Posts Tagged ‘שמואל’

פרץ עוזה – הפטרה לפרשת שמיני

קישור ההפטרה לפרשה הוא די ברור. בשני המקומות מדובר ביום שיא של שמחה הקשור בחניכת כלי קודש שדרכם מתגלה ה' אל ישראל – אם באש היורדת מן השמים ואם בדיבור מעל הארון. בשני המקרים נערבה ונתערבבה השמחה בגלל עונש מוות, שטעמו אינו ברור דיו, עוצמתו מתמיהה והשלכתו קשה. בענין הפטרתנו נציע שאלה אחת המייצגת את שהטריד את כל הפרשנים: "השאלה הרביעית במה שסיפר ששלח עוזה ידו ויאחז בארון האלוקים, כי שמטו הבקר, ושחרה אף ה' בו ויכהו שם וימות; והנה עוזה היתה כוונתו רצויה ומחשבתו לשם שמים, כדי שלא ייפול ארון האלוקים מעל העגלה, ולמה המיתו האלוקים בחרון אפו על לא חמס בכפיו, ואין מרמה בפיו?" תשובות שונות ניתנו לשאלה, בעיקר על בסיס השוואה לסיפור המקביל בדברי הימים א יג. להלן נעלה כיוון המשתמע מהקשרו הכולל של הסיפור.

העלאת ארון ה' לירושלים הוא סיומו של מהלך שתחילתו בשמואל א ד, במלחמה בין ישראל ופלישתים. לאחר תבוסת ישראל ביום הראשון "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (שמ"א ד,ג). הם לא טעו בעצם המעשה, אך מאחורי הנחת היסוד שהימצאות הארון במחנה תביא נצחון עמדה הפעם מחשבת גאווה שניתן להכפיף את הקב"ה לרצונות ולצרכים שלנו ו"להשתמש" בו, כביכול, ליעדים שנגדיר לו. אפשר גם שנוכל "לתמרן" אותו לעשות כרצוננו, שהרי הוא לא ירצה שהארון יהיה אצל הפלישתים וזה אינטרס שלו למנוע חילול ה'. למעשה, "יושב בשמים ישחק למו" ולא מנע את תבוסת ישראל ואת שביית הארון בידי פלישתים ובכל זאת יצר קידוש ה' ייחודי מול הפלישתים. האחרונים, שגם גאוותם נשברה, השיבו את הארון ביראת כבוד והוא הגיע לאנשי בית שמש היהודים. הם, באמת שמחו בארון, אבל גם הם פעלו מתוך תחושת גאווה, בעלות ופטרונות עליו. כיוון שלא יכלו הם והוא לדור בכפיפה אחת, נענשו והרחיקו מעליהם את הארון לבית אבינדב בקרית יערים. כל זה היה עוד בטרם הומלך שאול למלך. כל ימי שאול לא נדרש הארון, נותר במקומו ולא הוחזר למשכן בשילה. התמיהה בעובדה זו גדולה, אך התנהגות מיכל בת שאול בסוף המהלך משקפת את הסיבה לכך: "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ… וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים" (שמואל ב ו, טז / כ). שאול, בתו וכל בית המלכות ראו, ובצדק, בכבוד המלכות ובהקפדה עליו נדבך משמעותי ביסוד המלוכה בישראל. גישה זו, שהיא בעלת ערך לכשעצמה, ראוי היה שתידחה כנגד מלכו של עולם שאין כבוד כלשהו עומד כנגדו. כיוון שכך, ומן הסתם בגיבוי סיבות חיצוניות אחרות, לא נדרש ארון הא-להים עד ימי דוד.

ספרי שמואל, על מכלול האירועים המתוארים בהם, מתארים את התייחסות הנבואה להתפתחותה של המלוכה בישראל ולפניה השונים. סיפור העלאת הארון לירושלים לא בא לצורך עצמו אלא כמצע ליחסי המלך מול הקב"ה. נדידת הארון, מראשיתה, נגועה בחטאי גאווה, בעלות ופטרונות מצד אנשי ישראל ומנהיגיה. הארון לא ישוב למקומו בטרם יפנימו ישראל את מסר התבטלות האדם בפני הקב"ה ושאותו לא מנהלים. אם כך הדבר בהעלאת הארון ע"י כל אדם, ק"ו שיש פוטנציאל לאסון כשהארון מועלה ע"י מלך ישראל, שגם כבודו נדרש. את נסיון העלאת הארון מבית אבינדב יש לראות באור חוסר רגישות מספקת לנקודה הנ"ל מצד כולם. מלבד הפן הכללי, יש גם את סיפורו האישי של עוזא. עוזא הוא בנו/נכדו של אבינדב. ארון ה' היה בביתם במשך שנים והם הקפידו בשמירתו. לאורך זמן, שמירת השומר על המופקד בידו מטמיעה בו תחושת פטרונות על החפץ הנשמר. הבעיה לא הייתה בעצם מעשה עוזה אלא מהנקודה הנפשית ממנה היא הונעה. עוזא שלח ידו להחזיק בארון ה' מתוך רצון כן לייצב אותו, אך מתחושת פטרונות על הארון ומתוך עמדת כבוד של מי שנתכבד בהנהגת העגלה שעליה הארון. אפשר שבאופן רגיל לא היתה תגובת ה' כה חריפה, אך באירוע בעל היסטוריה כל כך רגישה, המצב היה נפיץ מאד.

אפשר שההפטרה באה לתת ביאור משלה לעונש נדב ואביהוא שבפרשה. גם שם, הקמת המשכן וחנוכת המזבח באים על רקע חטא העגל, בו ביקשו בני ישראל להגדיר בעצמם ולפי דרכם ש"אלה אלהיך ישראל". ההתגלות המתקנת לכל העם צריכה הייתה להביא לידי ביטוי התבטלות מוחלטת בפני ה'. לא משנה אם בני אהרן הורו הלכה בפני רבם או נכנסו שתויי יין או שבמעמד סיני חזו את הא-להים מתוך שתיה ואכילה. שורש הגאווה וחוסר ההתבטלות משותף לכל הסיבות. גם אם לא היה במעשיהם בכדי תגובה קשה כל כך באופן רגיל, באירוע שבא לבטא תיקון לגאוות חטא העגל, היה בכך כמו להצית גפרור במקום דחוס אנרגיה נפיצה. הוא אשר אמר ה' "בקרובי אקדש".

מודעות פרסומת

האם רק שאול נמאס בעיני ה'? – הפטרה לשבת זכור

על אף קיצור המקרא בתיאור הישגי שאול בתקופת מלכותו, יש במעט המובא בכדי ללמד על איכות ועוצמה של הישגים ותהליכים לא מבוטלים. את אשר הצטיין בו ועליו נתבססה מלכותו, עשה שאול על הצד הטוב ביותר והוא מתואר בשלהי הפרק הקודם להפטרתנו: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (שמואל א יד, מז-מח). שאול רכש הרבה בטחון עצמי חיובי מאז "נחבא אל הכלים" ואותו הטמיע בעם ישראל, השפוף מאז תקופת השופטים, באמצעות הצלת העם מכף אויביו ובכח הצלחתו בכל אשר ירשיע. הוא ייצב מלוכה, גיבש עם והעבירו לפסי ניהול "מקצועיים". על פי דרכו, המלחמה בעמלק הייתה בניגוד למה שחשב, רצה ונצרך שאול ודווקא בה הוא אותגר. כבר בפרק הקודם, כמובא לעיל, הציל שאול את ישראל מיד עמלק ולא הייתה שום הצדקה ביטחונית, חברתית, כלכלית, וכל שכן בינלאומית, להילחם בעמלק ובטח לא להשמידו. זה אפילו נגד אינטרסים ישראליים חיוניים ויש להניח שמומחי משרד הביטחון ומשרד החוץ התריעו על כך בפני המלך. ההצדקה העיקרית למלחמה בעמלק בעת ההיא הייתה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת…" ! (טו,ב).

הפטרתנו (שמואל א טו), יותר משהיא באה לתאר את המלחמה בעמלק ואת הניצחון עליו, מתארת את כשלון שאול ואת דבר ה': "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים" (יא) . דומה שמבחינתנו, כשומעי הפטרה נינוחים על כסאותיהם וגם כעם על רצף היסטורי, אין בהכרעת ה' מעבר לשינוי פרסונלי גרידא: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (כח). אם לא שאול המלך, אז דוד המלך… נו, שיהיה. האם אכן כך?

בדומה לשאול, המלך הראשון, גם האדם הראשון הועמד בפני אתגר דומה "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז – יח): יש להניח שאדם עבד, שמר, אכל ועשה ככל אשר נצטווה לעשות. ודווקא על רקע זה לא שוכנע מדוע לא לאכול מעץ הדעת. אחרי שהנחש אמר "לא מות תמותון" והאשה אכלה ולא מתה, ההצדקה המרכזית שנותרה לאי אכילה מעץ הדעת היתה "רק" עצם צו ה'. אדם הראשון לא עמד באתגר – כשל באכילה מפרי העץ, ניסה לחמוק מגילוי המעשה בתליית יראתו רק ב"כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא", ולמעשה לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להודות בחטאו ולחזור בתשובה. העונש שהוטל עליו ושילוחו מגן עדן לא היו נפילה רוחנית וגשמית רק עבורו אלא עבור העולם כולו. הייתה זו "יריית הפתיחה" לעתיד לבא עם דור המבול: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ… וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי… כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ו-ח). אין מדובר פה רק בחחלפת אדם בנח. עולם שלם, על הפוטנציאל העצום שבו, נמחה כי נחם ה'.

בלשון זו ממש מתייחס הקב"ה לכשלון שאול: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ" (יא). בהמשך הפרק ישתמש שמואל בשורש נ.ח.ם באופן שייצור סתירה תיאולוגית וכר פורה לפרשנות, באומרו: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (כט) ולא תהיה בכך מניעה בפני חיתום הפרק (שמעבר לגבול ההפטרה): "וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל" (לה). גם שאול כשל באי מילוי צו ה' ובנסיון להציג מצג שווא, "וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה' " (יג). למעשה, פיספס גם הוא את ההזדמנות שניתנה לו להכיר בבעיה, להודות בה ולחזור בתשובה.

"קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" – על אף שנראה העונש כאישי בלבד, היה בכך השלכה מהותית על מלכות ישראל ועל העם כולו. ההבדל בין שאול לדוד, כמו ההבדל בין הדורות הראשונים לאברהם אבינו, הוא שהוא והם נבחנו על פי מעשיהם. ניתן להם יכולות רוחניות וגשמיות עצומות, עימם יכלו לטפס עד שמי רום, מחד, ומאידך לטבוע במצולות או להתפזר בארץ. במעשיהם הוגדרו הגבולות. אברהם אבינו ודוד המלך נבחרו לא על רקע מעשיהם אלא כי בתחילה בחר בהם ה'. בעקבות מעשיהם המאוחרים כרת עמם ה' ברית לדורות ובה שני מרכיבים: א. היכולות הוגבלו הרבה יותר. ב. הברית והבחירה עצמן אינן תלויות ונבחנות על פי מעשי דורות ההמשך. מחד, עוצבה רשת ביטחון והורחקנו מן הקצוות ומ"להט החרב המתהפכת". מאידך, הוגבלה מאד יכולת התימרון והתנועה שלנו. לא רק שאול הוחלף. מלכות ישראל לדורות ירדה לדרגה בה כח הנסיקה למעלה, כמו גם עומק הקריסה, הוגבל. השכר, כמו גם העונש, עוצמתם עומעמה. אין עוד "מראהו וגבה קומתו" החיצוניים של האדם מעידים על פנימיותו ואין מראה העץ עדות לטעם הפרי. מפני חטאינו גלינו מגן עדן של מלכות.

שינוי שיטת ההימשלות – הפטרת פרשת קרח

אציב בפניכם דילמה להכרעה, שכל מי ששירת כמח"ט במרחבי יהודה ושומרון יוכל להעיד על אמיתותה: בצירי התנועה המרכזיים מורגשת עלייה בפעילות חבלנית עויינת הכוללת גם זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, ירי מרכב חולף, חטיפת מכוניות וכדו'. היקף הכח הצבאי המוקצה לפעילות מוגבל ואתם צריכים להכריע בין שתי אפשרויות:         א. להתמקד במטרה המבצעית ובהתאם לכך לפרוש את הכח באופן סמוי, רחוק מציר התנועה וקרוב לכפרים, בפעילות ממוקדת ומשרשת רע ממקורו. המשמעות היא שהתושבים לא יחושו בפעילות, לא יהיו מודעים ומיודעים בתוצאות, תוכל ליסוע ממעון לעתניאל/ ממעלה חבר לגוש עציון/ מברקן לקרני שומרון/ מעפרה לצומת תפוח/ מכיסופים לנוה דקלים מבלי לראות ג'יפ אחד, בחשך מוחלט ובלב פוחד גם לאחר תפילת הדרך, בברכה, מסידור של מקובלים ובעת רצון. ב. לתת דגש לתחושת הבטחון של האזרחים ולפזר כוחות שינועו על הצירים באופן גלוי ובולט לאורך כל שעות היממה, עם פטרולים בתוך הישובים ובקרבתם ובתוספת ליווי שיירות צמוד. עם זאת ובעקבותיה, היקף פעילותך בעומק השטח יצומצם, תועלת הפעילות תהיה נמוכה בהרבה, היכולת והעוצמה לא יופנו למוקד הבעיה ומקורותיה, בדרך אחד יבואו אליך ובשבעה דרכים תחפש אחריהם.

התלבטתם? הכרעתם?     אם לרוב תיבחר אפשרות ב', זה בגלל שהצורך הפסיכולוגי בתחושת ביטחון, גם אם היא מוחצנת ומזייפת ובאה על חשבון צדדים אמיתיים, גובר על יושר הלב וההגיון הצרוף, שיכולים להציע מענה איכותי, אך דורשים הרבה מאמץ וכוחות נפשיים.

 

דומה שעל דילמה מעין זו מצביעה הפטרתנו (שמואל א יא, יד – יב, כב), המתארת את סיום תהליך המלכת המלך הראשון בישראל. התהליך, המצוי כחטיבה בפרקים ח – יב, מגיע לסיומו ושיאו בשמחת שאול וכל ישראל עד מאד, מחד, ובנאום הפרידה התוכחתי של שמואל, מאידך. העם מתמוגג ממלכו החדש, ושמואל לא בורר מילים בכדי להדגיש עד כמה הדבר רע בעיניו ובעיני ה'.

"כן/לא מלך" הוא קצה הדיון ולא מהותו ומרכזו. אופי ההנהגה הוא רק שיקוף למצב העם המונהג. במוקד הדיון ניצבת הדילמה בין מענה לצרכים פסיכולוגיים ולתחושות לבין התמודדות מהותית ומעמיקה הדורשת כוחות.

העם מחפש יציבות, דורש רציפות, תר אחרי תחושת קרקע בטוחה, מישהו מוגדר שמגיב on-line ומציל אותך מהמתנה מתישה ופרק זמן של חוסר ודאות, סמל להשען עליו, גורם לתלות בו ציפיות ולהסיר כאלו מעצמנו, נושא שיחה שאפשר להטיח בו האשמות ולפרוק עליו תסכולים בלי חשבון, מסגרת שמשתלבת בנוף הבינלאומי ולא כזו שבולטת בזרותה. לשם כל זה דרוש לעם מלך והוא נכון לשלם תמורת זאת במיסים כבדים ובהכלת מלך בעל התנהגות לא ראויה, מוכן לשלם בטיב הקשר הישיר עם המוציאו ממצרים ובאיכות הנהגת העם. חשוב לו לחוש נורמלי. ככל הגויים. העם גם יודע, בעומדו חזיתית מול האמת, תחת המטר וברקע הקולות, שאין זו הדרך הנכונה והיא בחירה גרועה עבורו, אבל… מה רב כוחה של הפסיכולוגיה!

קצרה היריעה, אך להבנתנו, לאורך כל התהליך שעוברים שמואל והעם, הדיון אינו בשיטת המימשל הנכונה ובאופן המשילות הראוי. העם לא חושב שבני מלך נבחר יהיו בהכרח שונים מבני שמואל, הלוקחים שוחד ומטים משפט. ושמואל לא חושב שדווקא יפתח ושמשון ראויים להיקבר בחלקת גדולי האומה לצד משה ואהרן. מוקד ולב הדיון בהפטרה ובכל חטיבת פרקי ההמלכה אינו באופי ההנהגה המתאים לישראל אלא בעוצמות וביכולות הנדרשות מהעם המונהג. שמואל מנסה להבהיר לעם שהבעיה המרכזית בתקופת השופטים לא הייתה ש"בימים ההם אין מלך בישראל", שהרי ה' הוא המלך והוא דווקא כן היה בסביבה באותה שעה ועסק בהצבת שופטים. הבעיה הייתה ש"איש הישר בעיניו יעשה" ובמצב כזה הקב"ה לא "מועמד" למלכות, כי יש לו דרישות גבוהות מדי, כמו לדוגמא שיעשו דווקא את הישר בעיניו.

בראש הדברים הצבנו דילמה, שהכרעת המח"ט בה היא קצה הדיון. מהות הדיון היא טיב ההכרעה שנותנים התושבים לדילמה זו. פעילות המח"ט בשטח רק נובעת מבחירתם

%d בלוגרים אהבו את זה: