Posts Tagged ‘פורים’

ויהי בימי מלך חכם וטיפש – לפורים

ויהי בימי מלך חכם וטיפש – קובץ WORD

"מהדו ועד כוש רב ושמואל, חד אמר: הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר: הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי, כשם שמלך על הודו וכוש – כך מלך מסוף העולם ועד סופו " (מגילה יא, א)
"רב ושמואל; חד אמר: מלך פיקח היה, וחד אמר: מלך טיפש היה." (שם יב, א)

א. מבוא.
"מהודו ועד כוש"- הגילוי המדעי שכדור הארץ הוא עגול מיוחס לפיתגורס, שחי כ-750 שנה לפני רב ושמואל. כך שיש להניח שהם עצמם ידעו שהמחלוקת ביניהם אינה מחלוקת במציאות ושלמעשה שניהם אומרים אותו דבר. מכאן ניתן להסיק ששניהם: א. צודקים. ב. מדברים במהות. ג. חולקים בדגש/בזווית הראייה. ד. במהות, לשתי הדעות יש מקום.
להלן נבאר את משמעות המחלוקת הנ"ל לאור ההיסקים שהגדרנו, אך במרכז דברינו יעמוד השלב הבא. הסגנון הספרותי הדומה, בו מוצגת המחלוקת השניה, מוליכנו להנחה שההיסקים הנ"ל נכונים גם לגבי מחלוקת זו. בהתייחסותנו אליה נבקש להציע את יישום ההנחה הזו.

ב. בשני קצוות וזה ליד זה.
ניסן הוא ראשון החודשים, ואדר הוא החודש המסיים את מעגל השנה. מחד, ניסן ואדר מצויים בקצוות המנוגדים של השנה, מאידך "בהדי הדדי יתבי". בניסן נעשו הניסים הגלויים, המשנים סדרי עולם, המצביעים על יסודות האמונה – בריאה, השגחה, ידיעה, אלו שמכוחם "אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לא-להים". באדר אנו מציינים את הנס הנסתר, את המהלך הטבעי של העולם המנוהל מאחורי הקלעים, את המגילה שאין בה שם שמים. המרחק מניסן עד אדר הוא המרחק מהמעורבות העמוקה ביותר של בורא העולם במהלכו, "ועברתי… והכיתי – אני ולא מלאך, אני ולא שרף", ועד ההסתתרות העמוקה ביותר – אסתר, "אילת השחר…למה עזבתני".
מאידך, אדר וניסן "בהדי הדדי יתבי" – "פיזית" ומהותית. הם חודשים צמודים ומלמדים יחד על מעורבותו העמוקה של בורא עולם ביצירתו, מהגלויה ביותר ועד הנסתרת ביותר, כדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא, בהסבר מצוות תפילין, שהניסים הגלויים החד פעמיים, מעידים על הניסים הנסתרים התמידיים. במהות, אדר וניסן לא רק מעידים על אותו דבר אך מזוויות שונות, אלא גם מלמדים זה על זה.
בכל שנה, בין פורים לפסח מתרחש המעבר מספר שמות לספר ויקרא בסדר פרשיות השבוע. ספר שמות, בחלק המצוותי שלו, מעמיד כאידיאל את השבת (הן בעשרת הדיברות והן במעשה המשכן), את העשייה הטבעית של המשכן, שבע פעמים מוזכר "המפרט הטכני" של המשכן – הקדושה שבטבע. ספר ויקרא מתמקד במיתחם המשכן/מקדש הייחודי ובמעמד הכהנים, "ויהי ביום השמיני…", ירידת אש מן השמים, שמיני למילה, שמיני לטהרת יולדת (אצל בן, אחרי 7 ימים בא היום השמיני, "ימי הטוהר", שאורך 33 ימים. אצל בת אחרי 7X2 בא היום השמיני האורך 66 ימים), שמיני למצורע, שמיני לטהרת זב/ה, המועדים (שמיני מאפיין בהם – שמיני עצרת והפר השבעים ואחד, היום החמישים). רוצה לומר, אנו עוברים מתקופת השבע לתקופת השמונה. כך הוא גם בא לידי ביטוי בתאריכי החגים – פורים בארבעה עשר באדר, 7X2, וחג המצות ביום חמשה עשר, "היום השמיני". אם כי גם לפורים יש יום חמישה עשר (שושן פורים, הוא יום ירושלים) ולחג המצות יש את חג הפסח, שהוא בארבעה עשר בין הערביים.
מחד, השנה מתחילה בניסן, בשמונה העל טבעי הניסי הגלוי, ומסתיים בשבע, הטבעי והנסתר, והם רחוקים זה מזה מקצה אל הקצה, אדר הוא סוף התהליך המתחיל בניסן, קצה הסולם מלמעלה למטה. מאידך אדר וניסן צמודים ואז ניסן בא אחרי אדר, השמונה בא אחרי השבע, ללמדך שניסן מתבסס ונבנה מתוך חודש אדר, כמו שהשמונה מקבל את משמעותו מהשבע שלפניו, והוא השלב הבא בסולם העולה מלמטה למעלה.

ג. מלך בארבעה רבדים.
"הוא אחשורוש" – רב ושמואל, חד אמר מלך פקח היה, חד אמר מלך טפש היה". וכדברינו לעיל, כנראה שרב ושמואל אינם סותרים זה את זה, ששני הצדדים היו בו וניתן לקרוא את אחשורוש כך וכך. להלן נבקש להציע יתירה מזאת. לא רק שאפשר להעריך את אחשורוש כך או כך, נכון לראותו גם כך וגם כך. עוד יתירה מזאת נציין, שהיה אצל אחשורוש קשר מובנה ותהליכי בין שתי התכונות והוא שאיפשר לו להיות "אחשורוש המלך מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה".
על כן נציע את העיון במגילה בארבעה רבדים שונים החוברים לבסוף לכלל מציאות אחת.

1. מלך טיפש היה.
ברובד הראשון, נקראת המגילה כפי שהיא מציגה את עצמה. כסיפור הסגור בפני עצמו, מתפרש מתוכו ואינו נצרך לסיוע ממקורות חיצוניים לו. המגילה, כמו שהיא, מציגה את אחשורוש כמלך טפש – עסוק במשתאות, בנשים, מתחבא ומסיר אחריות מעצמו ע"י הסרת הטבעת ומסירתה לאחר וכן הלאה. זו מגילה הנכתבת בהומור או, כדברי הרב מדן, ע"י צהובון הממלכה. זו מגילה שצריך לקרוא אותה בפורים, כי יש בה דברים שרק בפורים ניתן לאמרם, כגון:
• שכתבי הקדש כוללים מגילה סטירית בעלת מגמה הומוריסטית,
• שבאימפריה כזו המלך נושא אישה שאיש אינו יודע את זהותה ואת עברה,
• שמרדכי פעל נכון כשעיצבן את המן ולא כרע ולא השתחוה, למרות שידע את השלכות מעשיו,
• שמרדכי, עם היותו "יושב בשער המלך", לא הבין שלבוא אל המלך ולהתחנן לפניו כבר לא יעזור,
• שחשוב לפרט לנו את שמות כל עשרת בני המן.
• שחרבונה זכור לטוב (כלשון הפיוט) למרות שבהחלט חשוד מנין לו המידע שהוא מספק ומה הוא עושה שם באותה שעה.
• שהטלת המיסים ע"י אחשורוש בסוף המגילה רלוונטית למגילה .
• שבסופו של דבר העולם כולו מתנהל על כסף, נשים וכבוד,
• שאת כל מאבק האיתנים שבין הכוחות החזקים בממלכה הגדולה בעולם הכריעה בסוף "אסתרק'ה" הפסיבית והעלומה, באמצעות החן שלה והמשתאות המוזרים שהיא ערכה.
• שכל התוכניות הגדולות והעצומות שלנו, כפרטים וכללים, יכולים להצליח ולקרוס על כלשהו ו/או מאן דהוא, שאפילו אינם כלל ממין הענין.
המגילה מתארת רווח והצלה העומד ליהודים, בעולם של אינטרסים, קפריזות, פחדים ובריחה מן המציאות. דמות אחשורוש, המשתקפת מבעד לחלון הזה של המגילה, היא דמות של מלך טפש.

2. מלך חכם היה.
הרובד השני הוא הרובד ההיסטורי החוץ-מגילתי, זה שהמגילה מרמזת עליו בתחילה ובסופה. ע"פ רובד זה אחשורוש הוא מלך פיקח. במוקד המשתה שארך 180 יום לא עומדת השתייה אלא זהו כנס בינלאומי של ראשי מדינות וגורמים מרכזיים בממלכה. אולי זה תחקיר מסכם לשלש שנים שהוקדשו לייצוב המלוכה והממלכה בידי אחשורוש, אולי זה מפגש פתיחה, התווית קווים וגיבוש אסטרטגיות לדרכי ההנהגה החדשה. במשך הימים מתקיימות פגישות עם ראשי כל אחת מ-127 המדינות. בממוצע, פחות מיום וחצי למדינה, המקבלת אוטונומיה דתית ומינהלית.
המאבק בין מרדכי והמן אינו רק על כבוד והשתחוויה. מרדכי יושב בשער המלך כיוון שהוא אחד משרי המלך החשובים, החלוק על המן בדרכי ההנהגה. מרדכי מצדד ברב לאומיות, כאחשורוש בתחילת מלכותו (="לעשות כרצון איש ואיש") וכפי שהתווה כורש הגדול בהצהרתו לכל העמים. מה שמניע את מרדכי היא לא רק השקפת העולם הפוליטית שלו, אלא גם אינטרס לאומי "צר". הצורך בהרשאה לאוטונומיה דתית ולאומית דרושה לשבי ציון הנאבקים על קיומם בארץ יהודה, אך לא פחות מזה חיונית לגולה המכובדת היושבת בבבל ובפרס. המן האגגי, בחור מוכשר מוצלח וממולח, שואף לכבוש את המלוכה אך מודע למוצאו ה"אגגי" (= מהים ההיגאי, כהצעת ד"ר ישראל אלדד?) שאינו מאפשר לו למלוך, ועל כן הוא דוחף את המגמה האוניברסלית, קוסמופוליטית, גלובלית, לפיה כולם שווים בפני החוק. המן, גם הוא, אינו מונע רק ע"י אינטרסים אישיים צרים, אלא גם שיכלל השקפת עולם כוללת, ומכוחה ובזכות כישוריו הוא מניע תנועה חברתית ופוליטית משמעותית. המן ומרדכי הם ראשי שדולות מרכזיות נוגדות במועצת המלך אחשורוש ותהום פעורה ביניהם.
באופן אירוני, דווקא במשתה אחשורוש, שביטא בעוצמה את הרב לאומיות, אנו מוצאים לראשונה ביטוי פומבי ומוצהר של השוויון האוניברסלי. מבטא אותו ממוכן, המזהה נכון את העומד מאחורי סירובה של המלכה ושתי להופיע בפני המלך והשרים:
"וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה: וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה: וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן: וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ: (א, טז – כב)
ההוראה שנחתמה בטבעת המלך הייתה חד משמעית, אך נראה שלפנינו מונח תיאור של קרב מאסף וסופני של גדולי העולם הישן, הרב לאומי. הפרשנות המעצימה והתגובה העוצמתית לאי בואה של ושתי מלמד שהנושא היה רגיש ונפיץ מאד באותה שעה. אפשר גם שכל המשתה שערך אחשורוש לכל נציגי הממלכה היה נסיון נואש ויקר לשמר את הישן ולעמוד בפרץ מול הטרנד החברתי החדש. ושתי לא יכלה למצוא תיזמון נפיץ יותר לאמירה שתתפרש כתמיכה במתנגדי המלך מאשר בשיא שביעות הרצון של המלך מהמהלך שעשה.
מילא, אסתר אינה מגדת עמה ומולדתה מיוזמתה, אבל למה אף אחד לא שואל אותה עליהם?? איך ממנים מלכה מבלי לדעת את הרקע עליה? זהו הטרנד אותו מנהיג המן. הקוסמופוליטיות. על פיה, לא חשוב מאין באת אלא לאן אתה הולך. את אף אחד לא מעניין מי הוא עמה ומי היא מולדתה. כעת היא אחת מכולם. "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ" – באותה שעה הבין המלך שנכון יותר להצטרף לעולם החדש ולא לנהל מולו מערכות אבודות. תהליך בחירת המלכה החדשה הוא הביטוי של השינוי. לחצר הנשים נלקחת כל נערה ונערה בממלכה, ללא הבדל דת וגזע. אסתר, שגדלה על ברכי הלאומיות של דודה, צריכה ממנו אזהרה מפורשת שלא לומר מיוזמתה שום דבר שהוא לא "פוליטי קורקט". הדגש הוא על אמירה מיוזמתה, כיוון שבארמון המלך כבר יודעים שלא לשאול שאלות מיותרות.
לא בגלל הכסף נותן המלך את הטבעת להמן, ולא בגלל שהמן מת, מקבל אותה מרדכי. "גדל המלך אחשורוש את המן" הוי אומר השתכנע ממצעו החברתי והמדיני. מרדכי מקבל את הטבעת, רק לאחר שהמלך מגלה את המניעים הנסתרים שמאחורי האידיאולוגיה של המן. אסתר לא יכלה למצוא תיזמון נפיץ יותר לאיזכור עמה ולאומיותה, מאשר במשתה היין, בשיא שביעות הרצון של המן מהמהלך שהוביל. אלא שבמקרה זה המאמר "ואת מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" נתקיים לא באסתר המלכה אלא במשנה למלך. כאמור, מרובד זה משמע שאחשורוש, מלך פקח היה.

3. על מלך חכם וטיפש והנאמנות לו.
הרובד השלישי הוא זה המושיב יחד את ההבנות שאחשורוש מלך טפש היה ומלך חכם היה.
המלך אחשורוש, שהוא בעצם האנושות כולה וגם כל פרט ממנה, פעל כל הזמן בשני הרבדים גם יחד. הוא יכול היה להיות פקח וטפש בו זמנית, וזה אפילו עשה לו תחושה טובה שהעצימה את דרכו. הייתה לו יכולת וירטואוזית, כמו לפוליטיקאי מקצועי, לשלב ולתאם בין האינטרסים והדחפים שלו לבין האידיאולגיה והשקפת העולם אותה הוא גיבש. רוב הפעמים הם גם היו תואמים מעצמם בכיוונים לעברם הם הוליכו את אחשורוש, והוא הגיע למעמדו הרם בזכות השילוב המנצח. במקרים בהם נתגלגלה לפתחו סוגייה אידיאולוגית שדרשה התייחסות ולא היה ברור לו כיצד לנהוג, הוא בחן את הדברים על פי האינטרסים שלו בדבר וכך גיבש את הכרעתו הרעיונית. יתרה מזאת, אחשורוש לא נהג כך רק כלפי עצמו, אלא כך הוא ניתח את התנהגותם של כל הסובבים אותו, ובמידה רבה של צדק חיפש אצל כל אחד התאמה בין האינטרסים שלו לאידיאולוגיה בה הוא דגל.. אלא שאצל האחרים נדרש עוד מרכיב תואם אחד משמעותי והוא הנאמנות למלך. הוי אומר, כל אדם בממלכה נמדד על פי שלושה קריטריונים:
1. האינטרסים האישיים שלו,
2. האידיאולוגיה הרעיונית שלו
3. ונאמנותו למלך.
כל שלושת המרכיבים היו חייבים להיות "תואמים מלמטה" בהשלכתם למעשה, דהיינו שהאינטרסים יוליכו לאידיאולוגיה וזו תנחה נאמנות למלך.
כך שרד אחשורוש, כך נוהלה ממלכתו וכך הדברים נראו טובים ויפים עד שהם השתבשו. למשל, כאשר זוהה אדם ששני המרכיבים הראשונים לא הוליכו לזה השלישי. אבל גם אז השקט לא הופר לזמן רב, שהרי "אחת דתו להמית" ותשקט הארץ. הכל השתבש כאשר קרה ההפך המוחלט. בעוד המלך דורש שבכל אירוע יתקיימו כל שלושת המרכיבים, הנה התגלגל לפתחו אירוע שכל שלושת המרכיבים בו לא התקיימו. היה זה אירוע בו לא היה ברור מהם האינטרסים, לא נצפתה שום אידיאולוגיה בסביבתו ולא הייתה ברורה הנאמנות למלך. כתוצאה מכך "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". המלך ביקש לקרוא את ההיסטוריה מחדש ולמצוא נקודת עוגן להכרעה. הוא קרא את כל ההיסטוריה מחדש מתוך הנחה שבכל מעשה הכתוב בה תימצא התאמה מלאה בין הרבדים. בכל המעשים שהיו כתובים בספר דברי הימים, בכל המקרים בהם אנשים פעלו נגד המלך או בעד המלך, לחיוב או לשלילה, הייתה התאמה מלאה בין שלושת המרכיבים. לבד ממקרה אחד, עליו עמד המלך מתוך פקחות שהייתה בו באותה שעה וברגישות מופלאה. משזה בא לידו, מצא בו עוגן, לא הרפה ממנו ודרכו עיצב את מלכותו מחדש.
כעת, לאחר הצגת השלד הלוגי, הבה נשחזר את המגילה ונבאר את הרמזים שפיזרנו.

המלכה ושתי סירבה לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים. לכאורה ניתן היה לראות בכך סטייה קלה, אך מיד מתייצב ממוכן ומעצים את האירוע: "לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים…". כפי שתיארנו לעיל ברובד השני, המעשה של ושתי מונע מאינטרס אישי המוליך אידיאולוגיה, אך זו אינה מוליכה לנאמנות למלך, ועל כן "מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה".
בשלב זה נקדים את המאוחר ונספר למעיין את אשר המלך יגלה רק "בלילה ההוא". וכך מספרת המגילה: "בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ: וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי: וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ב, כא – כג). על השאלה כיצד נודע הדבר למרדכי עונים חז"ל את שמובא ברש"י: "שהיו מספרים דבריהם לפניו בלשון טרסי ואין יודעים שהיה מרדכי מכיר בשבעים לשונות שהיה מיושבי לשכת הגזית". דהיינו, הסריסים ביקשו להסתיר את הדבר לחלוטין, כדרך קושרי קשר, אך לא הצליחו בכך.
דומה שניתן גם להציע שבגתן ותרש כלל לא התאמצו להסתיר את מזימתם ממרדכי, כיוון שיצאו מתוך הנחה, סבירה ביותר, שהוא שותף לשאיפתם. כפי שהסברנו ברובד השני, ההיסטורי, היו שתי מגמות שולטות לעומתיות בפרס של אותה תקופה. אחת מהן הנהיג מרדכי, היא דגלה בעידוד הלאומיות הפרטית, המשיכה את דרכו של כורש שהעניק אוטונומיה דתית ושיפוטית לכל אחד מהעמים ועודד אותם לזהות אישית בכפוף לזהות הכלל ממלכתית. מגמה זו היא ששלטה בשנותיו הראשונות של אחשרוש כמלך, כמשתמע מדרישתו "כדת אין אנס… לעשות כרצון איש ואיש", ובכך המשיך את דרך המלכים הקודמים לו. למגמה זו התנגדה המגמה אותה הוביל המן. מגמתו דגלה באוניברסליות, קוסמופוליטיות. וטישטוש כל גבול והבדל. שינוי מובהק לכיוון הקו שהוביל המן אנו מוצאים בכך שאין אסתר מגדת עמה ומולדתה ולאף אחד זה לא מפריע, כיוון שהטרנד החדש הוא שלא משנה מהיכן הגעת אלא איפה אתה עכשיו. "בימים ההם קצף בגתן ותרש" – בימים בהם, בהם השתלטה המגמה החדשה של המן, היו כאלה, מאנשי המגמה הישנה שהחלו לשלם את מחירה ולחשוש למעמדם ותפקידם. פקידים אלו צפו את העתיד להתרחש (שאכן הגיע בסופו של דבר כפי שהמגילה מתארת), ראו את השפעתו של המן על אחשורוש וגם עמדו על כוונותיו האמיתית של מנהיג הזרם, המן, ממניעים פטריוטיים טהורים לחלוטין ולצידם מאינטרסים אישיים מובהקים לא פחות, החליטו חסידי השיטה הישנה לעשות הפיכה ולתפוס את השילטןן. אפשר גם שכוונתם הייתה להמליך במקום אחשורוש את מנהיג הזרם הלאומי, מרדכי היהודי. היה פשוט להם, כפי שהיה ברור לכל בר דעת, שמרדכי יקפוץ על ההזדמנות המוגשת לו וישתף פעולה בהפיכה שתהיה. שליחיהם לביצוע ההפיכה היו בגתן ותרש, שני סריסי המלך. הן השולחים והן השליחים, לא התאמצו כלל להסתיר את תוכניתם ממרדכי, ולכן גם נודע הדבר למרדכי בקלות. פה עשה מרדכי את הדבר הבלתי צפוי לחלוטין – בניגוד לאינטרס האישי שלו ובניגוד לאידיאולוגיה שלו, בחר מרדכי במרכיב השלישי בלבד, הנאמנות למלך !. (בקיצור, מרדכי היה "ממלכתי"….).
מרדכי גילה לאסתר את דבר ההפיכה והיא העבירה את המידע למלך ובכך הושם קץ הן לנסיון ההפיכה, הן לשאיפה הלגיטימית להיפטר מהמן ולשוב לעידן רב לאומי, והן לסיכוי הריאלי והממשי שהיה למרדכי לתפוס את השלטון ולמלוך. הדבר נכתב בספר דברי הימים אשר למלך, אך המלך לא מיהר לתגמל את מרדכי על כך. הוא דווקא חשש יותר ממרדכי וסיעתו (אולי חשש דווקא מעודף "ממלכתיות"…), ועל כן ניסה ליצור מאזן אימה חדש: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן". המלך שחשש מעוצמת סיעת מרדכי, וכבר החל את השינוי לכיוון האוניברסלי, הלך והעצים את המגמה שהתפתחה בממלכה, ובעיקר את מנהיגה, המן. לא ברור האם הוא בטח בהמן יותר מאשר באחרים, אבל הוא חשב ששלפחות יוכל לזהות אצל המן את ההתאמה בין שלושת המרכיבים, או למצער, חריגה מהם.
מכאן הכל זרם כמצופה ועל מי מנוחות. המן רצה להגיע לגדולה, האינטרס הוליך אותו להשליט חשיבה גלובלית, וממנה הועשר אוצר המלך בעשרת אלפים ככר כסף "והמלך והמן ישבו לשתות".
והנה גם אסתר עושה משתה. גם היא רוצה לציין את סיום הטמעת הרפורמה החברתית שהונהגה בממלכה.

לרגע קט נעביר את זווית התמונה מאחשורוש לאסתר.
אסתר עושה משתה. מקביל למשתה שפתח את המגילה אבל הפוך ממנו. היא עושה שתי משתאות, אבל לא 180 יום ולא שבעה, אלא יום אחד כל אחד. אין תיאור של מרכיבי המשתה ומוזמנים אליו הם רק המלך והמשנה לו.. המלך לא נותן הוראה למלכה אלא שואל לבקשתה. כזכור, הערכנו שעילת המשתה שבראש המגילה הייתה הבאה לשיא את הפעילות הרב לאומית, ואפשר להעריך שעילת המשתה שארגנה אסתר היתה להביא לשיא את המהלך האוניברסלי. כפי שאת בועת המשתה הראשון פוצצה ושתי עם התרסה נגדית, כך תנפץ אסתר את בועת המן בהתרסה נגד השיטה. אסתר תבקש להראות למלך איך אצל המן מרכיבים 1 ו-2 אינם מוליכים ל-3, דהיינו שהאינטרס האישי והאידיאולוגיה אינם מוליכים לנאמנות. די היה בכך בשביל עונש בהעתק/הדבק מושתי להמן.
אבל בין שני המשתאות חלפה יממה עמוסה ועוצמת חמת המלך במשתה השני שיקפה גם את הלילה הקודם.

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך". זאת בגלל שהוא לא מצא שום רצף הגיוני ותהליכי במשתה שעשתה המלכה. לכאורה למשתה הראשון מן הראוי היה להזמין את המן, שכן אם למשתה הרב לאומי הראשון והארוך הוזמנו נציגי כל העמים השותפים במהלך, הרי שלמשתה האוניברסלי הראשון נכון היה להזמין את המן, מנחה המהלך. אבל כמו שהמשתה הרב לאומי השני היה מצומצם יותר ומיועד לנאמנים יותר , כך למשתה אסתר השני צריך היה להזמין רק את המלך והמלכה. לא הייתה לכך כל הצדקה אידיאולוגית, גם לא נצפתה אינטרסנטיות כלשהי, ולצד זה גם נאמנות גדולה למלך לא משתקפת מפה. למעשה, יש פה מהלך שחסר את כל שלושת המרכיבים הנדרשים בשביל שהמלך יוכל לנתחו, ועל כן "נדדה שנת המלך".
נדודי השינה הביאו לקריאה בספר דברי הימים, שם גילה המלך דבר מדהים לכשעצמו. כמו שביארנו לעיל, מעשה מרדכי תאם רק את המרכיב השלישי, נאמנות למלך, תוך סתירה מובהקת של שני בסיסיו, האינטרס והאידיאולוגיה. הדבר הדהים את המלך והוא החליט לנסות בזה את משנהו, המן. הוא ציווה עליו מעשה שיש בו את מרכיב הנאמנות בלבד!. האדרת מרדכי בוודאי סותרת את האידיאולוגיה של המן, וקל וחומר בנו של כל שכן שסותרת אינטרס אישי כלשהו. יש להניח, שהיו גורמים בממלכה שדיווחו למלך על כך שחדוות עשייה לא זוהתה אצל המן בזמן הילוכו ברחוב העיר ושהוא "נדחף לביתו אבל וחפוי ראש".
למשתה השני הגיע המלך כשהוא מוטרד מהמלכה ומאוכזב מהמשנה לו. אסתר, כמובן, לא תיכננה את אירועי הלילה הקודם. היא קיוותה להסתפק במה שתיארנו לעיל, כאידיאולוגיה שאינה מוליכה לנאמנות – "כי אין הצר שווה בנזק המלך". אבל המלך, על סמך הלילה הקודם, זיהה בדבריה יותר מאשר היא שיקעה בהם. אם אצל מרדכי זיהה אחשורוש הכפפה של 1 +2 ל-3, הרי שאצל המן הובהרה הכפפה של 3 + 2 ל-1. אם מרדכי דחה את האינטרס והאידיאולוגיה לטובת הנאמנות למלך, הרי שהמן שיעבד את המלך ואת האידיאולוגיה לטובת האינטרס האישי שלו. מה הפלא, אם כן, ש"ויקם המלך בחמתו ממשתה היין…"?

ברובד השלישי יש לקרוא את המגילה כפי שהיא נקראת ברובד הראשון, על האבסורדיות שבה, אך להבין אותה כפי שמבינים מגילה הכלולה בכתבי הקודש. הרובד הראשון הוא הרובד הנסתר ובו פועל האדם על פי האינסטינקטים הבסיסיים שלו, כפי שהם מוצפים גם במגילה. על פיו המלך טפש וכמוהו כל אדם אחר. הרובד השני הוא הרובד הגלוי והידוע, דרכו נשקף מלך פקח, הפועל מתוך ראיה תבונית גם של התנהלות פוליטית וגם של התנהלות מדינית. הרובד השלישי הוא הרובד המחבר בין שני קודמיו ומצריך תהליך שיוביל למרכיב השלישי, הנאמנות למלך. אחשורוש הוא גם טפש וגם חכם, אבל כל זמן שבראש הפירמידה עומד המרכיב השלישי, הוא ישרוד בשלום "וכל מעשה תקפו וגבורתו" ייכתב על "ספר דברי הימים למלכי פרס ומדי".
לעיתים יש מצב בו ישנו שיבוש בפעילות המרכיבים השונים ובתהליכיות שלהם. לעיתים רק חלק עובדים, לעיתים 1 ו-2 לא מוליכים ל-3, והכי גרוע כהם עובדים הפוך במינוס, מ-3 ו-2 ל-1. במקרה כזה צריך לעשות את מה שעשתה אסתר. לבן דורנו נסביר את מעשה אסתר במושגי מחשב: פשוט צריך לעשות reset ! לכבות את המחשב, לבטל את כל התהליכים, ורק אז להדליק מחדש, לנסכרן את המערכות ולראות שהכל פועל כמו שצריך. במקרים מיוחדים, כדאי גם לנתק משקע החשמל ולנטרל כל משקע חשמלי.
דרך אגב, זהו סוד הפורים. אבל זה כבר למאמר אחר…

4. מלכו של עולם.
הרובד הרביעי, הוא זה שבו קוראים כל מלך שבמגילה כמתייחס למלכו של עולם – "מלך אסור ברהטים" – מלך שהכפיף עצמו, בבחינה המתקשרת לעולם, לחוקי העולם שברא ונתן כח ביד החיים בו להשפיע על מקומו בו. הרובד הרביעי הוא זה שבו קוראים את כל שלושת הרבדים בהתאמה ל"מלך". וצריכים הדברים להאמר בזהירות.

על פי הרובד הראשון, העולם ניתן לסקירה מתוך עצמו, כמערכת סגורה והמתפענחת מתוכה על פי הכללים שבה. הבוחן את העולם וההיסטוריה מזווית זו יוכל לראות בו לעיתים, במקרה הטוב, לא יותר מאשר מהלך סאטירי בעל נימה הומוריסטית, כיש אומרים "אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב". במקרה הגרוע ביותר, יש אומרים "אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק".

מזווית הרובד השני, חכמתו יתברך מנחה את בריאת העולם ואת התנהלותו. אין חכמה זו נשקפת מתוך העולם עצמו. ישנם רמזים שונים שמהם ניתן להסיק את הרובד הראשון ולעמוד על חכמת המלך ואז מגלים תובנות אחרות לחלוטין ממה שנראה בסיפור הסגור. "אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים" והבחינה צריכה להעשות מבחוץ.

הרובד השלישי נותן זכות קיום לרובד הראשון, שעה שהוא חובר לרובד השני בכדי להוליך אל הרובד השלישי – "סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצותיו שמר כי זה כל האדם".
וכשלעיתים האדם משבש את המרכיבים או את התהליך המובנה שבהם ואת הכיוון אליו הוא חותר, מן הראוי לעשות את אשר עשתה אסתר. לעשות reset או לכבות את המחשב , להפעיל הכל מחדש, לסנכרן מערכות ולפתוח דף חדש.
זהו סוד הפורים
וזהו סוד "חדש שנים עשר הוא חדש אדר", שלאחריו "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ואידך זיל גמור…

מודעות פרסומת

"רווח והצלה יעמוד" ע"פ בעל זבוב ואחרים

א. התחלה וסוף

בילדותי, יצא לי לשבת ולצפות בסרטים עם אחי. למען האמת זו היתה חוויה סיוטית, כיוון שהוא מאלה שיודעים את הסוף בהתחלה. בדקות הראשונות של הסרט, עת פגש גיבור הסרט באשה, ידע הוא להגיד שהם אמורים להתאהב. הוא גם הבין שלצורך שמירת המתח, יגרום להם הבמאי לריב ולהתרחק, אך לבסוף, כך ניחם אותי, הם ישובו ויתפייסו ויהיה סוף טוב. אם במקרה היה מדובר בסרט פעולה, הוא מיד תפש שהאקשן של הסרט יהיה במאבק בין גבור הטובים לגבור הרעים. כל הרשעים ימותו חוץ מהגיבור שלהם והמערכה תוכרע בדו קרב שבין הגיבורים. זה קרב אקדחים במערבון, קרב ידים אצל הסינים, קרב חרבות אצל היפנים, קרב לייזר במדע בדיוני וקרב מילולי במותחן משפטי. אצל כולם זה אותו תסריט: בתחילה נוחל גבור הטוב הצלחות נאות, אלא שאז מתעצם הגבור הרע והוא הולך וגובר על הטוב במהלך שנראה חסר תקווה ואל-חזור מבחינת הטוב. ואז ברגע האחרון ממש ממש, כך אחי תמיד אמר, איכשהו יעשה הגבור הטוב מהלך אחד מבריק, בכך יכריע את הרע וינצחהו אחת ולתמיד "ובכן צדיקים יראו וישמחו…. וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". בכך נסתיים הסרט בעודו באיבו עבור שנינו. הוא הלך לדרכו כיוון שכבר ידע את הסוף, אז למה לבזבז את הזמן. ואני נשארתי עוד שעה וחצי, בשביל לוודא שמה שהוא אמר אכן מתרחש. לכשגדלתי תמהתי: אז אם בסיס התסריט מוכר וידוע, מה מתחדש בכל סרט שיוצא? מה משך אותי לצפות בתסריט ידוע מראש?

ב. האמצע

מסתבר שגם כשתחנות המוצא והיעד ברורות, הדרך מתחדשת ומאתגרת כל פעם מחדש. השאלה היא לא "האם הטוב יגבר על הרע" אלא ב"איזו דרך הפעם?". וכשאתה מעיין אתה מגלה שמגוון הדרכים הוא רב, וכשאתה מעמיק אתה מזהה, לעיתים, מאחורי כל דרך גם השקפת עולם. זוהי השקפת עולם על השאלה הקיומית המתמדת: "כיצד יכול הטוב בעולמנו לגבור על הרע? (וזאת בהנחה שהוא אכן מסוגל לכך)". ולכל במאי תשובה משלו לשאלות: לאלו ערכים מחויב הטוב? עד לאיזה שפל יכול לרדת הרע? מה הם כללי המאבק ותכסיסיו? ומהו אותו מהלך מבריק ונכסף בעזרתו יצליח הטוב לגבור על הרע? לא נדון, כמובן, בכל השאלות אלא נתמקד רק בזו האחרונה. גם בזאת, לא נפרט את כל מגוון התשובות לשאלה, רק נתווה מספר קווים מרכזיים הנדרשים לנו.

ג, הרגע האחרון.

אמרנו שישנו מוטיב מרכזי בסרטים בו לקראת סוף המערכה גובר הרע על הטוב והנה הוא הולך ומכניע אותו לבלתי יקום עוד. ואז ממש ברגע האחרון הכל מתהפך והטוב מנצח. מה קורה באותו רגע?

ישנם שני קווים מרכזיים לתשובה. הראשון טוען שיש יכולת לטוב לגבור על הרע גם בנתונים העומדים לרשותו, הוא רק צריך למצות את יכולותיו שלו ושל סביבתו. השני סבור, שאחרי הכל, הטוב במגבלותיו אינו יכול להכריע את הרע בהפקרותו. אם המאבק ישאר בתחומי הנתונים המצויים במשחק הרגיל, אין סיכוי לטוב לשרוד. ברגע האחרון, הדבר שיציל את הטוב יהיה התערבות החיצונית לו ולרע, שבכוחה ובעוצמתה תביא לקריסתו של הרע.

הקו הראשון, "הפנימי", מציע שלל אפשרויות. יש תסריט הטוען שברגע ההכרעה, ברגע האמת, ימצא הטוב בעצמו כוחות שלא ידע שיש בו ובעזרתם ינצח. תסריט אחר מציג את יכולתו של הטוב למצוא גם ברע נקודת תורפה, בה ניתן לאחוז ולהכריעו. תסריט אחר סבור שהנצחון לא יבוא מכללי המאבק עצמו. צריך מישהו חיצוני שיפתיע ברעיון או מעשה מקורי ולא צפוי, שדווקא באמצעותו ניתן לנצח. ישנם תסריטים שהולכים בכוון זה ומדגישים דווקא את יכולתו של גורם שזילזלו בו למצוא ברגע האחרון רעיון מקורי או מעשה בלתי צפוי. ההכרעה באה לעיתים מידיו של ילד, זקן, אשה או גורם אחר שמודגש במהלך הסרט כזניח במאבק העיקרי.

הקו השני, "החיצוני", מציע גם הוא מגוון דרכים, אם כי תמיד מדובר בהתערבותו של גורם חיצוני ל"משחק". זה יכול להיות ברק שמסנוור את הרשע, רעידת אדמה שגורמת לו לאיבוד שיווי משקל, מלאכי עליון המתערבים ומכריעים באחת, מפולת שלג או כדור תועה ועוד ועוד.

ניתן להציג את ההבדל בין במאֵי הקו הראשון לאלו של הקו השני, כהבדל שבין הומניסטים לדתיים, בין המאמינים באדם לבוטחים בה', בין המאמינים שרק האדם אחראי לגורלו והוא בכוחותיו יכול לגבור על הרשע וליצור עולם טוב יותר לבין המאמינים בבורא עולם המשגיח על עולמו ורק הוא ביום פקודה ישלוף חרבו מנדנה, יכה בלוויתן נחש בריח ויכריע את המאבק בעצם התערבותו. אך דומה שדיכוטומיה זו אינה הכרחית ואף אינה נכונה, כיוון שגם בעולמה של הדת מצויים שני הכיוונים.

ד. חנוכה ופורים.

שני חגים במחזור השנה שלנו הם מתקנת חכמים – חנוכה ופורים. כל אחד מהם מייצג במהותו את אחד הקווים שהזכרנו לעיל – חנוכה את הקו ה"חיצוני", הטוען שצריך התערבות שמים בכדי לגבור על הרע בעולמנו, ופורים את הקו ה"פנימי", שהאדם יכול בכוחו העצמי להכריע את גורלו לטובה. ונפרוט בהם אחד לאחד[1].

חנוכה כיצד? אומרת הגמ' במסכת שבת: "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון[2]. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." (שבת כא:). אנו נהלך בהסבר נס פך השמן בדרכו של המהר"ל מפראג, שאין מתאים ונפלא ממנו לנדון דידן. אומר המהר"ל שבמאבק בין ישראל ליון, שהמלחמה הפיזית בו היא ביטויו של מאבק רוחני. ישנם שני שלבים. ישנו שלב בו תגבר יוון על ישראל ויש בכוחה לגזור גזירות ולבטל תורה, ח"ו, מישראל. גבורת יון על ישראל באה לידי ביטוי בעולם הגימטריא. יון בגימטריה ערכה 66, היכל[3] בגימטריה ערכו 65, מכאן שיש כח ליון לגבור על ישראל במציאות הרגילה של העולם הזה. אבל, אומר המהר"ל, לישראל יש "נשק סודי", בלתי קונוונציונלי ועל טבעי, שבעזרתו הם יכולים לגבור על כוחה הטבעי של יון. יון יכולה לקדש הטבעי הישראלי אך לא לקדש הקדשים העל טבעי, זה שבא לידי ביטוי בחותמו של כהן גדול הנכנס פעם בשנה לקדש הקדשים. כמובן שלא נכנס במסגרת זו לעיון בדברי המהר"ל מפראג רק נפיק מהם לצרכינו פה ונאמר שנס פך השמן של חנוכה מבטא שני עקרונות: א. שבנתונים הטבעיים של העולם הזה, יש עליונות לרע על פני הטוב והוא יכול להכריע את העולם כולו לצידו. ב. תקוותו של הטוב אינה בתחומי הטבע אלא בעזרה על טבעית שתפרוץ לטבע באופן ניסי בשעת הכרעה גורלית ותכריע את הכף לטובת עולם טוב יותר. הרגע האחרון, שבו כמעט אופסת כל תקוה מהטוב ורק אז מתפרץ הנס, באה לידי ביטוי בפך היחיד הנחבא שנמצא לאחר חפוש יסודי.

ביטוי קולנועי מובהק לגישה זו ניתן למצוא בסרט "בעל זבוב". הסרט, המבוסס על ספר בשם זהה שחיבר ויליאם גולדינג,  עוסק בחבורה של ילדים הנקלעים לאי בודד בעקבות התרסקות מטוס, מנסים לשרוד עד שיבואו להצילם ובונים בינתיים חברה משלהם. עד מהרה מתפלגת החבורה לשתי קבוצות. אחת, בראשות ראלף, המנסה לפעול מתוך הגיון, משמעת, רגישות ותרבותיות ומייצגת את "הטובים". הקבוצה המייצגת את "הרעים", בראשות ג'ק, פועלת מתוך דחפים, סיפוק מיידי, הפחדה ומניפולציות, ורוע הגולש לרצח ולפגיעה באינטרסים שלהם. במהלך העלילה הולכים ומתעצמים "הרעים", במקביל להחלשות "הטובים" והידלדלות קבוצתם, בעקבות רציחות. הסרט מגיע לשיאו כאשר קבוצתו של ג'ק מנהלת מרדף אחרי ראלף, שנותר היחיד מכל קבוצתו, על מנת להורגו. לאחר מרדף ממושך כושל ראלף ורודפיו משיגים אותו. את מותו הבלתי נמנע מונעת ברגע האחרון התערבותו של קצין, הנמנה על קבוצה מבוגרים שבאה לחלץ את הילדים מהאי. בהקשר זה יש לציין שהחילוץ נתאפשר באופן אבסורדי רק "בזכות" מעשיהם של "הרעים". במסגרת מאמציהם ללכוד את ראלף ולהורגו, שילחה חבורת ג'ק אש בכל האי ולמעשה שרפו את כל היקום שעמד לרשותם. האש והעשן הללו הם שמשכו את תשומת לב הנוסעים בים שזיהו את האי והגיעו אליו.

למעשה, "בדרך הטבע", היה אמור הרע לגבור על הטוב ולכלותו. לסוף הטוב שותפים שני צדדים: א. גורם מחוץ ל"יקום"/סיפור הסגור, שהיה בכוחו להתערב והתערב בפועל. ב. הצד הרע בעצמו. האש שהצית כדי לגרום רע נישאה למרחקים והסיטה את תשומת לב השטים בים[4].

פורים כיצד? פה הדברים מצויים ברובד הפשט. עיקרו של המאבק הוא בין המן למרדכי[5]. המאבק הגלוי שביניהם, שהוא סמוי ואינו מפורש במגילה, הוא מאבק פוליטי[6] קשה ומתיש. מאבק בין תומכי הגלובליזציה, מבית מדרשן של אשור ובבל, אותה דוחף המן לבין תומכי הלאומיות, מבית מדרשו של כורש והצהרותיו, הנתמכים ומונהגים ע"י מורדוך/מרדכי. המאבק הסמוי ביניהם, שהוא הגלוי ומפורש במגילה, הוא המאבק האידיאולוגי – הלאומי יהודי – הערכי. במאבק הפוליטי על גורלו של עם ישראל מרוויח מרדכי נקודות עם כניסתה של אסתר לארמון, על אף שאינה מגדת עמה ומולדתה. אך בשלב המתקדם של ה"תסריט" פותח המן פער עם התמנותו למשנה למלך, מינוי המאפשר לו את מכת המחץ של "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ושללם לבוז". המאבק הפוליטי למעשה הוכרע ולמרדכי אין יכולת לגבור על המן והרגע האחרון ממשמש ובא. תחושת הרגע האחרון בא לידי ביטוי בתגובת היהודים: "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים". בשעה זו לא תעזור אלא תושייתה של אסתר המלכה, זו שעד כה לא היה פסיבי ממנה ועתה נדרשת ממנה היפר-אקטיביות, יצירתיות ותבונה. חוסר שם שמים והנהגה ניסית במגילת אסתר כל כך מוקצן ובולט שהוא רק מעצים את הפן "הפנימי", אותו הדגשנו בדברינו. ביכולתו של הטוב לנצח את הרע, גם בכללי ונתוני העולם הזה ועל אף המגבלות הערכיות בהן הטוב מגדיר את עצמו, אך לשם כך הוא צריך בשעת משבר את יצירתיותם ותבונתם של אלה, שבשעת שגרה עומדים מן הצד ומסתכלים[7].

הזכרנו לעיל שחנוכה ופורים, שבאופיים עסקנו, מתייחדים בכך שהם חגים מתקנת חכמים. אך מורכבות זו שמצאנו בהם נוכל למצוא גם בחגים מן התורה, אם כי רק נרמוז לכיוונים ואת המשכם יעשה הקורא בעצמו. כוונתנו לקישור שבין חנוכה לפסח וימי ניסן ולקישור פורים לימים נוראים ולתקופת תשרי. חנוכה קשור לחנוכת המשכן וחנוכת בית שני ומאידך "כפורים = כמו פורים". ניסן הוא ראש השנה ע"פ גאולת מצרים העל טבעית[8] ותשרי הוא ראש השנה הטבעית המחזורית. גאולת פסח הניסית מוליכה למתן תורה, תשובתו של האדם בימים נוראים, מכח "אין הדבר תלוי אלא בי", מוליכה לשמחת קבלת תורה. בעולמה הכולל של האמונה הדתית משמשים שני הקווים המרכזיים זה לצד זה וגם משלימים זה את זה.


[1] יש להבהיר: הגדרתי פה את חנוכה שהוא בצד אחד ולא בשני, אך אין הדבר מדוייק. כפי שנעשתה חלוקה בין חנוכה לפורים, כך ניתן היה לעשות חלוקה בחנוכה עצמו בין נס המלחמה ה"פנימי" לבין נס פך השמן ה"חיצוני". חלוקה זו היא למעשה החלוקה שבין תיאור חנוכה שבתפילת "על הניסים", המתמקד במלחמה, לבין תיאור חנוכה בגמ' שתובא להלן, המתמקד בנס פך השמן. את הדברים שייכתבו להלן, על יחסי חנוכה ופורים, ניתן להשליך גם על יחסי נס המלחמה ונס פך השמן בתוך חנוכה עצמו. כיוון שאין מאמרנו זה מתמקד בחנוכה, לא יפורטו הדגשים הייחודים לניסי חנוכה עצמם ועוד חזון למועד. התייחסותנו במאמר זה לחנוכה תהיה מצד נס פך השמן כמבטא פתרון "חיצוני".

[2] מה חנוכה? ששנו חכמים (בברייתא) ימים של חנוכה שמונה הם, שלא להספיד בהם ושלא להתענות בהם.

[3] ב"היכל" כוונתו לחלק במקדש שדרגתו "קדש" ובו נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. ההיכל מבטא את הקדש הישראלי.

[4] לכאורה, אם הרע היה שולט בעצמו ולא מגיע לאיבוד עצמו לדעת בשריפת האי, הייתה נמנעת גם הצלת הצד הטוב. מאידך, כנראה מובנה ברוע שבשלב מסויים הוא מאבד את שליטתו בעצמו וזו היא נקודת התורפה שלו, כי בכך הוא מביא על עצמו את רעתו. אפשר שכך היה מאז דור המבול כשהשחית את הארץ, סדום כשביקשו לפגוע במישהו מתוכם שבעטיו ניצלה נפשם ורכושם, ועד הנאצים כשבגדו בבריתם עם בריה"מ ותקפו אותה.

[5] אמנם יחסי הכוחות אינם שווים בעוצמתם והמן הוא המשנה למלך, אך גם מרדכי, במקביל, אינו סתם יהודי מהשטייטעל. את ההיגד "ומרדכי יושב בשער המלך" צריך להבין ע"פ הקבלה ל"שער העיר". אברהם עושה מו"מ עם עפרון ועם "כל באי שער עירו", בעז גואל את רות ברשות הזקנים היושבים בשער העיר, נערה מאורסה שזינתה מוצאת לשער עירה ועוד. שער העיר הוא מקום מושב המשפט, מועצת העיר ומרכז ההנהגה והשלטון. כשמרדכי יושב בשער המלך האימפריה הפרסית, דהיינו הוא אחד מיושבי השער, משמע שמעמד מאד מכובד יש לו וגם הרבה כח והשפעה פוליטיים ומהלכים במסדרונות הארמון. כך שמרדכי מהווה יריב פוליטי משמעותי להמן ולא סתם קטלא קניא.

[6] עיין הערה קודמת.

[7] אגב זאת נעיר ש"תסריט" זה מאפיין את מעשיהן של נשים נוספות במשברים דומים. עיין יעל וסיסרא, האשה התקועית במצור יואב שר צבא דוד על עירה, יהודית והולופרנס, להבדיל – דלילה ושמשון ועוד. עם זאת, על אף הנשיות המודגשת בדוגמאות הנ"ל, אין להתעלם מדוגמת היסוד של דוד וגלית. ואין מתאים יותר לעניננו זה מאשר דברי החכמה של קהלת: "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא: וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, י"ג – ט"ז).

[8] נזכיר רק שישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה וברגע האחרון, על סף השער החמישים ממנו אין תקומה, נגלה עליהם הקב"ה וגאלם באותות ובמופתים.

%d בלוגרים אהבו את זה: