Posts Tagged ‘קרבנות’

תיאום כוונות – הפטרה לפרשת ויקרא

פרשת ויקרא פותחת חומש חדש, בנושא חדש ובהתחלה חגיגית: "אדם כי יקריב מכם קרבן" – אדם רוצה להתקרב אל ה' ומביא קרבן נדבה. במעט מאמץ ניתן היה 'להתמכר' לחוויה זו אילולא הובאו בהמשך הפרשה קרבנות החטאת והאשם, הבאים על חטא ומזכירים שברקע 'תורת הקרבנות' שבספרנו עומד גם חטא העגל שבספר שמות והמשבר שבעקבותיו. הפנים השונים בפרשה עושים את "תורת הקרבנות" מעט מורכבת יותר. דוגמא למורכבות זו מופיעה בהפטרה (ישעיהו מג, כא – מד, כג) ובכך משלימה ומגבה את החסר בפרשה.

בכדי לפתוח בטוב אין ההפטרה מתחילה בנבואה הפותחת ב"וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ…" (מג, כב) אלא 'שואלת' פסוק מסוף הנבואה הקודמת ומתחילה ב"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (מג, כא). אך, כאמור, המיקוד הוא בתוכחה הקשורה בקרבנות והיא הנושא שבפתח ההפטרה עד סוף פרק מג.

מבחינה תוכנית, הקב"ה פונה לישראל במקביל משני כיוונים נוגדים. מחד, הוא מוכיח ותוקף, מאידך, הוא מנחם ומקרב. הדבר נצרך כיוון שישראל כלל לא מבינים את הבעייתיות שבמעשיהם, שבגללה הם ראויים לעונש, וממילא לא מפרשים נכונה את המעשה הא-לוהי, שבאמת 'בא לקראתם'.

את התוכחה לישראל ניתן אכן לסכם בעזרת הפסוק: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (מג, כב). דהיינו, עם ישראל אכן יגע בעבודת הקרבנות ובמעשים הכתובים בתורה והשקיע בקריאה לאלוהיו. לשיטתו, בטוח העם שהוא עשה מל ומעבר לנדרש ממנו ואפשר שמשום כך יש לו תלונות כלפי שמיא על כך שאין 'איזון חוזר' הולם למעשיו, אין הוא בא על שכרו ואפילו רעות באות עליו, בניגוד לכל 'הגיון' דתי של שכר שגם התורה מדברת עליו. הקושי של הנביא הוא להביא את העם לכלל הכרה שאולי הוא השקיע ויגע אבל הוא בכלל לא בכיוון הנכון. אפשר שטכנית כל המעשים נעשו כהלכה ומתוך דקדוק, אבל הקב"ה מעיד על הכוונה והמניעים שמאחורי המעשים ש"לא אתי קראת, יעקב". סגנון הפסוקים בנבואה גרם שיבוש אצל פרשנים שונים אבל בפשטות הנביא מציג דברים שנעשו כאילו הם לא נעשו כיוון שהמחשבה שעמדה מאחוריהם פסלה אותם: "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי… לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי…" (מג, כג – כד). ישראל אכן עשו את כל הפעולות המוזכרות, אך אף אחת מהם לא הייתה באמת לשם שמים ולא נתקבלה לרצון לפני ה'. הסבר הקב"ה נראה מוזר: "לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה", אך על דרך החסידות ניתן לומר שאם חשת יגיעה בהבאת הלבונה וגם הקרבת המנחה הייתה עבורך עבודה קשה, כנראה שלא אותי עבדת אלא מישהו, או יותר נכון: משהו, אחר ! זה היה חטא ראשון. חטא שני נבע מזה הראשון בהכרח: "אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ". במילים אחרות: לא רק שבזבזת את זמנך והונך, אלא יותר מזה, בזבזת גם את שלי.

הציניות שבנבואה אינה מסתיימת בזה אלא מפורשת גם בהצעה הרטורית: "הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד, סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק" (מג, כו), דהיינו, בוא נלך לבוררות שתשפט בינינו ואפילו אתה, ישראל, תפתח ראשון בטיעוניך בכדי להותיר רושם, 'אפקט ראשונות', ולצבור פער תודעתי. מכאן ומכאן, הבעיה הגדולה, כנראה של שני הצדדים, היא חוסר התקשורת ותיאום הציפיות. עם ישראל לא מבין את המהות כי "אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (מג, כז), דהיינו דורות קודמים טעו במעשיהם וקיבלו לכך גיבוי מנביאי שקר, והקב"ה מצידו 'נאלץ' במידת הדין להחריב ביתו ולהגלות את עמו. מניה וביה, יש מבוי סתום.

לנקודה זו חוברת 'תנועת הנחמה' שבנבואה, שהרי סוף סוף אנחנו נמצאים בחטיבת נבואות הנחמה של ספר ישעיהו. הקב"ה 'יוזם מחווה מקדימה' ליציאה מהמבוי הסתום: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר" (מג, כה). כאמור לעיל, הנבואה מתאפיינת ב"שמאל דוחה וימין מקרבת" במקביל.

'תיאום ציפיות' זה נפרש גם בהמשך ההפטרה, כולל הנימה הצינית בתיאור הכנת הפסילים, כשסוף ההפטרה חובר לנחמה שבראשיתה, "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (מד, כב). והיעד הוא: "כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר" (מד, כג).

לאחר עיון בתוכן הנבואה, נבוא לחתום בהתייחסות לקהל היעד של הנבוא ולהקשרו ההיסטורי. מסגנון הנבואה משמע שהנביא מדבר ברובד כפול. מחד הוא מתאר את העבר, את ימי בית ראשון, את העת בה עבודת המקדש עוד היתה בשיא פעילותה ולתוכחה גלויה היה פוטנציאל השפעה גם על רוח הפעילות, גם על עבודה מעשית נכונה וגם על הצלת המשכן מחורבן והעם מגלות. רובד שני הוא רובד ההווה בו ניתנת הנבואה לגולי בבל, שהשלכות העבר ואי הבנתו מביאים אותם למחשבה שאין דרך חזרה ואין מוצא ל'תיאום ציפיות'. אמנם, יש בסיס לדיבור עימם כי ההתמודות עם הקרבנות נחסכה מהם ועוצמת האלילות פחתה וניתן להציגה באופן נלעג, חד ממדי וחד כיווני . אבל זה רק בסיס. השקעה נבואית רבה, במגוון נבואות נחמה, תידרש בכדי להטמיע בעם בטחון בכך שניתן להתחיל מחדש ולעושתו טוב יותר.

ניתן גם לראות ביעד הנבואה רובד שלישי, יעד עתידי. זה המוצב לשבי הגולה לקראת כינון מחדש של עבודת ה', מעשית ומהותית. יעד זה מוצב גם בהצמדת ההפטרה לפרשה. הרבה פעלים ופעילות כתובים בהקשר ציווי עבודת הקרבנות בפרשה. ההפטרה מבקשת להזהיר על רוח הפעילות וכיוונה שיהיו לשם שמים ועל העבודה עצמה שלא לריק יהיו המאמץ וההשקעה.

האש והמים כהתגלות אל האדם – בפתח ספר ויקרא (ג)

שלושה מושגים מרכזיים מרכיבים את חלקיו השונים של ספר ויקרא:
כפרה, טהרה וקדושה.
בהמשך נחזור ונתייחס אליהם.

כפי שציינו כבר, ההתגלות הא-להית אל האדם מתבטאת באש. ביום השמיני מחכה העם להשראת השכינה במשכן שהקים, והציפיה היא לאש שתרד מן השמים. כשאליהו עושה ברית מול העם, כשמנגד ניצבים נביאי הבעל והשאלה היא מי הא-להים ו"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?", ההוכחה לא-להים היא ירידת אש מן השמים. כשזו יורדת אחרי תפילת אליהו, קורא העם "ה' הוא הא-להים".

האש בטבעה פועלת על ידי הבעירה והחום. האם האש מועילה או מזיקה, מיטיבה או מרעה? השאלה כמובן טמונה במינון וביכולת השליטה בה. האש יכולה להשמיד, כמו את סדום, ויכולה להרוג, כמו את בני אהרן. האש יכולה להאיר ולהדריך, כמו עמוד האש ביציאת מצרים. לעיתים, אותה אש בדיוק עושה את הפעולות ההפוכות בו זמנית, כמו האש ביום ה' הגדול והנורא, שבו השמש תלהט את הרשעים, ומנגד תזרח שמש צדקה ומרפא בכנפיה לדורשי שמו ית'.

האש היא ביטוי להתגלות ה' אל האדם. השריפה והכילוי הם דרך הפעולה של התגלות זו. האש, בהתגלותה, יכולה לאכול ביום השמיני את הקרבנות שעל המזבח, אך יכולה גם לאכול את בני אהרן.
אם כך ואם כך, מבריאת העולם ועד היום השמיני הקב"ה הוא שהתווה את גובה הלהבות. החידוש של ספר ויקרא הוא שהקב"ה מפקיד בידי בני ישראל את השליטה על גובה הלהבות ועל עוצמת ההתגלות הא-להית. הפקדה זו ושליטה זו נושאות בחובן אחריות עצומה. מצד הכהנים ומצד העם.

אבל לא רק האש במעמד כזה, דהיינו אוצר טבע בעל עוצמה המשמש להתגלות ה' אל האדם וביכולתו גם לתת חיים וגם להרוס אותם וההבדל בין השניים הוא שאלה של מינון ושליטה. גם המים הם כאלה. המים יכולים להשמיד, כמו את דור המבול והם יכולים להציל כמו את הגר בבאר לחי ראי בהתגלות המלאך ואת בני ישראל במרה ובמי מריבה. לעיתים אותם מים מתפקדים בכיוונים מנוגדים בו זמנית. הם יכולים להטביע את פרעה וכל חילו ומצד שני לאפשר לבני ישראל את הגישה אל ארץ ישראל.

גם המים הם ביטוי להתגלות א-להית, כמו אצל גדעון בגיזת הצמר או בגיבוש לוחמיו למלחמה. כמו גם "אם בחקתי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם". זה גם נותן הבנה אחרת בקריעת ים סוף, כשבני ישראל עוברים את הים בחרבה "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הכוונה היא למים פיזיים המקיפים אותם, אך גם לנוכחות א-להית המקיפה ומגינה עליהם.

לעיתים האש והמים פועלים במקביל ובנפרד זה מזה לאותה מטרה, כמו אצל דור המבול הטובע במים מחד, ומאידך בסדום ועמורה המומטרות ( לשון מטר !) אש וגופרית .לעיתים הם פועלים את פעולתם יחד, ובמקביל מבטאים התגלות א-להית, כמו במכת ברד, כשהאש מתלקחת בתוך הברד או אצל אליהו, כשבנוסף לאש היורדת מן השמים הוא גם מציף את המזבח במים (מכאן משמע שהמים ששם אליהו במזבח לא היו רק כדי להעצים את הנס ולהראות שהאש תאכל את הקרבן למרות המים שבמזבח, אלא הוא ביקש להביא לידי ביטוי נוכחות א-להית גם על ידי אש וגם על ידי מים

בטבעם, המים והאש, על אף הדמיון בתכליתם ואולי דווקא בגלל זה, הם הפכיים, נוגדים וסותרים זה את זה. המים מכבים את האש והאש מאדה את המים. וכך גזרה חוכמתו יתברך, שאם לא כן, והמים היו כמו שמן בטבעו, הרי שהעולם לא היה מסוגל לעמוד בפני שני גורמים אלו אילו יצאו לכלות את העולם.

שלושה חלקים יש בספר ויקרא. שניים מהם הזכרנו. הראשון מתמקד באש והשני מתמקד במים ! בצורה מוכרת יותר נאמר: החלק הראשון, עד אמצע פרשת שמיני, מתייחס לקרבנות הנאכלים על ידי האש. השליש השני, מאמצע פרשת שמיני ועד סוף פרשת מצורע, מתייחס למושגי טומאה וטהרה, שהפער ביניהם מתבטא בטבילה במים. הבדל משמעותי נוסף: עולם הקרבנות, המתוחם בתוככי המשכן, מוקדו הוא האש היוקדת על המזבח. עולם הטומאה והטהרה של היולדת, המצורע, הזב, הזבה והנידה, מצוי במרחב הכללי שמחוץ למשכן, ועיקרו הוא המים.

את חציו הראשון של הספר מסכמת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים המכפר על כל ישראל. שני מושגים מרכזיים מנחים את עבודת הכהן ביום הכיפורים: כפרה וטהרה. הדברים שהוא עושה הכי הרבה באותו יום הוא העלאת קרבנות על אש המזבח והטבילה במים. הכהן והעם, האש והמים, המשכן והעולם שמחוצה לו נפגשים יחד ביום הכיפורים לעצב את ההתגלות הא-להית בעולם בסוף שנה ולקראת שנה.

אף שהצבנו את האש במשכן ואת המים בעולם הכללי, הרי ששניהם נמצאים בכל אחד מהעולמות. סמוך למזבח עליו יוקדת האש, עומדים הכיור וכנו עם מים המוכנים לטהרה. המים משרתים את האש, שהיא במוקד. בעולם הטהרה, המים הם המרכז והזקוקים לטהרה מחכים עד הערב שמש בשביל להשלים את טהרתו. אך הם לא יוכלו להיטהר בטרם השלימו את הבאת קרבנם ביום שלפני כן. אש המזבח אוכלת את קרבן היולדת, המצורע וכו' והיא המכשירה אותם למעשה הטבילה שבלילה שלאחר מכן.

ספר שמות הכין את בני ישראל והכשיר את הקרקע להעברת הסמכויות המתבצעת בספר ויקרא. הקב"ה מעביר את השליטה על עוצמת הנוכחות הא-להית בעולם לבני האדם. העברת השליטה, היא בהכרח גם העברת האחריות על שליטה מאוזנת, מבוקרת ותואמת מציאות וממילא גם אחריות לעולם ולבני אדם. תחילה מעביר הקב"ה את השליטה על הנוכחות הא-לוהית במשכן, על האש. לאחר מכן מועברת השליטה על הנוכחות במרחב הכולל של הטהרה, על המים.

אבל אלו רק שני חלקים של ספר ויקרא מתוך שלש.
החלק השלישי מתחיל בפרשת קדושים והוא מתרכז, כצפוי, במושג "קדושה" !. קדושת האדם, קדושת הזמן וקדושת המקום.
אם בשני החלקים הקודמים הקב"ה העביר לאדם את השליטה על עוצמת ההתגלות הא-לוהית אל האדם ואת השלכותיה, דהיינו כפרתו וטהרתו, הרי שזה היה רק בגדר "הכשר מצווה". בחלק השלישי של הספר, בעולם הקדושה, מעביר הקב"ה לידי אדם את יכולת השלטת ההתגלות הא-לוהית על המרחב שמחוץ לו.
ובמקום אחר נרחיב.

החידוש שבשלמים – בפתח ספר ויקרא (ב)

קרבן העולה כבסיס

קבוצת הקרבנות הראשונה, המתוארת בפרשת ויקרא, היא קרבנות הנדבה. קבוצת קרבנות אלו כוללת שלשה קרבנות: עֹלה, מנחה ושלמים.

את קרבן העֹלה הגדרנו כמבטא קשר ויחס בסיסיים בין האדם לקונו. האדם, מתוך הכרה בקטנותו ומתוך התבטלות, ממצה את חלקו בקשר בעצם הבאת הקרבן לפני ה'. לעומת  קטנותו של האדם עומדת גדולתו של הבורא והיא מתבטאת באש היוקדת על גבי המזבח והמכלה את הקרבן. כילוי הקרבן ע"י האש הוא טוטאלי ונותר רק האפר. הדבר מתבטא בתיאור קרבן העולה בפרשת צו[1]:

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי  ַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, א – ו).

מן הפתיח "זאת תורת העלה" מתבקש פירוט דינים הקשורים בקרבן עצמו, אך למעשה אין בפרשה זו אלא שתי הוראות הקשורות לאש המזבח: א. אש תמיד[2] תוקד על המזבח לא תכבה". ב. הרמת הדשן, אפר השריפה ושייריה, ממרכז המזבח ופינויו אל מחוץ למחנה, בכדי לאפשר את המשך פעילות אש המזבח. גם תפקידו של הכהן במקרה זה הוא משני לחלוטין ואין לו כל חלק בגוף הקרבן עצמו. כאמור, כילוי הקרבן כליל ע"י אש המזבח היא ביטוי בעל עוצמה, של קבלת הקרבן, המופיע על רקע התבטלותו של האדם המקריב.

פן המשך אנו מוצאים בקרבן המנחה.

בפעם הקודמת התייחסנו לאכילת הכהנים מן המובא למקדש. בהקשרו של קרבן המנחה. הצבענו על המנחה כ"אחות" העלה, לאור צמידותם בכתוב וע"פ ניתוח סגנוני. מתוך כך למדנו שאכילת הכהנים את רובה של המנחה, בעוד רק הקומץ העולה בידי הכהן מוקטר על המזבח, היא למעשה ביטוי קבלת הקרבן ע"י ה'. אם כילוי הקרבן הוא ביטוי קבלתו לרצון, "אשה ריח ניחח לה'", אזי שריפתו על המזבח היא ערוץ קבלה אחד, ראשי, ואכילתו ע"י הכהנים היא ערוץ קבלה מקביל, אם כי מופחת בדרגתו. באותו עיון התייחסנו לחידוש שיש בדבר. בקשר שנוצר בין אדם לה', יכול אחיו של האדם, בשר ודם כמוהו גם אם הוא כהן, לבטא או להחיל את הצד השני בקשר, את הצד של בורא עולם.

תורת השלמים

כאמור:

א.     הקרבנות, לסוגיהן, נשנים פעמיים, בשתי סדרות, במהלך פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו. זו השנויה בפרשת ויקרא מבטאת את פן האדם המקריב. מובאים שם פרטי חלקו וחובתו בקרבן וביטוי יוזמת הקשר מצידו כלפי בורא עולם. הסידרה השניה, זו שבפרקים ו – ז בפרשת צו, מביאה את הפן של המצוי בצידו השני של הקשר, של בורא עולם.

ב.      לפי החלוקה הנ"ל בארנו שדברים הכתובים בפרשת ויקרא מעידים על שייכותם לחלקו של האדם בקרבן ופרטים השנויים בפרשת צו מעידים שהם מחלקו של הקב"ה בקרבן. לדוגמא, בפרשת ויקרא מתוארים שלבי ההבאה של הקרבן – הבאתו למשכן, סמיכה עליו לכפרה, שחיטתו, זריקת הדם על המזבח, ניתוח הבשר, העלתו על אש המזבח והקטרת האימורים. מתוך כך למדנו שכל הפעולות הללו, מחלקם של הבעלים הם, גם אם הכהן שבמקדש הוא זה שעושה אותם בפועל. מאידך, הצבענו על כך שחובת האכילה מן הקרבן מובאת, מודגשת ומורחבת בעיקר בפרשת צו. ממנה למדנו שאכילת הכהנים את בשר הקרבן היא חלק/ ביטוי/ יישום של קבלת הקרבן ע"י בורא עולם. נמצא שהכהנים משמשים, לעיתים בו זמנית, כנצגים של שני הצדדים. הם גם שלוחי האדם מישראל להביא את קרבנו לפני ה' והם גם שלוחי הקב"ה לקבל את הקרבן ולהיות חלק מתהליך הכפרה על הבעלים.

יסוד חדש מצוי בקרבן שלמים: "וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר" (ז, יט). מכאן למדנו:

א.     עיקר בשר קרבן השלמים נאכל ע"י האדם המקריב. הכהן מקבל שוק וחזה ועל אש המזבח מוקטרים החלב, הכליות ויותרת הכבד.

ב.      אכילת הבעלים את בשר השלמים ופרטי ההלכות הנובעים מכך אינם מובאים כלל בפרשת ויקרא אלא רק בפרשת צו.

מכאן נלמד ש לא רק אכילת הכהנים, שנבחרו ע"י ה' לשרת בקדש, יכולה לבטא את קבלת ה' את הקרבן, אלא גם אכילת כל טהור בבני ישראל, כולל בעל הקרבן עצמו, יכולה למלא תפקיד זה. יש לדבר מספר משמעויות:

א.     אכילת הבעלים אינה סתמית. אין פה חלוקה של הבשר "חציו לה' וחציו לכם", דהיינו הקדש קיבל את חלקו ואני מקבל את החולין שלי ו"שלום עליך נפשי". יש פה "כולו לה'". גם אכילת הבעלים את הקרבן היא חלק מעבודת הקדש. על כן הם צריכים לאכלו בטהרה, בזמן המוגדר ובתחומי ירושלים[3]. הבשר אינו נאכל ע"י המקריב ומוזמניו רק לשובע כרסם אלא מתוך חוויה של קדש, כוונה ואמירת "לשם ייחוד".

ב.      הקדושה הולכת ומתפשטת במעגלים הולכים ומתרחבים. המעגל המצומצם הוא אש המזבח וממנה ישנה התפשטות אל הכהנים וממנה אל העם כולו.

ג.      בעל הקרבן, באופן מוזר מה, משמש גם כמביא הקרבן וגם כשליח ה' לקבלו,

המשפט האחרון הוא אולי חידושו העצום של קרבן השלמים, שהוא שלב גבוה של קרבן העולה. מטרת הבאת הקרבן ע"י האדם היא לצורך מימוש הקשר המתאפשר בין האדם לא-להיו. בקרבן העולה, הבסיסי, האדם פונה אל ה' וה' עונה לו דרך אש המזבח. בקרבן השלמים, האדם פונה אל ה', והקב"ה עונה באמצעות האדם עצמו[4]! דרך זו מייחדת גם את אופי התשובה וגם את האדם עצמו. האדם לומד גם לשאול שאלות וגם לענות עליהן, הוא נעשה שליח וגם שותף בעולם הקדש.

קרבנות הנדבה פותחים בקרבן העולה, שדורש מן האדם התבטלות מוחלטת בכדי ליצור קשר עם רבונו של עולם, אך המסילה עולה אל קרבן שלמים, בהם האדם יוצא מהתבטלותו ונעשה שותף במעשה בראשית וזהו ה"שלום" שב"שלמים".


[1] כבר הזכרנו בראש המאמר שפירוט הקרבנות החוזר בפרשת צו בא לבטא את חלקו /  התייחסותו של הקב"ה כ"מקבל" אל קרבנו של האדם ה"נותן".

[2] התייחסות נפרדת דורשת אש התמיד שעל המזבח. מצד הצטרפותה למרכיבי קדש נוספים שיש בהם חובת תמידיות: נר תמיד, "לחם פנים לפני תמיד", קטרת תמיד, עולת תמיד ועוד.

[3] מרבית "תורת השלמים" המובאת בפרשת צו, (ו, יז – כא), מתייחסת למגבלות המוטלות על אכילת השלמים. דווקא בשעה שהכתוב משתף את האדם מישראל בקדש, שם הוא מדגיש ומרחיב בחובת ההיזהרות. במגבלות הטהרה, מקום האכילה וזמן האכילה של הקרבן. האכילה חייבת לעמוד במגבלות הכתובות, כיוון שלולא זאת אין היא נחשבת אכילת קדש ואין בכך יישום קבלת ה' את הקרבן המוקרב. ממילא החטא הוא עצום כיוון שקרבן שהובא בשלמותו מתקבל ע"י ה'. ואם שליח ה' לקבלה שיבש את מהלך הקבלה הרי שהוא מעל בשליחותו, באמון שניתן בו ובאחריות שהוטלה עליו.

[4] ומנקודה זו ניתן לגלוש לעולם התפילה, שבמקום קרבנות נתקנה. הבעיה הקיומית של המאמין בשעה שהוא ניגש להתפלל היא תחושתו שאין פה דו-שיח אלא מונולוג. תחושה שלעיתים מתבטאת בשאלה: "אם א-להים שומע אז למה הוא לא עונה?". ע"פ האמור למעלה ניתן להציע את ההבנה שהקב"ה כן נוכח בשיח. הוא שומע ואפילו עונה. הוא עונה לאדם דרך האדם עצמו, דרך מהלך חייו וקורותיו !. אמנם צריך זהירות מרובה, ענוונ ורגישות בעת פרשנות אירועים כמענה ה' "את איוב מן הסערה", אך כעיקרון הדבר ודאי נכון.

"זאת התורה לעלה למנחה" – בפתח ספר ויקרא (א)

קישור לקובץ WORD של המאמר: תורת הקרבנות א

תורת הקרבנות

הקדמה.

במאמר שלהלן נבקש להתוות הבנות ראשוניות בתורת הקרבנות המפורטת בחלקו הראשון של ספר ויקרא. בגלל אורך המאמר, אנו נחלק ונפרוש אותו על פי הצורך.

במובא להלן נבקש לצעוד את הצעד הראשון בנושא. נשלח מבט כולל אל ספר ויקרא ונגדיר את חלקיו, נתחם את חלקו הראשון של הספר בו יתמקד מאמרנו ונפרוט אותו לחלקי משנה. המובא להלן מוקדש לתיחום והגדרות, כיוון שהם חיוניים כמבוא לשלביו המתקדמים של המאמר.

מבוא.

השראת השכינה בישראל, המתוארת בסוף ספר שמות, עיצבה, בכל מישורי החיים, מציאות חדשה בעלת השלכות רבות. ההשלכות הראשוניות הן בטיב הקשר שבין האדם לא-להיו, המתמקדות כעת בעיקר בתחומי המשכן שהוקם. השלכות נוספות הן בדיני טומאה וטהרה המתבטאים במישורי חיים שונים, גם מחוץ למיתחם המשכן והקודש. ככל שמתקרבים יותר אל הקודש, נדרשת רמה גבוהה יותר של טהרה ומושגי הטומאה והטהרה מחייבים חידוד והגדרה מדוייקים יותר. אך מגמתו של הקודש היא אל מעבר לתחומו המוגדר והמצומצם של המשכן. הוא שואף להתפשט אל כל תחומי החיים, אל כל מרחבי המגורים ולהיכלל בכל הזמנים.

מבנהו הכללי של ספר ויקרא מבטא את ההשלכות של השראת השכינה במשכן, את "הצרכים" של הקודש ואת ההערכות של בני ישראל למציאותו. בהמשך לכך מתווה הספר את מגמתו המתפשטת של הקודש. לאור זאת ניתן לחלק את הספר לשלושה חלקים:

א.     תורת הקרבנות – פרקים א – י (פרשות ויקרא – אמצע שמיני).

ב.      תורת טהרה וטומאה – פרקים יא = יז (אמצע שמיני – אמצע אחרי מות)

ג.      הקודש באדם, בזמן ובמקום – פרקים יח – הסוף (אמצע אחרי מות – סוף בחוקתי).

חלוקה זו היא כוללנית מאד ומחייבת התייחסות לחריגים בה, ליחסים בין החלקים ועוד. מבט כולל על ספר ויקרא מחייב מאמר נפרד. החלוקה הנ"ל באה בעיקרה לשני צרכים: א. כותרת ומבוא ראשוני לספר ויקרא. ב. תיחום היקף מושאו של מאמר זה,  דהיינו תיחום חלקו הראשון של הספר.

הכתרנו לעיל את חלקו הראשון של הספר בשם "תורת הקרבנות", אך הגדרה זו אינה מדוייקת. ההגדרה הנכונה יותר היא "הקשר בין האדם לא-להיו בתחומי המשכן – אופיו והדרך אליו". ע"פ הגדרה זו מתפרט חלקו הראשון של הספר לשני תתי-חלקים:

א.     תורת הקרבנות – פרקים א – ז / פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו.

ב.      שבעת ימי המילואים והיום השמיני – פרקים ח – י / מחצית צו ומחצית שמיני.

החלק הראשון מגדיר את אופי הקשר והחלק השני מתאר את הדרך בה הוא נוצר בפועל. לאחר ההגדרה והתיחום, נבקש להתמקד יותר בתורת הקרבנות.

א. הקשר שבין האדם לא-להיו.

מלאכת הקמת המשכן, בניית הכלים ותפירת בגדי הכהנים הושלמה. האתגר שהוצב, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בוצע כאשר צוה ה' את משה וכבוד ה' מלא את המשכן. אבל כנראה שזו הייתה המעטפת החיצונית, הבית עצמו, שטח הדיור של השכינה, מיתחם הפגישה שבין ה' וישראל, שהוכשרו לצורך המפגש אך לא תואר עד כה המפגש  עצמו. ספר ויקרא כולו בא להתוות את מהות הקשר שבין האדם לבוראו, את אופיו ואת גדריו. חלקו הראשון של הספר מביא את תוואי הדרך העיקרי בתחומי המשכן. הפתיח "אדם כי יקריב מכם קרבן" מגדיר מיד בהתחלה באיזו דרך יתקשרו האדם וא-להים במשכן – בדרך הקרבת הקרבן[1]. באופן הפשוט ביותר, האדם בא ומקריב את קרבנו והקב"ה מקבל את הקרבן. כך למדנו עוד מסיפור קין והבל בספר בראשית. ישנו יחס של פונה ויוזם לעומת נענה ומגיב. רצח הבל מתרחש על רקע יוזמת ההקרבה של קין וחוסר תגובתו של הקב"ה אליו. תורת הקרבנות באה להדריך את  האדם כיצד יפנה בדרך  שתאפשר תגובה.

הקרבן הראשון, קרבן העולה, הוא הדוגמא הבסיסית לשני צדדי הקשר. האדם מביא את הקרבן אל אהל מועד, סומך ידו, שוחט, הדם נזרק על המזבח, הבשר מנותח ומועלה אל המזבח. זה חלקו של האדם בקשר – הבאת הקרבן והעלאתו על המזבח. הקב"ה מצידו מקבל את הקרבן – אש המזבח שורפת את הקרבן והוא נאכל כליל על גבי המזבח. כילויו של הקרבן הוא הביטוי לקבלתו. אליהו מתווכח עם נביאי הבעל בהר הכרמל ומציע מבחן הכרעה. מי שיפנה אל אלהיו והוא יענה אותו, הוא הצודק. נביאי הבעל קוראים לאלהיהם עד שעת המנחה. אליהו פונה אל ה' ע"י ריפוי המזבח ההרוס והקרבת העולה. ה' עונה אותו באמצעות האש היורדת מן השמים. זו מלחכת את  המים, אוכלת את העולה וכל העם קוראים "ה' הוא הא-להים". כך גם בספרנו, בפרשת שמיני. אחרי שהמשכן הוקם והכהנים הוכשרו, מקריב אהרן את קרבנו ואת קרבן העם מחד, ומאידך, ה' נראה אל ישראל בירידת האש מן השמים, האש האוכלת את הקרבנות.

המבט משני צידי הקשר

למדנו שהקרבנות הן הדרך ליצירת הקשר הישיר בין האדם לבין הקב"ה בתחומי המשכן/ מקדש.  האדם יוזם את פנייתו ע"י הבאת הקרבן והעלאתו על המזבח והקב"ה מקבל ונענה לפניית האדם באמצעות כילוי הקרבן. הכילוי הבסיסי של הקרבן הוא על ידי שריפתו באש המזבח.

בכדי להמשיך אל מעבר להיגד הבסיסי הנ"ל, נדרשים אנו להעמיק יותר בפרקי תורת הקרבנות. העמקה זו תאפשר לנו לעמוד על דיוקים שונים ובאמצעותם להגדיר דרכים שונות של הקשר המוזכר ומהויות שונות של קשר. על כן נידרש בתחילה לפירוט הקרבנות.

פירוט הקרבנות מתפרש על פני פרשת ויקרא ומחצית פרשת צו, והחלוקה מאוד ברורה וסדורה:

 

פרשת ויקרא

קרבן עֹלה

קרבן מנחה

קרבן שלמים

קרבן חטאת

קרבן אשם

פרשת צו

"זאת תורת העֹלה".

"זאת תורת המנחה"

"זאת תורת החטאת".

"זאת תורת האשם".

"זאת תורת השלמים".

 

המשך רצף הכתוב הוא בתיאור שבעת ימי המילואים ואירועי היום השמיני.

שאלות שונות עולות מתוך עיון במבנה הקרבנות ובפרטיהן[2]. חלק מהן עולות כבר מהמבנה המתואר לעיל, כגון: מדוע נכפל פירוט הקרבנות פעמיים ולא די היה בפירוט אחד כולל של כל קרבן? מדוע נשתנה מיקומו של קרבן השלמים בפרשת צו מזה שבפרשת ויקרא? מדוע המנחה, שהיא קרבן מן הצומח, ממוקמת בין העולה והשלמים, ששניהם קרבנות מן החי, ולא לאחר השלמים?. בפרטי הקרבנות ניתן לשאול על הטעם שפרטים מסויימים מובאים רק בפרשת ויקרא ולא בפרשת צו, ועל אלו המופיעים ב"צו" ולא ב"ויקרא" ועוד ועוד. אנו לא נתייחס ישירות לרוב השאלות, אלא דרך הילוכנו נענה על חלק מהן ישירות ועל חלק מהן בעקיפין.

השאלה הראשונה לה אנו נדרשים, היא שאלת הכפילות של הקרבנות. למה צריך שיובאו חלק מן הפרטים בפרשת ויקרא  ויחזור הכתוב ויפרט באותם קרבנות בנפרד בפרשת צו? הרמב"ן התווה דרך, בעקבותיה הלכו רבים, והוא סבור שהקרבנות המפורטים בפרשת ויקרא מוצגים מזווית מבטו של האדם המקריב, כפי שפותח הכתוב: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". הקרבנות המפורטים בפרשת צו, לעומת זאת, מפרטים את פרטי הקרבנות הרלוונטים לכהנים שבמקדש, כפניית ה' אל משה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר…", בפתיחת פרשת צו. ברצוני ללכת בכיוון זה של הרמב"ן אך להרחיבו מעט ולהציגו בצורה שונה.

בתחילת המאמר הגדרנו את הקרבנות כדרך ליצירת קשר בין האדם הישראלי לבין הקב"ה. קשר כזה הוא דו-צדדי מעצם טבעו, עם זאת לכל אחד מהצדדים זווית ראיה שונה על הקשר ועל טיבו, כל צד רואה תכלית אחרת בקשר ובהתאם לכך הקשר מתעצב בצורה שונה, בהתאם לכל פן. לענ"ד  פרשת ויקרא מפרטת קרבנות אך למעשה מציגה את הקשר בין האדם לבין א-להים מנקודת מבטו של האדם. פרשת צו עושה את אותו דבר אך מנקודת המבט הא-להית[3]. ע"פ הסברנו מתבארת היטב, למשל, הכפילות בקרבן העולה. בפרשת ויקרא, בתיאור קרבן העולה, מתוארת שרשרת הפעולות שאמור האדם לעשות בקרבן, מרגע ההבאה אל המשכן ועד שכל הבשר מונח "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"[4]. מאידך, בפרשת צו נמצא ש"זאת תורת העלה" והיא עוסקת בעיקר באש המזבח שאמורה ליקוד על המזבח באופן תמידי ובדשן הנותר משריפת העולה, אותו יש לפנות אל מחוץ למחנה. אין פה כל תיאור של פעולות הקרבה, שכן פה אמור להתפרט חלקו של הקב"ה בקרבן, דהיינו דרך כילויו של הקרבן, וזה מתואר על ידי הנחיית התנהלות האש על המזבח.

בדרך זו נוכל לבאר גם מדוע בפרשת ויקרא, במסגרת קרבן מנחה, מובאת מנחת ביכורים ואין היא נזכרת כלל בפרשת צו. ומאידך מדוע במסגרת  קרבן מנחה  בפרשת צו מוזכרת מנחת חביתין, שאינה מוזכרת כלל בפרשת ויקרא.

מנחת ביכורים היא כקרבן עולה, היא מובאת על ידי המקריב כחלק מתודתו על היבול שגדל בשדותיו ואין לו כל חלק בה. עיקר ייחודה הוא בגורמים המניעים את המקריב להביאה למשכן, אך אין בה ייחוד עקרוני, לעומת מנחות אחרות, מבחינת המקבל, המצדיק הזכרתה גם בפרשת צו. מאידך, מנחת חביתין היא מנחתו של הכהן הגדול המוקרבת על ידיו כל יום. היא בבחינת מנחת תמיד המקבילה לנר התמיד, לעולת התמיד, ל"לחם פנים לפנַי תמיד" ולקטורת התמיד. מנחה זו אינה כלל מצידו של ישראל רגיל המקריב.  היא חלק מסדר השראת השכינה התמידי במשכן והיא מובאת ע"י נציגו הבכיר של הקב"ה במקדש – הכהן הגדול. פשוט הוא שאין מקום למנחה זו במסגרת פרשת ויקרא אלא רק בפרשת צו, שכן כל עניינה הוא מצד רבש"ע.

משמעות אכילת הקרבנות

בהמשך לחלוקה שעשינו בין פירוט הקרבנות בפרשת ויקרא לזה שבפרשת צו, אנו רוצים להסיק עוד מסקנה בעלת משמעות רבה.

אחד הדגשים המשמעותיים בפירוט הקרבנות בפרשת צו הוא אכילת הכהנים את הקרבן. התורה מגדירה מקום וזמן לאכילת חלקי הקרבנות הניתנים לאהרן ובניו ואת מעגל הרשאים לאכול. ע"פ דברינו, שפירוט הקרבנות בפרשת צו מבטא את "חלקו" של הקב"ה בקשר עם האדם, מתבקש להסיק שאכילת הכהנים את הקרבן היא דרך אחרת בכילויו. דרך אחת היא שריפתו על המזבח, כפי שבארנו לעיל בתיאור תורת העולה, ודרך נוספת היא כילוי הקרבן ע"י אכילה. משמע, שכשם שהמזבח הוא "שלוחו" של מקום ושריפת הקרבנות על גביו הן הביטוי המובהק לקבלת הקרבן ברצון ע"י הקב"ה, כך גם הכהנים הינם "נציגיו" של הקב"ה ועצם אכילתם את הקרבן הוא מענה ה' לאדם המקריב. נוסף על כך, אם בקרבנות המובאים לשם כפרה וריצוי נעסוק, כגון חטאת ואשם, שם שריפת הקרבן על המזבח אינה מבטאת רק קבלה מצד ה' אלא גם ביטוי לכפרת ה' על עוון האיש או העדה, הרי שכך גם אצל הכהנים ועצם אכילתם את הקרבן הוא מעשה כפרה !. הבנה זו ראויה לפיתוח רחב יותר, אך אנו במסגרתנו נסתפק רק בהדגמת השלכותיה בשני עניינים.

א. קרבן המנחה.

קרבן המנחה, לסוגיו, מובא  מן הצומח, בניגוד לשאר הקרבנות שהם מן החי. בפרשת ויקרא מתוארים בעיקר סוגי המנחות שעל המקריב להביא, שכן שם מתואר חלקו של המקריב. בפרשת צו, עיקר הדגש הוא מה נעשה עם המנחה לאחר שהיא מובאת: "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ… וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו…" (ויקרא ו, ז – ט). המשמעות המעשית של הדבר היא שהכהן נוטל מעט מן המנחה, העולה במלוא קומצו, וכל שאר המנחה, דהיינו רובה המוחלט, נאכל ע"י הכהנים. משמעות המנחה, כקרבן המובא לפני ה', תהיה סבירה ומקובלת, בעינינו ובעיקר בעיני האדם המביא מנחה גדולה ומושקעת לפני ה', אם נבין שקבלת ה' את המנחה אינו מתמצה רק בקומץ המועט העולה על המזבח אלא גם בעצם אכילת הכהנים את מנחתו.

מתוך כך נוכל להבין את יחס הכתוב לאכילת הכהנים ואת ההגבלות המוטלות עליהם: "מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה' כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שם, ט – יא). אם אכילת הכהנים היא כאכילת המזבח, מובן מדוע יש לשניהם דינים דומים – גם המזבח בתחום חצר אהל מועד, גם אליו אין מובא חמץ בדרך כלל, אכילה ממנו היא אכילה מאשי ה' וכל הנוגע בו יקדש.

לאור הנ"ל נוכל גם להבין את היחס המיוחד שיש בין קרבן עולה לקרבן מנחה, יחס המתבטא גם בכך שהם מובאים בכתוב צמודים, המנחה לאחר העולה. קרבן העולה מתאפיין בכך שהוא עולה כולו על המזבח ונשרף כליל. אין למקריב חלק בו וזה חלק ממהותו של קרבן העולה, שעוד נדבר בו. גם קרבן המנחה הוא למעשה מובא כולו לה' ואין למקריב כל חלק בו. אלא שפה כולו לה' אינו בהבאה למזבח אלא באכילת הכהנים. מכאן נבין את חידושו המיוחד של קרבן המנחה. היות האש איתן טבע המשמש שליחו של ה' בעולם, לטב ולמוטב, זה פשוט עבורנו. מזבח האבנים כתשתית לאש וכחלק מנציגות ה' כלפי האדם מובן על רקע רעיון השראת השכינה במשכן. אבל שבני אדם, שהם לכאורה מהצד השני של הקשר, יהיו "נציגי" ה' ואכילתם תהיה כקבלת ה' קרבן אדם, זהו חידושו של קרבן מנחה. מתוך כך נבין גם שני סייגים שיש בדבר. הראשון הוא הקומץ המועלה על המזבח והשני הוא מנחת כהן המוקטרת כליל:

אם אנו מבינים שקרבן המנחה הוא למעשה קרבן עולה אבל באופן אחר[5], הרי שכמו שבשר קרבן העולה נשרף כולו כליל על גבי המזבח, כך גם במנחה, ראוי היה שכל המנחה תיאכל על ידי הכהנים. מדוע יש צורך לקמוץ מעט ולתיתו על גבי המזבח? אלא שהקומץ הקטן הזה בא למנוע טעות גדולה מאד שיכולים להידרדר אליה הכהנים. אילו היו אוכלים את המנחה כולה והיו חשים שאכילתם היא כקבלת ה' את הקרבן, מהר מאד היו גולשים לבלבל בין המשלח לשליח, בין הרב לעבד. הקומץ הקטן, אותו הם חייבים להקריב למזבח, בא להזכירם ולהזהירם מי הוא יעד הקרבן, מי הוא המקבל ומה בינם לבינו.

מתוך כך מתבארת בפשטות ההוראה ביחס למנחת כהן: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (שם, טז). כהן שמקריב מנחה שלו, לא יכול לשמש בו זמנית גם הנותן וגם המקבל, גם המקור וגם היעד. כל זמן שהקשר הוא בין אדם רגיל מישראל להקב"ה, יכול הכהן להיות גורם נפרד מהישראל, אבל כשהוא מקריב את מנחתו, זה בלתי אפשרי.

ב. ויכוח משה ואהרן ביום השמיני

אירועי היום השמיני למילואים המתוארים בפרשת שמיני, היום בו נראה ה' לישראל, כללו שמחה ועצב. אהרן הקריב את קרבנותיו, חטאת ועולה, ואת קרבנות העם, חטאת עולה ושלמים. אש ירדה מן השמים ואכלה את המונח על המזבח, אך גם המיתה את שני בני אהרן, נדב ואביהוא, בהקריבם לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתם. לאחר ההתאוששות הראשונית מהטרגדיה מנחה משה את בני אהרן את אשר צווה. והנה הוא מגלה שקרבן החטאת, שחלק ממנו אמור היה להאכל ע"י הכהנים כדין חטאת שדמה נזרק על המזבח בחצר, נשרף כולו על גבי המזבח, כדין חטאת שדמה הובא אל הקדש והוזה לעבר הפרוכת. על סטייה זו מהמצווה קצף משה:

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (י, טז – כ).

ניתן לבאר את הארוע כהקפדה יתרה של משה על המסגרת והנהלים, בעיקר על רקע מעשה נדב ואביהוא, בעוד אהרן טוען למידת גמישות והתחשבות בגורמים משתנים, אך דומני שיש להוסיף נדבך מעמיק, שבלעדיו לא תמוצה ההבנה בתגובת אהרן ולא יבואר השינוי בגישתו של משה.

יובנו הדברים יותר אם נראה אותם על רקע ההבנה, המוזכרת דווקא בדברי משה, שאכילת הכהנים, בקרבן המובא גם לשם כפרה כחטאת, היא מעשה  ביטוי בפועל של הכפרה.

משה מזועזע משריפתה הכוללת של החטאת, כיוון שאכילת הכהנים את המוקצה להם היא חלק אינטגרלי ממעשה הכפרה. שריפה על המזבח אינה זהה לאכילת הכהנים. לכל אחד מהם מהות משלו ואם בסוג החטאת שהוקרבה נדרשה אכילה של הכהנים, הרי שהיו חייבים בכך. אכילתם אינה זכות או מתנה שבאפשרותם לוותר עליה ולומר "לא מתאים לי עכשיו". זו חובתם כחלק מתפקידם במשכן. מבחינת משה, חלק ממעשה הכפרה שהיה אמור להעשות בקרבן החטאת ע"י אכילת הכהנים, לא נעשה. נמצא שביום בו נראה ה' אל ישראל, גם מתו בני אהרן וגם אין כפרה שלמה על ישראל. ואם יש חטא בבני ישראל בשעה שה' נראה אליהם, הרי שהם מצויים בדרגה רוחנית שהם לא מוכשרים לה ואש ה' יכולה לפגוע גם בהם באופן מיידי[6]. משה לא מקפיד רק על הסטייה מהנהלים אלא גם מטרגדיה נוספת העלולה להתרחש ביום הזה.

אהרן אינו סותר את המהות שבדברי משה, אך הוא טוען לסתירה מיניה וביה בנדרש ממנו. אהרן חי בשעה זו בתחושה ש"אין קטיגור נעשה סניגור". כיצד הוא יכול להיות שותף במעשה כפרה, ע"י אכילתו, אם שני בניו מתו וגם זכותו לא הגנה עליהם? אהרן מזכיר שנדב ואביהוא הקריבו באותו יום חטאת ועולה על עצמם, בנפרד מקרבן החטאת של העם, ובכל זאת נספו בעוונם וגם הוא נענש, "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'"?.

כיוון שסבר אהרן שאין הוא ראוי לבטא כפרה באכילתו, הביא את החטאת לכלל שריפה כליל מתוך היקש ועל בסיס תקדים "חוקי / הלכתי". כמו מנחת כהן, שאינה יכולה להאכל על הכהן עצמו, כהסברנו לעיל, ועל כן היא מוקטרת כליל על המזבח, כך סבר אהרן שיש לעשות בחטאת שאין הכהנים יכולים לאכול ממנה. על חששו של משה מחוסר השלמות בכפרה, השיב אהרן ששריפה על המזבח יכולה לבטא כפרה ב"מילוי מקום" לאכילת הכהנים, בשעה שהכהנים אינם יכולים למלא את חובתם.

כאמור, להבנת אכילת הכהנים מהקרבן כביטוי ממשי לכפרה ישנן השלכות נוספות ושונות. אנו לעיל, בקרבן  מנחה ובדיון משה ואהרן, הדגמנו רק שניים מהן.


[1] לאור ההבנה שהקרבנות הן הדרך למפגש האדם הרגיל עם הקב"ה, נשים לב שלמשכן, למעשה, ישנם שני תפקידים: א. מקום שריית השכינה. ב. מקום המפגש שלה עם האדם. כל מיתחם המשכן המצומצם, דהיינו האהל המכסה על הקדש וקדש הקדשים, מוקדש למקום שריית השכינה. זוהי "החצר הפנימית" של המלך. המפגש עם האדם מתבצע בחצר המשכן, ב"חצר החיצונה", שם מוצב מזבח הנחושת, עליו  מוקרבים כל הקרבנות.

[2] כמבוא טוב לכל תורת הקרבנות המורכבת כדאי לעיין במספר מאמרים שאפרט להלן. מאמרים אלו מנתחים יפה ובצורה נהירה את מבנה הפרקים, מביאים את השאלות המרכזיות הנשאלות בהם, מציעים כיווני חשיבה  ומתווים פרשנות משלהם. לכל הנרתע והמסתבך כל פעם מחדש עם הגיעו לספר ויקרא, מומלץ לעיין במאמרים אלו, שהם רק חלק מהמצוי בספרות לצורך ההבהרה והפישוט. המאמרים אותם אני מציע מצויים באתר בית המדרש האלקטרוני של ישיבת הר עציון. המאמרים (המצויינים פה בקישוריות) הם: מאמרו של ר' יונתן גרוסמן , מאמרו של ר' מאיר שפיגלמן ומאמרו של ר' מנחם ליבטאג

[3] על האופן בו משתלבים הכהנים בקשר ועל מעמדם בו נדון בנפרד. כרגע, הם משניים מבחינת עצם הקשר.

[4] לצורך הענין, נתייחס בשלב זה לפעולותיו של הכהן כפעולות האמורות להתבצע עקרונית על ידי המקריב מישראל,  אלא שיש פעולות מסויימות שאין הוא מורשה בהם ועל כן הכהן עושה זאת במקומו ובשמו.

[5] ושים לב למשפט זה, שכן זו הבנה חדשה, שעד כה לא אמרנוה מפורשות.

[6] כמו במעמד הר סיני, בשעת התגלות ישירה, אין סליחה ואין דחייה בעונש. הכל מיידי – "כי סקל יסקל או ירה יירה" כל הנגע בהר, אם בהמה ואם איש. משום כך נענשו בני אהרן מיידית ומכאן גם החשש כלפי כל ישראל.

%d בלוגרים אהבו את זה: