Posts Tagged ‘תרומה’

"העשירי יהיה קודש לה'" – מצות להפריש מעשר בהמה

רמב"ם, מצוות 430-429 – להפריש מעשר בהמה, ולא למוכרו

 

"העשירי יהיה קדש לה'"

שמתן לב למשהו חריג בפרטי מצוה זו? אפשר לומר, אפילו תמוה?

ננסח את השאלה קצת אחרת: מהי תרומה? מהו מעשר? אם היינו מסכמים את תשובותיכן יכולנו להבין שמדובר בנתינת משהו לצורך או לשם דבר חשוב ו/או ערכי. מימוש התרומה וכל מה שהיא מבטאת מתבצע כאשר הקודש, הכהן, הלוי, העני, האדם או הגורם החשוב משתמש בתרומתי או במעשר שנתתי. לדוגמא, בפתיחת ספר ויקרא מוצגים קרבנות הנדבה. אדם רוצה להקריב קרבן לה' ומביא קרבן עולה. שריפת הקרבן כליל על המזבח היא ביטוי הקבלה לרצון של מעשה האדם, אז "ריח ניחח לה'". אם אדם מביא מנחה, אז מעט נשרף על המזבח ואת הרוב המוחלט אוכלים הכהנים. האכילה היא הביטוי לקבלת המנחה. אם אכן כך, אז נא הסברנה את ההלכה המוזרה הזו:

"מעשר בהמה – נשחט בעזרה, וזורקים את דמו… ומקטירים את אימוריו (חלביו), ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים, ואין לכהנים בו כלום".

איך הבעלים אוכלים את המעשר שהם הפרישו??? וכדי שלא להתבלבל, מדגיש הרמב"ם ש"אין לכהנים בו כלום" ! איך אדם נותן מתנה וגם מקבל אותה ובאכילתו גם מבטא שהיא רצויה וטובה?…

נשים לב לשלש נקודות:

  1. מעשר בהמה דומה למעשר שני. אלו שני מעשרות שאדם מפריש אבל אוכל אותם בעצמו, בטהרה, בירושלים. אלא שמעשר שני הוא מהצומח ומעשר בהמה הוא מהחי.
  2. נתנו דוגמא מתחילת ספר ויקרא, מעולה הנשרפת כליל לה' וממנחה הנאכלת ברובה לכהנים. אבל הקרבן הבא, בפרק ג', הוא שלמים, שחלקו נשרף על המזבח, חלקו ניתן לכהנים וחלקו המרכזי… נאכל ע"י הבעלים. כלומר, התורה אכן מעגנת את הדבר ה'מוזר' הזה שהבעלים מייצגים בו זמנית גם את הצד הנותן וגם את הצד המקבל.
  3. הפרשה המסיימת את ספר ויקרא עוסקת בערכין, חרמים והקדשות הניתנים לקודש ולכהנים ושתי המצוות המסיימות את הספר הן… מעשר שני ומעשר בהמה:

"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'…           וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'…       אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז, ל-לד)

סיכום הנקודות ומבט על הפתיחה והסיום של ספר ויקרא מלמדים אותנו את המגמה של הקדש: הוא בא ממקור עליון אך אין ייעודו להישאר שם. הוא מתפשט בהדרגה אל אש המזבח , אל הכהנים ותכליתו אל ישראל. ספר ויקרא מתחיל באהל מועד ובקרבנות של המזבח ומסתיים בתוצרת הגנה ובדיר העיזים. מסגרת הספר מלמדת על נקודת המוצא ונקודת היעד. בין לבין מתוארת הדרך – קרבנות, טומאה וטהרה, קדושת האדם הזמן והמקום. כל אלו בסוף מגיעים אל הזיעה הנוטפת מהחקלאי היגע ואל הרפתן המבוסס עם מגפיו בשבילי הרפת. על אלו מבקש המתוודה לאחר שסיים את ביעור מעשר שני:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, טו).

הברכה, בעקבות הקדש, באה "ממעון קדשך" ומגעת גם היא עד "הארץ אשר נתת לנו, ארץ זבת חלב ודב

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – לפרשת תרומה

 

 

א. מחלוקת רש"י ורמב"ן בסדר הכתובים.

חלקה האחרון של פרשת משפטים, פרק כד, "סוגר" את ההתרחשויות סביב "מעמד הר סיני". כידוע, חלוקים רש"י ורמב"ן, ולצידם פרשנים אחרים, בשאלה האם מיקומם הטכסטואלי של אירועי פרק כ"ד משקף גם את סידרם הכרונולוגי?[1], וזו שיטת הרמב"ן, או ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" ואירועי פרק כד צריכים סידור עם אירועי פרקים יט – כ, וזו שיטת רש"י. אם כך ואם כך, משה עולה להר סיני ומכסהו הענן למשך ארבעים ימים, עד חטא העגל.

פרשות "תרומה" ו"תצוה" עד סוף פרק לא בפרשת "כי תשא" מביאות את הציווי על המשכן. מרבית פרשת "כי תשא" עסוקה בחטא העגל והשלכותיו ופרשות "ויקהל" ו"פקודי" מתארות את ביצוע הקמת המשכן.

גם ביחס לעיתויו של הציווי על הקמת המשכן עולה המחלוקת שהזכרנו לעיל,  האם הציווי נאמר למשה קודם חטא העגל או לאחריו. הרמב"ן, לשיטתו העקבית, סבור שמיקום הפרשות בתורה הוא ע"פ הרצף הכרונולוגי ולפיכך הציווי על המשכן ניתן למשה במשך ארבעים היום הראשונים, שבסיומם חטאו ישראל בעגל. רש"י, לעומת זאת, גם הוא לשיטתו העקבית, רואה את התורה סדורה ע"פ תכנים ונושאים ואינו מחייב רצף כרונולוגי. על כן, לאור הבנת המשכן כתהליך "שיקום" לאחר חטא העגל, סבור רש"י שהציווי על הקמת המשכן נאמר למשה לאחר חטא העגל, בארבעים הימים האחרונים על ההר, בין א' אלול ליום כיפור.

הקושי בדברי רש"י הוא מדוע אם כן כתבה התורה את הציווי על המשכן קודם שהתרחש חטא העגל? הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא ההצדקה הספרותית המאפשרת לפגום ברצף הכרונולוגי, אך אין בו בכדי לפטור מהדרישה להסבר מהותי.

על דברי הרמב"ן ניתן לשאול מהזהות שיש בין הציווי והביצוע במלאכת המשכן: אם בין שניהם היה חטא העגל, שהוליך למשבר רוחני ולירידה לדרגה של "לוחות שניים"[2], כיצד הדבר אינו בא לידי ביטוי במציאות הרוחנית הכי משמעותית בעולם? האם אין לצפות לשינוי בתבנית המשכן ובבניה עצמה, שהרי אם נקרא את פרשיות הציווי והביצוע ברצף אחד לא נמצא דבר שירמוז על מה שהתרחש ביניהם? ובמישור הפשוט ביותר, מדעת הרמב"ן, שכל פרשה נמצאת במקבילה הכרונולוגית שלה, משמע שבכל משך ארבעים הימים הראשונים שהיה משה על ההר הוא נצטווה אך ורק בדבר אחד – הקמת המשכן ! אם נבין, שוב ע"פ הרמב"ן, שכל המצוות הכתובות בספרי ויקרא ובמדבר נאמרו למשה באהל מועד, לאחר רדתו מההר, האם בעת עלייתו הרוחנית הגבוהה ביותר של משה, בארבעים היום הראשונים שאמורים היו להיות גם היחידים, לא היה מקום להדריך את משה בעוד מצוות? אולי בפרטי החשובות שבהן וכדו'[3]?.

ב. משבר "ושכנתי בתוכם"

ננסה לצעוד בדרכו של הרמב"ן, לתת ביאור בדברים ומתוכם להסיק רעיונית בטיב השראת השכינה בישראל.

בקושי הראשון שהעלנו ביחס לרמב"ן הוזכר שלא מצאנו הבדל בין פרשיות הציווי לפרשיות הביצוע ותמהנו על כך. עובדה זו נכונה אך לא לחלוטין. אכן לא מצאנו הבדלים במבנה המשכן, אבל בייעודו – כן. חמש מילים חשובות מאד נאמרו למשה בשלב הציווי, שאינן מצויות בשלב הביצוע, ולהבנתנו, בהן מתגלם כל הפער שבין לפני החטא ובין אחרי החטא. המילים האבודות הן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

מוכרת וידועה השאלה, החוזרת כל פעם, שע"פ תחביר מדוייק היה צריך לכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו", מהו "בתוכם"?. האמת היא ששאלה זו היא ברמת הדרוש, והיא גם מבקשת תשובה ברמת הדרוש. אבל מצד האמת וע"פ הפשט אין פה שום קושיה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" משמעו: עשו לי בית מיוחד, שע"פ מבנהו ותכולתו אוכל להוריד את שכינתי לתוכו, ודרכו ובאמצעותו אוכל לשכון בקרבכם ובקרב הארץ כולה. המדרש מתאר זאת בדרך נפלאה[4]:

משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר "ועשו לי מקדש".                                             (שמות רבה לג, א)

לאחר הבנת ביאור המילים, ננסה להבין את הפן הרעיוני שבהם. טענתנו המרכזית היא שקודם החטא, בשלב הציווי, היו ישראל בדרגה רוחנית שאיפשרה, באמצעות המשכן, מציאות של "ושכנתי בתוכם". בא חטא העגל וגרם לצימצום השכינה, בבחינת "ושכנתי בתוכו" בלבד. משל למלך הנ"ל שכוונתו, קודם שהכעיסוֹ חתנו, הייתה שהבית שייבנה עבורו יאפשר לו לדור לצד בתו וחתנו בכל מקום שיהיו, ובזמן השהיה באותו מקום תוכל המשפחה כולה להתהלך יחד בגן לרוח היום ולא יהיו מזדעזעים ופוחדים מפני המלך. המלך לא רצה דירה כדי להישאר ספון בתוכה כל היום. הוא ביקש את האפשרות לצאת מדירתו אל בתו וחתנו ולהנות בחברתם. כיוון שהכעיס החתן את המלך ופגע בכבודו ובכבוד בתו, חזר המלך לדירתו ונסגר בה. מעתה ואילך, אם רצה החתן לדבר עם המלך צריך היה הוא לגשת אל דירת המלך ולהתנהג בה כפי שמתנהגים בבית מלך. כיוון שחטא החתן, שוב הרגיש הוא בעצמו שאין הוא יכול להלך ולטייל עם המלך בנחת. על שאלת המלך "איכה" נאלץ הוא לענות "את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא". מאותה שעה שמרו הכרובים ולהט החרב המתהפכת מפני הזר הקרב.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" היה אתגר החזרה של בני ישראל למעמדו של אדם הראשון בגן עדן. ארבעים היום שבין ו' סיון לי"ז בתמוז לא היו משמעותיים רק עבור משה על ההר. הם היו חשובים לאין ערוך גם עבור עם ישראל כולו. מעמד הר סיני היה מעמד האירוסין של בני ישראל – טקס ההתקשרות והבהרת עשר יסודותיה. אבל היו עוד שני שלבים: א. טקס הנישואין. ב. הימים שבין האירוסין לנישואין, שבהם אסורים החתן והכלה זה על זה והם הימים המיועדים להכנות הנפשיות מצד כל אחד לחיי הנישואין בפועל.

אצל משה רבינו, בשל דרגתו הרוחנית, נמשכו ימי האירוסין ששה ימים  הכרחיים בלבד ואילו ביום השביעי נתקיים בו טקס הנישואין –

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:  וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים… וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יב – יח) [5].

באותם ששת ימי המתנה והרחקה של משה הוא לא ישב משועמם וחסר מעש. הוא הכין עצמו באופן אקטיבי ויזום למעמד שאמור להתרחש לאחר מכן.

אצל בני ישראל, לדרגתם, נמשכו ימי ההמתנה ארבעים יום – ששת ימי החובה, שלהם נדרש גם משה, עם היום השביעי בו הוא נכנס אל הענן, ועוד שלושים יום ושלשת ימים שבהם נתחייבו ישראל[6]. באותם ימים נדרשו ישראל, כמו משה, שלא לשבת, להמתין ולבדוק מתי כבר ייגמרו הימים האלה אלא למלא אותם בהכנה אקטיבית לקראת טקס הנישואין והזמן שלאחריו. אבל… "וירא העם כי בשש משה…". רק מי שיושב פסיבי ומחכה בחוסר סבלנות לאורח, שם לב לכך שוא "בושש לבא". ומשפקעה סבלנותם קמו לצחק ודימו אותם חז"ל באותה שעה לכלה המזנה תחת חופתה [7].

בי"ז בתמוז אמור היה להתרחש מעמד "ושכנתי בתוכם". אלא שחטאו ישראל ונתקיים בהם רק "ושכנתי בתוכו". על כן מוציא משה את אהלו מחוץ למחנה וכל דורש ה' יוצא אליו. משום כך קרן אור פניו של משה, אך ישראל לא יכלו לעמוד בפניו, כיוון שלא היו ראויים לאותו אור גנוז שהיה בגן עדן, לו זכה משה. בעקבות החטא לא מוזכר כלל בפרשות "ויקהל" ו"פקודי", פרשות הביצוע, הייעוד "ושכנתי בתוכם". ובעטיו של נחש מסתיים ספר שמות אחרת לחלוטין מהדרך בה הוא היה אמור להסתיים:

"…וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

אנחנו תמיד קוראים את הפסוקים האלה בתחושת אופוריה והתרגשות. גם בגלל תוכן הפסוקים וגם בגלל סיום הספר ואמירת "חזק חזק ונתחזק". אך לאמיתו של דבר, הכתוב מתאר מעמד טראומתי וכואב עד מאד. השמחה עצומה על השראת השכינה, אך הכאב נוקב עד לשיתין על מה שיכול היה להיות –

  • כבוד ה' שוכן על המשכן – לא בתוך מחנה ישראל.
  • משה לא יכול להכנס אל המשכן כי ירד עליו הענן, בשעה שהמלך תכנן לצאת מדירתו ולהלך עם חתנו בגן לרוח היום.
  • הענן שעלה וירד על המשכן הוא שהכתיב לבני ישראל את מסעיהם ממקום למקום, בשעה שהמלך ביקש מחתנו דירה בכל מקום אליו החתן והכלה יחליטו ליסוע ובהתאם ללוח הזמנים שלהם.
  • "כי ענן ה' על המשכן" – ולא "ושכנתי בתוכם".
  • "לעיני כל ישראל" – ולא "בתוכם" !!!

ג. ארבעים היום הראשונים.

לארבעת המילים האבודות היו עוד השלכות על המציאות, בשעה שהם נעלמו. אך הבנת השלכות אלו תלויה בהבנת השעות שחלפו טרם הם נעלמו.

תמיהתנו השניה על פירושו של הרמב"ן הייתה שלדבריו, במשך כל ארבעים היום הראשונים של משה על ההר, שהיו אמורים להיות גם היחידים, לא ניתנה למשה שום מצוה חוץ מאשר הציווי על הקמת המשכן. אבל לאור דברינו לעיל, התמיהה מתבהרת.

בעת תמיהתו סברנו שהיה מקום ליתן בידי משה חלק מהמצוות המצויות בספר ויקרא, כתורת הקרבנות, או בספר במדבר, כמו תורת הנזיר,סוטה, קרבנות המועדים וכדו'. אך בזאת טמונה טעותנו. בעולם שהוכן לקראת  ייעוד "ושכנתי בתוכם", המלך יוצא אל העם שבשדות ושם הם עובדים אותו. לכאורה תורת הקרבנות של ספר ויקרא היא תוצאה ישירה של פתיחת אותו ספר: " וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר…". כאשר המלך שוהה בתוך דירתו והוא מזמין אליו את חתנו, במציאות כזו צריך להתחיל ולפרוט "אדם כי יקריב מכם קרבן" וכו'. כשהמלך בדירתו, הבא אליו צריך ללמוד באיזו דרך נכנסים לפני המלך. אבל בעולם של "ושכנתי בתוכם", כל ההלכות האלו אינן נדרשות כלל. מי שנמצא בדרגת "ושכנתי בתוכם" מתנהג בשדהו באורח טבעי, מטייל עם המלך ואינו מזדעזע מפניו. הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות, כי זה טבעי לו ונובע ממנו באורח ספונטני. רק מי שנקרא לבא אל המלך צריך ללמוד הרבה לפני כן באיזו דרך באים לפניו.

ייעוד "ושכנתי בתוכם" לא הצריך ממשה ללמוד שום מצוה מיוחדת, חוץ מאשר את תבנית המשכן וכל כליו. זו הייתה התורה כולה, ואידך פירושא הוא, זיל גמור !

אילו זכו ישראל היה מקבלים תורה, במעמד אירוסין, בו' בסיון. טקס הנישואין היה מתקיים לאחר ארבעים יום, בי"ז בתמוז עם הורדת הלוחות, ואולי בתום שלשה שבועות, בט' באב, נכנסים היו לארץ, לאחר איסוף התרומות למשכן, ובונים מיד את בית הבחירה.

אלא שלצערנו, נתקיים בנו התחביר הדקדוקי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו" כיוון שלא עמדנו בדקדוק הרוחני והרעיוני של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

שבת שלום.


[1] דהיינו, האם מעמד הברית, שבסוף פרשת משפטים, היה לאחר מעמד עשרת הדברות, שבפרשת יתרו

[2] אם אכן נבין שהלוחות השניים הם בדרגה נמוכה יותר ביחס לראשונים. ניתן גם להבין שתפילת משה ודברי ה' "סלחתי כדברך" איפשרו חזרה לדרגה הראשונית, אך אין זו הבנתנו.

[3] ע"פ רש"י הציווי למשכן נאמר בארבעים הימים האחרונים. בארבעים הראשונים נמסרו למשה פרטי המצוות, כפשט הכתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם (שמות כד, יב).

[4] ועסקנו כבר במדרש זה במסגרת העיון במדרש פרשת שבוע – לחץ כאן לעיון בו .

[5] רש"י על אתר מביא את מחלוקת חז"ל ביחס שבין שבעת הימים לארבעים היום:

"ויכסהו הענן – רבותינו חולקין בדבר. יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חודש עד עצרת יום מתן תורה: (ג.ג. – ולשיטה זו מתבאר הפסוק:) ויכסהו הענן – להר: ויקרא אל משה ביום השביעי – לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה. ויש אומרים: ויכסהו הענן  – למשה, ששה ימים – לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת ארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך, שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים".

אנחנו כמובן הולכים כשיטה השניה, ששבעת הימים כלולים בחשבון הארבעים. וסיוע להבנת הארוע כטקס נישואין נמצא בביאור רש"י לפסוק האחרון: "בתוך הענן – ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקב"ה למשה שביל [חופה] בתוכו".

[6] לא אוכל במסגרת זו להרחיב במשמעות ההקבלה, אליה התכוונתי במודע, לטומאת יולדת הכתובה בספר ויקרא:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" וכו' (ויקרא יב, א – ד).

א. כאמור, מעבר לעצם ההפניה אין כאן המקום להאריך והמשכיל יבין. ב. אני מודע לפער שבין מבנה "שש ושבע" שאצל משה לעומת "שבע ושמונה" שביולדת וצ"ע.

[7] כיוון אחר, מהמובא בגוף המאמר ובהערה הקודמת,  הוא בעקבות מאמר חז"ל: "אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני!" (בבלי סוטה ב, א). על פיו, מעמד הר סיני היה המועד בו יצא בת קול ואמרה, ז.א.: הקב"ה בעצמו ואמר,  תורת ה' לעם ישראל. לפי זה י"ז בתמוז, שאנחנו בדרך כלל לא מנסים לדמיין כיצד הוא היה נראה אילו לא עשו ישראל את העגל, היה אמור להיות יום "יצירת הולד", או כלשון הכתוב "הביאני המלך חדריו… שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", ולמעשה יופ חזרת האדם לגן עדן – "ושכנתי בתוכם".

מדרש לפרשת תרומה

אומר המדרש:

——————————————————————————————–

 "ויקחו לי תרומה",

הה"ד (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" – אל תעזובו את המקח שנתתי לכם,

יש לך אדם שלוקח מקח, יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר (תהלים יב) "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף", יש בו זהב שנאמר (שם יט) "הנחמדים מזהב ומפז רב",

יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנא' (שיר השירים ד) "שלחיך פרדס רמונים"[1],

יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מהו אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח, כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה שנאמר (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן אור /עור/ פניו בדברו אתו,

ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר "ויקחו לי תרומה", משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר "ועשו לי מקדש".                (שמות רבה לג, א)

————————————————————————————————-

מספר שאלות ינחו אותנו בעיון במדרש:

  1. מהו פשט המובאה ממשלי?      כיצד מבאר המדרש את המובאה?
  2. האם יש קשר ישיר בין      המובאה לכותרת מפרשתנו? אם כן, מהו ומה ייחודו?
  3. מהו המהלך הרעיוני שמפתח      המדרש על בסיס המובאה?
  4. כיצד מתקשרת המובאה לכותרת      המדרש מפרשתנו? מה מובן המילה "לי" ע"פ המדרש? מה היחס בין      המשמעות שנותן המדרש למילה לבין משמעותה הפשוטה?
  5. מהו ייעוד המשכן ע"פ      המדרש? מי הם הדוד והרעיה ע"פ מדרש זה?

נלך בדרכו של המדרש ונחל את עיוננו במובאה מספר משלי ורק לאחר מכן נחזור לקשר את הדברים לפרשתנו. וכך פותח המדרש: "ויקחו לי תרומה", הה"ד "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבו"ּ (משלי ד, ב) – אל תעזובו את המקח שנתתי לכם,

א. הקישור הלשוני.

בניגוד למדרשים אחרים, בהם בעל המדרש מפרש את המובאה כפשוטה או בדרך המשתמעת מפשט הכתוב, במקרה דנן בעל המדרש, במודע, דורש גם את המובאה עצמה. מהקשר המובאה אנו מבינים ש"לקח" משמעו מוסר, שכך הוא הפסוק הקודם: "שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה" ובהמשך לכך נאמר "כי לקח טוב נתתי לכם". גם "תורתי אל תעזֹבו" מתפרש כחכמת החיים שלימדתי אתכם. בעל המדרש בא ודורש את הפסוק ומפרש את המלה "לקח" במשמעות של לקיחה ואת הלקיחה בהקשר של מקח וממכר. נראה לומר שגם הקישור לפרשתנו נעשה, בחלקו[2], באורח דרשני ע"פ המִצְלול: מקח – "לקח" – "ויקחו". לאחר שבעל המדרש מזהה את משמעות "לקח" עם משמעות "ויקחו", הוא יכול "להעמיס" על "ויקחו" את הרעיון שהוא מפתח מ"לקח". לאור זאת ניתן להציע תרשים זרימה מילולי בו צועד המדרש, המקביל להשתלשלות הרעיונית:

לקח = מקח

               ויקחו                    לי תרומה

               ועשו                      לי מקדש[3]

ב. המהלך הרעיוני.

בעל המדרש הולך ומונה את שבחו של המקח הטוב שקיבלו ישראל. ההדרגתיות העולה בתיאור השבח ברורה ומגיעה לשיאה ב"צירופו" של המוכר לחפץ הנמכר – "ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר[4] "ויקחו לי תרומה".

נדמה שמעבר לעיסוק בסמיכות הפרשיות, שהוא עניין המתבקש מ"מדרש פותח" של הפרשה, בעל המדרש מגדיר קשר בין התורה למשכן ובכך עונה על שאלה סמויה אחרת. כפי שמתארים זאת חז"ל, בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי' בתשרי אמר הקב"ה למשה סלחתי כדברך ונתן בידו לוחות שניים ובי"א בתשרי צוה משה את ישראל על הקמת המשכן. האם המשכן הוא תוצאה של חטא העגל, דהיינו הוא מציאות לא אופטימלית אלא בדרגת לוחות שניים, או שהמשכן, כמיקום הציווי בפרשות תרומה – תצווה, משקף מציאות אידיאלית?

בעל המדרש דנן אינו רק בוחר באפשרות השניה אלא גם מגדיר את שילובו הרעיוני של המשכן במציאות הרוחנית הישראלית – "כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר "ועשו לי מקדש".

מכאן משתלשל עיוננו להבנת המשפט "ועשו לי מקדש".

בפשטות, מתפרשת המילה "לי" במשמעות "לשמי". כך הוא ב"ועשו לי מקדש", דהיינו עשו מקדש לשמי, וכך הוא ב"ויקחו לי תרומה", דהיינו קחו תרומה לשמי והקימו בעזרתה את המשכן. בעל מדרשנו "אינו מסתפק" בשינוי משמעותה הפשוטה של המילה, אלא מחיל בה משמעות הפוכה ממש. ע"פ דרכו מתפשרת המלה "לי" במובן של "בשבילי" – עשו בשבילי מקדש, קחו תרומה בשבילי. בפשט הדברים עיקר ייעודו של המשכן הוא כלפי ישראל , שדרכו עובדים את ה', ואילו ע"פ המדרש עיקר ייעוד המשכן הוא קביעת דירה להקב"ה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים.

בעל המדרש אינו סותר או דוחה את משמעות הפשט. הוא פשוט הצליח להטמיע במילה אחת שני פנים הפוכים, המשלימים זה את זה לכלל רעיון אחד. המשכן הוא צורך ישראל, והוא גם ,כביכול, צורך הקב"ה. הוא אדן החלון שדרכו ניתן להסתכל מבפנים החוצה ומן החוץ פנימה. באותה דרך, באמצעות המשל שהביא, בונה בעל המדרש פן משלים למשל הדוד והרעיה. מקובלנו שהדוד והרעיה במגילת שיר השירים הם הקב"ה וכנסת ישראל. הדוד הוא הקב"ה והרעיה היא כנסת ישראל. במשל שמביא בעל מדרשנו על נישואי ישראל והתורה, כשהקב"ה הוא "השווער", הרי שהדוד הוא עם ישראל והרעיה היא התורה. נמצא שיש בישראל פן דוד ופן רעיה ולכל אחד מהם אופי, תכונות, ייעוד ויכולות משלו… ואין כאן מקום להאריך.

על פן משלים נוסף נוכל להצביע בחזרתנו אל הקישור הלשוני שעשה בעל המדרש, בראשיתו, בין "לקח טוב" ל"ויקחו לי". בשני המקומות מדובר בלקיחה, אלא שהלקיחה הראשונה הייתה של ישראל מהקב"ה, במתן/ קבלת תורה. מכח אותה לקיחה נבעה לקיחה שניה והיא הלקיחה של הקב"ה מישראל– "ויקחו לי תרומה… ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם


[1] הכוונה אינה רק לפרדס רימונים אלא לשדות וכרמים/ פרדסים המפורטים בכל ההקשר: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים: מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו: (שיר השירים ד, יב – טז).

[2] בכך באנו לסייג את הקישור הלשוני בין הכותרת והמובאה. שאלנו בשאלה 2: "האם יש קשר ישיר בין המובאה לכותרת מפרשתנו? אם כן, מהו ומה ייחודו?". למעשה זו שאלה מכשילה, כיוון שכל נבחן ממוצע, הנשאל שאלה כזו במבחן, מבין שהתשובה לחלקה הראשון של השאלה היא חיובית, שאילמלא כך לא היתה הצדקה לחלקה השני. אך בנידוננו אין הדבר כן, כיוון שכבר הזכרנו שבדרך כלל המדרש מביא מובאה שאין לה כל קשר עם הכותרת. רק לאחר השתלשלות רעיונית הוא מקשר בין שניהם ברובד הרעיוני. הקישור הלשוני שניתן להציע במדרש שלפנינו הוא יוצא הדופן מכל המקומות. על כן יש להציעו בזהירות ולסייג את הכרחיותו, אף שנראה לנו שיש בו מן האמת.

[3] הקשר בין "לקח" ו"ויקחו" הוא כרגע רק בשיתוף השורש ל.ק.ח. לקישור הרעיוני נתייחס בסוף המאמר. על משמעותה המשתנה של  המלה "לי" נדבר בהמשך.

[4] הכוונה היא: שנאמר "ועשו לי מקדש" ולשם כך "ויקחו לי תרומה".

%d בלוגרים אהבו את זה: