Posts Tagged ‘שמות’

מתחיל בגנות ומסיים בשבח – מדרש הגדה של פסח

א. "וכאן הבן שואל אביו".

"מזגו לו כוס שני,       וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: "מה נשתנה…",   ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו.            מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה"               (משנה פסחים י, ד)

פעמיים אומרת המשנה "אביו מלמדו", אם כי בכל פעם הלימוד הינו לתכלית הפוכה. בראשנה, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו לשאול שאלות, בשניה, אביו מלמדו את התשובות לשאלות. אלו שני לימודים שונים באופיים ובתכליתם. כל אחד חשוב לכשעצמו אך שניהם יחד בונים תהליך. ושניהם מחיוב ההורים כלפי ילדיהם. הלימוד הראשון, לשאול, מוליך אל הלימוד השני, התשובות.

המשנה מלמדת שבשביל לשאול שאלות צריך דעת !. לא כל שאלה מצדיקה אגוז, נקודה או קריאת התפעלות מאמא. המורות לשפה עמלות על כך בכיתות היסוד, אבל לילדינו עדיין קשה לשאול שאלות סדורות, מובנות ותכליתיות. מידת ההתעניינות שלהם בתשובות שלנו יכולה להעיד על כך. וכן, גם מידת ההתעניינות שלנו בשאלות שלהם, מעידה על כך. אם שאלתם הייתה כנה, לא כל מלמול של "עבדים היינו" מצידנו היה מספק אותם. מכאן למדת, שלהיות הורה לילד שיודע לשאול שאלות, זו מישרה נוספת…

המשנה גם מלמדת שהשאלה: "מה נשתנה ה… מ…" היא אבן הפינה בתחום. היא מבוססת על מודעות ראשונית לסדר, לקביעות ולשיגרה, בין אם ביחס לתפריט סעודת החג ובין אם למהלך הכוכבים בגלקסיה, ולאחר מכן על שינויים הסותרים את טבע הדברים, בין אם מדובר במצה ומרור ובין אם בכוכב נולד. שאלה נכונה ונבונה תבשיל לכלל תשובה משמעותית ומעצימה. המשנה מלמדת שבפרשת "ארמי אבד אבי" טמונים גם סדרו של עולם, גם השינוי, גם השאלה, גם התשובה וגם מה שצריך ללמוד וללמד.

 

ב. "מתחיל… ומסיים… ודורש…"

"עד שיגמור כל הפרשה כולה" – באיזו פרשה מדובר?

הפרשה המדוברת עומדת במרכז חלק ה'מגיד' שבליל הסדר ובעזרתה אנו מקיימים את עיקר מצות סיפור יציאת מצרים באותו הלילה. אנחנו לא קוראים את מהלך האירועים עצמם, כמתואר בספר שמות, אלא דווקא מביעים מבט משחזר, רפלקטיבי. מבט משחזר, מטבעו, הוא גם פרשני וגם תלוי הנקודה בה המשחזר נמצא. על כן ראוי לעיין בפרשת 'מקרא ביכורים' (דברים כו) שהיא מקור הפרשה אליה מכוונת המשנה:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן… וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ… וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

להביא מפרי נחלתך לפני ה' ולשמוח, עם אחרים, בכל הטוב שנתן ה' משמעו להיות בנקודת היעד ולאורה לשחזר את הדרך. רק מזווית זו ניתנת להיאמר הצהרת מביא הביכורים, כניסוחה המקפל את כל המהלך ההיסטורי. על בסיס זה מיוסד ההיגד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". סיפור יציאת מצרים צריך להיעשות בליל הסדר מתוך מבט משחזר, ממבטו של מי שצופה על הסיפור מבחוץ, מישהו שכבר יצא ממצרים. הוי אומר, בכל ליל סדר, ולא משנה באיזה שלב של הדרך ההיסטורית אנו נמצאים, אנו נדרשים לספר ביציאת מצרים כאילו אנחנו כבר בנקודת היעד והסיום. כל השנה אנחנו נמצאים על הדרך עצמה, הלילה הזה נשתנה בכך שאנו צופים עליה מבחוץ, מנקודת הסיום שלה.

"מתחיל… ומסיים…" זה לראות את כל הדרך במבט מקיף וכולל של מביא הביכורים / בן החורין. ה"ודורש…" זו חזרה לפרטי השלבים של הדרך, נקודות ההתקדמות והנסיגה, מהקשיים ועד הגאולה. זו דרשה על שלבי הדרך שעשו יוצאי מצרים, זו גם דרשה החוזרת אל שלבי הדרך של כל דור ודור:

"וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" – אנוס על פי הדיבור… "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי" – מלמד שהיו ישראל מצויינין שם… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אלו הבנים… "וְאֶת לַחֲצֵנוּ" – זה הדחק… "וּבְמֹרָא גָּדֹל – זו גילוי שכינה…",

 

ג. "ארמי אבד אבי" – 1

מקרא ביכורים, ובמקביל עיקר סיפור יציאת מצרים, מתחיל בכתוב " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם…". מיהו ומהו "ארמי אבד אבי"? מההגדה וממקורות נוספים אנו למדים שה'ארמי' הוא לבן שביקש לכלות את 'אבי', דהיינו את יעקב. על יסוד זה אנו אומרים "צא ולמד מה בקש לבן הארמי… שפרעה לא גזר אלא על הזכרים… ולבן בקש לאבד את הכל…". אך כבר הקשו רבים על ביאור זה, שכן מה ללבן וליציאת מצרים ומקרא ביכורים? איפה מצאנו שבקש לבן במכוון לכלות את יעקב או את בנותיו וכל נכדיו? מדוע שנרכך את גזירתו של פרעה דווקא בשעה שאנו מדגישים את רעתו וההצלה ממנה?

לפיכך יש שפירשו, וביניהם מהראשונים כרשב"ם ואבן עזרא, ש'ארמי' הוא אברהם או יעקב, ו'אובד' משמעו מלשון אבידה, תעייה, תהייה וגלות, ויש לקרוא 'ארמי אבד – אבי', דהיינו 'תועה ואובד בארם היה אבי', אם אברהם ואם יעקב. אולם, 1. ע"פ מסורת הטעמים יש לקרוא 'ארמי, אובד אבי' (ולא 'ארמי אבד, אבי') ולפיה משמע 'אובד' כפועל ולא כשם פעולה. 2. חז"ל הבינו 'אובד' במשמעות אבדן וכליה וגם משמעות 'איבוד' לא ברורה בצירוף 'אובד אבי'. 3. כדלעיל, כיצד מתקשר הדבר לתוכן מקרא ביכורים? וגם אם יעקב היה אובד וגולה כדי להכלילו ב-400 שנה של "גר יהיה זרעך", למה זה חשוב פה?

נשוב בהמשך להציע ביאור בדבר, אך נניחנו כעת כדי להיפנות לעיון אחר.

 

ד. מחחיל בגנות ומסיים בשבח.

למדנו במשנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה". וכבר תמהו רבים איזו גנות יש בתחילת פרשה זו? וכי מה גנות היא שירדו יעקב ובניו לשבור אוכל במצרים מיד המשנה למלך או בכך שהיו שם "לגוי גדול עצום ורב"? ואם עצם הירידה למצרים היא הגנות, אז בגנותו של מי מדובר?

לשם הצעת ביאור הדבר, נשוב לתיאור האירועים עצמם בתחילת פרשת שמות:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב… וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ…" (שמות א, א-ט)

באופן פשוט יציאת מצרים נועדה להציל את ישראל משעבוד מצרים, אבל גישה זו מפספסת את משמעות שבעת הפסוקים הראשונים של הספר. פסוקים אלו חוזרים לפרשת ויגש (בראשית מו, ח-כז) ולפסוק המסיים שלה, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז,כז), ומלמדים על תהליך השתקעות ישראל במצרים מבחינה מנטלית, תרבותית ודתית. ע"פ פסוקים אלו, ישראל עצמם לא שאפו לעזוב את מצרים, כי מה יש להם לחפש בארץ ישראל כשהם גרים במקום שאינם חסרים בו כלום? פסוקים אלו אינם רק הקדמה לשיעבוד אלא הם במקביל גם ערוץ נפרד שהצריך את היציאה ממצרים בגלל שקיעתם הרוחנית בה. את מה שהתורה רומזת בזה, אומר הנביא יחזקאל בפירוש:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי… לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ז-ט).

נמצא שיציאת מצרים נדרשה משתי סיבות והתנהלה בשני ערוצים: א. בגלל שקיעתם הרוחנית והדתית של ישראל במצרים, הרמוזה בתחילת שמות, ותכלית המהלך הייתה 'להוציא את מצרים מישראל' ולהשיבם ל"והייתי להם לא-להים". ב. במקביל, וגם בעקבות, שיעבדו מצרים פיזית את ישראל ולאחר זעקתם צריך היה 'להוציא את ישראל ממצרים' ולהוליכם פיזית אל ארץ ישראל.

תיאור זה משתקף גם בפרשת 'מקרא ביכורים'. הפסוק הראשון מתייחס לבעיה הרוחנית: "…וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". הפסוק השני מתייחס לבעיה הפיזית: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה". מכאן פונה הפסוק הבא לזעקת בנ"י, הפסוק הרביעי להצלתם והפסוק החמישי ליעדם: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". 'המקום הזה' הוא בית המקדש, יעדם הרוחני, ו'הארץ הזאת' היא יעדם הפיזי. האדם המביא מפרי אדמת ארץ ישראל, מניחו לפני ה', נותנו לכהן ואח"כ שמח בכל הטוב עם אחרים, מאחד בכך את הפנים הרוחני והפיזי ומבטא בשלימות את תחנת היעד של היציאה ממצרים.

מכאן תובן המשנה האומרת "מתחיל בגנות…" ומתכוונת לשקיעתם הרוחנית של ישראל במצרים הפותחת את 'מקרא הביכורים' ואת מצות סיפור יציאת מצרים. על רקע זה נבאר את דיון הגמרא בנושא:

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – מאי 'בגנות'?
רב אמר:                   מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.
[ושמואל] אמר:          עבדים היינו".                            (בבלי פסחים קטז, א)

כמו במחלוקות אחרות של רב ושמואל, כל אחד מהם מדגיש פן אחר באותו נושא. רב מדגיש את הפן הרוחני, ושמואל מדגיש את הפן הפיזי. אין הם מתכוונים למשפטים מוגדרים שאותם צריך להגיד כדי לבטא את הגנות, אלא הגנות מצויה בפסוקי הפרשה והם רק מדגישים, כל אחד לשיטתו, את משמעות אותה גנות.

כך סודר גם חלק ה'מגיד' שבליל הסדר:

בתחילה שאלות "מה נשתנה" ולאחריהם תשובת שמואל: "עבדים היינו…",

לאחר מכן חובת הסיפור בלילה הזה ובעקבותיה "מתחילה עובדי ע"ז…".

(בהתאם לכך הפסוק מיהושע המתייחס לתרח כעובד ע"ז הוא תוספת מאוחרת בהגדה למשפט המקורי ואינו משמעות דברי רב, וכך הוא בהגדות הארצישראליות הישנות).

 

ה. "ארמי אבד אבי" – 2

כעת נחזור לבאר, על בסיס הצעתנו לעיל, את הכתוב "ארמי אבד אבי". לשם כך ניעזר בביאור המובא למילים אלו במדרש תנאים לספר דברים:

"ארמי אבד אבי" – לבן הארמי בקש לאבד את אבא מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו" (מדרש תנאים דברים כו)

ברור שלפתיחה ולסיום המתייחסים ללבן אין קשר למשפט המרכזי, הנפתח כדרך המדרש במילים "מלמד שלא…", והרי הם תוספת מאוחרת לו בכדי לרכך את משמעותו. ואת המשפט המרכזי, בגלל משמעותו, אכן רק חז"ל יכולים לומר. המדרש מבקש לומר שיעקב יצא לארם מתוך תודעה שהוא הולך להיות 'ארמי' ולשקוע שם רוחנית ופיזית. בכך "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" על דעת לאבד מן העולם מורשת 'אבי', אברהם, ולשוב חזרה מ"הארץ אשר אראך". ביקש יעקב לישב בארם בשלווה, אך הקפיץ עליו הקב"ה רוגזו של לבן, שעמל 20 שנה לשבש את שלוות יעקב עד שנגלה עליו הקב"ה והורה לו לשוב, רוחנית ופיזית, לארץ ישראל.

נמצא שמה שעבר על יעקב אבינו בארם הוא הוא שעבר על ישראל במצרים והוא שעברו ישראל בכל גלותם. ביקשו הם לישב בשלוה ולהיטמע בסביבתם, ורק רוגזם של אומות העולם ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" הוא שהביאם לעמוד בנסיונות, לזעוק אל ה' ולכך ש"הקב"ה מצילנו מידם". ומזה קרוב לשבעים שנה ראויים המקום והשעה, ואף אנחנו, לסיים את הסיפור בפסוק החמישי של מקרא ביכורים (כו, ט), שהוא כנגד הכוס החמישי של ליל הסדר:

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

מודעות פרסומת

נסיון העקידה של המיילדות – מדרש לפרשת שמות

על אף ששיעבוד ישראל במצרים הוא הרקע לכל מהלך היציאה ממנה, נראה שנושא הפרק הראשון של הספר הוא לאו דווקא השיעבוד אלא הריבוי העצום של בני ישראל. הפרק כולו עסוק מחד בהתעצמות בני ישראל ומאידך בנסיון לצמצם תהליך זה. בחזית הסיפור נמצאים המלך והמיילדות, וברקע החשש "פן ירבה" והשיעבוד לשם צמצום האוכלוסין. הריבוי הלא טבעי, "ובני ישראל פרו… ותמלא הארץ אתם", החל עוד לפני השיעבוד. הוא למעשה מתואר כגורם לשיעבוד, כדברי פרעה: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה…".

מה מייחד את אותן מיילדות אנונימיות, שמוסכם בחז"ל ש'שפרה' ו'פועה' הן רק 'שמות כיסוי' שלהן?

שפרה ופועה, " שפרה – זו יוכבד… פועה – זו מרים (בבלי סוטה יא, ב), הן דמויות מייצגות של נשות ישראל שראו את תפקידן באותו דור כמיילדות – יולדות:

"ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד; ד"א: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה".

ימיה של יוכבד, ע"פ חז"ל, היו רבים, שנולדה בשנה בה ירדו יעקב ובניו למצרים. כבר משלב זה המגמה הפעילה הייתה הפיכת המשפחה לעם:

"כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד, שנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו" וגו', וי"א שנים עשר" (ש"ר א).

עוד טרם השיעבוד היה היעד מוגדר וההשתדלות של מטה בשילוב סייעתא דשמיא הביאו ל"ותמלא הארץ אֹֹּתם".  בשלב זה הלכה התעצמות העם יד ביד עם כל תנאי החיים, עד שקם מלך חדש על מצרים. את מסירות הנפש של המיילדות מול פרעה משלב זה והלאה מתארת התורה במפורש במהלך הפרק והיא פשוטה וברורה. כאמור, המיילדות מייצגות את נשות הדור, כך שמתבקש המדרש: "דרש רב עוירא (בנוסחאות אחרות: עקיבא): בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה שם).

אלא שהעמידה מול פרעה הייתה רק חזית אחת מולה עמדו הנשים ולא בהכרח הכי קשה!. בהקשרן של 'הנשים הצדקניות' הולך ומתאר המדרש שתי חזיתות נוספות: הבעלים והבנים.

מי מהבעלים שהיה רגיש לנשיבת הרוח הפוליטית הבין מוקדם ומהר, עוד לפני גזירות פרעה, שאתגר הילודה הולך 'לחזור כבומרנג'. גזירות פרעה רק אוששו את גישת ה'אנטי-ילודה' שראתה ב'ילודה האקטיבית', כלפי העבר, גורם לשיעבוד, וכלפי העתיד, מעשה לא אחראי. המדרש מתאר את צורך הנשים לפתות את בעליהן:

"בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים",

הדגים הקטנים, המסמלים פריה ורביה, מלמדים שהמניע לכל המהלך היה בעיקרו הילודה ולא הזוגיות. הצורך בפיתוי לא נבע רק מתשישות וחוסר חשק בשל "קצר רוח ומעבודה קשה" אלא גם מאידאולוגיה ששם המדרש דווקא בפי עמרם, בעלה של המזוהה כשפרה:

"שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה. כיון שגזר פרעה ואמר "כל הבן הילוד", אמר עמרם: ולריק ישראל מולידים?, מיד הוציא את יוכבד ופירש עצמו מתשמיש המטה, וגרש את אשתו כשהיא מעוברת מג' חדשים, עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן",

וכפי שיוכבד מייצגת את הנשים, מנהיג עמרם את הגברים.

מבחינת הנשים, החזית מול פרעה, עם כל הקושי, הייתה יותר פשוטה כי היה רע והיו טובות. החזית מול הבעלים הייתה הרבה יותר מורכבת וקשה, אבל מסירות הנפש האמיתית נדרשת הייתה מול הבנים, וגם היא הייתה מדורגת..

הייתה חזית נשים-בנים-פרעה, עליה מדברת התורה מפורשות, שהבנים שנולדו נלקחו בכח בגזירת פרעה, הוטבעו ביאור וגופותיהם נראו.

הייתה חזית קשה יותר, נשים-בנים-בעלים, אותה מתאר המדרש:

"ותחיין את הילדים" – יש מהם שראוים לצאת חגרים או סומים או בעלי מומין או לחתוך בו אבר שיצא יפה, ומה היו עושות? עומדות בתפלה ואומרות לפני הקב"ה: אתה יודע שלא קיימנו דבריו של פרעה, דבריך אנו מבקשות לקיים, רבון העולם יצא הולד לשלום שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו לומר הרי יצאו בעלי מומים שבקשו להרוג אותם",

אם הייתה רשעות במצרים אפשר שהיו מטביעים את התינוקות הבריאים ומותירים למשפחות להתמודד עם בעלי המומים. ר' לוי בהמשך המדרש מציג דילמה קשה יותר, אם היה העובר גורם למות אמו בלידה תחת טיפול המיילדת והיו המיילדות צריכות לעמוד מול המשפחות. כך או כך, היו בעלים שרצו להרוג אותם.

החזית היותר קשה הייתה אמהות-בנים: "וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך" וגו'". אפשר להתחבא בשדה מעיני המצרים וללדת, אבל מה קורה אחר כך? אי אפשר לחזור עימו הביתה. צריך להשאיר אותו בשדה. ואז מה?

המדרש משרטט תיאור פלאי של דאגת הקב"ה לגידול התינוקות באופן ניסי לחלוטין. אבל על זה אי אפשר לבנות ולתכנן. פה צריך לחזור הביתה אחרי הלידה, להשאיר את הילד בן יומו בשדה, ולהאמין. ולמען הסר ספק: 'להאמין' אין משמעו להאמין שהקב"ה יציל את הילד בנס. 'להאמין' הכוונה לדעת שהעולם, וגם עתיד הילד, מתנהל ע"פ הטבע, אלא שאת, וכל תנועת הנשים הפועלות בלהט לריבוי הילודה והעצמתה, כולן עושות את המעשה הנכון.

מסירות נפש כזו יכולה לבא בצל מסירות אברהם אבינו בעקידת יצחק:

"ותיראן המילדות את הא-להים" – קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם כמה שהקב"ה מעיד עליו: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".

 

 

ויש מסירות נפש אחרת. לא גדולה מהנ"ל, אבל מאוחרת כרונולוגית לנ"ל:

"וחמושים עלו" – אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות.

ר' נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמש מאות עלו, שנא' "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז ז) וכתיב "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו" (שמות א ז), שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו העבודה לא אחד מחמש מאות עלו אלא שמתו הרבה מישראל במצרים ואימתי מתו? בשלשת ימי אפלה שנאמר "לא ראו איש את אחיו" (שם י כג) שהיו קוברים מתיהם" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פתיחתא ד"ה ויסב אלהים)

אחרי כל מסירות הנפש הזו, כמה צער, דאבון נפש ותיסכול יכול להיות כשמכל אלו שמסרת את נפשך, זוגיותך, חברתך ומחירים לא ישוערו, מכל אלו עלו רק 0.2% !, אכן זו הייתה התגובה הטבעית. אך אפשר שהעובדה שהתורה ייחדה בשירת הים מקום מיוחד לשירת האמונה של הנשים, אף שהן חזרו על מילים שאמרו הגברים, אפשר שהיא מעידה בכך על מסירות הנפש שלהן גם בתגובה ל"וחמושים עלו". לפי זה, עוצמה ומשמעות כפולה, מכופלת ואחרת מקבלות המילים משירת הגברים כשהן נאמרו בפי הנשים:

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"

פסח הנשיא – הפטרה לפרשת החודש

בפרשת 'החודש', שמות יב, אנו קוראים על הקרבן הראשון בו נצטוו ישראל, עוד בהיותם במצרים, ערב יציאתם לחירות ולעבר משכן הקבע שלהם בארץ ישראל. הפטרת הפרשה (מפרקים מה-מו ביחזקאל. נקודות הפתיחה והסיום משתנות ע"פ מנהגי העדות), היא חלק מנבואת יחזקאל על סדרי המקדש לעתיד לבא ובכללם פרטי הקרבנות, ובהם גם קרבן פסח וקרבנות חג המצות. נמצא שקרבן הפסח מקשר בין הפרשה להפטרה. לצד זה, הפרשה מתארת את הקרבן בראשית דרכו של עם ישראל, ההפטרה מתארת אותו לעתיד לבא ושתיהן יחד מציינות נקודות קצה ברצף ההיסטורי. כל שנה מחדש, ערב "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", לאורך כל הרצף ההיסטורי אנחנו מזכירים כעם את נקודת המוצא ואת נקודת היעד.

על גבי האמור לעיל יש להניח נדבך נוסף. בפסח מצרים היו שלשה שלבים: 1. בא' בניסן ניתן הציווי לבני ישראל על הפסח, 2. "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג) ולשמור עליו ארבעה ימים. 3. ב"…אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שם ו-ח). עשיית הפסח ואכילתו כמצווה הבטיחה שכשיבוא המשחית לנגוף את מצרים הוא יפסח על בתי בני ישראל. כיצד זה גורם לזה? ניתן להציע הסברים שונים. אחד מהם עולה מהפטרת הפרשה. יחזקאל מתאר שלושה שלבים מר"ח ניסן ועד פסח: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת: בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח… וְעָשָׂה הַנָּשִׂ " (מה, יח – כב). משמע שקרבן הפסח הוא סיום תהליך של חיטוי המקדש וכפרת הבית. מעין יום כיפור נוסף. לפי דרכנו למדנו: 1. \עבודת כהן גדול ביום הכיפורים בפר ושעיר באה לחטא את המקדש לקראת התגלות שכינה בענן הקטורת. 2. קרבן פסח מצרים כיפר וחיטא את בתי בני ישראל לקראת התגלות שכינה בחצות הלילה. באותה שעה, התגלתה שכינה במצרים. מקום ואדם שהוכשרו להתגלות חוו אותה ונותרו בחיים. מי שעקרונית ראוי היה להתגלות (= בכורים) אך לא הוכשר לכך, מת. 3. קרבן פסח לעתיד לבא, המתואר ע"י יחזקאל, הוא תהליך כפרה של 14 יום המגיע לשיאו בי"ד ניסן והמאפשר את "ראיית פני ה' " וההתוועדות במועד בשבעת ימי חג המצות.

על גבי האמור לעיל, יש להניח נדבך נוסף. עד כה ציינו את טווח התאריכים א – יד ניסן בהקשר היסטורי של פסח מצרים. אך מן הראוי לציין טווח תאריכים אלו גם על רקע שנה מאוחר יותר, פתח השנה השניה במדבר. באותה שנה, בא' בניסן הוקם המשכן ונחנך המזבח במשך 12 יום על ידי קרבנות הנשיאים, כאמור בפרשת נשא. ביום י"ד בין הערבים עשו ישראל את הפסח, כאמור בפרשת בהעלותך. עד שלא הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם וחנכו בכך את המזבח, לא נאמרה פרשת קרבנות המוספים, שמביאים נציגי ישראל במועדים, כאמור בפרשת פנחס. רקע זה חשוב להפטרתנו בגלל 2 נקודות בנבואת יחזקאל: 1. את קרבנות יחזקאל ניתן לבאר כמעשה חד פעמי עם חנוכת בית המקדש העתידי. ניתן לבארם כקרבנות קבע כל שנה. וניתן לבארם כקרבנות חד פעמיים של חנוכת הבית המאפשרים את קרבנות הקבע המתחדשים ומחדשים כל שנה. 2. את פירוט הקרבנות מלווה יחזקאל בהתייחסות למעמדו ופעילותו של הנשיא-מלך העתידי בישראל. המעבר העתיד לבא משנים עשר נשיאי שבטים לנשיא אחד ראוי לדיון בפני עצמו, אך מכל מקום, יהיה הנשיא, באישיותו ובהליכותיו, לא רק מאחד שנים עשר הנשיאים אלא גם הביטוי הריאלי והמעשי ל"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" והדרך לחיטוי וכפרה. אמורים הדברים ביחס לפרשת 'החודש' והפטרתה, אך טובים הם להיאמר גם על רקע יום הבוחר תשע"ה.

"בהתנדב עם" – הפטרה לפרשת בשלח

תובנה נקוטה בידי אנשי צבא, שקרב הירואי המזכה לוחמים בעיטורי הערכה על מעשי גבורה יוצאי דופן משקף למעשה כשל מערכתי בניהול המהלך הצבאי. מבצע צבאי מוצלח אינו מבוסס על בודדים המחרפים נפשם אלא על שילוב כלים (תרתי משמע עבור בוגרי מכינות…) מדוייק. ככלל אצבע, ככל שכמות הצל"שים מרובה ודרגת העיטור גבוהה, כך כשל המערכת המנהלת גבוה יותר. בדומה לזה, אינה דומה בושתה של מערכת שחייל זוטר, עורפי וחסר מיומנות לחימה מציל אותה לזו של מערכת הניצלת ע"י קצין מוכשר ורב מעללים. ספר שופטים הוא הנמשל בנידוננו. בחלקו הראשון מתוארים שופטים המושיעים את ישראל מכף אויביהם בגבורה, ביצירתיות ובאחריות. אך כל אלה באו בנבואה לא בכדי לפאר את עושיהם אלא לשקף את הידרדרות העם כולו מפסגת "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים" (יהושע כד, לא) ועד תהום "איש כל הישר בעיניו יעשה". בהתאם לכך, גם רצף השופטים מהלך בציר "פוחת והולך", מעתניאל בן קנז ואהוד בן גרא, השופטים הראשונים, ועד יפתח ושמשון, אחרוני השופטים. על רקע כללי זה מופיעים דבורה וברק, לאחר אהוד ולפני גדעון. מה מלמדנו סיפורם ושירתם על מצבו הרוחני של עם ישראל באותו שלב?

במסגרת הסיפור, משני קצותיו, עומדות נשים: דבורה הנביאה מחד, ויעל אשת חבר הקיני מאידך. גם במסגרת השירה, משני קצותיה, עומדות נשים: "ותשר דבורה…" מחד, ואם סיסרא ושרותיה מאידך. ומקובלנו שמסגרת של סיפור, דהיינו פתיחתו וסיומו, נותנת פעמים רבות משמעות והכוונה לסיפור כולו. בנידוננו, אלו דבורה, יעל ואם סיסרא. בהקבלת ההפטרה לפרשת קריעת ים סוף, משמשת אם סיסרא על תקן פרעה ("בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא… אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל… כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' " על רקע "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל…"). יעל אשת חבר הקיני ממשיכה בדרך יתרו, אבי זקנה, השומע ובא. והקבלת דבורה למשה מסתברת לאור התפקידים אותם מילאה. היא נביאה, שופטת (הן במובן ההנהגתי והן במובן המשפטי) וכ"שרת בטחון" היא שולחת מצביאים לקרב. כמוהו, גם לה יש תפקיד הנהגתי אחד בו היא לא מכהנת – הכהונה. וכך נאמר: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם…" על רקע " אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…". הקבלת הדמויות ההפכית מדגישה את הא-נורמליות של המצב, בהתאם למגמתו של ספר שופטים להציב במרכז את מי שלא אמור להיות שם ובכך להדגיש את בעיתיות התקופה. כך גם מבהירה דבורה את המצב בתגובתה לבקשת ברק שתלווה אותו למלחמה: "אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא", ואילו אנחנו הנשים, איננו זקוקות לתפארת העיטורים והצל"שים בשביל להיות אשה במקום שאין איש ולא נאבד עשתונותינו מול נוסח כזה או אחר של הערכה…

אבל נשות הסיפור הן רק מרכיב אחד בהתנהלותה הלא בריאה של ההנהגה הישראלית של אותה עת. הכתוב אינו טורח להסתיר, לשבח ולגנאי, מרכיב אחר. דבורה, בדבר ה', שולחת את ברק לאסוף צבא ומגדירה את הר תבור כשטח הכינוס. זהו מקום גבוה, שמרכבות הברזל של סיסרא לא יגיעו אליו, ועל כן בטוח להערכות. סיסרא מצידו, נערך ברכב ופרשים במרחב העמק, שהוא גזרת הלחימה האידיאלית מבחינתו מול הישראלים חסרי הרומח ומגן וכל שכן מרכבה כלשהיא. ואז, כשברק ועימו בני נפתלי וזבולון מסיימים את התפילה לקראת הקרב, נותנת דבורה, בדבר ה', את פקודת היום: לרדת מההר אל העמק ולהתעמת חזיתית עם מרכבות סיסרא !. אם יש צל"ש שצריך ברק לקבל הוא על יכולתו הפלאית לאסוף לוחמים ולהנהיג אותם על בסיס פקודת מבצע שכזו. היש פלא בכך שכל מלומדי המלחמה בישראל – שבטי ראובן, גד ודומיהם, לא נטלו חלק במהלך "ההזוי" הזה? זה בדיוק כמו להגיד למשה על שפת ים סוף: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" ! לאן? אל תוך הים?… ואכן, ברק בן אבינועם ממלא בסיפור זה את מקומו של נחשון בן עמינדב. גבורתו של ברק לא הייתה כאיש מלחמה בקרב שלא ניהל ואותו מתאר הכתוב בחצי פסוק בלבד: "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק" (ד, טו). גבורת ברק ו"זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה" הייתה בעצם מסירות הנפש הטוטאלית וקבלת צו ה' ביד דבורה כפשוטו, עם חוסר ההגיון הצבאי הריאלי המוחלט שהיה טבוע בו.

גבורתם הנפשית והרוחנית של ברק ולוחמיו אכן ממלאה את מרכז הסיפור, אך היא מובאת בספר שופטים בעיקר בשביל להדגיש עד כמה כל המערכת הלאומית שסביבם כשלה. דבורה ויעל במסגרת הסיפור וברק ולוחמיו במרכזו, מובאים בספר אחרי אהוד ולפני גדעון, כדי ללמד שאם "הציבור" היה ממנף נכונה את העוצמה הרוחנית והפיזית שגילו כל גיבוריו, לא היה צורך להתגלגל הלאה עד יפתח, שמשון וכל איש העושה את הישר בעיניו.

נביא לגויים נתתיך – הפטרה לפרשת בא

הפטרת השבת הקודמת, פרשת וארא, נלקחה מספר יחזקאל. הפטרת השבת (ירמיה מו, יג – כח) לקוחה מספר ירמיהו. שני נביאים אלו פועלים ומתנבאים באותו דור, דור חורבן בית ראשון. יחזקאל גולה לבבל "עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה", דהיינו בהגליה הראשונה לבבל, "גלות החרש והמסגר", בה גלתה האליטה הדתית, החברתית והכלכלית של יהודה בראשות המלך יהויכין. ממקום גלותו בבבל מתנבא יחזקאל נבואות פורענות על ישראל, זועם על הגויים ומנחם את ישראל. במקביל, ממשיכים החיים ביהודה תחת ממשלתו של המלך צדקיהו עוד כ-12 שנה, עד חורבן ירושלים והמקדש והגלית רוב שארית העם לבבל. הנביא ירמיהו מתנבא עוד לפני שנים אלו, מתנבא גם אחריהן, וכמובן גם במהלכן. נמצא, שאף ש"אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד", הרי שתקופה אחת עולה לשניהם והגם שהם יושבים במקומות שונים, הרי הם מכוונים לאותם קהלים ונכון יהיה ללמוד מזה על זה.

הפטרת השבת הקודמת, פרשת וארא, נלקחה מנבואות יחזקאל על מצרים ואליה. הפטרתנו לקוחה מנבואות ירמיהו על מצרים ואליה. קישור ההפטרות לפרשות אינו מתמצה רק בהקבלה שפה ופה מצרים סופגת מכות שלא הכירה מאז היווסדה כמעצמה, אלא בכך שהתהליך שנפתח בספר שמות הולך ומשתלם אצל יחזקאל וירמיהו. שההפטרות סוגרות את המעגל שנפתח בפרשות. כיצד? בהפטרות הקודמות עמדנו על החמצת פרעה את תפקידו כמלווה ומגבה בני ישראל בדרכם חזרה לארץ ירושתם. כיוון שלא עשה עצמו כלי לשליחות ה' הרי שאיבדה ארצו את זכותה לעוצמה ולתפקיד מעצמה. בדומה לזה יש לראות את הציפיה והאכזבה מקרובי משפחה הגרים בסביבה, כדוגמת עמון, מואב ואדום. בעקבות כך מתחיל תהליך "וידעו מצרים כי אני ה'", תהליך שנפתח בעשרת המכות והולך ומשתלשל לאורך דורות עד לעת חורבן בית ראשון וחתימת המקרא. על עת זו מנבאים יחזקאל וירמיהו ונבואתם מופנית למצרים, כמו גם לעמים אחרים מסביב שליוו את ישראל מאז ספר בראשית, דוגמת פלישתים, עמון ומואב (גם אם לא רק הם). לכולם ניתנו הזדמנויות חוזרות למלא את שליחותם, כולם איכזבו וכולם ממצים את כוס התרעלה. כיבושי אשור, ובעקבותיה בבל והשלימה אחריהם פרס, ערערו ומחקו מפה גיאופוליטית עתיקה וותיקה, עמים נמחקו וכל העולם שליווה את תקופת המקרא השתנה. ירמיהו מתנבא אמנם על השבת שבות עמון, מואב ומצרים, אך הפורמט יהיה שונה לחלוטין, כפי שמבאר יחזקאל מצידו על מצרים: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה …" (יחזקאל כט, יד-טו). דווקא על רקע זה חשובה חתימת ההפטרה, המבטיחה לישראל שלא יהיו מאלו הנמחקים בעיצוב המפה העולמית החדשה, אלא אדרבה, שיבת ציון תהיה נקודת מוצא ופוטנציאל לסבב גאולה שני. הם יתחילו מאזור ארם נהריים מסע "לך לך מארצך… אל הארץ. אשר אראך" מחודש עם פרסום הצהרת כורש: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד" (ירמיהו מו, כז) וכן הוא ביחזקאל (כט,כא): "בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל… וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".

"עשה אותי כלי לשליחותך" – הפטרה לפרשת וארא

הפטרתנו (יחזקאל כח,כה – כט,כא) נכללת בין נבואות יחזקאל לגויים, הנאמרות ברובן בזמן המצור האחרון על ירושלים, הגם שמבחינה נבואית החורבן הוא כבר עובדה מוגמרת. בשעה זו, מאיר יחזקאל את ההתייחסות הנבואית לשכנותיה של יהודה מצפון ומדרום על רקע זיקתן לחורבנה. ההפטרה פותחת את רצף הנבואות הפונה אל השכנה מדרום. מצרים של שלהי ימי בית ראשון חיה, על פי הנביא, בפער משמעותי בין הערכת עצמה לבין המציאות בפועל. מצד אחד, מצרים היא ארץ בלתי מנוצחת. ממלכות הצפון מתחלפות והיא נותרת על כנה. הכשדים, כמו גם האשורים והבבלים, ניסו לכבוש אותה, אך לא עלתה בידם. אפשר שנכבשו ארצות חסות שלה וכן נחלשה הרתעתה, אך בליבה לא פגעו. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברי "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (ג). תחושה זו, גם לו הייתה מוצדקת במאות 8-6 לפנה"ס, הייתה בבחינת חטא המצדיק ענישה, כפי שנאמר בחומרה כלפי גאוות מלך אשור (ישעיהו,י) וכלפי מלך בבל (ישעיהו יג-יד ושם מז, ח), שחטאו בגאווה גם כשעוצמתם אינה מוטלת בספק. מצד שני, נענשה מצרים על חטא אחר: "יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כט,ו). מצרים באותה תקופה כבר אינה מעצמה ועיקר מלאכתה בהתססת המדינות החוצצות בינה לבין מעצמות הצפון. היא מעודדת אותן למרוד, לשאוף לעצמאות ובעיקר להכשיר עבורה את הדרך לחזור להיות למעצמה. כחלק ממהלך זה, היא חותמת על בריתות הגנה עם שכנותיה, שבשעת הצורך היא תבוא לעזרתן ולהגנתן. ירמיהו הנביא מאשים את ממלכת יהודה בחטא ההישענות על מצרים, יחזקאל, מצידו, מאשים את מצרים ביצירת מצג שווא של משענת ו"בגרימת חורבן ברשלנות".

אבל הנביא בסגנונו, משלב בנבואה את שני החטאים ומצביע על חטא שלישי והוא חוסר הקישור בין שני החטאים הראשונים, שהיה ביכולתו למזער כל אחד מהם בפני עצמו. אילו מצרים הייתה חשה כמו שהיא מתנהגת, לא היה החטא הראשון. אילו התנהגה כמו שהיא חשה, לא היה החטא השני. אפשר שאם הייתה מצרים מודעת לתפקידה ככלי ביד ה', הייתה גם מקשרת בין הצדדים. במילים אחרות, מצרים מואשמת בכך שבמודע התכחשה לתפילתה של שולי נתן ולמילותיו של פרנססקו אסיסי: "א-לוהים, תן לי את השלוה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה". ואנחנו נוסיף: לקשר בין אלה ובין אלה.

בשלושה עונשים נענשה מצרים בהפטרתנו. על החטא הראשון, חטא הגאווה נאמר: "וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי" (טו). עונש ייחודי ומרתק ניתן למצרים על חטאה השני. תחילת הדברים נשמעת בדיוק כמו גאולת ישראל: "כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם…", אבל דווקא על רקע מושלם זה מגיע הניגוד: "וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה.. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה' " (יג-טז). וגם העונש השלישי, על חטא התכחשותה ל"אנא א-לי, עשה אותי כלי לשליחותך", הוא ייחודי. שבע עשרה שנה לאחר הנבואה הנ"ל, חוזר יחזקאל ומיידע אותנו שמלך בבל הטיל מצור ממושך ומתיש על צור, אך לא נהנה מפרותיו. הנביא מגדיר זאת כ"שכר פעולתו" שנמנע ממנו ועל כן הקב"ה משלם לו שכרו במקום אחר: "הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ" (יט). שכר פעולה נותנים לשליח וכנראה שבאותה שעה עוד היה מלך בבל בבחינת כלי לשליחותו של הקב"ה. על כן כל רכוש מצרים, שלא היוותה "כלי לשליחותך", הובטח למי שכן תיפקד ככזה באותה שעה. בשולי נבואה זו נאיר שגם מלך בבל, מאוחר יותר, חטא בגאוותו, כמובא בישעיהו, ונענש כל כך. אין לכך איזכור במקרא, אבל נבוכדנצר יצא במסע נגד מצרים אך לא הצליח לכבשה. מי שעשה זאת היה כנבוזי בן כורש, שכבש את מצרים לאחר הצהרת אביו שמימשה במקביל את סוף ההפטרה: " בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כא).

לומדת הפרשה מההפטרה שפרעה של פרשת שמות פיספס את ההזדמנות להיות כלי ל"שלח את עמי". בפרשת וארא, יציאת מצרים על אף פרעה היא כבר עובדה חלוטה מבחינה נבואית. תשע המכות הובאו ע"י שליחים אחרים להענישו על שלושה חטאים, בסדרות של שלש מכות לכל חטא: על גאוותו בשחיקתה, על עוצמתו בהשפלתה ועל השליחות שלא מילא בניכוי אוצרותיו והעברתם לשליח אחר: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". את המכה העשירית כבר הביא הקב"ה בעצמו – "ועברתי בארץ מצרים" – אני ולא מלאך. "והכיתי כל בכור" – אני ולא שרף. "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" – אני ולא שליח. "אני ה'" – אני הוא ולא אחר.

…וציוונו על ביעור החמצה – הפטרה לפרשת שמות

בכ-90% מתכני ההפטרות יש התאמה כללית בין המנהגים המרכזיים הנהוגים כיום (תימנים, ספרדים ואשכנזים), גם אם דרך האשכנזים בארוכה והספרדים מקצרים. הפטרת פרשתנו היא ממיעוט ההפטרות בהן כל מנהג הולך בערוץ נפרד. מנהג הספרדים להפטיר השבת בהקדשת ירמיהו לנביא (ירמיה א, א – ב, ג והאטליאנים מקצרים עד א, יט) והדבר מסתבר לאור ההקבלה להקדשת משה והסירוב הראשוני של שניהם למלא את התפקיד. התימנים מתמקדים בתיאור חסד ה' עם ישראל בהוצאתם ממצרים ובעיצובם כעם ועל כן מושכל ומובן מנהגם להפטיר במשל התינוקת האסופית שביחזקאל (טז, א – יד). חריגים בהקשר זה האשכנזים, שבחירתם להפטיר בישעיה כז, ו – כח, יג ולהשלים בכט, כב – כג אינה ברורה ואינה מובנת. ראשית, נבחרה הפטרה מהפרקים הקשים יותר להבנה שבספר ישעיהו. בוודאי לציבור הרחב. שנית, גם ספרותית אין להפטרה מבנה אחיד. לדוגמא: הפסוק הפותח למעשה מסיים נבואה שרובה אינו נקרא. כמו כן, ההפטרה בחלקה הראשון, המסיים את פרק כז, חותמת, בראיית מאקרו, את חטיבת הנבואות הראשונה שבישעיה וחלקה השני פותח חטיבה חדשה. והמשמעותי לנו: מה הקשר בין הפרשה להפטרה, חוץ מההקבלה הלשונית-פורמלית של "…הבאים מצרימה את יעקב" ל"הבאים ישרש יעקב"?

לכן, בעיוננו הפעם לא נבאר את ההפטרה אלא נתמקד בקישורה האשכנזי לפרשה. דהיינו, ברובד הפשט באמת אין קשר מוצדק בין ההפטרה וגבולותיה לפרשה. מאידך, "המקשר האשכנזי" ביקש להציע, בעצם הקישור, מבט פרשני אחר על הפרשה ועל יציאת מצרים ובו נתמקד. בראש וראשונה, יש בסיס לשוני בפשט להקבלה: "הבאים ישרש יעקב… ישראל" לעומת "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", "הכמכת מכהו הכהו" מול "איש מצרי מכה איש עברי", "אם כהרג הרוגיו הורג" על רקע "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת… ויבקש פרעה להרג את משה", "בשלחה תריבנה" לנגד "ואשלחך אל פרעה… אהיה שלחני אליכם… שלח נא ביד תשלחשלח את עמי… משלח בך את…", "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" לצד "וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא…" ועוד. אכן רימוז משמעותי ליציאת מצרים, אך מה תוכנו? מה משמעות ההקבלה? זאת נברר בעזרת ההשוואה הראשונה, שהיא ניגודית במהותה: בני ישראל באים מצרימה עם יעקב, ומאוחר יותר "…פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" וכך הם שוקעים במצרים ובשיעבוד. מנגד, ההפטרה בפתיחתה מציעה תסריט שונה מהמוכר לנו לתהליך זה: "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה" = בני ישראל באים לארץ ישראל, מכים שורש, מעלים ציץ ופרח ומכוחם תמלא הארץ לא אותם אלא תנובה. זוהי לא רק נבואה לעתיד אלא גם תרחיש היסטורי שהיה אמור להתממש ביציאה ממצרים. שישראל יבואו לארצם לא מתוך מלחמה ושרוש אלא מתוך השרשה, צמיחה ופריחה שיעשו טוב לכולם. איך זה היה אמור לקרות? "בְּסַאסְּאָה (- רצף מידת סאה ועוד סאה) בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה" – ריב השורש "ש.ל.ח." – שליחות משה ל"שלח את עמי" שאם לא אשלח מגפותי בקרבך. פרעה אמור היה להיענות לאתגר, לשלח את ישראל ולגבות מעצמתית את בואם לארץ והתיישבותם בה. במקביל, בני ישראל היו צריכים להתעצם מכך "וּבָאוּ… וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" ! ולא בהר הקודש, הר סיני. שוב, נבואה לעתיד אבל רומזת על החמצות העבר. למה הוחמץ החזון? מדוע יציאת מצרים שאנחנו מכירים הייתה אחרת? למה גם פרעה וגם ישראל לא עמדו באתגר? בכך עוסק חלקה השני של ההפטרה: "הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם" (כח, א). גם מבלי להבין כל מילה בנבואה, ניתן להבין שחטא הגאווה עמד בעוכרי ישראל והקישור לפרשה מלמד שגם בעוכרי פרעה. מה העצים את גאוותם? מוצקות הטבע שלרגליהם. הרי שומרון סיפקו כרמים ויין לשכורי אפרים והנילוס הביא את פרעה ל"לי היאור ואני עשיתיני". מהמים נמשה מושיע ומהיין היה ניתן להביא להר הקודש בירושלים, אבל שתי העוצמות תועלו לאפיקים אחרים. גאוות פרעה הביאה לחורבן מצרים, גאוות ישראל ויהודה הביאה גם היא לחורבנם. ישעיהו, בחטיבה הראשונה של נבואותיו וגם בשניה, ממקד ביקורתו בגאוות האדם וטוען שלא למדנו כלום מהחמצת מצרים, ועל כן אםשר שבגאולת העתיד יהיה מעין גאולת העבר, "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיה ב, יז) כמו "ועברתי בארץ מצרים" – אני לא מלאך, אני ולא שרף להכות בבכורי מצרים וע"פ חז"ל גם בארבע חמישיות מישראל.

ההפטרה מתקשרת לפרשה בביאור מה החמצנו, איך חימצנו (וגם פרעה) את ההזדמנות, איזה חמץ צריך לבער ואת סוד הפשטות של המצה.

%d בלוגרים אהבו את זה: