Posts Tagged ‘פסח’

פסח חירות ופסח גאולה

1.

שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם החג ואני נסתפקתי בשלש שאלות:

א. פסח בא לציין את היציאה מעבדות לחירות. ליל הסדר מאופיין בחווייתנו כבני חורין. שותים ארבע כוסות של יין, יש להסב כדרך בני חורין, אוכלים כרפס כדי לפתוח את התיאבון, "ונאמר לפניו שירה חדשה, הללויה". אז איך לכל חווית החירות הזו נכנסת המצה? הרי היא מבטאת חפזון, חוסר נחת, לחם עני וכדו'. וכי זה מייצג 'מעדני מלך'? הרי הכי מתאים היה לאכול לחמניות, חלות וקרואסונים. את הכי חמץ, תופח ומשמין שאפשר כדי לבטא רוחב הדעת, הרוח והבטן, חווית עשירות וגאולה. איך דווקא לחם העוני הוא הסמל של פסח? וגם אם תאמר שזה זיכרון ליציאה ממצרים, אז נאכל כזית בליל הסדר וזהו. איך עכשיו שבעה ימים עסוקים רק במצה וחוששים מכזית ליפתית או ליפתנית חד פעמית? השאלה היא ברובד הפשוט בלי דרושים על תפיחה וגאווה לעומת פשטות וענווה. בהבנה מה התורה רוצה בזה? איך אוכלים מצה בהסיבה, הרי אלו מושגים סותרים?

ב. המצוות המרכזיות בלילה הן אכילת מצה, אליה התייחסנו לעיל, וסיפור יציאת מצרים. אם היינו שואלים את 'התינוק' לאחר שסיים לשאול 'מה נשתנה' מאיזה מקורות הוא חושב שאנחנו צריכים לשאוב את סיפור יציאת מצרים שעלינו לספר בו, הוא וודאי היה אומר שצריך לפתוח את חלקו הראשון של ספר שמות ולספר נקודות מרכזיות מפרשיות שמות, וארא ובא. אפשר שאחיו הגדול היה טוען שיש מקום להתחיל עוד מספר בראשית, אולי מירידת יעקב למצרים, ואח אחר היה אומר שדווקא מירידת יוסף למצרים ובעצם מהחלומות בתחילת פרש וישב, והמחמיר היה מצרף גם את ברית בין הבתרים שנאמרה לאברהם. כך או כך, היינו שואבים את הסיפור מהמקורות המתארים את האירועים עצמם. מה מתמיה הוא שחז"ל, בעיצוב ליל הסדר, הציבו במרכז ה'מגיד' את סיפור היציאה ממצרים דווקא בדרך בא הוא מתואר כרפלקציה לאומית ע"י מביא הביכורים, כפי המתואר בדברים כו. המעיין בהגדה יראה שלב סיפור היציאה ממצרים שאוב מ'מקרא ביכורים' ומדרשי התנאים עליו. ויש בדבר שתי שאלות: 1.למה 'מקרא ביכורים' ולא הסיפור 'האותנטי'? 2. אם כבר לומדים משם, מדוע אנחנו קוראים את כל הפסוקים והמדרשים העוסקים בשיעבוד מצרים ובהצלה אבל קוטעים את הסיפור בדיוק כשמגיעים לספר "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת…". אין ספק שמישהו החליט, באופן אקטיבי, לקטוע את רצף הסיפור ולהימנע מלדבר על ההגעה לארץ ישראל והישיבה בה ! וזה לא בגלל שבגלות ימי הביניים לא רצו לבאס את האנשים בדיבור על א"י ממנה גלינו, שהרי תורף המגיד עוצב, ככל הנראה, עוד בימי בית שני בארץ ישראל, אז למה השמיטו וקטעו?

ג. קריעת ים סוף היתה שיאו של מהלך היציאה ממצרים. בהתאמה, שירת הים היא שירת ההלל הגדולה של יוצאי מצרים, זו הנובעת באופן ספונטני ומבטאת את תחושת הרואים את היד הגדולה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". זו שירת הגאולה הגדולה של התורה. אולם המעיין בשירה יראה שיש בה נושא אחד ויחיד: גבורת ה' אל מול חיל פרעה. כיצד באו להלחם בחיל רב וכיצד טבעו כולם. גם כשמדובר בתנועה לכיוון ארץ ישראל, זה כדי להדגיש עד כמה "נמוגו כל יושבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד". מפליא הדבר שכל עוצמת השירה וההודיה מתמקדת במפלת האויב ואין התייחסות להודיה על עצם הנס, על חווית המעבר בים, על חווית האמונה, הודו לה'… יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", וכן הלאה. משל למה הדבר דומה? לחגיגות יום העצמאות שיתמקדו בעיקר במצעד צבאי ובסיורי קרבות המתארים איך ניצחנו את אויבינו. חגיגות ללא טקס המשואות המבטא עשייה ויצירה, ללא פרס ישראל, ללא חיילים מצטיינים וסיורים בהתיישבות פורחת ובמרכזי מבקרים של תעשייה משגשגת. מלבד הסיום "מקדש, ה' כוננו ידיך", אין בשירת הים מן החיובי והבונה, מהחזון והרצון, מהייחוד והייעוד. הכיצד?

בכדי לענות על הנ"ל, נבקש להבחין בין שני מאפיינים במהות פסח.

 

2.

שני מקורות יש לאכילת המצה.

השני: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם… וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לג-לט). עוגות המצות פה אינם חוויה של גאולה אלא נסיבות של היציאה לחרות. שלב היציאה, כנראה, לא היה כיף גדול. הלחץ, ההיסטריה וחוסר ההערכות, לפחות בתחום הצדה לדרך, היו הכרח. לא היה בזה שום הירואיות ותחושת רוממות המשתמעים מ"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (יב, מא). המצה הייתה 'לחם עני' בשעת יציאת מצרים וזו גם משמעותה לדורות.

המקור הראשון למצה הוא בהקשרו של קרבן פסח. בנ"י נצטוו: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (יב, ח-יא). המצה היא חלק מקרבן פסח ומההקשר והאופן בו הוא נאכל. הציווי לאכול מצה שבעה ימים בא על רקע המצות של הקרבן ועוד לפני שמוזכרת היציאה החפוזה ממצרים: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם…" (שמות יב, יד-טו). אכילת המצה במסגרת פסח מצרים גם היא אינה משקפת אכילה מתוך נחת והסיבה של חווית גאולה. ההנחייה לאכול את הפסח במתניים חגורים, נעלים על הרגלים, מקל ביד ולאכול בחפזון אינם בגלל שהזמן היה צפוף, לחוץ ומצומצם אלא בגלל שזה חלק מהותי מקרבן החירות. בין הערכיים צלו את הבשר, בתחילת הערב אכלו אותו עם כל 'התחפושת', ואז הורידו את הנעליים, הניחו את המקל פשטו את הבגדים, לבשו פיג'מה והלכו לישון עד שהמצריים העירו אותו לאחר חצות הלילה. משמע שבמהות אכילת המצה, כמו גם הבשר, קיים חוסר הנחת, הלחץ והקושי. ועל רקע אופי זה אנחנו אוכלים מצות לדורות במשך שבעת ימי החג.

משמע שחג החירות אותו משרטטת התורה אינו חג של חווית כיף, נינוחות, שמחה והודאה של מי שרגוע. אלא להפך, זה חג של חירות הנולדת מתוך קשיים עצומים, הן פיזיים והן נפשיים, של כאבים, של מאמץ. חירות הנקנית בייסורים. מעין חג פסח שחגג אסיר ציון בתאו בכלא הסובייטי. אולי חירות בלב, אבל על בסיס קשיים גדולים. זהו פסח של תורה, שאפילו בחומש דברים, המעצב את מוטיב השמחה בחג, אין איזכור חובת שמחה בהקשר חג הפסח (דברים טז, א-ח), כיוון שה'חגיגיות' שבו היא של חירות ולא של גאולה.

 

3.

וישנו פסח אחר, אותו מעצבים ומתווים חז"ל. זהו חגו של בן החורין המתענג על גאולתו, על הימים הטובים אליהם הובילה יציאתו לחירות. בחג הזה שותים ארבע כוסות יין, אוכלים בהסיבה כדרך בני חורין, פותחים במתאבנים לפתיחת התיאבון כמנהג העשירים, מתענגים על קרבן חגיגה או שולחן עורך ושרים על הגגות את ההלל בשמחה ובהודאה "על גאולתנו ועל פדות נפשנו". זה לא חג הפסח של אסיר ציון היושב בכלאו אלא חגו של מי שהשתחרר, עלה לארץ, התיישב ביש"ע, בנה בית עם גינת עצי פרי, "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך", והוא מספר למשפחתו על הימים האפלים ההם ועל טוב הארץ שהוא זוכה לו כעת. זה 'פסח גאולה' של חכמים שהוא אחר, הפוך ונוגד את 'פסח חירות' של התורה.

אבל פסחים אלו אינם נשארים נפרדים. הם חוברים לכלל פסח אחד וחגיגה אחת. לאכול מצה, מחד, ובהסיבה, מאידך, זה שילוב הפסחים במעשה אחד, זה הנסיון להכניס לאירוע אחד את שני מאפייניו ההפכיים. זה כמו להכניס ליום אחד גם את יום הזיכרון וגם את יום העצמאות. לחשוב כמה קשה עלינו המעבר החד, הקיים כיום, מיום הזכרון ליום העצמאות ולדמיין איזו מורכבות אנחנו צריכים לשאת אילו הם היו ביחד, כפי שמצופה מאיתנו בליל הסדר… אנחנו, באופן טבעי ואנושי, מתחברים יותר לחרוסת מאשר למצה ולמרור, לחגיגיות שבברכת הגאולה ובבגדים החדשים ופחות ל"וירעו אותנו המצרים ויענונו", אבל 'אסור' לברוח מהמורכבות של הסדר.

תיארנו לעיל את 'פסח הגאולה' ככזה שעוצב ע"י חז"ל, בהפוך מ'פסח החירות' שעיצבה התורה. אך אין זה מדוייק, כיוון שהתורה עצמה הציפה את הכיוון אותו פיתחו לאחר מכן חז"ל. על גבי אופיו הייחודי של פסח לכשעצמו, יש בו גם פן של שיתוף עם החגים האחרים, "שלש רגלים תחג לי בשנה". בפן זה הם מלמדים אחד על השני, והשמחה המצויינת בעצרת ובסוכות רלונטית גם לפסח.

נחזור כעת לשאלות שהוצפו בראש דברינו.

 

4.

כאמור לעיל, ליל הסדר מורכב משני כיוונים. המצוות שיסודן מן התורה הן בשר הפסח, המצוה, המרור וסיפור היציאה. כל אלו משקפים את החירות כפי שהתורה עיצבה. מצע יסוד זה הונח ע"ג ליל הסדר שעיצבו חכמים, ובו שתיית יין, הסיבה, אכילת מתאבנים, חווית בני חורין וכדו'. המצה בהסיבה היא הביטוי המלא של חובת הלילה.

אמנם, גם סיפור יציאת מצרים עוצב במתכונת זו. התורה הנחתה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" ואולי אפילו התכוונה שאכן נתבסס על הפסוקים המפורטים בחומש שמות. אמנם, חז"ל בעיצוב ליל הסדר, לקחו את מה שהתורה ביקשה אבל הניחו אותו על מצע של גאולה כהבנתתם. הם לא שאבו את הסיפור מהתרחשות אירוע יציאת מצרים אלא בחרו את סיפורו של מביא הביכורים:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ…" (דברים כו, א-ג)

זה סיפור יציאת מצרים מעמדת מי שיושב בסלון ביתו, סביבו אשתו,ילדיו ונכדיו והוא מספר להם על מה שארע שם מזמן. זו לא חוויה של מי שקורא בפעם הראשונה את ספר שמות אלא מי שמשחזר לאחור את ייסורי העבר ויכול לומר "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". זה בדיוק פסח הגאולה של חז"ל. לפסוקים אלו מסמיכים את מדרשי התנאים המזכירים גם את הפסוקים מספר שמות, אבל הם רק התוספת.

מה ש'עורך ההגדה' כן שימר מהתשתית של 'פסח חירות' של התורה זה את ההפסקה והקיטוע בטרם נגיע ל'פסוקי הגאולה': "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר  נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". כפי שהתוותה התורה, בערב זה אנחנו עסוקים ביציאה ממצרים ולא בהגעה אל ארץ ישראל. א"י היא לא חלק מהיציאה. היא נותרת לשני הרגלים שבהמשך ובכך מתאימה ההגדה עצמה ל'פסח התורה'.

כך גם לגבי השאלה השלישית לגבי קריעת ים סוף. שירת הים בתורה אכן מבטאת רק את יד ה' הפוגעת באויב המצרי. השירה בתורה מבטאת את התגובה הבסיסית והראשונית של עבדים שניצלו, שכל האופק הנפשי העומד לפניהם הוא להביס את האויב ולהינצל ממנו. בשלב הזה, לא רואים מעבר לכך. זו 'שירת התורה'.

על גבי בסיס זה, מביאה הגמ' ב'ערבי פסחים' דעה שאת פרקי ההלל המובאים בתהילים (מזמור קיג והלאה), משה וישראל תיקנו כשעלו מן הים. מדרש זה מבטא את השלמת הפן החסר בשירה, שירת הודיה של בני חורין המסתכלים על המכלול ולטווח רחוק קדימה. זהו רובד 'שירת הגאולה' שמציבים חז"ל על גבי 'שירת החירות' הכתובה בתורה. מה שעדיין טעון בירור זה להיכן נעלמה 'שירת הים' וזכרון קריעת ים סוף ממצוות הפסח. זה בולט דווקא על רקע ההלל הייחודי הנאמר בליל הסדר פעמיים, גם בבית הכנסת וגם במסגרת הסדר.

 

חג הכניסה לארץ – הפטרת ראשון של פסח

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, יז) ; "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל " (שם, כד-כז). הרי שעל השאלה 'מדוע עושים את הפסח?' עונה התורה שהוא זכר ליציאת מצרים. כך גם נאמר בליל הסדר: "מצה זו על שום מה?" ונענה שלא הספיק הבצק להחמיץ כי לא יכלו להתמהמה כי גורשו ממצרים. נמצא שחג הפסח והמצות כולו הוא זכר ליציאה ממצרים. מעניין, שארץ ישראל, מטרת היציאה ממצרים, אינה כלל מעניין ליל הסדר ואינה בעיקר ההגדה. החג מוקדש לעצם היציאה לחירות, בלי קשר ליעד ולייעוד.

הבה נסכם כרונולוגית את שלבי אותו אירוע : א. "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". ב. "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה". אך מלבד השמירה, אנו למדים מהפטרתנו (יהושע ה): "כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים" ממצרים. משמע שלפני היציאה נצטוו ומלו עצמם, אף שהדבר אינו מפורש. יש להניח שעשו זאת בי"א ניסן והתאוששו לרפואה במשך שלושה ימים עד יום י"ד. ג. "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם", אכלו אותו אחרי צאת הכוכבים, ובחצות עבר ה' לנגוף את מצרים. ד. ביום ט"ו, בעצם היום, יצאו ממצרים ואכלו מצות כי לא יכלו להתמהמה. לאחר ימים עברו את הים ביבשה ועברו מארץ נושבת לעבר המדבר. מאז אנו שומרים את חג המצות זכר ליציאת מצרים.

אמנם, ההפטרה מלמדת על פסח אחר לחלוטין. פסח של כניסה לארץ ישראל. אלא שפה המיתווה הוא הפוך – קודם עוברים את הירדן בחרבה כדי לצאת מהמדבר לארץ נושבת ורק אח"כ עושים פסח. וכך הוא סדר המאורעות: א. "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל" (יהושע ד, יט). ב. "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ… וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ה,ב). מעשה המילה מתואר לפני שחיטת הפסח בי"ד בניסן, כך שיש להניח שמלו בי"א (כדעה בבבלי, או עוד בי' כבירושלמי) והתאושש לרפואתם שלשה ימים עד יום יד. יש לציין שבתיאור המילה, יותר משמודגש עצם המעשה, מושם דגש על הצורך בו – על שכל הנימולים הקודמים, יוצאי מצרים, מתו בחטא המרגלים כלפי העלייה לארץ, שרק הראויים להיכנס לארץ, ילידי המדבר, נימולו כעת. ג. "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ". (ה, י). אכילת הפסח היא ההכנה לדבר העיקרי שיבוא "ממחרת הפסח" – האכילה מתבואת הארץ. ד. "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יא). להבנתנו בפשט, בעצם יום ט"ו אכלו מצות וקלוי מתבואת הארץ (שלא כרמב"ם בהלכות ואחרים שאכלו רק בט"ז). למה אכלו מצות? כי עד עכשיו אכלו מהמן ולא היו צריכים להכין כלום. פתאם, בבקר יום ט"ו לא ירד מן. צריך מהר להכין ארוחת בוקר לכל האוהל. מה אופים מהר? מצות. כי לא יכלו להתמהמה. לפנינו פסח ארצישראלי מוחלט. ללא כל קשר ליציאת מצרים (עד כדי הדגשת מות כל יוצאי מצרים בתיאור המילה). זהו חג המקביל בזמן ובאופי לקודמו, אבל עם תשובה אחרת לשאלה מדוע עושים את הפסח ומדוע אוכלים מצות. יש פסח החוגג את נקודת היציאה ממצרים ויש החוגג את נקודת הסיום בכניסה לארץ.

למעשה, ההפטרה מוסיפה רובד נוסף על הרובד הקיים לפסח. אלו שני רבדים שכל אחד מהם הוא סיפור עצמאי סגור. אבל שני הרבדים חוברים לחג אחד של יציאה לצורך כניסה.

גם בעל ההגדה, בדרך נפלאה ומתוחכמת, ביטא את הרעיון הזה. עיקר ה'מגיד', שהוא סיפור יציאת מצרים, מבוסס על פרשת ביכורים שבספר דברים, פרק כו: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם… ". וגם אם זה קורה מאות שנים אחרי הכניסה לארץ, עומד היהודי ואומר: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ…". ואז מגיע 'מקרא ביכורים', העומד במרכז ה'מגיד" של ליל הסדר: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (כו, ה-ח). הסיפור הוא סיפור יציאת מצרים, אבל התשתית שלו היא "והיה כי תבוא אל הארץ… כי באתי אל הארץ". שני קצוות שהם אחד.

חג שמח

הערפל שבין גאולה לגאולה – הפטרת שבת הגדול

הנביא מלאכי חותם, היסטורית וספרותית, את הנבואה בישראל. קודמיו בימי שיבת ציון, חגי וזכריה, מלווים את הקמת הבית השני בימים בהם הקשיים בשיאם וגם המוטיבציה וההתרגשות. מלאכי, מנבא עשרות שנים מאוחר יותר – כשהבית השני כבר עומד על מכונו. הזקנים שבכו והתרגשו עם ייסוד הבית כבר נוחם עדן, "גדיים נעשו תיישים" ו…המציאות הדתית והחברתית נסוגה אחורנית, שבה ומתסכלת. מלאכי בנבואותיו עומד מול שתי חזיתות. בראש וראשונה, מול הכהונה שהספיקה להתברגן, להסתאב, לדאוג לעצמה ולהפוך את המקדש למקור כח, גריפת רווחים וצבירת מעמד ועושר. בדרכו שלו אומר מלאכי לכהנים: 'נמאסתם מושחתים'. חזית שניה, ולא שכיחה, נפתחת מול "יראי ה' וחשבי שמו". אנשים אלו הולכים בדרך היושר והתורה ושומרים על קלה כחמורה, אך מצבם החברתי והכלכלי למעשה קשה, הן לכשעצמו ובוודאי ביחס לכהנים שהוזכרו לעיל. צדיקים אלו מעלים במלוא חריפותה את שאלת הגמול / "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?". את תחושתם הקשה אנו שומעים מבעד ויכוח הנביא עמם: "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ? בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱ-לֹהֵי הַמִּשְׁפָּט" (ב, יז). יראי ה' מישראל מעמידים את מצוקתם מול הצלחת הכהנים ומסיקים את המשמעות התיאולוגית. חלקם אף מסרב להביא את תרומתו לכהני המקדש ולתמוך בבית ה' בגלל המיאוס במתרחש שם ואי רצונם לתמוך במציאות כזו. לכאורה, יש צדק בצעדם זה, אך לא כך דעת הנבואה: " הֲיִקְבַּע (- ירמה) אָדָם אֱ-לֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה… הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי" (ג, ח-י). פעם שלישית (!) חוזר הנביא ומעלה את הסוגיה: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ-לֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָ-אוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ-לֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ" (ג, יג-טו). הזדים מאושרים וגם מראים את הצלחתם כהוכחה ליכולת הימלטות מדין ועונש. זה לא רק דיון עקרוני בתורת הגמול בישראל. מדובר במשפחות ששבו מבבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, לאור נבואות הנחמה העוצמתיות שהבטיחו "ברכה עד בלי די", מתוך הקרבה אישית עצומה וממניעים ציוניים ביסודם. כעת הם עומדים שבורים ומתוסכלים גם מול הצלחת הרשעים ביהודה וגם מול הצלחת הנותרים בבבל. (נזכור שמפעל הציונות של ימינו נבנה הרבה משואת יהדות אירופה. בימי שיבת ציון, יהדות בבל המשיכה לשגשג ולפרוח כל ימי בית שני ועוד אלף שנים אחר כך !. מתוסכלי יהודה, כמובן, לא ידעו זאת, אך לא טעו בתחושתם). ועם כל תסכולם, הבה ונשים לב שמדובר ב"יראי ה' וחושבי שמו", דהיינו אנשים שנותרים צדיקים למרות עוצמת וחומרת טענותיהם !.

אילו היינו בתקופת אליהו הנביא, בימי בית ראשון ובשיא פריחת הנבואה, היה ניתן לעשות מעמד רב עוצמה המוכיח מי צדיק ומי רשע, כולם היו אומרים "ה' הוא הא-להים" והייתה הזדמנות לגאולה שלימה. אבל ימי מלאכי הם "שלהי נבואה", אין ניסים גלויים ואי אפשר להבטיח גאולה מהירה בדרכי הטבע. הדבר היחיד שיכול הנביא להבטיח הוא שלעתיד לבא ייעשה משפט צדק: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן… כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" (ג, א-ב). יש מבני לוי שיזוככו ויהיו "מגישי מנחה בצדקה" ותערב לה' מנחתם. עבור הצדיקים ייפתחו השמים "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" וגם גויי הארץ יעשו אתכם מאושרים "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ". אבל מלאכי מסיים את נבואת זמנו ואת הנבואה לדורותיה בהבטחה "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (יח). באירוניה דקה מבטיח מלאכי להבחין בין מי שפיזית אינו עובד ככהן במקדש אבל נאמנותו תגדיר אותו כ"עבד א-להים" לבין כהן העובד ומקריב קרבנות ופועל במקדש אבל שחיתותו הרוחנית והחברתית תציגו כ"אשר לא עבדו". " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" – לא כישיש חביב עם זקן לבן ארוך המלטף ילדים תוך כדי טעימה מכוס חמישית אלא כנביא המקנא לה' ומכריע מיהו צדיק ומיהו רשע ברעש, ברוח ובאש. זו תהיה ההזדמנות האחרונה להתכנסות בתוך הבית ולחזרה בתשובה בטרם יעבור המשחית לנגוף ולהכות בארץ חרם. כי כש"פִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן" (ג,א), רק מי שיהיה ראוי לכך יזכה לצדקה, ברכה וגאולה.

בגאולה הראשונה וגם באחרונה, בשני קצוות הרצף ההיסטורי, התגלות ה' תבחין בין רשע לצדיק, תכלה את זה ותגאל את זה. ובין לבין, צריך הרבה הרבה אמונה בדרך, הרבה סבלנות לאורך שלה וליל סדר כל שנה ושנה.

פסח הנשיא – הפטרה לפרשת החודש

בפרשת 'החודש', שמות יב, אנו קוראים על הקרבן הראשון בו נצטוו ישראל, עוד בהיותם במצרים, ערב יציאתם לחירות ולעבר משכן הקבע שלהם בארץ ישראל. הפטרת הפרשה (מפרקים מה-מו ביחזקאל. נקודות הפתיחה והסיום משתנות ע"פ מנהגי העדות), היא חלק מנבואת יחזקאל על סדרי המקדש לעתיד לבא ובכללם פרטי הקרבנות, ובהם גם קרבן פסח וקרבנות חג המצות. נמצא שקרבן הפסח מקשר בין הפרשה להפטרה. לצד זה, הפרשה מתארת את הקרבן בראשית דרכו של עם ישראל, ההפטרה מתארת אותו לעתיד לבא ושתיהן יחד מציינות נקודות קצה ברצף ההיסטורי. כל שנה מחדש, ערב "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", לאורך כל הרצף ההיסטורי אנחנו מזכירים כעם את נקודת המוצא ואת נקודת היעד.

על גבי האמור לעיל יש להניח נדבך נוסף. בפסח מצרים היו שלשה שלבים: 1. בא' בניסן ניתן הציווי לבני ישראל על הפסח, 2. "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג) ולשמור עליו ארבעה ימים. 3. ב"…אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שם ו-ח). עשיית הפסח ואכילתו כמצווה הבטיחה שכשיבוא המשחית לנגוף את מצרים הוא יפסח על בתי בני ישראל. כיצד זה גורם לזה? ניתן להציע הסברים שונים. אחד מהם עולה מהפטרת הפרשה. יחזקאל מתאר שלושה שלבים מר"ח ניסן ועד פסח: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת: בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח… וְעָשָׂה הַנָּשִׂ " (מה, יח – כב). משמע שקרבן הפסח הוא סיום תהליך של חיטוי המקדש וכפרת הבית. מעין יום כיפור נוסף. לפי דרכנו למדנו: 1. \עבודת כהן גדול ביום הכיפורים בפר ושעיר באה לחטא את המקדש לקראת התגלות שכינה בענן הקטורת. 2. קרבן פסח מצרים כיפר וחיטא את בתי בני ישראל לקראת התגלות שכינה בחצות הלילה. באותה שעה, התגלתה שכינה במצרים. מקום ואדם שהוכשרו להתגלות חוו אותה ונותרו בחיים. מי שעקרונית ראוי היה להתגלות (= בכורים) אך לא הוכשר לכך, מת. 3. קרבן פסח לעתיד לבא, המתואר ע"י יחזקאל, הוא תהליך כפרה של 14 יום המגיע לשיאו בי"ד ניסן והמאפשר את "ראיית פני ה' " וההתוועדות במועד בשבעת ימי חג המצות.

על גבי האמור לעיל, יש להניח נדבך נוסף. עד כה ציינו את טווח התאריכים א – יד ניסן בהקשר היסטורי של פסח מצרים. אך מן הראוי לציין טווח תאריכים אלו גם על רקע שנה מאוחר יותר, פתח השנה השניה במדבר. באותה שנה, בא' בניסן הוקם המשכן ונחנך המזבח במשך 12 יום על ידי קרבנות הנשיאים, כאמור בפרשת נשא. ביום י"ד בין הערבים עשו ישראל את הפסח, כאמור בפרשת בהעלותך. עד שלא הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם וחנכו בכך את המזבח, לא נאמרה פרשת קרבנות המוספים, שמביאים נציגי ישראל במועדים, כאמור בפרשת פנחס. רקע זה חשוב להפטרתנו בגלל 2 נקודות בנבואת יחזקאל: 1. את קרבנות יחזקאל ניתן לבאר כמעשה חד פעמי עם חנוכת בית המקדש העתידי. ניתן לבארם כקרבנות קבע כל שנה. וניתן לבארם כקרבנות חד פעמיים של חנוכת הבית המאפשרים את קרבנות הקבע המתחדשים ומחדשים כל שנה. 2. את פירוט הקרבנות מלווה יחזקאל בהתייחסות למעמדו ופעילותו של הנשיא-מלך העתידי בישראל. המעבר העתיד לבא משנים עשר נשיאי שבטים לנשיא אחד ראוי לדיון בפני עצמו, אך מכל מקום, יהיה הנשיא, באישיותו ובהליכותיו, לא רק מאחד שנים עשר הנשיאים אלא גם הביטוי הריאלי והמעשי ל"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" והדרך לחיטוי וכפרה. אמורים הדברים ביחס לפרשת 'החודש' והפטרתה, אך טובים הם להיאמר גם על רקע יום הבוחר תשע"ה.

"עשה אותי כלי לשליחותך" – הפטרה לפרשת וארא

הפטרתנו (יחזקאל כח,כה – כט,כא) נכללת בין נבואות יחזקאל לגויים, הנאמרות ברובן בזמן המצור האחרון על ירושלים, הגם שמבחינה נבואית החורבן הוא כבר עובדה מוגמרת. בשעה זו, מאיר יחזקאל את ההתייחסות הנבואית לשכנותיה של יהודה מצפון ומדרום על רקע זיקתן לחורבנה. ההפטרה פותחת את רצף הנבואות הפונה אל השכנה מדרום. מצרים של שלהי ימי בית ראשון חיה, על פי הנביא, בפער משמעותי בין הערכת עצמה לבין המציאות בפועל. מצד אחד, מצרים היא ארץ בלתי מנוצחת. ממלכות הצפון מתחלפות והיא נותרת על כנה. הכשדים, כמו גם האשורים והבבלים, ניסו לכבוש אותה, אך לא עלתה בידם. אפשר שנכבשו ארצות חסות שלה וכן נחלשה הרתעתה, אך בליבה לא פגעו. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברי "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (ג). תחושה זו, גם לו הייתה מוצדקת במאות 8-6 לפנה"ס, הייתה בבחינת חטא המצדיק ענישה, כפי שנאמר בחומרה כלפי גאוות מלך אשור (ישעיהו,י) וכלפי מלך בבל (ישעיהו יג-יד ושם מז, ח), שחטאו בגאווה גם כשעוצמתם אינה מוטלת בספק. מצד שני, נענשה מצרים על חטא אחר: "יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כט,ו). מצרים באותה תקופה כבר אינה מעצמה ועיקר מלאכתה בהתססת המדינות החוצצות בינה לבין מעצמות הצפון. היא מעודדת אותן למרוד, לשאוף לעצמאות ובעיקר להכשיר עבורה את הדרך לחזור להיות למעצמה. כחלק ממהלך זה, היא חותמת על בריתות הגנה עם שכנותיה, שבשעת הצורך היא תבוא לעזרתן ולהגנתן. ירמיהו הנביא מאשים את ממלכת יהודה בחטא ההישענות על מצרים, יחזקאל, מצידו, מאשים את מצרים ביצירת מצג שווא של משענת ו"בגרימת חורבן ברשלנות".

אבל הנביא בסגנונו, משלב בנבואה את שני החטאים ומצביע על חטא שלישי והוא חוסר הקישור בין שני החטאים הראשונים, שהיה ביכולתו למזער כל אחד מהם בפני עצמו. אילו מצרים הייתה חשה כמו שהיא מתנהגת, לא היה החטא הראשון. אילו התנהגה כמו שהיא חשה, לא היה החטא השני. אפשר שאם הייתה מצרים מודעת לתפקידה ככלי ביד ה', הייתה גם מקשרת בין הצדדים. במילים אחרות, מצרים מואשמת בכך שבמודע התכחשה לתפילתה של שולי נתן ולמילותיו של פרנססקו אסיסי: "א-לוהים, תן לי את השלוה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה". ואנחנו נוסיף: לקשר בין אלה ובין אלה.

בשלושה עונשים נענשה מצרים בהפטרתנו. על החטא הראשון, חטא הגאווה נאמר: "וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי" (טו). עונש ייחודי ומרתק ניתן למצרים על חטאה השני. תחילת הדברים נשמעת בדיוק כמו גאולת ישראל: "כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם…", אבל דווקא על רקע מושלם זה מגיע הניגוד: "וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה.. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה' " (יג-טז). וגם העונש השלישי, על חטא התכחשותה ל"אנא א-לי, עשה אותי כלי לשליחותך", הוא ייחודי. שבע עשרה שנה לאחר הנבואה הנ"ל, חוזר יחזקאל ומיידע אותנו שמלך בבל הטיל מצור ממושך ומתיש על צור, אך לא נהנה מפרותיו. הנביא מגדיר זאת כ"שכר פעולתו" שנמנע ממנו ועל כן הקב"ה משלם לו שכרו במקום אחר: "הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ" (יט). שכר פעולה נותנים לשליח וכנראה שבאותה שעה עוד היה מלך בבל בבחינת כלי לשליחותו של הקב"ה. על כן כל רכוש מצרים, שלא היוותה "כלי לשליחותך", הובטח למי שכן תיפקד ככזה באותה שעה. בשולי נבואה זו נאיר שגם מלך בבל, מאוחר יותר, חטא בגאוותו, כמובא בישעיהו, ונענש כל כך. אין לכך איזכור במקרא, אבל נבוכדנצר יצא במסע נגד מצרים אך לא הצליח לכבשה. מי שעשה זאת היה כנבוזי בן כורש, שכבש את מצרים לאחר הצהרת אביו שמימשה במקביל את סוף ההפטרה: " בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כא).

לומדת הפרשה מההפטרה שפרעה של פרשת שמות פיספס את ההזדמנות להיות כלי ל"שלח את עמי". בפרשת וארא, יציאת מצרים על אף פרעה היא כבר עובדה חלוטה מבחינה נבואית. תשע המכות הובאו ע"י שליחים אחרים להענישו על שלושה חטאים, בסדרות של שלש מכות לכל חטא: על גאוותו בשחיקתה, על עוצמתו בהשפלתה ועל השליחות שלא מילא בניכוי אוצרותיו והעברתם לשליח אחר: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". את המכה העשירית כבר הביא הקב"ה בעצמו – "ועברתי בארץ מצרים" – אני ולא מלאך. "והכיתי כל בכור" – אני ולא שרף. "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" – אני ולא שליח. "אני ה'" – אני הוא ולא אחר.

…וציוונו על ביעור החמצה – הפטרה לפרשת שמות

בכ-90% מתכני ההפטרות יש התאמה כללית בין המנהגים המרכזיים הנהוגים כיום (תימנים, ספרדים ואשכנזים), גם אם דרך האשכנזים בארוכה והספרדים מקצרים. הפטרת פרשתנו היא ממיעוט ההפטרות בהן כל מנהג הולך בערוץ נפרד. מנהג הספרדים להפטיר השבת בהקדשת ירמיהו לנביא (ירמיה א, א – ב, ג והאטליאנים מקצרים עד א, יט) והדבר מסתבר לאור ההקבלה להקדשת משה והסירוב הראשוני של שניהם למלא את התפקיד. התימנים מתמקדים בתיאור חסד ה' עם ישראל בהוצאתם ממצרים ובעיצובם כעם ועל כן מושכל ומובן מנהגם להפטיר במשל התינוקת האסופית שביחזקאל (טז, א – יד). חריגים בהקשר זה האשכנזים, שבחירתם להפטיר בישעיה כז, ו – כח, יג ולהשלים בכט, כב – כג אינה ברורה ואינה מובנת. ראשית, נבחרה הפטרה מהפרקים הקשים יותר להבנה שבספר ישעיהו. בוודאי לציבור הרחב. שנית, גם ספרותית אין להפטרה מבנה אחיד. לדוגמא: הפסוק הפותח למעשה מסיים נבואה שרובה אינו נקרא. כמו כן, ההפטרה בחלקה הראשון, המסיים את פרק כז, חותמת, בראיית מאקרו, את חטיבת הנבואות הראשונה שבישעיה וחלקה השני פותח חטיבה חדשה. והמשמעותי לנו: מה הקשר בין הפרשה להפטרה, חוץ מההקבלה הלשונית-פורמלית של "…הבאים מצרימה את יעקב" ל"הבאים ישרש יעקב"?

לכן, בעיוננו הפעם לא נבאר את ההפטרה אלא נתמקד בקישורה האשכנזי לפרשה. דהיינו, ברובד הפשט באמת אין קשר מוצדק בין ההפטרה וגבולותיה לפרשה. מאידך, "המקשר האשכנזי" ביקש להציע, בעצם הקישור, מבט פרשני אחר על הפרשה ועל יציאת מצרים ובו נתמקד. בראש וראשונה, יש בסיס לשוני בפשט להקבלה: "הבאים ישרש יעקב… ישראל" לעומת "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", "הכמכת מכהו הכהו" מול "איש מצרי מכה איש עברי", "אם כהרג הרוגיו הורג" על רקע "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת… ויבקש פרעה להרג את משה", "בשלחה תריבנה" לנגד "ואשלחך אל פרעה… אהיה שלחני אליכם… שלח נא ביד תשלחשלח את עמי… משלח בך את…", "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" לצד "וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא…" ועוד. אכן רימוז משמעותי ליציאת מצרים, אך מה תוכנו? מה משמעות ההקבלה? זאת נברר בעזרת ההשוואה הראשונה, שהיא ניגודית במהותה: בני ישראל באים מצרימה עם יעקב, ומאוחר יותר "…פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" וכך הם שוקעים במצרים ובשיעבוד. מנגד, ההפטרה בפתיחתה מציעה תסריט שונה מהמוכר לנו לתהליך זה: "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה" = בני ישראל באים לארץ ישראל, מכים שורש, מעלים ציץ ופרח ומכוחם תמלא הארץ לא אותם אלא תנובה. זוהי לא רק נבואה לעתיד אלא גם תרחיש היסטורי שהיה אמור להתממש ביציאה ממצרים. שישראל יבואו לארצם לא מתוך מלחמה ושרוש אלא מתוך השרשה, צמיחה ופריחה שיעשו טוב לכולם. איך זה היה אמור לקרות? "בְּסַאסְּאָה (- רצף מידת סאה ועוד סאה) בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה" – ריב השורש "ש.ל.ח." – שליחות משה ל"שלח את עמי" שאם לא אשלח מגפותי בקרבך. פרעה אמור היה להיענות לאתגר, לשלח את ישראל ולגבות מעצמתית את בואם לארץ והתיישבותם בה. במקביל, בני ישראל היו צריכים להתעצם מכך "וּבָאוּ… וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" ! ולא בהר הקודש, הר סיני. שוב, נבואה לעתיד אבל רומזת על החמצות העבר. למה הוחמץ החזון? מדוע יציאת מצרים שאנחנו מכירים הייתה אחרת? למה גם פרעה וגם ישראל לא עמדו באתגר? בכך עוסק חלקה השני של ההפטרה: "הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם" (כח, א). גם מבלי להבין כל מילה בנבואה, ניתן להבין שחטא הגאווה עמד בעוכרי ישראל והקישור לפרשה מלמד שגם בעוכרי פרעה. מה העצים את גאוותם? מוצקות הטבע שלרגליהם. הרי שומרון סיפקו כרמים ויין לשכורי אפרים והנילוס הביא את פרעה ל"לי היאור ואני עשיתיני". מהמים נמשה מושיע ומהיין היה ניתן להביא להר הקודש בירושלים, אבל שתי העוצמות תועלו לאפיקים אחרים. גאוות פרעה הביאה לחורבן מצרים, גאוות ישראל ויהודה הביאה גם היא לחורבנם. ישעיהו, בחטיבה הראשונה של נבואותיו וגם בשניה, ממקד ביקורתו בגאוות האדם וטוען שלא למדנו כלום מהחמצת מצרים, ועל כן אםשר שבגאולת העתיד יהיה מעין גאולת העבר, "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיה ב, יז) כמו "ועברתי בארץ מצרים" – אני לא מלאך, אני ולא שרף להכות בבכורי מצרים וע"פ חז"ל גם בארבע חמישיות מישראל.

ההפטרה מתקשרת לפרשה בביאור מה החמצנו, איך חימצנו (וגם פרעה) את ההזדמנות, איזה חמץ צריך לבער ואת סוד הפשטות של המצה.

כי בסוכות אושיב את בני ישראל – הפטרת שבת חוה"מ סוכות

הפטרתנו (יחזקאל לח, יח – לט, טז) היא חלק משתי נבואות שהן למעשה נבואה אחת. הנושא המשותף לשתיהן הוא "מלחמת ה' על הרי ישראל בגוג מארץ מגוג וכל הגויים הנאספים עימו". קוצר המצע ואורך הסוגיה מנחנו להתמקד בשאלה אחת, שמבחינתו היא מרכזית: מה הקשר בין תוכן ההפטרה לחג הסוכות? אמנם, כדוגמא להסבר אפשרי, ניתן לומר ששבעים פרי החג מאפיינים אותו כחג שלום עולמי שמרכזו בירושלים, אך אין זה תואם את רוח המלחמה והחורבן שבנבואות. להלן יוצע שהצמדת הנבואה לחג הסוכות באה ללמד משמעות אחרת לישיבה בסוכה. לשם כך נרחיב את גבולות העיון ונעיין במלוא פרקים לח – לט, על אף החריגה מגבולות ההפטרה,.

ראשית, נציע מאפיינים בהפטרה, כשאין הכרח לקשר בין המאפיינים עצמם: א. בראש המערכה עומד "גוג מארץ מגוג", שהוא ישות בלתי ידועה, אך הוא "נשיא משך ותובל" ואיתם: "גֹּ֚מֶר וְכָל־אֲגַפֶּ֔יהָ בֵּ֚ית תּֽוֹגַרְמָ֔ה יַרְכְּתֵ֥י צָפ֖וֹן וְאֶת־כָּל־ אֲגַפָּ֑יו". כל אלו הם עמים מבני יפת. עמים אחרים, מבני שם וחם, נספחים ומגבים את המערכה וגם מצפים לרווחים, אך לא הם מוקד נבואות אלו. את לחימת הגויים ניתן להגדיר כ"ברברית", בהתבססה על כמות עצומה הפושט כארבה על שדה וכל מטרתה לשלל שלל ולבוז בז. ב. גוג ושאיתו ילחמו על אדמת ישראל נגד עם ישראל, היושב שקט ובוטח בנחלתו לאחר שקובץ ונגאל. ג. הנבואות הקודמות לפרקים הנידונים מתארים את גאולת ישראל, כשריבוי העם, הן בגלל קיבוצו והן מתנאי חיים מעולים, הם מרכיב משמעותי בגאולה. ד. עם ישראל הוא מרכיב סביל ושולי במערכה. אותו רוצים לשלול ולבוז, אך ההצלה היא מהלך בלעדי של הקב"ה מול הגויים.

אני מבקש לתרגם כעת את אוסף המאפיינים לרצף בעל הגיון וזאת בעזרת הקבלתו לאירועי יציאת מצרים, שזיכרונם מעצב את חג הפסח:

יציאת מצרים מלחמת גוג ממגוג
עיתוי ראשית היווצרות עם ישראל אחרית הימים
הגויים בני חם (דרום) בני יפת (צפון)
המגמה הפגיעה בישראל ע"י מניעת יציאתם לארצם, "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" הפגיעה בישראל ע"י הגעה לארצו, בה הוא יושב לבטח.
ריבוי והתעצמות ישראל מרכיב מהותי המתהווה לפני המלחמה הגדולה
מעורבות ישראל באירוע מול הגויים ""אני ולא מלאך, אני ולא שרף". ישראל מוגנים עד יעבור זעם
מקום המשמש כמוטיב חוזר במערכה כולה בית על פני השדה, על ההרים
שלבים במערכה מכות מצרים "וְנִשְׁפַּטְתִּ֥י אִתּ֖וֹ בְּדֶ֣בֶר וּבְדָ֑ם וְגֶ֣שֶׁם שׁוֹטֵף֩ וְאַבְנֵ֨י אֶלְגָּבִ֜ישׁ אֵ֣שׁ וְגָפְרִ֗ית אַמְטִ֤יר עָלָיו֙"
שכר ישראל "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכל זהב ושמלות ונצלתם את מצרים" "וְֽיָצְא֞וּ יֹשְׁבֵ֣י עָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל… וְשָׁלְל֣וּ אֶת־שֹׁלְלֵיהֶ֗ם וּבָֽזְזוּ֙ אֶת־ בֹּ֣זְזֵיהֶ֔ם"
2 שלבים עשרת המכות, על ים סוף פרקים לח – לט הם שלבים שונים וניתן להקבילם לשלבי מצרים
היעד "וידעו מצרים כי אני ה'" "וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י ה'"
מועד לזכרון פסח ?
מצווה מאפיינת אכילת מצה, המייצגת את החיפזון ביציאה ממצרים ?

 

העיון בטבלה מצריך ומאפשר פריסה רחבה, אך עיקר מטרתה הוא לשם שני התאים החסרים בסופה. הטבלה מצביעה מחד על הקבלה באופי ובמטרה בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, ומאידך, על שוני ומאפיין עצמאי לכל אחת מהם. נבקש לטעון שבסוכות יש מאפיין מהותי של הגאולה העתידה, ולא רק זכר ליציאת מצרים. ההגנה על ישראל בעת מות הבכורות בבתיהם היתה בהיותם סגורים בבית. לעתיד לבא, תהיה המערכה על פני השדה ובהרים, ובאותה שעה תהיה הסוכה למגן חוץ בעדם. בעבר נלחם הקב,ה בבני חם, בעתיד הוא יילחם בבני יפת, ואפשר שבני שם הם הגויים שלעתיד יעלו אל ירושלים בחג הסוכות.

ההפטרה נותנת למצות הישיבה בסוכה משמעות של הכנה לאירוע עתידי. הסוכה היא מחסה של מעין "כיפת ברזל" בעוד הקב"ה נלחם באויביו. פסח, הרגל הראשון הוא מלחמת העבר בגויים. סוכות, הרגל האחרון, הוא המלחמה העתידית בהם. הם סוככים בכנפיהם על הרגל האמצעי, שבועות/ עצרת, הממוקד בעם ישראל ונושא משמעות של ארץ ישראל ותורת ישראל.

חג שמח

%d בלוגרים אהבו את זה: