Posts Tagged ‘נבואה’

נבואה לייט – הפטרה לפרשת מצרע

על אף הפטרת "מחר חדש", הנקראת השבת כבכל שבת שחלה בערב ראש חדש, נפנה עיוננו להפטרה ממלכים ב ז, שפתיחתה "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים" (שם, ג) מהווה קישור לשוני בסיסי לתוכן מפרשתנו. אמנם, קישור לשוני-טכני זה הביא לכך שההפטרה פותחת באמצעה ובעיצומה של התרחשות ואין מונע בעדה. אך לשם עיון תוכני נצטרך להרחיב מבטנו לאירוע כולו, המתחיל עוד בפרק ו, ובכלל לדרכו של אלישע הנביא.

בן הדד, מלך ארם, מטיל מצור ממושך על שומרון לכובשה וכתוצאה מכך מתהווה רעב גדול בעיר: "וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ ה' מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב" (מל"ב ו, כו-כז). במצוקתם, אכלו אנשים אפילו בשר אדם: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה 'הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר': וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ" (שם, כח-כט). המלך, יהורם בן אחאב, מזדעזע מאד משיקוף המצב. הוא מכיר ביכולתו הפלאית של אלישע הנביא ודווקא בגלל זה הוא מתוסכל וכועס על שאלישע לא פועל מאומה להקלת המצב. ביאושו הוא עושה שתי פעולות מנוגדות: א. שולח מלאך להרוג את אלשיע. ב. בא בעקבות השליח אל אלישע להודות שהרעה מאת ה' ושאין בכוחו להסיר את הגזירה. בעיקר בעקבות הפעולה האחרונה, מודיע אלישע על ישועה גדולה שאמורה לבא תווך יממה. זו הולכת ומתגלגלת בהפטרתנו באמצעות המצורעים ובניגוד לחוסר אמונו ואמונתו של שליש המלך, הבא על עונשו.

האשה הצועקת אל המלך בדבר בנה מעלה בנו את זיכרון משפט שלמה מול שתי הנשים וילדיהן, עם החרב והגזירה. השוואת חכמת שלמה והצלחתו לייאוש יהורם בן אחאב וחוסר האונים שלו מלמדת על עומק הידרדרות מלכות ישראל בין לבין. אך לאמיתו של דבר, את ההשוואה יש לערוך מול סיפור אליהו, אחאב ומעמד הכרמל (מלכים א יז-יח). שם, אליהו הוא שגוזר על הבצורת והביא את הרעב בכוחו. אחאב, כבנו מאוחר יותר, יודע שמפתח הגשמים בידי הנביא ועל כן רואה בו 'עוכר ישראל' שליבו קשה כאבן מול זוועות הרעב. לצד זה, בו זמנית, הוא מגיע לנקודת איזון בה הוא מוכן פיזית ונפשית, לצד רצונו לפגוע באליהו, לראות הוכחה ש"ה' הוא הא-להים" ובעקבותיה לשוב בתשובה שלימה.

הקבלת הסיפורים מלמדת שהדמיון מצוי בהתנהגות המלכים, האב והבן. השוני הוא בהתנהגות הנביאים, הרב והתלמיד. אליהו חתר להעצים את העם, להניע אותו לתשובה ולהדריך אותו חזרה לרף גבוה בהתנהגות ממלכה ומלך. לשם כך יזם את הרעב, הביא לנקודה עדינה המתבטאת ביחס המורכב של אחאב אליו ותיעל את הנס בהר הכרמל לשיא אמוני המתקרב למעמד ישראל על ים סוף. המרחק מגאולה שלימה היה מצומצם מאד, אילולא גברה איזבל ומוטטה את כל המהלך העצום שהוליך הנביא מול המלך.

הנביא אלישע משקף עידן אחר. שלב בו הנבואה לא מסתערת על נפש העם, לא מתעמתת עם המלוכה כדי להשיבה לדרך הישר, אין הצבת יעדים גבוהים ואין גשם בעת קציר או אש נפלת אל אמת מים בכדי להוכיח עליונות. מה כן? התמקמות לצד השאר, יצירת חבורות בני נביאים, הדגשת נוכחות א-להית במרחב, הצבת חלופה וממשק תמידי עם המלוכה והממלכה. אלישע פועל ניסים בכל המרחב – האישי, החברתי, הלאומי והבינלאומי, אך הם בעלי תכלית מוגבלת ומצומצמת. גם את הישועה בשומרון, שיש בה דמיון לאירועים מכוננים כמכת בכורות מצרים ומפלת סנחריב בימי חזקיה, אלישע לא מתעל למעמד תשובה המוני או להטמעת מסר כלשהו. הישועה מתמקדת ב"וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (ז,א) ותכליתה ביטוי לנוכחות א-להית אמיתית. על כן מועצמת כפירתו של שליש המלך באפשרות הישועה ועונש המוות שקיבל.

ימי הנביא אלישע רוויי ניסים אך משקפים נסיגה רוחנית משמעותית אחורנית. דברי ימי בית ראשון מלמדים שהנסיגה לא נעצרה עד שעזבה שכינה את הארץ. לצד זה, כשקוראים הפטרה זו במעגל השנה, בסמוך לימי הלאומיות המתחדשת, צריך לתת אל לב שכל נקודה על הרצף מאפשרת לא רק נסיגה אלא גם התקדמות ותלוי הדבר במגמה הכללית.

"מי לא ינבא" – הפטרה לפרשת וישב

בהפטרתנו (עמוס ב, ו – ג, ח), הלקוחה מדברי הנביא עמוס, כלולים סופו של רצף הנבואות הראשון שלו וכל הנבואה השניה. שתי הנבואות בנויות ממאפיין משותף של 7 + 1, כל אחת לפי דרכה, כשבמרכיב השמיני והאחרון יש גם תוכן המשותף לשת הנבואות. דמיון זה מעצים את חשיבות המבנה ואת משמעות התוכן המשותף. ונבאר דברינו אחת לאחת.

ברצף הנבואות הראשון מנבא עמוס נבואות קצרות על 7 גויים בתבנית קבועה: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל… כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל… כֹּה… פִּשְׁעֵי צֹר… עַל… אדום… בני עמון… מואב… יהודה". לאחר סריקת 7 העמים הסובבים כטבעת את ממלכת ישראל מגיעה הנבואה לשיאה בנבואה שמינית ארוכה: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל…" (ב, ו). בנבואה זו שני מרכיבים המתפתחים בעוצמתם. בתחילה תוכחה קשה על עוול מוסרי שבין אדם לחבירו ולאחר מכן היא מועצמת על ידי הצבת החטא אל מול פירוט צדקות ה' עם ישראל כולל העמדת נביאים ונזירים לשם הוכחת העם, אך ללא הועיל: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים… וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ" (ב, יא-יב).

כאמור, גם הנבואה השניה בנויה מ-7 + 1. התבנית הספרותית החוזרת על עצמה פה היא הצגת שאלות רטוריות שמשמעותן הברורה הולכת ומתעצמת ככל שהשאלות מתקדמות. המשמעות שמאחורי השאלות היא שלכל תופעה יש גורם העומד מאחוריה המפעיל ומנחה אותה ואין היא נגרמת מעצמה או נעשית לשווא: "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ: הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד: הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד: אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה" (ג, ג-ו). ואז מגיע השיא במרכיב השמיני, שאף הוא מחולק לשניים. בתחילה מופיעה בו בשורה בהמשך למשמעות השאלה השביעית שאין רעה באה אלא אם כן הקב"ה הביא אותה. הבשורה היא שיש אפשרות לדעת מראש על הרעה המתעתדת לבא וממילא ניתן גם להערך אליה רוחנית ובכך גם לבטלה: "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲ-דֹנָי ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (ג, ז), אבל דווקא על רקע בשורה זו באה השאלה הרטורית, הניצחת, השמינית: " אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲ-דֹנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא" (ג, ח) – ואין הכוונה בזה לנביא שחייב לומר את הנבואה אלא בייחוד לשומע הפסיבי, אותו שואלים רטורית הכיצד אפשר שלא יפנים את הנבואה הנאמרת לו, אחרי שידוע לו שהקב"ה "מעדכן" את נביאיו מראש ברעה שאפשר שתבוא ממנו.

כאמור, מבנה 7 + 1 המשותף לשתי הנבואות מעצים את התוכן המשותף של המרכיב השמיני. המשותף במרכיב השמיני הוא העובדה שהקב"ה "משתדל" לעדכן את בני האדם בהשלכות העתידיות של מעשיהם באמצעות מגוון דרכיה של הנבואה, מחלום לילה ועד אספקלריא המאירה, אך בני האדם מעדיפים להתכחש לנבואה ולנביאים, לדחות אותה ולהמשיך במעשיהם. ועל כך, גלות באה לעולם, אם צפונה ואם דרומה.

פרשת וישב פותחת בחלומות ומסתיימת בחלומות. התכחשות אחי יוסף לחלומותיו הנבואיים מתעצמת על רקע ההפנמה המלאה של עבדי פרעה את פתרונות יוסף לחלומותיהם. המציאות שהשתקפה לאחים מחלומות יוסף לא תאמה את התכנונים שלהם ולכן הם חשבו להכריח את המציאות, ואולי כביכול אף את הקב"ה, להיות מותאמים לתוכנית שלהם: "הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ… וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, יט-כ).

ההפטרה מלמדת שמכירת יוסף הייתה חמורה מאד, בבחינת "וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב, ו). אך למעלה מזו חמור היה נסיונם להתכחש לנבואה ולהכריח את המציאות כרצונם: "וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ". על כך באה גלות, הפעם דרומה, ועל זה מכוונים דברי ר' יצחק: "מקרא זה אומר דרשני, רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים "נהרגהו", והכתוב מסיים "ונראה מה יהיו חלומותיו", נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי" (רש"י על בראשית לז, כ).

%d בלוגרים אהבו את זה: