו עומדת במרכז התרחשות, שתחילתה בגזירת אליהו על עצירת גשמים וקיומה כלשונה בידי שמים. סיומה בפרק הבא, ב"הדחת" אליהו מתפקידו ומינוי נביא תחתיו. בין לבין נותן הקב"ה לאליהו אשראי רחב, אם כי לא מבלי לבטא רמזי חוסר נוחות ברורים מדרכו. הראשון מופיע עם מחלת בן האשה הצרפ(ת)ית, אליהו מתבקש, בעל כרחו, לשים לב למוות שסביבו ולחשב מסלול מחדש. אך אליהו, לא רק מתעלם מהרמז אלא גם "מאשים" כביכול את הקב"ה בפגיעה במהלך הרוחני המתהווה: "וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ" (יז, כ)?. בשנית, בעקבות רעב חזק, כופה הקב"ה על אליהו להתיר את שבועתו. אליהו, מנגד, יקיים את צו ה', אבל בדרכו שלו. לא לפני שהוא "ילך על כל הקופה" ו"יכפה" כביכול על פמליה של מעלה גילוי שכינה שיגרום מעמד חזרה בתשובה המוני. כפי שהוא רצה שיקרה. במהלך מסוכן ובעל "מתח גבוה" מתפלל אליהו שתצלח דרכו בהשבת העם לה', ומאידך מטיח דברים כלפי שמיא שדווקא בדרך סלחנית ומרחמת, כפי שנצטווה מראש, "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (לז). לא בקלות נופלת האש מן השמים, שהרי אליהו מרבה בתפילה עבורה. לא בקלות יורד הגשם, שכן שבע פעמים יבדוק הנער אם יש חדש בשמים בטרם יבוא האות על כך. בשלישית, בפרק יט, נרמז אליהו ואינו חוזר בו, אבל אז הקב"ה כבר מכתיב את המציאות. בקול דממה, אבל נוקבת, חד משמעית וחד ערכית, ובאמת א-להית, שרק היא יכולה להכיל את אליהו הנביא.

 

זהירות, מקדש לפניך ! – הפטרה לפרשת תרומה

פרשתנו פורשת את מיפרט המשכן – כליו ומבנהו. המטרה המרכזית: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ההפטרה לוקחת אותנו הרבה שנים קדימה, אל מה שאמור להיות שיא התהליך: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה' " (מלכים א ו, א), וההפטרה מסיימת במימוש האפשרי של הייעוד: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (שם, יג). היינו רוצים מאד שפרקי בנין מקדש שלמה יהיו פרקי הסיום של התנ"ך. שנשב ונרווה נחת בהגיע התהליך אל שיאו ותכליתו. אבל מה לעשות והנביא לא רואה את ייעודו הוא בהרווייתנו נחת אלא דווקא באיתגורנו לעשייה מתמדת. על כן שיא ימי שלמה הם רק הפתיח לספר מלכים. יש בעובדה זו בכדי ללמד שמפה והלאה המצב יכול בעיקר להידרדר. למעשה, זה אכן מה שקרה ובסיום הספר השכינה מסתלקת, הבית חרב וישראל גולים.. אמנם, הקב"ה התריע על אפשרות זו בפני שלמה פעמיים. בפעם הראשונה, בסוף הפטרתנו, עם סיום בניית שלד המקדש, אלא שבפעם זו מופיעה רק אפשרות אחת, זו החיובית: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ו, יא-יג). בפעם השניה, עם סיום אירועי חנוכת המקדש ובעקבות תפילת שלמה (מל"א ט, ב – ט), כבר מופיעות שתי האפשרויות. מחד, מבטיח ה' את הברכה "והיה אם שמוע תשמעו", ומאידך, "אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי" (ט, ו-ז). ואם לא די בכך, מוסיף הקב"ה דברים המזכירים לנו את ברית ערבות מואב שבפרשת ניצבים: "וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים: וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא ה' עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת" (ז-ט).

מה ההבדל בין שתי הפעמים? מדוע בסיום שלב השלד, בפעם א', מופיעה רק האפשרות החיובית ואילו בסיום המהלך כולו, בפעם ב', מופיעה גם האפשרות השלילית וביתר העצמה ופירוט? הפטרתנו מלווה את שלב בניית השלד ומפרטת את מידות המקדש: "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה' שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ" (ב). במידות זמננו זה, לערך, 30 מ' אורך, 10 מ' רוחב ו-15 מ' גובה. בהשוואה למקדשים באותה תקופה ובוודאי למושגי זמננו, לא מדובר במשהו יוצא מגדר הרגיל במידותיו, אולי אפילו משהו יחסית צנוע ומצומצם.. העומד מול שלד מבנה זה אינו מתרשם כלל מ"הקנקן" אלא בעיקר ממה שאמור להיות בתוכו. אין פה שום יצר הרע של "מי שלא ראה… לא ראה בנין נאה מימיו". משל למה הדבר דומה? למי שבא להתיישב ביישוב שיש בו רק קרוואנים. למי שיוצא בשליחות המדינה לארץ נחשלת ולא אטרקטיבית. למי שעושה ותורם ללא תעמולה ומסיבות עיתונאים… במקרה זה, יש להדגיש בפני אותו אדם בעיקר את החזון הגדול ואת האתגר שליישומו הוא שותף. במקרה זה מובן לכל ש"הקנקן" הוא רק אמצעי ומשרת לתוכן שבתוכו. הדגש הוא בעיקר על כך שהתוכן עצמו יהיה התוכן הנכון והראוי. לא כן בפעם השנייה. מסיום השלד הבסיסי ועד חנוכת המקדש נקרא בעיקר על היקפים של עצי ארז וברוש מעוצבים, על כסף וזהב לאין מספר וסופר, עיצובים אומנותיים מרהיבים וגם בית מלך שאינו טפל וזניח בעיצובו. בסיום מפעל שכזה יש חשש גדול לכך שהמבנה החיצוני, בגלל ייחודו, ייהפך לתכלית וערך בפני עצמו. שיבוא יום ויעמוד מול העם נביא, עם שם כמו 'ירמיהו' למשל, ויוכיח את העם על התנהגותו המוסרית ועל ערכיו הדתיים והתשובה שהוא ישמע תהיה "היכל ה', היכל ה', היכל ה' ". בשלב זה החשש הוא לא רק לגבי אופי התוכן שיהיה ב"קנקן" אלא גם בסכנה שהמקדש כאמצעי ייהפך למקדש כמטרה.

"וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם" – גם היא, התרומה, צריכה להיות אמצעי ל"ועשו לי מקדש". לא אמצעי לעגל זהב ולא יעד מצד עצמה או פרסומת לשם בעליה אלא "ויקחו לי".

מה עושים בכספי התרומות שלנו? – הפטרת שבת שקלים

סיפור ההפטרה (מל"ב יב, א – יז) הוא, בסה"כ, פשוט וברור. הכהנים היו אחראים, מינהלית ומעשית, לתקינות מיתחם המקדש וכיוון שהם לא עמדו במשימתם, העביר המלך יהואש את תפקידם לאנשי מקצוע. המעיין בסיפור שבמוקד מלכות יהואש יתרשם לחיוב מהתנהלות המלך ובעלי המלאכה העובדים באמונה ומנגד לשלילה מהתנהגות הכהנים.

אמנם, סיפור הדברים המובא במקור המקביל (דבהי"ב כד) דומה בפרטים רבים אך גם שונה. משם נלמד שצדקות יהואש הייתה מותנית מאד בנוכחותו והשגחתו של דודו ומכשירו למלוכה, יהוידע כהן הראש. לאחר מות יהוידע בשיבה טובה, נטה המלך אחר שריו והכניס לירושלים ולמקדש עבודה זרה ועשה הרע בעיני ה'. בן דודו, זכריה הכהן בן יהוידע, עמד כנביא מוכיח מול המלך והשרים וניבא רעה על הממלכה בעקבות התפנית הדתית שנעשתה. המלך יהואש, במהלך של כפיות טובה כלפי דודתו יהושבע, שהצילה את חייו מידי סבתו/אמה עתליה וגידלה אותו במסירות נפש במיתחם המקדש ובחסות הכהנים , וכלפי דודו יהוידע הכהן, שהעלהו לכס המלוכה וחנך אותו, צוה להרוג את זכריה הכהן-הנביא בתוך העזרה כעונש על תוכחתו. משום כך, כעונש, הביא הקב"ה על ממלכת יהודה מסע מלחמה ועל המלך עצמו את מותו בקשר שקשרו עליו עבדיו. נמצאת התמונה העולה מדברי הימים מרככת מאד הן את החיוב שביהואש והן מנגד את הרושם השלילי של הכהנים.

כל השוואה בין מקורות באה להצביע על קשר והקבלה בעזרת הפרטים הדומים והשווים, אך יותר מזה היא מעצימה את הפרטים השונים שבין המקורות ומעצבת את המסר והתוכן שבכל אחד מהם. לאור זה, נשים לב לדברי ספר מלכים, להעמדת סיפור בדק הבית במרכז תיאור מלכות יהואש ולבחירת הנביא לעצב את דמות המלך כעושה טוב וישר ואת הכהנים כבעייתיים.

למעשה, הסיפור האמיתי הוא הסיפור הסמוי, סיפור משבר האמון מול הכהנים. מנהג כהני המקדש היה שכל הכסף הנתרם ע"י העם, והוא היה כסף רב מאד, "יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת" (יב, ו), דהיינו כל כהן באופן אישי קיבל ממכריו תרומות נדיבות שנכנסו לחשבון הבנק הפרטי שלו. מנגד, חובת הכהנים, כקבוצה, הייתה לדאוג מהונם לתקינות מלאה של מבנה המקדש ושל העבודה המתנהלת בו. דומה שעבור בן זמננו, המעורה ולו במעט בידיעות היום על בית(נ)א ישראל , מכריהם, מוקיריהם ודומיהם, נוהל כוהני זה הוא מדהים, מזעזע ובגדר דברים ש"אילולא היו כתובים אי אפשר היה לאומרם". אך אם הנוהל קיבל את אישור היועץ המשפטי של המקדש ומבקר הממלכה ונכתב ונחתם בדברי ימי ישראל, דומני שאין דרך להבינו אם לא שהיה אמון טוטאלי ומוחלט של העם בכהנים שכל מלאכתם מלאכת שמים ואין דבק בהם אף אבק נגיעה אישית. מן הסתם יש לצרף לכך גם מורא מקדש ופיקוח יעיל של מבקר המקדש והמחלקה לחקירות כהנים, אך יסוד לכל היא האמונה "כי באמונה הם עושים".

הראשון שהצליח להצביע באצבע ולקרוא בקול: "הכהן הוא עירום" הוא המלך יהואש ! – "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם…" (ח). וגם ללא חקירה סמויה ומעצר בית נבין איפה הכסף שנכנס לחשבון הפרטי ולא יצא ממנו… ואפשר שדווקא יהואש הוא זה שהבחין בדבר, כיוון שיותר מכל אדם זר אחר, ידע הוא בדיוק מה נעשה ע"י הכהנים בתחומי המקדש, שהרי כל ילדותו עברה עליו בלשכת דודו, כהן הראש. מגיל שנה עד שבע הוא הוסתר שם, האזין, הפנים וראה לא רק מה נהדר כהן גדול בצאתו אל העם, אלא גם איך הכהן ואחיו מתנהגים בתוככי המקדש.

הנהלים החדשים שפורסמו בחוזר מנכ"ל המקדש בדבר המלך הסדירו את גביית כספי הקודשים, נתנו שקיפות לחלוקת הכסף והעניקו את האמון המוחלט לגזבר הממונה ולהנהלת החשבונות – "וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים" (טז). דבר אחד לא נפתר כלל – האמון בכהנים !.

על הפסוק באיכה: "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה… אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא" (ב,כ) אומרים חז"ל שהוא שיח בין ישראל, המאשימים את הקב"ה ב"אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים", ובין הקב"ה, המאשים את ישראל בהריגת זכריה בן יהוידע הכהן הנביא בתוך העזרה. אפשר שבין שני הצדדים עומדת הכהונה, שגם לה חלק משמעותי בהידרדרות מהריגת הנביא ועד אכילת הילדים.

פרשת שקלים באה לזרז את נותני התרומה להרים מליבם ומכספם. ההפטרה באה כתמרור אזהרה בפני אוספי התרומה ושליחי התורמים. ודומה בעיניי, שאם היינו יודעים ומאמינים באוספי התרומות שהם הפנימו עמוק את מסר ההפטרה וברור היה לנו שאיש אינו מנצל את רגישותנו וטוב ליבנו לטוב לו כל הימים, לא היה כל צורך בקריאה כלשהי כדי לזרז אותנו לכך.

"ותכן מלכותו מאד" – הפטרה לפרשת ויחי

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א ב, א-ב). בכך נפתחת צוואת דוד לבנו, המתקשרת לצוואת יעקב לבניו בפרשתנו. במה תבוא לידי ביטוי ההנחיה "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ"? מה היא דורשת? פה מציב דוד 4 סעיפים לצוואה: א. "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ", כהנחיה כללית שעמידה בה תבטיח עשיה מושכלת ומלכות לאורך ימים. ב. הנחיה כלפי יואב בן צרויה: " וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (ו). מדוע? כיוון שהרג את אבנר בן נר שר צבא שאול, לאחר שהאחרון נפגש עם דוד לשיחות שלום ופיוס, ואת עמשא בן יתר, שמונה לשר צבא דוד לאחר מרד אבשלום, תחת יואב, כצעד פייסני כלפי המורדים. ג. " וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד… כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ" (ז). ד. "…שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא… וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם… וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (ח-ט).

מלבד סעיף א', הסעיפים האחרים הם אישיים, פרטניים ו"סגירת חשבון" על העבר. מבלי למעט בחשיבותם של האירועים הנזכרים, האם זה הכל? לא ראוי היה לדוד להתוות תובנות על המלוכה לבנו? משהו על העתיד, כמו למשל לא להעמיס על העם יותר מדי שמא זה יפלג את המלוכה או לא להרבות נשים? משהו כללי יותר / ערכי יותר מנסיון חייו העשיר? אפילו הפגיעה ביואב ושמעי או קירוב בני ברזילי אינם מנומקים בכך שיביאו תועלת לשלמה בהתנהלותו, אלא סגירת העבר באופן ברור. וגם אם זה היה חשוב לדוד, מדוע הכתוב טורח להקדיש לכך מקום נכבד ונרחב ובכך לציין את המעבר מדוד לשלמה?

הבה נשתית עיוננו על שלש נקודות: 1. את סימני השאלה נחליף בסימני קריאה, דהיינו הצוואה היא כללית, ערכית, בעלת תובנות לעתיד ולמלכות שלמה. 2. הספר כולו, ובוודאי פתיחתו, מעבירים מסרים על המלוכה לא בהגדרות אלא בסיפורים. 3. את פרק ב' רצוי ללמוד לאחר שהבנו את פרק א'. (זה אמנם הגיוני, טבעי ומתבקש, אך אולי דווקא משום כך אנחנו לא מקפידים על כך…).

בעיוננו לפרק א' (= הפטרת חיי שרה. מצוי בבלוג שכתובתו למטה) ראינו את עמדת המוצא של שלמה לתפקיד המלך כחלשה ונחותה מאד. כל זכאותו למלוכה מתבססת על שבועת אביו לאמו, כישוריו וכשירותו למלוכה נמוכים מאד, אין לו תמיכה בחצר המלכות ואף לא בקרב העם. וגם בדבר הייחוס אין מרבים לדבר. אבל… בפועל, דוד ממנה אותו ועם הנתונים האלה נפתח פרק ב'. בפרק זה נראה עד כמה דוד "מעמיס קשיים" על תיפקודו של שלמה, מעבר לאלו שכבר עמדנו עליהם. אך קודם לכך, הבה נפעיל דמיון, כישורי חיים, יועצי תקשורת, אסטרטגיה ופוליטיקה וידע היסטורי: מה תוכנית הפעולה של מלך המצוי בנקודת חולשה כזו לשם ביסוס שלטונו ומרותו? בד"כ יוכללו בה גם הנקודות הבאות: א. "ניקוי" מנגנון חצר המלוכה הקודם, מקורביו וטוענים פוטנציאלים לכתר. ב. קירוב אנשים לחצר החדשה על פי מידת התועלת שבהם ושלהם לשיגשוגו, יציבותו ובעיקר עצם קיומו. ג. הקפדה חמורה על נאמנות למלכות ו"טיפול נאות" במתנגדיה. לולא הנ"ל, המלך, אולי, במקרה הטוב, ישב על כסאו אך המלוכה בטוח לא תיכון בידו.

בדיוק מאפשרויות הפעולה דלעיל חשש דוד ! הוא חשש שמלכות שלמה תונע מנקודת חולשה ועמדת נחיתות, שרוב מירצו המלכותי יושקע במיצוב מלכותו, שכל פעולותיו יהיו נגועות בחשש שרידותי מתמיד ושבשיקולי מהלכיו יכללו מניעים נוספים זולת טובת העם על פי ה'. מלכות המבוססת על יסודות אלו היא אסון לעצמה ואסון לעמה. דוד בצוואתו דרש משלמה את הכמעט בלתי אפשרי: להתנהג כאילו הוא במלוא עוצמתו, מלכותו מובטחת, אין מפריע בידו והוא פנוי רק לסעיף א' שבצוואה – לשמור את דרך ה' וללכת בדרכיו. היצמדות לסעיף זה מוליכה לסעיפים הבאים. דוד מזהיר את שלמה: א. אל תעסוק בחיסולים פוליטיים וב"ניקוי" חצר להעצמת מלכותך. מלבד… כאשר מישהו מאנשיך יעשה כזאת "בשמך" ו"למענך". בשיקלול סופי, זה לא מיטיב עם המלכות אלא פוגע בה. דוגמא? יואב בן צרויה. ב. אל תעסיק עצמך בשמירת חסד או קבלת חסד, כי לרוב הם נגועים בטובות הנאה, אינטרסים ושיקולי תועלת, אם שלך ואם של שכנגדך. מלבד… "חסד של אמת", שניתן לעשותו גם בין אנשים חיים, כמעשה ברזילי ובניו. ג. אל תטרח במיגור מתנגדיך האמיתיים ! אמנם יש להם חסרון מועט, שהם מתנגדיך, אך יש בהם יתרון גדול, שהם אמיתיים. לטווח ארוך, הם יקדמוך. הוגע עצמך באלו שבשעת כושר הם ממתנגדיך החריפים ביותר ובשעה אחרת הם מקימים עימך קואליציה ומכתירים אותך בראשם. כמי? כשמעי בן גרא.

רק בפרק הבא, ג', יממש שלמה את הפן הפרטי שבצוואה, אך עוד קודם לכך, בשעה ש"וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו", דהיינו קיבל הנחייתו, "וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד" (יב). איך הוא חשב להצליח באופן "ריאלי", "פרגמטי", "מעשי" ופוליטי? אין לי מושג.

איני מבעלי הקבלה, אך דומה בעיניי שוסגולה טובה היא בידי הרצים ורוצים להיבחר, לשנן בע"פ וללמוד לעומק את צוואת דוד…

"לשלמה… כלו תפילות דוד בן ישי" – הפטרה לפרשת חיי שרה

הפטרתנו (מלכים א א, א – לא) מתארת את אקורד הסיום של מאבק הירושה, הסמוי והגלוי, על תפקיד מלך ישראל. שני המועמדים לכתר המוצגים בהפטרה הם אדניהו בן חגית ושלמה בן בת שבע. הבה נראה מה אנחנו יודעים על כל אחד מהם ועל כישוריו להיות מלך.

נפתח באדניהו ונעזר בפסוקים מפורשים: א. "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" – יש לו יעד ברור והוא פעיל מאד להשגתו. אפשר שהוא "מתנשא לאמר" כיוון שהוא מודע לבעיתיות אפשרית ולכן הוא מכשיר דרך חלופית. ב. "וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" – הוא מתנהג בגינוני מלכות ומתנהל עימם בטבעיות. הוא בונה את דעת הקהל ומטמיע בתודעתו את מלכותו. ג. "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" – המלך דוד עצמו לא מחה על התופעה ומשמע שהוא לא דוחה את האפשרות שאדניה ימלך. ד. "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד" – הוא "עובר מסך" לא רק בזכות הביטחון העצמי שהוא מפגין אלא גם בזכות כישורים טבעיים. ה. "וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" – עובדה מאד משמעותית שהוא כעת הגדול באחים והמלוכה נתונה לו מתוקף זאת ועל פי הנהוג. ו. "וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן" – הוא מגובה בבכירי הממשל, שכח והשפעה רבים בידיהם. בראש וראשונה תמיכת הצבא ומפקדו.. ז. "וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ" – הם אמנם לא איתו, אבל גם   לא כתוב שהם באופן פעיל בעד שלמה. ח. "וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ" – כל בית המלוכה ובכיריו, מרצון או מאונס, תומכים בו, לצד תמיכת הצבא והכהונה המוזכרים לעיל.

הא לנו 8 סיבות למה אדניהו הוא המלך הטבעי והמתבקש. מנגד, אלו נתונים מכשירים את שלמה לתפקיד המלוכה? לכאורה, אין לנו שום מושג עליו ועל התאמתו להיות מלך. אולי אפילו להפך – תכונות אדניה מודגשות בכתוב להבליט את ניגודם בשלמה, שהמלוכה לא מתאימה לו באופן טבעי ושאין לו תמיכה לא מצד העם ולא מצד בכירי השלטון. למעשה, לאדניהו יש יתרון כפול על שלמה: ראשית, הוא באופו טבעי משקף התאמה מלאה למלוכה. שנית, העומד מולו משקף באופן טבעי ואמין חוסר התאמה מוחלט לתפקיד המלוכה. רק דבר אחד תומך בהעברת המלוכה לשלמה והוא שבועת דוד לבת שבע על הורשת המלוכה לבנה.. אבל גם שלמה וגם בת שבע אמו רואים את המציאות ההולכת ומתהווה ואין לאל ידם למנוע אותה, את העדפת המלך להתעלם מהתנהגות אדניהו, הנמשכת כבר שנים, הנובעת אולי ממאויי נפש לחזור בו מאותה שבועה למראה הניגוד בין המועמדים ליורשו. אפשר שהמלך קיווה שהזמן יעשה את שלו, הוא נשבע אבל לא נשבע לקיים ועוד מעט הוא יאסף אל אבותיו וגם אם ירצה לא יוכל לקיים את שבועתו. למעשה, אפשר שכך אכן היה קורה אילו אדניהו לא היה גורם בעצמו לעצמו, מתוך פזיזות וחוסר סבלנות לחכות לעת נכון, לאבד את המלוכה !.

הכתוב אמנם מתמקד הרבה באדניהו, אך לא הוא במוקד הנבואה. דווקא המלך דוד הוא מושא הנבואה, ומנחה העלילה הוא נתן הנביא. למעשה, נתן משחזר, בהתאמה למציאות, את משל "כבשת הרש" ומעמיד את דוד בדילמה קשה לא פחות מזו שהייתה לו לאחר מות אוריה ולקיחת בת שבע. נתן שולח את בת שבע להעמיד את הנתונים מול דוד. יש להניח שזו לא הפעם הראשונה שבת שבע ודוד דיברו בנושא והצפי הוא שדוד ידחה את ההכרעה ויאמר שעדיין הכל הפיך. על כן נתן אמור לבוא אל המלך מיד אחריה. נתן אמנם מציג את המציאות בצורה מעודנת ובשאלת תם, ממש כמו במשל כבשת הרש, אך המעמד המשולש מזכיר לכל הנוכחים את מה שכבר היה מזמן, כולל לדוד. במקרה זה, דוד לא קופץ ואומר "בן מוות האיש" ונתן לא מטיח בו "אתה האיש". המלך שותק, הכתוב שותק וכולם משולחים אל מחוץ לחדר המלך. המעבר מסוף דברי נתן (כז) לציווי דוד "קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע" (כח), מבחינתנו, הוא חלקיק שניה, אבל אז, באותה שעה, עולמות נהפכו אצל דוד. הכתוב במלכים שותק, אבל דומני שהוא מגלה יותר מטפח בתהילים ע"ב. קצר המצע, אך פרשנים רואים במזמור זה תפילה של דוד על שלמה. ואני, במחילה, מציע שזו תפילת דוד על עצמו בשעה בה הוא מכריע, ערכית ומעשית, "כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה".

%d בלוגרים אהבו את זה: