Posts Tagged ‘סוכות’

כי בסוכות אושיב את בני ישראל – הפטרת שבת חוה"מ סוכות

הפטרתנו (יחזקאל לח, יח – לט, טז) היא חלק משתי נבואות שהן למעשה נבואה אחת. הנושא המשותף לשתיהן הוא "מלחמת ה' על הרי ישראל בגוג מארץ מגוג וכל הגויים הנאספים עימו". קוצר המצע ואורך הסוגיה מנחנו להתמקד בשאלה אחת, שמבחינתו היא מרכזית: מה הקשר בין תוכן ההפטרה לחג הסוכות? אמנם, כדוגמא להסבר אפשרי, ניתן לומר ששבעים פרי החג מאפיינים אותו כחג שלום עולמי שמרכזו בירושלים, אך אין זה תואם את רוח המלחמה והחורבן שבנבואות. להלן יוצע שהצמדת הנבואה לחג הסוכות באה ללמד משמעות אחרת לישיבה בסוכה. לשם כך נרחיב את גבולות העיון ונעיין במלוא פרקים לח – לט, על אף החריגה מגבולות ההפטרה,.

ראשית, נציע מאפיינים בהפטרה, כשאין הכרח לקשר בין המאפיינים עצמם: א. בראש המערכה עומד "גוג מארץ מגוג", שהוא ישות בלתי ידועה, אך הוא "נשיא משך ותובל" ואיתם: "גֹּ֚מֶר וְכָל־אֲגַפֶּ֔יהָ בֵּ֚ית תּֽוֹגַרְמָ֔ה יַרְכְּתֵ֥י צָפ֖וֹן וְאֶת־כָּל־ אֲגַפָּ֑יו". כל אלו הם עמים מבני יפת. עמים אחרים, מבני שם וחם, נספחים ומגבים את המערכה וגם מצפים לרווחים, אך לא הם מוקד נבואות אלו. את לחימת הגויים ניתן להגדיר כ"ברברית", בהתבססה על כמות עצומה הפושט כארבה על שדה וכל מטרתה לשלל שלל ולבוז בז. ב. גוג ושאיתו ילחמו על אדמת ישראל נגד עם ישראל, היושב שקט ובוטח בנחלתו לאחר שקובץ ונגאל. ג. הנבואות הקודמות לפרקים הנידונים מתארים את גאולת ישראל, כשריבוי העם, הן בגלל קיבוצו והן מתנאי חיים מעולים, הם מרכיב משמעותי בגאולה. ד. עם ישראל הוא מרכיב סביל ושולי במערכה. אותו רוצים לשלול ולבוז, אך ההצלה היא מהלך בלעדי של הקב"ה מול הגויים.

אני מבקש לתרגם כעת את אוסף המאפיינים לרצף בעל הגיון וזאת בעזרת הקבלתו לאירועי יציאת מצרים, שזיכרונם מעצב את חג הפסח:

יציאת מצרים מלחמת גוג ממגוג
עיתוי ראשית היווצרות עם ישראל אחרית הימים
הגויים בני חם (דרום) בני יפת (צפון)
המגמה הפגיעה בישראל ע"י מניעת יציאתם לארצם, "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" הפגיעה בישראל ע"י הגעה לארצו, בה הוא יושב לבטח.
ריבוי והתעצמות ישראל מרכיב מהותי המתהווה לפני המלחמה הגדולה
מעורבות ישראל באירוע מול הגויים ""אני ולא מלאך, אני ולא שרף". ישראל מוגנים עד יעבור זעם
מקום המשמש כמוטיב חוזר במערכה כולה בית על פני השדה, על ההרים
שלבים במערכה מכות מצרים "וְנִשְׁפַּטְתִּ֥י אִתּ֖וֹ בְּדֶ֣בֶר וּבְדָ֑ם וְגֶ֣שֶׁם שׁוֹטֵף֩ וְאַבְנֵ֨י אֶלְגָּבִ֜ישׁ אֵ֣שׁ וְגָפְרִ֗ית אַמְטִ֤יר עָלָיו֙"
שכר ישראל "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכל זהב ושמלות ונצלתם את מצרים" "וְֽיָצְא֞וּ יֹשְׁבֵ֣י עָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל… וְשָׁלְל֣וּ אֶת־שֹׁלְלֵיהֶ֗ם וּבָֽזְזוּ֙ אֶת־ בֹּ֣זְזֵיהֶ֔ם"
2 שלבים עשרת המכות, על ים סוף פרקים לח – לט הם שלבים שונים וניתן להקבילם לשלבי מצרים
היעד "וידעו מצרים כי אני ה'" "וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י ה'"
מועד לזכרון פסח ?
מצווה מאפיינת אכילת מצה, המייצגת את החיפזון ביציאה ממצרים ?

 

העיון בטבלה מצריך ומאפשר פריסה רחבה, אך עיקר מטרתה הוא לשם שני התאים החסרים בסופה. הטבלה מצביעה מחד על הקבלה באופי ובמטרה בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, ומאידך, על שוני ומאפיין עצמאי לכל אחת מהם. נבקש לטעון שבסוכות יש מאפיין מהותי של הגאולה העתידה, ולא רק זכר ליציאת מצרים. ההגנה על ישראל בעת מות הבכורות בבתיהם היתה בהיותם סגורים בבית. לעתיד לבא, תהיה המערכה על פני השדה ובהרים, ובאותה שעה תהיה הסוכה למגן חוץ בעדם. בעבר נלחם הקב,ה בבני חם, בעתיד הוא יילחם בבני יפת, ואפשר שבני שם הם הגויים שלעתיד יעלו אל ירושלים בחג הסוכות.

ההפטרה נותנת למצות הישיבה בסוכה משמעות של הכנה לאירוע עתידי. הסוכה היא מחסה של מעין "כיפת ברזל" בעוד הקב"ה נלחם באויביו. פסח, הרגל הראשון הוא מלחמת העבר בגויים. סוכות, הרגל האחרון, הוא המלחמה העתידית בהם. הם סוככים בכנפיהם על הרגל האמצעי, שבועות/ עצרת, הממוקד בעם ישראל ונושא משמעות של ארץ ישראל ותורת ישראל.

חג שמח

גאולה של אש וגאולה של מים – לפרשת בא

שבט תשע"ג

מקוצר זמן נכתב בנקודות ו"סיסמאות". לכשירחיב ה', נרחיב גם אנו בפירוט הדברים

(אולי דיון באמצעות ממשק התגובות יחייב אותי להרחיב…)

שאלות מקדמיות: למה אוכלים מצה בפסח? למה אכלו את הקרבן "מתניכם חגורים…" וכו'?
התשובה הפשוטה: מצות  – כי לא הספיק בצקם להחמיץ כי גרשו ממצרים, קרבן פסח – להיות מוכנים ליציאה.
שתי התשובות לא נכונות. המצות הם חלק מהפסח, ויש דין באכילת הפסח בחפזון.

מאפייני מכת בכורות מצרפים אותה למודל הקיים בדור המבול ובהפיכת סדום.
פרעה היה צריך להיות הגיבוי הבינלאומי של עם ישראל בדרכם אל ארץ ישראל, אבל משלא הובשל לתפקידו בטל מן הועלם.

הקישור למבול ולסדום מלמד עוד נקודה. במבול היה חורבן של מים, בסדום חורבן של אש.
עסקנו בשני מהלכים בגאולת מצרים. אחד המתחיל בפרשת שמות ואחד המתחיל בוארא.
המאפיין את קרבן הפסח והמצות הוא האש וחוסר מים. למעשה מכת בכורות סוגרת את המהלך המתחיל בפרשת שמות, בסנה הבוער באש ואיננו אכל. מאידך, המכות של פרשת וארא פותחות במים הנהפכים לדם והמהלך מסתיים בקריעת ים סוף ובטביעה במים.
נמצא שבגאולת מצרים ישנן שני דרכי גאולה – אחת של אש ואחת של מים.
זו של אש מתמקדת במהלך מהיר, שמטרתו להוציא פיזית את בני ישראל ממצרים. זו של מים נעשית ביסודיות של תשע מכות, מטרתה שידעו "כי אני ה' " וכאשר מצרים מכיר בכך שה' נלחם להם במצרים אז מתבטאת הידיעה ואז הם טובעים בים

המהלך ממשיך במתן תורה שגם לו יש שני חלקים/ מהלכים/ ביטויים. מהלך ראשון שבו יורדת אש על ההר, מעמד קצר של עשר דברות הנראה לכל העם. מהלך שני שהוא יסודי ומעמיק יותר, נמשך ארבעים יום ובמסגרתו משה נכנס אל תוך הענן והערפל

עמוד האש ועמוד הענן  המלווים בדרך, הם גם המצאים מתן תורה והם המצויים גם במשכן. בחצר החיצונה יש את מזבח החיצון שעליו מודלקת האש, ואילו על החלק הפנימי, המכוסה באה, שורה ענן מבחוץ ויש ענן הקטורת מבפנים.

וכשיחטאו בני ישראל ישראל בעגל, ישרף משה את העגל באש מחד, ומאידך יזרה את אפרו בנחל היורד מן ההר וישקה במים את בני ישראל

חטא העגל מעביר את בני ישראל מלוחות ראשונים ללוחות שניים. במסגרת המשכן הדבר יתבטא בהעברת מוקד העבודה מתוך האהל לחצר בחוץ ואז מתפתחת תורת הקרבנות. ספר ויקרא מנחה את בני שיראל את תיקון חטא העגל. שלושה חלקים לספר ויקרא – הראשון כפרה על ידי אש המזבח, השני טהרה על ידי המים.

נמצאו האש והמים משמשים לגאולה, להשראה ולכפרה וגם לדברים הפוכים. הכל תלוי בישראל.

אמרנו שקרבן פסח והמצות מבטאים את הגאולה באש. נמצא חג פסח הוא חג האש.
לצידו יש את חג סוכות, המבטא את חג המים.

פסח פותח את ימי החמה וסוכות את ימי הגשמים. חגים אלו באים לבקש שהחמה או הגשמים בעיתם יהיו לברכה ולא לקללה

דיברנו על פסח וסוכות, מה עם שבועות.
דיברנו על יסוד האש, יסוד המים, ושבועות שהוא "ראשית בכורי אדמתך תביא…" מהןןה את חג האדמה.

כך גם בספר ויקרא. ראינו חלק כפרה של אש, טהרה של מים ונותר החלק השלישי של קדושה המתבטאת גם בארץ ומסתיימת בברכות והפכן המיושמות בארץ.

מכאן שאם דיברנו על דור המבול של מים והפיכת סדום באש, צריך להשלים את משבר דור הפלגה שכנראה התרחש באמצעות רעידת אדמה ומשלים את ההרכב.

"מה יתרון לאדם בכל עמלו" – מגילת קהלת – מדרש

"מה יתרון לאדם בכל עמלו"

אחד ממדרשי האגדה הוא "פסיקתא דרב כהנא"[1]. פרשה ח' בו עוסקת במצות העומר. אנו נעסוק בפתיחה לפרשה, שכפתיחה עוסקת בנקודות מבוא לעיקר הפרשה. הפיסקה בה נעיין מתמקדת בעמלו ושמחתו של העמֵל, שמצות העומר היא שלב בתוצרתו. וכך פותחת הפרשה:

"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א, ג) – א"ר בנימן בר לוי: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטים לצד המינות. אמרו: כך שלמה צריך לומר, "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש"? יכול אף עמילה של תורה בכלל? חזרו ואמרו: אילו אמר "בכל עמל" ושתק, היינו אומרים אף עמלה של תורה בכלל, כשהוא אומר "בכל עמלו", בעמלו אינו מועיל, בעמלה של תורה מועיל הוא.

א"ר שמואל בר' יצחק: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטין לצד המינות. אמרו, כך היה שלמה צריך לומר, "שמח בחור בילדותך ויטבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך" (קהלת יא, ט)? משה אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו: לט), ושלמה אמר "והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך"? הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין! וכיון שאמר "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", אמרו יפה אמ' שלמה."

(פסיקתא דרב כהנא ח, א[2])

בדברינו ננסה להתייחס למספר נקודות:

א.     מדוע "מסתפק" המדרש פה בהבאת שתי סתירות בלבד, הרי ישנן עוד כמה וכמה סתירות, שהיה מקום להביאן ולדון בהם[3]?

ב.      מה הטעם בכפילות הרעיון המובא במדרש, כשסגנון השלד הוא מקביל ממש? מה מחדש ר' שמואל בר יצחק על פני ר' בנימין בר לוי?

ג.      בכל אחת מן המימרות, כיצד עונה היישוב על הסתירה? האם יש בו פלפול מחוכם שמטרתו "להכשיר" את מגילת קהלת או שיש בו משהו מהותי?

א. בין בטחון ליאוש.

במדרש דלעיל מובאות שתי סתירות המצויות במגילת קהלת. הגמ' בשבת (ל:) מביאה אמנם סתירות נוספות,  אך עיון באלו השניים מעלה את האפשרות שהמדרש בחר אותם בדווקא.

מגילת קהלת בכללה עוסקת בשאלת  תכלית קיומו של האדם בעולם ומתמודדת עם אפשרויות שונות לתשובה. שתי המימרות המובאות במדרש, זו של ר' בנימין בר לוי וזו של ר' שמואל בר יצחק, מייצגות השלכות מעשיות של שתי עמדות קצה בסוגיה הנ"ל.

המימרה הראשונה מתייחסת לשאלת קהלת "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש?". שאלה זו מתייחסת לאדם שאפתן שקבע לעצמו יעדים ברורים אליהם הוא אמור להגיע במהלך חייו והוא בשאיפה מתמדת לעברם. הוא נמרץ, פעיל, הישגי ובעל יכולת עשיה וכל מרץ כוחותיו מושקע בעמל ובתוצאותיו. אל מול אדם זה עומד קהלת ושואל "מה יתרון לאדם בכל עמלו?", שהרי הכל הבל ורעות רוח, חולף ואינו מצדיק את העמל.

המימרה השניה מתייחסת לאדם שהפנים את גישתו המוזכרת לעיל של קהלת ואכן אינו רואה טעם, תכלית ותועלת בעמל העולם הזה ועל כן הוא משקיע עצמו במיצוי ההנאות המוצעות לו בעולם הזה ורואה בהם ערך גבוה, אם לא עליון. קהלת בדבריו מעודד אותו בגישה העכשווית והנהנתנית בה בחר: "שמח בחור בילדותך ויטבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך".

בגמ' (שבת ל:) מובא שבקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, כיוון שדבריו סותרים אלה את אלה, אך לא עשו זאת כיוון שתחילתו וסופו דברי תורה.

התשובה שנותנים חז"ל בבבלי שונה במהותה מהתשובה שבפסיקתא. שם הם לא מטפלים בגוף הסתירות עצמן אלא בהקשרם הכולל. חז"ל שם הבינו שמסגרת הספר היא האמירה "הרשמית" והמחייבת של קהלת ואילו כל מה שבין לבין הוא הרהורים וערעורים, תהיות וטיוטות. חז"ל מודעים לסתירות "רצוא ושוב" הקיימות בכל אדם והמתחדשות אליו תדיר. החידוש של שלמה המלך היה הלגיטימציה הניתנת לשלבים רבים של לבטים וטיוטות העוברים על האדם. הוא רק הדגיש שסוף התהליך, ההכרעה הרשמית והמעשית של האדם, צריכה להיעשות תחת הרושם ש"את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". את עצם החלוקה ואת ההנחיה המעשית ביטא שלמה המלך במבנה הספרותי של מגילת קהלת, כשמסגרת המגילה, תחילתו וסופו, הם דברי תורה ואילו בין לבין מתרוצצים כל הלבטים והטיוטות הלגיטימיים גם כשהם לא עולים בקנה אחד עם המסקנה. כיוון שהסוגיה בבבלי אינה מרכז דברינו לא נרחיב ברעיון שהצענו רק נוסיף שהחידוש היותר הגדול של שלמה היה שהרוצה להגיע למסקנה שבסוף המגילה חייב לעבור את כל התהליך שבאמצע. מי שלא מוכן לכך, ייוותר בעמדת ההשקפה ש"הבל הבלים הכל הבל". זה אמנם בגדר דברי תורה, אבל רחוק מאד מדברי התורה שבסיום.

בנידון דידן, דהיינו בפסיקתא, אין חז"ל מסתפקים במסגרת הספר ובתשובה שניתנה בבבלי אלא מבקשים תשובה בגוף הדבר ובעצם הסתירה. בסיבת ההבדל נראה לומר ששם הבעיה היתה טמונה בסתירות שבדבריו, בהתלבטות בין אמיתות או אפשרויות שאחת מהן, לפחות, היא אמת. על כך יכולה לחפות ההכרעה הסופית, אך פה מדובר באמירות קטיגוריות בעייתיות, שיש בהן משום דחייה גם של מסגרת הספר גופא, ונבאר להלן.

ב. עמלה של תורה.

במובאה הראשונה מביא ר' בנימין את דברי קהלת "מה יתרון לאדם בכל עמלו". לחז"ל הוקשה שאם הכוונה היא אכן ל"כל עמלו", כולל עמלה של תורה, הרי שאין משמעות לאמירה המסיימת של המגילה: "סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמר כי זה כל האדם". חז"ל שפה גם לא מצאו שהמסגרת עונה על התמיהה וגם חפשו לישב את הבעיה מתוכה. למעשה, הם  לא הציעו רק ביאור הנותן הבנה כלשהי אלא ביטאו תפישה כוללת.

הביטוי "בכל עמלו", המשמעות הפשוטה של המילה "עמלו" מתפרשת כמילת סמיכות, דהיינו "עמל השייך לו", ומתמקדת בשייכותו של העַמַל אל העַמֵל.

חכמים בעיונם חשפו רובד נוסף במילה "עמלו" המתפרש במובן של "עמל שאדם עושה למען עצמו". הסמיכות מתפרשת במשמעות של תכלית, דהיינו ייעודו של העמַל הוא לצורך ולסיפוק העמֵל.

על רקע הבנה זאת, יצאנו מורווחים כפליים. כך יכלו חז"ל לקבל את הרובד המעמיק וגם את הרובד הראשוני של התמיהה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?". אם אדם עמֵל בעמַל ותוצרת השייכים לו וכל תכלית עמלו היא לצורכו שלו, אזי צודק קהלת שאין שום יתרון וערך בדבר, שכן "הכל הבל". אבל אם המדובר הוא ב"עמלה של תורה", הרי הדברים מתיישבים עם מסגרת הספר ומסגרת התנ"ך בו הוא שוכן.

מהו "עמלה של תורה"?

טעות תהיה בידנו אם נפרש את סמיכות העמל לתורה כסמיכות המבטאת שייכות, כמו ברובד הראשוני המשתמע, דהיינו עמל הקשור לעיסוק בתורה. יש הטועים בדבר ומשום כך משתמע להם שחז"ל הנחו רק לעמל הקשור ושייך לתורה והתנגדו לעמל שהוא ותוצאותיו משתייכים אל האדם ומהווים את רכושו ועולמו הכללי. הם באים לכלל צמצום התורה והרחבת שלטון האדם וממילא מצמצים את "מרחב המחיה" של האדם המאמין.

טעות היא בידם כיוון שחז"ל עימתו בין "עמלו שלו" לעמלה של תורה" ברובד המעמיק, המפרש את סמיכות העמל לאדם או לתורה במשמעות של תכלית וייעוד – עמל לצורך עצמו לעומת עמל לשם תורה. ע"פ הבנה זו, העמל במשמעותו הראשונית יכול להתפרש כפשוטו, דהיינו עמל הנעשה ע"י האדם ושמשתייך לו, ובלבד שתכלית העמל הוא לשם תורה. נמצא האדם עוסק "בכל עמלו שיעמל תחת השמש" ושולח זרועותיו בכל תחום וענין ויש בדבר ערך ויתרון, כיוון שהוא מייעדו לשם שמים. חז"ל בדבריהם לא שינו אצל האדם העמל שום דבר באופן מעשי, הם הפנו לכיוון הנכון את כוונת ליבו ואת תכלית מעשיו.

ג. שמח בחור בילדותך.

נשוב לעיין בדבר שהטריד את דעת חכמים וביישוב שהניח את דעתם:

"א"ר שמואל בר' יצחק: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטין לצד המינות. אמרו, כך היה שלמה צריך לומר, "שמח בחור בילדותך ויטבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך" (קהלת יא, ט)? משה אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו: לט), ושלמה אמר "והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך"? הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין! וכיון שאמר "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", אמרו יפה אמ' שלמה."

ויש לעיין גם בתמיהה וגם ביישוב. התמיהה של חכמים לא ברורה מהפן המיתודי שלה. חכמים, לכאורה, יצרו קושיה מדומה ומתודית. במאמר הקודם בו דנו, בענין "מה יתרון לאדם בכל עמלו", ישנו קושי אמיתי בהבנה הפשוטה ויש צורך ברובד מעמיק בשביל לענות על התמיהה. אבל פה, מדובר בפסוק אחד, שחכמים חצו אותו, התעלמו מסופו "והמציאו" קושיה. אח"כ, כדי לתרץ את הקושיה, הם באו והשלימו את החצי השני של הפסוק. והרי הפסוק בשלמותו נכתב ע"י שלמה מאות שנים קודם לכן, חכמים הכירו את הפסוק בשלמותו, אז מה הטעם ב"כאילו שאלה" ו"כאילו תירוץ"?

לעיל זו קושיה מיתודית בתמיהה, אבל ביישוב יש קושי מהותי: מה הניח את דעתם עד שהפכו מילתם ודיברו בשבחו של הכותב ואמרו: "יפה אמר שלמה !"? מהי המסקנה המעשית שצריך להפיק הלומד ע"פ חז"ל? האם לכך התכוון שלמה?

נראה בפשטות שחכמים הכירו את הפסוק בשלמותו ועל דעת כן הם שאלו את ששאלו. אלא ששאלתם מבוססת על מספר צעדים קדימה.

באופן פשוט הבינו חכמים את דברי קהלת כדבר והיפוכו, שהם או חסרי משמעות או מובילים להתרת הרצועה. דומה הדבר להורה האומר לילדו "שחק באש ! השתעשע בדברים מסוכנים ! קפוץ למים עמוקים !, אך דע שיכול להיות שתיכווה, תיפגע או תטבע 1". מה אמור הילד לעשות? מהן האפשרויות העומדות לפניו? אפשרות אחת, היא להיבהל מהאזהרה המסיימת של האב ולהתרחק ולהימנע. אפשרות שניה היא להגיד "על החיים ועל המוות" או "אכול ושתֹה כי מחר נמות" ולהיסחף עם ראשית דבריו של ההורה. כעת, ממה נפשך: אם הוא יתרחק וימנע, אזי האמירה ההחלטית והסמכותי "שחק/ השתעשע" היא דברי הבל, רעות רוח וחסרת טעם. אם הילד יבחר "לקחת את הסיכון" ואתה יודע שאזהרותיך לא יועילו, אז מה התועלת באמירתם? רק שתוכל לומר "הזהרתי אותו"?. אנו תיארנו לעיל שתי אפשרויות שוות משקל העומדות בפני המקשיב להוראות, אך לחז"ל היה ברור שאם קהל היעד הוא צעירים בימי ילדותם או בחרותם, יש רק תשובה אחת לשאלה איך הם ינהגו ומתוכה הם תמהו "אם כך, לית דין ולית דין".

את היישוב שנתנו חכמים לתמיהתם ניתן להבין אם נחשוף, כמותם, רובד מעמיק יותר בדברי קהלת ונדייק בהבנתם. דברי קהלת מתיישבים אם נבין שהסיומת "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" אין מטרתם לבטל את החלק הראשון של הפסוק אלא להוות עבורו גורם מנחה.

אם האזהרה מטרתה לבטל את ההוראה הראשונית ולהרחיק את הבחור מלשמוח בימי ילדותו, אזי החלק הראשון של הפסוק הוא אכן פיטומי מילי בעלמא. אם זו המטרה, אזי היא נובעת מתוך השקפת עולם שאינה רואה כל ערך אמיתי ומהותי בשמחת בחור בימי עלומיו וביכולתו וצרכיו לגמוע מספל החיים. "משפט הא-להים", לשיטה זו, מטרתו לראות אם הבנת נכון שכל המשיכה שיש לך לעולם הזה הוא בסך הכל מעשה שטן או נסיון בו אתה אמור לעמוד ולהתגבר.

אך לא לזאת התכוון קהלת. כשהוא אמר "שמח בחור בילדותך" הוא באמת התכוון לזה וחשב שזה שלב מהותי בבנין חיים נכונים. הוא סבר שהעולם משדר עוצמות שצריך ליטול מהן ובהן חלק. הוא לא פנה אל אנשים המיואשים מבנין ויצירה, הוא לא פנה אל מי שחיפש לכייף ולהעביר את החיים בקלילות. להיפך ולהיפך ! הוא פנה אל מי שנכון להסתער על החיים במלוא כוחותיו, שמסוגל למצות את הצוף מהפרח אך גם להישמר מהרעל. קהל היעד הוא מי ששמחת נעוריו והנאת חייו אינם תכלית אלא אמצעי וחלק ממסע כולל אל ראש ההר.

אחד מ"סיפורי אליהו הנביא" הוא על זוג עניים מרודים, אך פשוטים, ישרים וצדיקים, שתפללו לקצת עושר ואושר. נגלה עליהם אליהו הנביא ואמר להם שיתן להם אוצר של מטבעות כסף בו יוכלו להשתמש לכל אשר ירצו, רק עליהם לדעת שהוא עתיד לחזור אליהם כעבור שתים עשרה שנה (או דומה לזה) ולדרוש כל פרוטה בחזרה. כמנהג העולם, התייעץ האיש עם אשתו והיא החליטה לקבל את האוצר ותנאיו. כחלוף הזמן הנקוב שב אליהו, פגש באיש ודרש את הכסף. הלך האיש אל אשתו ושאל: "מה נעשה?". הוציאה אשתו מהארון פנקסי חשבונות עבי כרס ואמרה לו ללכת אל אליהו ולהראות לו את הספרים. " תגיד לו" היא אמרה "שייעוד האוצר היה לעשות גמילות חסדים ולעזור לכל נזקק". כל פרוטה שיצאה מן האוצר נעשתה מתוך החשיבה הזו. מתוך חשיבה זו הם רכשו לעצמם ביגוד, דיור ואוכל, שיאפשרו להם עבודה יעילה ונכונה עם הכסף שבידם, הם הוציאו ממנו לצרכי הזולת, אך גם מה שהוציאו להנאת וצורך עצמם, היה מתוך חשיבה כוללת שבאה לייעל את תיפקודם כאנשי צדקה. סופו של הסיפור שהשתכנע אליהו שנהגו כראוי עם הכסף והשאיר להם את האוצר שיוסיפו לנהוג בו בתבונה. היכולת להנות את עצמך מתוך ראיה אמונית כוללת של עבודתך למען הזולת או ערכים, מחייבת גדלות נפש, ראיה רחבה, יכולת ניתוח וביקורת חדים כתער של נקודת הגבול שבין הנאת עצמי לשם עצמי או הנאת עצמי לשם שמים.

את "משפט הא-להים" הזכיר קהלת כדי שישמש קו מדידה וכהוראה מנחה מתי שמחת הנעורים ומשובת הבחרות היא אמיתית ובעלת ערך ומתי היא זיוף והונאה עצמית. קהלת התכוון ששני חלקי הפסוק צריכים להתקיים באדם כדי שיצליח לממש את השמחה וגם להיות נכון למשפט בפני בורא עולם. את משמעותו החדשה של "משפט הא-להים" הבינו חכמים ועל כך אמרו: "יפה אמר שלמה !"


[1] הפסיקתא מחולקת לפרשות ונושאיה סובבים את מועדי השנה. קו מנחה בסדר הפסיקתא הוא סדר קריאת התורה או ההפטרה באותם מועדים או שבתות מיוחדות. לפיכך יש בפסיקתא מ"ארבע הפרשות" שלפני פסח, נושאי הקריאה בחול המועד פסח, שלש דפורענותא ושבע דנחמתא שסביבות תשעה באב ועוד.

[2] מובא גם בויקרא רבה כח, א ובקהלת רבה א, ג.

[3] עיין לדוגמא שבת ל, ב

%d בלוגרים אהבו את זה: