Posts Tagged ‘שופטים’

"בהתנדב עם" – הפטרה לפרשת בשלח

תובנה נקוטה בידי אנשי צבא, שקרב הירואי המזכה לוחמים בעיטורי הערכה על מעשי גבורה יוצאי דופן משקף למעשה כשל מערכתי בניהול המהלך הצבאי. מבצע צבאי מוצלח אינו מבוסס על בודדים המחרפים נפשם אלא על שילוב כלים (תרתי משמע עבור בוגרי מכינות…) מדוייק. ככלל אצבע, ככל שכמות הצל"שים מרובה ודרגת העיטור גבוהה, כך כשל המערכת המנהלת גבוה יותר. בדומה לזה, אינה דומה בושתה של מערכת שחייל זוטר, עורפי וחסר מיומנות לחימה מציל אותה לזו של מערכת הניצלת ע"י קצין מוכשר ורב מעללים. ספר שופטים הוא הנמשל בנידוננו. בחלקו הראשון מתוארים שופטים המושיעים את ישראל מכף אויביהם בגבורה, ביצירתיות ובאחריות. אך כל אלה באו בנבואה לא בכדי לפאר את עושיהם אלא לשקף את הידרדרות העם כולו מפסגת "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים" (יהושע כד, לא) ועד תהום "איש כל הישר בעיניו יעשה". בהתאם לכך, גם רצף השופטים מהלך בציר "פוחת והולך", מעתניאל בן קנז ואהוד בן גרא, השופטים הראשונים, ועד יפתח ושמשון, אחרוני השופטים. על רקע כללי זה מופיעים דבורה וברק, לאחר אהוד ולפני גדעון. מה מלמדנו סיפורם ושירתם על מצבו הרוחני של עם ישראל באותו שלב?

במסגרת הסיפור, משני קצותיו, עומדות נשים: דבורה הנביאה מחד, ויעל אשת חבר הקיני מאידך. גם במסגרת השירה, משני קצותיה, עומדות נשים: "ותשר דבורה…" מחד, ואם סיסרא ושרותיה מאידך. ומקובלנו שמסגרת של סיפור, דהיינו פתיחתו וסיומו, נותנת פעמים רבות משמעות והכוונה לסיפור כולו. בנידוננו, אלו דבורה, יעל ואם סיסרא. בהקבלת ההפטרה לפרשת קריעת ים סוף, משמשת אם סיסרא על תקן פרעה ("בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא… אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל… כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' " על רקע "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל…"). יעל אשת חבר הקיני ממשיכה בדרך יתרו, אבי זקנה, השומע ובא. והקבלת דבורה למשה מסתברת לאור התפקידים אותם מילאה. היא נביאה, שופטת (הן במובן ההנהגתי והן במובן המשפטי) וכ"שרת בטחון" היא שולחת מצביאים לקרב. כמוהו, גם לה יש תפקיד הנהגתי אחד בו היא לא מכהנת – הכהונה. וכך נאמר: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם…" על רקע " אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…". הקבלת הדמויות ההפכית מדגישה את הא-נורמליות של המצב, בהתאם למגמתו של ספר שופטים להציב במרכז את מי שלא אמור להיות שם ובכך להדגיש את בעיתיות התקופה. כך גם מבהירה דבורה את המצב בתגובתה לבקשת ברק שתלווה אותו למלחמה: "אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא", ואילו אנחנו הנשים, איננו זקוקות לתפארת העיטורים והצל"שים בשביל להיות אשה במקום שאין איש ולא נאבד עשתונותינו מול נוסח כזה או אחר של הערכה…

אבל נשות הסיפור הן רק מרכיב אחד בהתנהלותה הלא בריאה של ההנהגה הישראלית של אותה עת. הכתוב אינו טורח להסתיר, לשבח ולגנאי, מרכיב אחר. דבורה, בדבר ה', שולחת את ברק לאסוף צבא ומגדירה את הר תבור כשטח הכינוס. זהו מקום גבוה, שמרכבות הברזל של סיסרא לא יגיעו אליו, ועל כן בטוח להערכות. סיסרא מצידו, נערך ברכב ופרשים במרחב העמק, שהוא גזרת הלחימה האידיאלית מבחינתו מול הישראלים חסרי הרומח ומגן וכל שכן מרכבה כלשהיא. ואז, כשברק ועימו בני נפתלי וזבולון מסיימים את התפילה לקראת הקרב, נותנת דבורה, בדבר ה', את פקודת היום: לרדת מההר אל העמק ולהתעמת חזיתית עם מרכבות סיסרא !. אם יש צל"ש שצריך ברק לקבל הוא על יכולתו הפלאית לאסוף לוחמים ולהנהיג אותם על בסיס פקודת מבצע שכזו. היש פלא בכך שכל מלומדי המלחמה בישראל – שבטי ראובן, גד ודומיהם, לא נטלו חלק במהלך "ההזוי" הזה? זה בדיוק כמו להגיד למשה על שפת ים סוף: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" ! לאן? אל תוך הים?… ואכן, ברק בן אבינועם ממלא בסיפור זה את מקומו של נחשון בן עמינדב. גבורתו של ברק לא הייתה כאיש מלחמה בקרב שלא ניהל ואותו מתאר הכתוב בחצי פסוק בלבד: "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק" (ד, טו). גבורת ברק ו"זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה" הייתה בעצם מסירות הנפש הטוטאלית וקבלת צו ה' ביד דבורה כפשוטו, עם חוסר ההגיון הצבאי הריאלי המוחלט שהיה טבוע בו.

גבורתם הנפשית והרוחנית של ברק ולוחמיו אכן ממלאה את מרכז הסיפור, אך היא מובאת בספר שופטים בעיקר בשביל להדגיש עד כמה כל המערכת הלאומית שסביבם כשלה. דבורה ויעל במסגרת הסיפור וברק ולוחמיו במרכזו, מובאים בספר אחרי אהוד ולפני גדעון, כדי ללמד שאם "הציבור" היה ממנף נכונה את העוצמה הרוחנית והפיזית שגילו כל גיבוריו, לא היה צורך להתגלגל הלאה עד יפתח, שמשון וכל איש העושה את הישר בעיניו.

יפתח בדורו – הפטרת פרשת חקת

דברי יפתח אל מלך בני עמון הם, אף כי לא רק הם, מקשרים את הפרשה להפטרה (שופטים יא, א – לג) ומניעים אותנו לבחון אותם בהקשר כולל לדמותו של יפתח.

על פניו, מלחמת יפתח בבני עמון והבסתם, לאחר שאנשי גלעד היו במצוקה ובמעמד נחות, מימשו את התקוות שתלו בו זקני גלעד, הכשירו את דרכו להיות שופט וזיכו אותו להיכלל בספר שופטים. לפיכך, תמוהה העובדה שלמהלך המלחמה עצמו מקדיש הכתוב שני פסוקים בלבד ! (יא, לב – לג). מי שילחץ, יקבל גם את פסוק כט. נראה הדבר שמבחינת הכתוב, המלחמה, המתוארת לקונית ובסגנון הודעה של דובר צה"ל, היא רק תירוץ וטריגר לפנים אחרות ביפתח, אותם רוצה הכתוב להציג.

במה כן מרחיב הכתוב? בשלש תמונות: 1. חיפוש זקני גלעד אחר מושיע ופנייתם ליפתח, 2. פניית יפתח למלך בני עמון. 3. נדר יפתח ותוצאותיו.

באופן פשוט, שלש התמונות מציגות את יפתח בתהליך התקדמות. א. במישור היוזמה והביטחון העצמי: במרכז תמונה 1 עומדים זקני גלעד בייאושם ויפתח הוא רק דמות משנית. בתמונה 2 יפתח עומד חזיתית מול מלך בני עמון, אם כי מעמדת נחיתות של מותקף. ב-3 הוא יוזם נדר דתי ועומד, בסיוע ביתו, בדיבורו. ב. במישור ערכי ודתי: בתחילה הוא מנהיג אנשים ריקים וקונה במעשיו את מעמדו כ"גיבור חיל" ושר צבא. לאחר מכן הוא ראש וקצין לאנשי גלעד לצרכי מלחמה, אך פותח דווקא בדברי פיוס ושלום. לבסוף, צולחת עליו רוח ה' וגם מכוחה הוא נודר את נדרו אז אם הכל בסימן התקדמות, איפה הבעיה בדמותו?

אמנם תהליך התקדמות אך כל מרכיב בו הוא בעייתי. 1. לזקני גלעד וגם ליפתח ברור שהעמדתו לראש וקצין על אנשי גלעד היא תוצאת של חוסר ברירה, יש פה אינטרסים קרים ומנוכרים של כל הצדדים. אין פה שמץ אידיאולוגיה או פטריוטיות אלא שיקולי כדאיות. אם בוחנים את מינוי יפתח לאור מינוי שאול או דוד למלך בהמשך, בולטת  הבעיה בהנהגתו. 2. יפתח נוהג כמשה בפרשתנו ופותח מול מלך בני עמון בדברי שלום ופיוס. משה אכן אילן גדול להיתלות בו וללמוד ממנו, אבל זה רק דמיון חיצוני מטעה. משה פונה לכולם בהצעות שלום מקדימות מעמדת חוזק ויתרון, מנקודת מי שבטוח בכך שינצח אם תהיה מלחמה. הוא פותח בשלום כי הוא מאמין בו. יפתח מציע למלך עמון להימנע ממלחמה מעמדת נחיתות, מנקודת מי שחושש שהוא הולך להפסד, מתוך נאיביות ו"טירונות" פוליטית ומדינית. רוח ה' צולחת עליו רק לאחר מכן, ממש לפני המלחמה, 3. גם בענין הנדר, שואב יפתח השראה מפרשתנו, וכמו ישראל הנודרים  להחרים את הערים אותם יכבשו, נודר יפתח את נדרו האישי. חז"ל מבקרים קשות את יפתח על נדרו ועל ההזדמנות שלא נוצלה להפר אותו. מבחינת הכתוב,. יש דבקות טוטאלית של האב וביתו בקיום הנדר, אך הדבר אינו עומד דווקא לזכותם. תיאור סיומו הטרגי של הנדר, הן ביחס ליפתח והן ביחס לביתו, משדר אמירה ברורה שלעיתים "טוב אשר לא תדר ומשתדר ו…תשלם". אז הוא טוב כשופט או לא? מה המסר בדמותו?

מחד, יש עוצמות בסיסיות ויש תהליך מתקדם, ומנגד, לכלל בשלות ראויה לא הגיעו.

העוצמות משתקפות בבסיס הזיקה הלאומית ובהתגייסותו המוחלטת, שגם אינטרסים לא יטשטשו אותם. כמו גם, בנכונות אמיתית לשלום, על אף הנאיביות שבכך. כמו גם בהתעקשות על קיום הנדר, על אף היכולת להפר אותו, מתוך עיקשות של אדם פשוט שמבין שצריך לקיים מה שמבטיחים.

חוסר הבשלות עולה לכשנצמיד את יפתח לשמשון, השופט שאחריו. בדברינו להפטרת נשא הצבנו את שמשון כבר פלוגתא פוטנציאלי של גלית ומי שאמור להכות את פלישתים עד כלות. את מלאכתו השלים דוד, הן ביחס לגלית והן ביחס לפלישתים. בדומה לכך, יפתח נלחם בבני עמון. את מלאכתו משלים שאול, הנלחם בנחש מלך בני עמון. נתון זה ומכלול סיפורי יפתח ושמשון מלמדים שעל אף הפוטנציאל העוצמתי, התנהלותם בוסרית ולא הבשילה לכלל הנהגה יציבה ורציפה, הן מצידם והן מצד העם.

מה למדנו? שיפתח לא הבשיל לכלל הנהגה יציבה ורציפה לאורך זמן, אבל מאידך, למנהיג בשל אסור לאבד את אותן עוצמות בסיסיות, שבגללן נכלל יפתח בכתוב כשופט.

%d בלוגרים אהבו את זה: