Posts Tagged ‘שמחת תורה’

"והגית בו יומם ולילה" – הפטרת וזאת הברכה / שמחת תורה

קישור ההפטרה (יהושע א) לפרשה המסיימת את התורה הוא, לכאורה, מתבקש וברור. ההפטרה מתקשרת לרצף התורה, היא עוסקת בהשלכות מותו של משה ובהתווית הנהגתו של יהושע, מחליפו של משה. כמו כן מרמזת ההפטרה, שלצד הרצף המעגלי של קריאת התורה, החוזרת לבראשית עם סיומה, יש גם רצף קווי, אל עבר ספרי הנביאים, שיש להמשיכו במקביל.

אך קישורים אלו משקפים התייחסות למאפיינים חיצוניים של פרק א' ביהושע ומתעלמים מעיון הפרק במקומו ובהקשרו ומזיהוי הקישור לפרשה על רקע זה. להלן נבקש לבחון את הפרק, לא מצד היותו זנב לתורה, אלא ממקומו כפותח ומלמד על ספר יהושע כולו.

עיקרו של הפרק הוא דברי חיזוק ליהושע לקראת המעבר ההיסטורי אל ארץ ישראל. ארבע פעמים נאמר בפרק ליהושע האיחול והציווי "חזק ואמץ". בפעם השלישית נאמר הדבר ע"י הקב"ה במסגרת הבטחה שה' יהיה איתו ושאיש לא יקום כנגדו. בפעם הרביעית נאמר אותו הדבר ע"י בני גד ובני ראובן. הם, מבלי דעת, מאששים מצידם את אותה הבטחה, שהעם איתו ושה' יהיה עימו.

יהושע זקוק להבטחה שהעם איתו ושלא יתייצב איש בפניו, כיוון שהוא עומד בפתח מציאות שלא הכיר. עד כה היו כל ישראל מקובצים במחנה אחד, במיתחם אחד, רואים זה את זה, מגבים ומגובים. במרכז שכנה השכינה וההנהגה והכל היה מרוכז, ממורכז, ריכוזי ותחת שליטה. המעבר לארץ הביא לפרישה רחבה של העם על פני כל הארץ. יש מיקום מרכזי, אך תדירות ההגעה אליו פוחתת משמעותית. כל משפחה ושבט יושבים במיתחם משלהם ובמרחקים שממוססים את עוצמת המירכוז והריכוזיות. עוצמת השליטה המרכזית פוחתת משמעותית ויש מקום לעליית כוחות אלטרנטיביים הרוחשים בעם מתחת לפני השטח עוד מימי דתן ואבירם ושותפיהם.

יהושע נצרך גם להבטחה שה' עימו. כל תקופת המדבר, נוכחות השכינה הייתה מורגשת, המציאות הכללית הייתה מציאות ניסית. הכניסה לארץ ישראל עיצבה מציאות חדשה של חיים ניסים ושל שכינה המתגלית על פי הצורך. המנהיג אינו צמוד, בהתנהלותו ובמגוריו, למשכן ואפוד הכהן הגדול אינו זמין תדיר. יהושע, שהיה רגיל למציאות המדבר, צריך היה את החיזוק לקראת השינוי המשמעותי שעמד להתחולל.

שתי פעמים נוספות נאמר ליהושע "חזק ואמץ". פעם ראשונה ביחס להנחלת העם בארץ, ופעם שניה ביחס לשמירת התורה. כל אחד מהנושאים צריך היה חיזוק לכשעצמו. כיבוש הארץ מידי עמי כנען והנחלת הארץ לעם הייתה משימה מורכבת ולא פשוטה. במקביל, הנחלת התורה ושמירתה בעידן שלאחר מות משה, גם הוא חייב הערכות והתאמה. אך עיקר החיזוק והאימוץ נדרש לשילוב שבין שני הנושאים, להקפדה מקבילה בו זמנית גם על כיבוש הארץ וגם על שמירת התורה.

המפגש בין המציאות שתיווצר עם ההתנחלות בארץ לבין שמירת התורה, בה עסקו עד כה בתנאי מדבר, הוא בעל סיכון בעוצמה שכמעט לא ניתן להתמודד עימה, ומצב ישראל בתקופת השופטים יוכיח זאת. ספר יהושע בסופו מעיד שהעם שמר על דרך ה' כל ימי יהושע והזקנים שעימו. הקריסה אמנם התרחשה לאחר מכן, אך עצם היווצרותה מעיד שלא הייתה הצלחה באתגר ההיערכות לקראת שלב זה בתולדות העם. ככל הנראה גם בימי יהושע האתגר לא היה פשוט. הקב"ה מורה ליהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ" (יהושע א, ח). תכלית הוראות "לא ימוש… והגית בו יומם ולילה" אינה כפי שיש המפרשים אותן היום כדי לקיים מצות תלמוד תורה ללא הפסק, אלא כדי לשמור לעשות בהתאם לכתוב בה. "לשמור לעשות" משמעו לשמור על תיאום נכון בין המציאות לתורה. בעידן של תמורות יש צורך בבקרה מתמדת וברגישות מיוחדת שהתיאום הזה יישמר. לעיתים צריך לעצב בעיקר את המציאות, לעיתים להתאים פתרונות הלכתיים למציאות. אם כך ואם כך, האתגר הזה הוא שמחייב "לא ימוש.. והגית בו יומם ולילה".

נמצא הפרק הראשון של ספר יהושע ממוקד ב"חזק ואמץ" בהתמודדות מול מציאות ונתונים משתנים. עצם ההנהגה, עצם הנחלת הארץ ועצם שמירת התורה מחייבים עידוד ותמיכה משמעותיים, אך לא הם האתגר הגדול. ההתמודדות היא בעיקר בשמירת איזון נכון אל מול אתגר המסורת והשינוי.

גם הפטרת פרשת בראשית עוסקת באתגר העומד בפני גולי בבל הנקראים לעלות אל ארץ ישראל. גם הם צריכים להבין את משמעות המציאות המשתנה ולדעת להתמודד איתה ולהערך לגאולה אפשרית.

הפטרת סיום התורה, בשילוב הפטרת תחילתה, באות ללמד שמעבר לידיעת כל התורה כולה, מתחילתה ועד סופה, יש לפנינו את החובה להגות בה יומם ולילה על מנת להעמידה בהלימה למציאות המשתנה מפעם לפעם.

מודעות פרסומת

תרבות ה"יָ-מָ-מָ" לאור "הנזירות בלוז"

פורסם לראשונה ב-:

"תרבותון", עלון תרבות יישובי, סנסנה, קיץ תשס"ב

מבחינתנו, העיון ב"נזירות בלוז" הוא שלב המשך לעיון ב"צלילי המוזיקה". בשניהם הדיון הוא סביב השתקפותה של הדת בקולנוע והיחס בינה לבין "החיים שבחוץ". בשני הסרטים נקודת המוצא היא מאד ברורה: ישנה הפרדה ברורה ומוחלטת בין שני הצדדים וכל קישור הוא מזדמן ולפי צרכים מוגדרים. את עיוננו ב"נזירות בלוז" נתחיל מנקודת מוצא מתקדמת, המבקרת את דמותה המשתקפת של הדת בסרטים אלו ואת הדיכוטומיה שבינה לבין מכלול החיים. דרכנו היא שתורה ומלאכת שמים יש להם הכרח להתבטא בכל שדרות החיים וגווניהם. עם זאת, מאידך גיסא, בצורה חדה וברורה צריך לומר שאין משמעות הדבר שהדת והחיים מתערבבים זה בזה, מבטלים מחיצות, מתבוללים זה בזה וכל שרץ טהור וכל טהרה שורצת על פני הארץ. מתחים, פערים וסתירות לאין סוף יש בין הצדדים ברוב רבדיהם, כפי המוכר לכל המצוי והמעורה בשניהם, ואין ספק שבעצם המחשתם העוצמתית של הפערים צודק הקולנוע ואף עושה זאת בצורה מרשימה. ביקרותנו כלפיו היא: 1. שלרוב, הדת מוצגת מנקודת ראות חילונית ועל כן היא לרוב אפרורית, סגורה ומצומצמת. 2. שעל פי מייצגי הדת, לפחות ב"צלילי המוזיקה" ודומיו, נקודת המוצא של הבעיה היא גם נקודת הסיום של הפתרון, דהיינו כל עולם לבדד ישכון. נֹח לנו כשאותם מייצגי דת הם נוצרים, אך נודה ולא נבוש שמשנה סדורה היא אף ביהדות, ברמה כזו או אחרת, ואף בתוכנו, הציונות הדתית.

אך עלינו לשבח את במאי הקולנוע שבמקום בו הדגישו את הפער שבין הדת לחיים, הם השתדלו גם להציג פתרונות למצוקה סוציולוגית ופילוסופית זו. לא נדון כמובן בכל מכלול האפשרויות (ועם זאת, כיוון שפטור בלי כלום אי אפשר, נזכיר רק את "זרה בתוכנו", המתחולל בקהילה החרדית בארה"ב,  ואת עלילת "העד" שבקהילת ההימישים שבארה"ב.) ונתמקד בפתרון המוצג בסרט הנדון פה, "הנזירות בלוז".

אך קודם לעלילת הסרט. מרי קלארנס, שם בדוי, היא נזירה חדשה במנזר קטן בלב שכונה בסן פרנסיסקו. למעשה היא דלורס ון קארטיה, שם אמיתי בסרט, זמרת מועדונים ונערתו של פושע בכיר, שהייתה עדה לרצח העלול להפליל את אותו פושע. לצורך הגנתה היא מוחבאת במנזר ועיקר הסרט מתאר את חייה במנזר, היחסים המתרקמים עם שוכניו וההשפעות שיש לכל צד על השני תוך כדי עימות, סתירה ובנין. הדמויות המרכזיות בסרט הן וופי גולדברג, שם אמיתי במציאות, המתרגלת לחיי המנזר, ואם המנזר, המעכלת את בת חסותה. הן המייצגות את העולמות הסותרים והעימות שביניהן, זה שלמעשה גם בסרט לא מסתיים. שלש דמויות משנה בסרט המושפעות מאלו המרכזיות. אחד זה הכומר בכנסיה, שמעמדו רם משל אם המנזר והוא דווקא תומך ברפורמות של הנזירה החדשה, אך למעשה דמותו הקולנועית ממש אינה מרשימה ויותר מזה ולצערנו אינו תורם ולא כלום למהות דיוננו. דמות משנה שניה היא אחת הנזירות המהווה דוגמא יפה לנפגעת פוטנציאלית מהרפורמה הדתית שמנחה מרי קלארנס ועדות חיה להתגשמות אזהרות וטענות אם המנזר, המתנגדת לרפורמות. דמות המשנה השלישית היא מרי רוברט, גם היא אחות במנזר והיא דוגמא הפכית לזו הקודמת, דהיינו נזירה שהרפורמות רק היטיבו עם תפקיד הנזירה שנטלה על עצמה.

אך מהו טיבה של אותה רפורמה דתית המוצגת בסרט? מהו הפתרון המוצע בו לפער שבין הדת והחיים?

אם נסתכל בעין חיובית נקרא לזה התאמה של הדת לצורכי ותנאי החיים המשתנים. אם נביט מנקודה שלילית נוכל לקרוא לזה "פופולריזציה של הדת".

הכנסיה ריקה ממאמינים, שירת הנזירות במקהלה כושלת מכל זווית אפשרית ואין שום ביטוי של תסיסה, ערנות, שמחה ומתח חיובי בפעילות הדתית. את המצב משפרת פלאים מרי קלארנס, ודווקא מתוך נסיונה כזמרת מועדונים. המקהלה, תחת ניצוחה, מתחילה לעבוד בצורה מקצועית ורצינית, לרפרטואר מוכנסים אלמנטים חדשים, מודרניים וקצביים, תוכן השירים הוא דתי אך המוזיקה היא מאד לא מקובלת בסביבה זו. המאמינים נכנסים לכנסיה ומתרבים מפעם לפעם והכומר מתמוגג מנחת.

במאי הסרט הוגן דיו בכדי להציג דיון רציני בשינוים שהציע לצורך צימצום הפער בין הדת ובני האדם ואם המנזר וומרי קלארנס מתעמתות בסוגיה זו ללא גישור. האם יש פה העדפה של כמות על פני איכות או שמא זה מביא לזה? האם באי הכנסיה באים להנות מהצגה נחמדה או שמא מתוך שלא לשמה יבוא לשמה? האם הדת עצמה יש בה גם פנים קלילים שכאלה או שסגנון זה עושה את הדת זולה, רדודה ושטחית ופוגם ברוממותה, קדושתה, השראתה הרצינית ובהדרה?

שאלותיה של אם המנזר נוקבות והבמאי נזקק לאישורו של האפיפיור המגיע לכנסיה בכדי לתת "הכשר" לסגנון מתקדם זה. אך למעשה אין לו תשובות טובות לשאלות אותן הוא שם בפי אם המנזר.

מי שלא חווה שירה דתית אמיתית המבוטאת בפה ללא כל כלי זמר או עזר שהוא לא יבין את עומק הבעיה. דורות ראשונים שרו בפה עם עוצמות לב כבירות, אך נתמעטו הדורות והחלו לחוש צורך בכלי זמר, אח"כ נתאוו לקצב ומשם לריקוד ותנועה. כשזה לא הספיק החלו להכין תאורת במה ועשן ונזקקו לרמקולים מחרישי אוזניים שיכניסו "לאווירה". אח"כ זה עבר לקפיצות משונות ומשם לתנועות אגרסיביות ומה עוד. השנים האחרונות הטיבו גם עם הצבור הדתי. זה החל ב"פיאמנטה", דומיו וממשיכיו בסגנון הרוק והג'אז הדתי, הלך והתגוון בתנועת ה"קרליבכיזם" והמשיך לסגנון הריקוד המתבטא בקפיצות לגובה ובשוטטות פרטנית על רחבת הריקודים, מה שכיניתי "תרבות יָ-מָ-מָ". האם התהליך המתואר הוא ביטוי לעוצמות דתיות פנימיות או ביטוי לאיבוד הפנימיות והעצמת החיצוניות? בסרט שואלת אם המנזר מה יהיה ברגע שאחרי החגיגה? מה יחזיק מעמד לאחר שמרי קלארנס תעזוב? האם יש פה דתיות אמיתית או זיוף? ואני שואל מה מרגיש אדם לאחר שהוא שר בדבקות אין קץ "משה ואהרן בכהניו" שלש וארבע פעמים ומקפץ את כל "מזמור לדוד" בהתלהבות? במה זה קידם אותו?

זה עתה עברנו את ט"ו באב, עוד תאריך עברי שהצליח להשתרש בתודעת הציבור הישראלי הכללי ואתה אינך יודע אם לשמוח בכך או שמא לבקש רחמים על עמך ישראל. האם לגבש נוער חילוני לחוג תנ"ך באמצעות לימוד שיר השירים כנושא ראשון הוא רעיון מחוכם או טריגר זול ומשפיל? האם עיסוק בשיר השירים כפשוטו בלבד הוא רווח נקי גם אם מינימלי או עקירת הדת וסילוף המקראות?

דומה שגם במאי הסרט לא הגיע להכרעה ברורה בסוגיה שכן אף שהאפיפיור בכבודו ובעצמו קם למחוא כפיים למקהלה החדשנית, את המנזר המשיכה לנהל אם המנזר השמרנית והקפדנית. עם זאת אין ספק שגם הרבה עוצמה של אמת יש בפתרון המוצג ב"נזירות בלוז" והוא בא לידי ביטוי בשיר המסגרת, שיר בשני חלקים, הפותח את הסרט והמסיימו, שמתווה דרך נכונה בלימוד "שיר השירים" ואולי גם בהפנמת יום ט"ו באב. שיר של זמרת מועדון השרה אל ועל אהובה האנושי המתפתח לשיר בעל תוכן ומשמעות דתית בשינוי מילים, בשינוי מקום השירה ובשינוי כוונת השרים והשומעים. דומני שעל אף שיר המסגרת, מה שבטוח ניתן ללמוד מהסרט הוא שגם לגדולי הפושעים יש יחס של כבוד לדת בעוצמות שאולי אותם כדאי ללמוד מהם.

שבת שלום.

%d בלוגרים אהבו את זה: