Posts Tagged ‘מעשה ראובן’

"כי אם ישראל יהיה שמך" – לפרשת וישלח

(הפוסט שלהלן טרם עובד לכדי מאמר מוגמר, ומופיע פה כסגנון של נקודות עם מעט פיתוח )

א.     יעקב מצטרף לאברהם ושרה, כחלק מהאבות ששמם משתנה במהלך חייהם, כביטוי למשהו מהותי המשתנה בהם ובמהותם.

ב.     יצחק הוא היחיד מהאבות ששמו לא משתנה. אין זאת בגלל ששמו הראשון לא משתנה, אלא מכיוון שמשעת יצירתו הוא קיבל כבר את השם השני, את אותו שם ש"פי ה' יקבנו". מבחינת מבנה "התכנית האישית" שלו, יצחק עם לידתו מגיע לנקודה שאברהם ויעקב מגיעים אליה רק בשלב מתקדם של חייהם.

ג.      על אף הדומה שבין אברהם ושרה ליעקב בעצם החלפת השם, הרי שבולט גם השונה. אברם ושרי, מרגע שנקרא שמם אברהם ושרה, לא נמצא אותם עוד קרויים בשמם הקודם. אצל יעקב, לעומת זאת,  נמצא שגם לאחר החלפת השם הוא עדיין קרוי, ואפילו בעיקר קרוי, יעקב ולא ישראל. נראים הדברים שיעקב, כמו עולה חדש מבוגר, לעולם יישאר בו משהו מן הגלות, מחוץ לארץ, מהאופי ה"יעקבי" שלו. לעולם הוא לא ייהפך ל"ישראלי" ממש. את הביטוי הכי בוטה ומוקצן של הנקודה הזו נמצא כשהוא יוזכר לצד בניו: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב" – הם כבר בני ישראל (כפשוטו ממש ולא ככינוי לעם. הכינוי הזה יופיע רק מספר פסוקים אחר כך ע"י פרעה: "הנה עם בני ישראל…"), אבל הוא לעולם נשאר יעקב.

ד.     מה הסיבה לכך שהשינוי אינו מוחלט? אפשר ויש לכך שתי סיבות: האחת תוצאה של כשלון, השניה תוצאה של אידיאל. האחת טמונה בדברי האיש הנאבק ומשנה את השם, השניה טמונה בברכת ה' בזמן שינוי השם.

הרקע/ המבוא לסיבה הראשונה

א.     סיפור המאבק: יעקב מעביר את כל משפחתו ורכושו לצד השני של הנהר וע"פ חז"ל הוא חוזר לאחריו על פכים קטנים. ואז, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה".

ב.     מה פשר הסיפור הזה? מה הסיבה ועל איזה רקע מתרחש למאבק? מה התוצאה שלו, מי ניצח ומי הפסיד, אם בכלל? למה הוא נמשך "עד עלות השחר"? למה חשוב ליעקב לדעת את שמו של האיש ולמה חשוב לאיש לא להגיד אותו? ולמה הנגיעה בכף הירך גוררת אחריה את איסור אכילת גיד הנשה?

ג.      העובדה שהתורה לא מספרת על הרקע למאבק וסיבתו, מלמדת שבמרכז הסיפור לא עומדת נקודת המוצא שלו ולא היעד שלו אלא הוא עצמו. הסיבה למאבק היא המאבק עצמו. תכלית המאבק הוא לא מי ינצח בו אלא באיזו דרך הוא ינצח בו. האיש/ המלאך בא לבחון את אופי המאבק של יעקב. האמת היא, שהוא היה בטוח שהמאבק ייגמר מהר מאד. ליעקב הייתה שיטה בדוקה להתמודדות והוא היה מצליח בה לא רע בכלל. היא הייתה טבועה בו עוד מלידתו- "ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב". יעקב התמחה בלהיות קטן ומתוחכם. לא ללכת לקרב פנים אל פנים. למצוא את העקב, את נקודת התורפה, ובה להאחז. כך הוא משיג את הבכורה מאחיו העייף והמותש, כך הוא משיג את הברכה מאביו כהה העיניים, כך הוא מעצים את רכושו בשעה שהוא רועה את צאן לבן (ומבידה מסויימת, אכן צדקו בני לבן בתלונתם…). הוא יודע לזהות את נקודת התורפה, לחשב את דרכו בערמה ובמרמה ולהשיג את מבוקשו. האיש שבא להאבק עם יעקב היה בטוח שהקרב יהא מוכרע אחרי זמן לא רב. גם היה ברור לו שהוא יהיה המפסיד, כמו גם באיזו דרך זה ייעשה ! – בשעת המאבק, יעקב אמור היה לחפש את נקודת התורפה של היריב, לתפוס בכף ירכו של האיש הנאבק עמו, לעשות לו נקע, להוציא אותו משיווי המשקל, ובכך להוציא אותו מן המאבק ולהכריע את הקרב.
אלא ישיעקב כבר היה רגל וחצי בתוך ארץ ישראל. ופה נפתח דף חדש  [1] !
הוא כבר לא מחפש תרגילים ונקודות תורפה,. הוא לא מתמחה בלהיות קטן ומתוחכם. את הטריקים כולם הוא מתכוון להשאיר מאחוריו בגלות, מחוץ לארץ ישראל. הוא מתהלך כבר כמי שי"ש לי כל, יהי לך אשר לך". הוא עכשיו הולך לעמוד פנים אל פנים עם הבעיות שלו. במסגרת זו, יעקב יוזם את הפגישה פנים אל פנים עם עשו. עשו בכלל הלך לו בדרכו ולא ידע, גם לא התעניין בכך שיעקב חוזר מחרן. יעקב שלח מלאכים מיוזמתו ליידע את עשו בהגעתו. חז"ל אכן מבקרים את יעקב על כך שהוא מעיר את הדב מרבצו, אבל את יעקב זה לא מעניין. הוא הולך לעמוד בעיניים פקוחות ובמבט ישיר, פנים אל פנים, עם הבעיות שהוא יצר. הוא פוחד פחד מוות, כפשוטו ממש, מהמפגש עם עשו – "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה" – אבל אחת ולתמיד הוא יעמוד חזיתית מול הבעיה. הוא יכין עצמו לדורוןל, לתפילה ולמלחמה, הוא יחיה בתחושת "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", אבל הוא יעמוד פנים אל פנים מול עשו ויאמר לו "כי על כן ראיתי את פניך כראתני א-להים".
"ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם". והקב"ה מנסה גם את יעקב. האיש הנאבק עם יעקב בא לנסות אותו ולהכשיל אותו. הוא מייצר מאבק מקדים, מאבק שאליו יעקב לא נערך. הוא בטוח שבעת מצוקה, מתוך נסיון לצאת בקלות מהסיטואציה הלא מתוכננת, יעקב יבחר בדרך הקלה, הנוחה והמוכרת כל כך, ישתמש בסגולותיו הי"עקוביות", יגע בכף ירכו ויכריע את המאבק. ממש לא אכפת לו שהמאבק יהיה קצר מאד. הוא מאד רוצה להיות זה שיפסיד במאבק. הוא גם מאד רוצה לגרום ליעקב להשתמש בדרכו הישנה ובכך להכשיל אותו בדרכו החדשה, עוד בטרם החלה.
אבל יעקב עמד בנסיון !
הוא הפתיע מאד את האיש. החלטה זו החלטה – "ויקרא שם המקום פניאל כי ראיתי א-להים פנים אל פנים". המאבק היה ארוך בהרבה מן המתוכנן בגלל שהוא היה קרב פנים אל פנים. הוא נמשך ממש עד עלות השחר. האיש עצמו נכנס למצוקה. אבל יעקב היה כל כך איתןן בדרכו, שלא רק שלא השתמש בטריק שצופה ממנו, אלא זכה ב"מארס כפול" בכך שגרם לאותו איש, במצוקתו, להשתמש  בעצמו באותה דרך, באותו אופן "יעקובי". יעקב קיבל את השם ישראל לא בגלל שהוא ניצח את האיש, אלא בגלל עצם המאבק – "כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל". יום חדש מפציע, השמש זורחת והוא עובר את פניאל בעודו צולע על ירכו, אבל עם תעודת זהות חדשה של ישראלי.

ד.     "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" ! בני ישראל פה הם הבנים כפשוטם וגם העם ככינויו. כך או כך, מי שהוא בן של ישראל, אין הוא אוכל את גיד הנשה, שהוא סמל ה"יעקוביות" ! במאבק שנהפך למהות ולסמל, גם גיד הנשה הפך למהות ונסמל.

 

הסיבה הראשונה – הכשלון

א.     שמעון ודינה בטוחים שהם עושים מעשה ישראל – "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" – אבל למעשה עושים מעשה "יעקובי". כל בני יעקב עונים במרמה, אך שמעון ולוי עושים מעשה. מעשה המנצל נקודת חולשה ותופרה ומכריעים את הסיפור. מנצחים מקומית, אך מפסידים מערכתית. יעקב מודע לכך שהוא עדיין לא במצב ובעמדה של התנהגות ישראלית , על כן הוא מחריש עד בואם ועל כן הוא קרוי בכל הפרשה בשם יעקב. הגדולה של יעקב היא שעל אף שהוא כבר מודע לכך שהוא ישראל, הוא לא דוחק בקץ ומודע לכך שעדיין יצטרך להתנהג כיעקב בסיטואציות מסויימות עד שתוכשר לכך השעה, "עד אשר אבא אל אדוני שעירה" [2] ! לעומת זאת, לשמעון ולוי לא היה את אורך הרוח, הסבלנות והמורכבות הנדרשת. כיוון שראו עצמם ישראלים להלכה, נהגו כך למעשה גם בטרם עת וגם בסיטואציה שאינה תואמת לכך. כיוון שכך באו לכלל התנהגות "יעקובית" והכשילו את הנסיון שבו עמד אביהם. נמצא שאמנם קיבל יעקב את השם ישראל, אך בגלל בניו לא נעשה השינוי למוחלט ורציף.

ב.     מעשה ראובן – "ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל" – חז"ל אמנם רואים פה את ראובן כתובע עלבון אמו ודואג לה. אך דומה שע"פ פשט הכתובים דאג ראובן בעיקר לעצמו. הקבלת מעשה ראובן לסיפור אדוניהו המבקש לו את "פילגש" אביו, אבישג השונמית תבהיר מאד את הסיפור פה. אדוניהו מבקש בדרך ערמה ומרמה לקבוע עובדות בשטח ולמקם עצמו כמועמד ראוי למלוכה מול שלמה ואף לירש אותו. לשם כך הוא מבקש מבת שבע שתבקש משלמה שיותר לו לקחת את אבישג. שלמה בחכמתו מזהה את המהלך כמרד ופוגע באדוניהו. ראובן, בגישתו אל בלהה, מבקש לעגן את מעמדו כבכור, ואולי אף כיורש[3] , ולשם כך נוקט בערמה, מרמה וניצול נקודת החולשה של יעקב עם מות רחל. את התנהגותו ה"יעקובית" של ראובן מדגישה התורה בסיפור המעשה על ידי כינוי אביו בפרשה בשם "ישראל".

רקע/מבוא לסיבה השניה

א.     כשרוצים להדגיש אפיון של דבר (= כל דבר בעל אורך מסויים, החל מדבר מופשט כמו סיפור וכלה בדבר פיזי כגון מקום ומרחב) ניתן לעשות זאת בשתי דרכים: א. המסגרת, דהיינו הראש והסוף הם תמצית המלמדת על הגוף כולו. ב. המרכז. נקודת האמצע היא נקודת חוזק היכולה להחזיק את כל המבנה והיא גם מלמדת עליו באופייה. לדוגמא ניתן לבנות מבנים בשתי טכניקות: או שאת היציבות נותנת המסגרת או נותן אותה הבריח התיכון היצוק פלדה ומחזיק את הכל, כמו במבנים הנבנים לגובה רב.

ב.     לעיתים שני המאפיינים חוברים לכלל אחד. יש שהמסגרת מאפיינת את הבסיס, נקודת היסוד, האופי הכללי ולעומתה נקודת המרכז מבטאת את היעד, השאיפה, התכלית.

ג.      כדוגמא לסעיף א' נוכל להביא ולנתח את מבנה השבוע שלנו. ניתן להתייחס אל השבוע בשתי דרכים: א. יום ראשון הוא נקודת המוצא והשבוע כולו שואף לעבר סיומו, היום השביעי – שבת. המסגרת מאפיינת את אופיו של השבוע כולו. ב. אפשרות אחרת היא למקם את השבת במרכז השבוע ! דהיינו  מצד אחד יש את שלושת הימים רביעי, חמישי וששי, ומצד שני יש את שלושת הימים ראשון, שני , שלישי. השבת מצוייה במרכז השבוע. ע"פ אפשרות א' עיקר השבוע הוא העשייה,המלאכה והיצירה שבו הנגזרים מהייעוד "לעבדה ולשמרה". השבת היא הסיכום של העשייה על ידי השביתה ממלאכה. ע"פ האפשרות השנייה, במרכז השבוע עומדת השבת וכל שאר ששת הימים הם בבחינת משמשים לה, לבוא אליה ולצאת ממנה [4] . כל אפשרות מציגה זווית ראייה שונה על מהותו של השבוע.

ד.     כדוגמא לאפשרות השניה, המשלבת את שתי האופציות, ניתן להציג את השנה העברית וגם זה באמצעות שני מבנים שונים הבאים על אותו עיקרון.
מבנה א': – בסיס השנה הוא המסגרת שלה בחודשים תשרי ואלול. במבנה זה יסוד מבנה השנה הוא בהתאם לבריאת העולם, דהיינו יסוד אוניברסלי. נקודת האמצע, חודש ניסן שבמרכזו יציאת מצרים ויצירת עם ישראל, הם היעד והתכלית של מבנה השנה המיוצג על ידי המסגרת. דהיינו השנה, ובעקבותיה כל אורח החיים ושטף העשייה, הם מן הבסיס האנויברסלי אל עבר הפן הלאומי.
מבנה ב': "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מסגרת השנה הם חודשי ניסן ותשרי. במרכז השנה עומד חודש תשרי על חגיו השונים. יסוד השנה הוא הפן הלאומי ישראלי. שאיפת השנה, ובעקבותיה כל השאר, הם לכיוון היעד שבמרכז השנה, דהיינו הפן האוניברסלי שבחודש תשרי ובחודש סוכות המצוי באמצעו.

הסיבה השניה – האידיאל

א.     את שבטי י-ה ניתן למנות בשתי דרכים – כבני יעקב וכבני ישראל. כל ספירה מתווה מהות ומשמעות שונות. לשם הפישוט, נתייחס במניינים שלפנינו לבני האמהות בלבד, דהיינו שמונת הבנים – ששת בני לאה ושני בני רחל. לבן השמיני, בנימין, מעמד ייחודי הנובע מלידתו בארץ ישראל, אחרי קבלת השם ישראל, ולאור משמעות המספר שמונה כמקובל בתורת המספרים שהוא על טבעי.

ב.     "ויהיו בני יעקב שנים עשר: בני לאה בכור יעקב ראובן… בני רחל יוסף ובנימין". במבנה זה המאפיין נקבע על ידי המסגרת. המסגרת היא שהבכור הוא ראובן והשביעי הוא יוסף [5] . ע"פ מבנה זה יש את ששת בני לאה , והבן השביעי הוא יוסף בן רחל, והיחס ביניהם הוא (לפחות מנקודת המבט של יוסף) כיחס שבין ששת ימי המעשה לבין השבת.

ג.      "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה… ראובן שמעון לוי ויהודה: יששכר זבולון ובנימין[6] ". ע"פ המבנה הזה המהות נמצאת במרכז, והמרכז הוא יהודה. משמאלו שלושה אחים ומימינו שלושה אחים. המבנה הזה עומד על כנו גם בהערכות של בני ישראל כשבטים במדבר: ראובן, שמעון, גד, יהודה, יששכר, זבולון, אפרים. במוקד מבנה זה עומד המרכז, אליו כולם מתייחסים. מכאן קצרה הדרך להבין את מקומו של מלך משבט יהודה

ד.     שני המודלים הנ"ל, המבוססים על שם יעקב ושם ישראל, מתפתחים שניהם במהלך הספר ושניהם נצרכים למבנהו של עם ישראל, כהכנה של זה לקראת זה. "עד אשר אבוא אל אדני שעירה" ואז יהיה רק שם ישראל ולא יקרא עוד השם יעקב. אך עד אז, בטרם הוכשרה השעה, נצרכים שני המודלים לשמש זה לצד זה ואין אפשרות להשמיט את השם יעקב לחלוטין מפני השם ישראל.


[1] את השינוי הזה לימדה את יעק4רב רחל אשתו בסיפור התרפים. ראה על כך מאמרנו לפרשת ויצא בנושא זה ונמצאים ארועי פרשה זו המשך ישיר ממש לארועים שסיימו את הפרשה הקודמת, לא רק ברצף הכרונולוגי אלא גם במהותם !.

[2] ההקבלות בין יעקב לדוד הן רבות ומובהקות ואכמ"ל. במקרה הזה ההקבלה היא לתקופה שבין משיחת דוד למלך על ידי שמואל לבין מות שאול.  בתקופה זו יודע דוד שהוא אמור להיות מלך, אך גם יודע שטרם הוכשרה לכך השעה ומתייחס לשאול כמשיח ה' וכמלך. עוצמות נפש לא פשוטות נדרשות למי שהוא באמת מלך ולמי שהוא ישראל, לזהות את המצבים בהם הוא עדיין לא מלך או עדיין יעקב  ולהתנהג כיעקב ודוד בשעתו. מאידך, בנקודה זו בדיוק גם חטא דוד. כדברי חז"ל, ראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית. הוא ידע את זה וגם היא ידעה את זה, אלא שהוא לא המתין שתוכשר השעה למפגשם כנדרש.

[3] אם נבין שראובן מכין את התשתית לכך שאולי הירושה לא תהיה על דרך "בני ישראל" אלא על דרך "בן יעקב". להבהרה והרחבה ר' מאמרי "בן יעקב ובני ישראל".

[4] ולאור זאת אפשר גם לראות את היחס בין פרק א' ופרק ב' בבראשית.

[5] מכאן מתבהר בפשטות היחס בין ראובן ויוסף המופיע בפרשה הבאה, פרשת וישב. יש לציין שגם שם ראובן מתנהג כבן יעקב וממשיך בדרכו ה"יעקובית"  ולא עומד חזיתית מול האחים אלא מציע, בערמה ומרמה, להשליכו אל הבור "למען הציל אתו מידם". בהקשר זה יש לראות גם את דאגת ראובן לבנימין בפרשת מקץ.
יש לציין שעל פי סדר התולדות ראובן הוא הראשון וגד הוא השביעי, כגמטריתו, ומכאן פתח להבנת הקשר בין בני גד ובני ראובן בבמדבר פרק לב, וכן בין שניהם לחצי שבט מנשה בן יוסף  הנשלח להורותם תורה ולשמור על מעמדם הרוחני.

[6] כשיוסף כלול במנין, בנימין אינו כלול בו כיוון שהוא נולד בארץ ישראל. כשבנימין כלול במנין, יוסף לא כלול בו כיוון ש"ויוסף היה במצרים".

%d בלוגרים אהבו את זה: