רשומה זו היא חלק ממאמר שפורסם כתב העת "עלי ספר":
גזבר גדי, "הגהות המהר"ל מפראג על ספר ה"טורים", עלי ספר כב (טבת תשע"ב), עמ' 28 – 47
עיון ביבליוגרפי[1]
גדי גזבר
א. רקע.
בי"ח אלול תשס"ט מלאו 400 שנה לפטירת ר' יהודה ליוואי בן בצלאל, המהר"ל מפראג. על תאריך זה אין חולק כיוון שהוא רשום מפורשות על מצבת המהר"ל בבית הקברות היהודי העתיק של פראג[2]. על אף מאות השנים שחלפו מאז ימי המהר"ל, רק במאת השנים האחרונות התעצם והועמק העיון במהר"ל ובספרותו. נחקרה ונדונה הביוגרפיה שלו, כתביו המצויים בידינו הוצאו לאור, מי מהם לראשונה ומי מהם מחדש, ומשנתו ההגותית והפילוסופית הינה בסיס ללימוד ומחקר במוסדות שונים.
לעומת זאת, עדנה פחותה בהרבה נחלה ספרותו ההלכתית של המהר"ל ופרשונתו לתלמוד, על אף שממכלול הנתונים שבידינו עולה שהמהר"ל שלח ידו ברוב סוגות הכתיבה ההלכתית והפרשנית שהיו מקובלות בזמנו – שאלות ותשובות, הגהות לספרי פוסקים וחידושים לתלמוד. הסיבה המרכזית לחסרון זה היא שלמרות רוחב היצירה, חלקה הגדול לא שרד. שמונים שנה לאחר פטירת המהר"ל, בשנת תמ"ט (1689), פרצה שריפה גדולה בפראג שכילתה גם כתבי יד רבים של המהר"ל, ובתוכם רוב מוחלט של כתביו בהלכה ופרשנותו לתלמוד[3]. כיום, מצוי בידנו אך מעט מכל סוגה הלכתית או פרשנית שבמסגרתה יצר המהר"ל[4].
ככל הנראה, המהר"ל כתב הגהות על כל ארבעת חלקי הטור, כפי המשתמע מדברי צאצאו, בסיום העתקת חידושי המהר"ל לטור יו"ד: "ואם יגזור השם בחיי אבאר ואעתיק השלשה טורים אשר עדיין לא נתנו להכתב"[5]. כתב היד המוזכר, לטור יו"ד, כולל ביאור משלו לטור והעתקה של חידושי זקינו, ונראה שכך תכנן גם לערוך את החידושים לשאר חלקי הטור. אף שלא ברור אם ההיגד "שלא נתנו להכתב", מתייחס לביאורים שלו, לחידושי זקינו או לשניהם כאחד. מכל מקום משמע, שחידושי המהר"ל לאותם שלשת חלקי הטור כבר קיימים.
במקור הבא נצביע על ציטוט אפשרי מהגהות המהר"ל לטור אורח חיים, המובא בהקשרו של הדיון אם צריך לנפץ חוטי ציצית לשמה –
מובא בבית יוסף או"ח, יא:
"כתוב במרדכי (סי' תתקנ) בשם מהר"ם שיש להחמיר לנפץ הצמר של ציצית לשמה ולא ידעתי למה מאחר שלא אמרו בגמרא אלא בעינן טויה לשמה מנין לו להחמיר בלא ראיה ושום אחד מהפוסקים לא כתב כן ולא ראינו מי שחשש לכך".
על תמיהת הב"י מובא בדרישה שם, ס"ק א:
"ואני ראיתי כתוב בשם מהר"ל מפראג זה לשונו ונראה לי משום דכתוב גדילים תעשה לא תלבש שעטנז ודרשינן סמוכים משעטנז תעשה גדילים ושעטנז בכללו שוע טווי ונוז ושוע היינו ניפוץ ולפיכך מצריך גם כן שוע לשמה ואדרבה תימה לי על מהר"ם למה לא פסל גם כן בדיעבד בניפוץ כמו בטיווי ואפשר לומר דניפוץ אינו רק הסרת פסולת הצמר ואינו מעשה בגוף לפיכך כשר בדיעבד דלא הקפידה תורה על גדילים תעשה אלא מה שממנו עיקר עשיית הגדילים דהיינו הטיווי ומכל מקום החמיר מהר"ם כיון שסוף סוף כתיב שעטנז עכ"ל".
מסוגת ההגהות על ספרי פוסקים הוצאו לאור, תוך ייחוס למהר"ל, הגהות על טור יורה דעה והגהות על טור אבן העזר. במאמרנו זה נבקש לבחון את בסיס הייחוסים, ולמעשה, נערער על השני לצד אישושו של הראשון.
ב. ההגהות על טור יורה דעה.
חידושי המהר"ל לטור יורה דעה נכתבו, ככל הנראה, בעת שבתו בפראג וזאת ע"פ עדותו בסי' רעט: "וכן הנהגתי פה פראג". דבריו בסי' רמד, ד"ה "ואין", מסייעים להנחה שמדובר בישיבתו הראשונה בפראג ובטווח השנים של"ח – שמ"ד (1578 – 1584), שכן המהר"ל מעיד שם: "וכבר נשאלתי ע"ז והשבתי בזה ועיין חבורנו שנקרא שמו בישראל[6] גור אריה דף קצ"ט כי שם מקומו". משמע שהחידושים נכתבו לאחר הדפסת ספרו "גור אריה" עה"ת[7], שהודפס בפראג בשל"ח (1578). מההגדרה "חבורנו שנקרא שמו בישראל…" משמע שמדובר בחבור חדש שטרם נודע לצבור הרחב ויש צורך להציגו. המהר"ל יצא מפראג לפוזנא בשנת שמ"ד (1584), כך שטווח הזמן מצטמצם לשנים של"ח – שמ"ד (1578-84). עם זאת, יש לסייג ולהזהר בקביעה כוללנית זו לגבי החידושים, שכן אין מוקדם ומאוחר בכתיבת המהר"ל[8].
חידושי המהר"ל מפראג על טור יורה דעה נמצאים לפנינו כיום במספר מקורות. ניתן לחלק אותם לשלש קבוצות:
- חידושי המהר"ל שבכתבי יד –
כת"י 740 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 740 (ס' F20277), דפים 110א – 114א.
כת"י 728 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 728 (ס' F20954), דפים 109א – 140ב.
כת"י ורשה = כת"י ורשה, המכון להסטוריה יהודית, 484 (סרט F30175), דפים 31א – 57ב. - חידושים בכת"י מצאצא המהר"ל:
כת"י 752 = כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר, 752 (סרט F20289), דפים: 1א – 50א. - מקורות בדפוס –
זולצבאך תקל"ה (1775);
זאלקווא תר"א (1841);
בתוך ארבעה טורים, הוצ' אל המקורות, תשט"ו – תשי"ח (1955 – 1958).
החלוקה לקבוצות היא ביסודה ע"פ טיב ואיכות המקורות. בדיעבד יש לחלוקה זו גם מאפיינים חיצוניים.
1. חידושי המהר"ל שבכתבי יד.
בהגדרה זו נכללים שלשה כתבי יד, שניתן להתייחס אליהם כקבוצה אחת. שלושת כתבי היד זהים כמעט לחלוטין בסגנון ובנוסח וכן בהוספות ובהחסרות שבהם. במידה רבה של סבירות ניתן להצביע על יחסי מקור והעתק ביניהם, וכפי שיפורט להלן.
שייכותו של נוסח החידושים המצוי בכתבי היד לכתיבתו המקורית של המהר"ל, נתמכת מתוך השוואה למקורות האחרים.
ראשית, השוואת כתבי היד למקור 2, כת"י 752 – כתב יד שנכתב ע"י צאצא המהר"ל והמצטט מדברי זקינו, מצביעה על זהות כמעט מוחלטת בין הנוסחים. אמנם, עם כמה שינויים מעטים, אך מהשוואת המצוי בשני כתבי היד עולה דמיון ברור. התמיכה הבאה מכת"י 752 היא משמעותית משתי סיבות: א. עצם היותו מקור מקביל נוסף. ב. איכותו כמקור ראשוני, כפי שיפורט בעמוד הבא.
שנית, השוואה לנוסח המודפס מעלה שבכתבי היד מצוי נוסח ברור ומדוייק יותר. להלן, בדברינו על החידושים המודפסים, נצביע על נוסח לקוי, שגיאות, רצף לא ברור לעיתים וטעויות העתקה. מול אלו, תודגש הבהירות הקיימת בכתבי היד.
בכתבי היד, כמו במקורות המודפסים, נוספו לחידושים הגהות מכתיבת ידו של אדם אחר. מחד, אין אלו ההגהות המצויות במודפסים, ומאידך, אין הגהות אלו מצויות בכת"י 752, כך שהן ייחודיות לקבוצה המוגדרת "חידושי המהר"ל שבכתבי היד" ומצביעות על קשר בין פרטי הקבוצה. הגהות אלו פותחות ב"הגה", לעיתים מסיימות ב"עכ"ה" וניתן למצוא גם את הפתיח "ול"נ…"[9].
במסגרת קבוצה זו כלולים שלשה קבצים: כת"י 740, כת"י ורשה וכת"י 728.
כת"י 740 – כת"י חלקי, הנקטע בחלקו הראשון – באמצעו של סי' לה, ד"ה "שאם נמצאת הוורד", במילים "שלא בדרי דאוני". כאמור, נוסח כת"י זה זהה לנוסח שני כתבי היד האחרים. אך בגלל הקיטוע בכתה"י קשה להגדיר את היחס בינו לבין שני האחרים. מחד, הגהה שנוספה לחידושים בסי' ד', ד"ה אפילו שותפו, מצויה גם בו ומלמדת על שייכותו לקבוצה. מאידך, ההגהה שנוספה בסי' כח, ד"ה "מאן דשחט"[10], אינה מצויה בו. הגהה זו, ע"פ תוכנה, קשה להכריע אם היא מהמהר"ל או מאדם אחר. עם זאת, יש להניח שכת"י זה הוא העתקה ממקור אחר, שכן ההגהה שבסי' ד' אינה כתובה כתוספת בשולי הדף, כדבר המעיד שפה לראשונה נכתבה ההגהה, אלא מצויה בתוך רצף הכתיבה של כתה"י, אם כי בכיתוב מעט קטן יותר, כלומר כותב כתה"י, המעתיק, כבר ערך ושילב את התוספת כחלק מהחידושים.
סיוע לכך שכתה"י הינו העתק ניתן לשאוב מהנתונים הבאים. כתב היד, המכיל 127 דפים, הוא אוסף קבצים מחמשה חכמים:
בראשונה מופיע קובץ מיעקב יצחק בן שלום מליסא. הקובץ כולל 96 דפים ומהווה כ-75% מכלל כתה"י. בקובץ הגהות "על שולחן ערוך ולבוש לחלקים יורה דעה ואבן העזר". יש להעיר שחלק "הלבוש" על יורה דעה, לבוש עטרת זהב, הודפס לראשונה בקראקא שנ"ד, והחלק על אבן העזר, לבוש בוץ וארגמן, נדפס שם בשנ"ט. נמצא שחלק זה של כתב היד לא נכתב לפני שנת שנ"ט, 1599.
ב-25 הדפים הבאים מופיעים לסירוגין חידושים מ-–
ר' נתן ב"ר שמשון שפירא (נפטר: של"ח, 1578. אל שמו צורפה התוספת "זצ"ל".),
המהרש"ל (נפטר: של"ג, 1573),
והמהר"ל (נפטר: שס"ט, 1609. אל שמו מצורפת הברכה לחיים "נר"ו").
לשני הדפים האחרונים נוספו, מאת ר' משה בן נתן שפירא, הערות על החיבור "שפתי כהן" (שפורסם לראשונה בקראקא רק בשנת ת"ו, 1646)
ניתן א"כ להציע שתי אפשרויות:
- עיקרו של כתב היד, מלבד שני הדפים האחרונים, נכתב בין השנים שנ"ט – שס"ט (1599 – 1609). לכתב היד נוספו שני הדפים האחרונים רק לאחר כ-40 שנה.
- כל כתה"י שלפנינו נכתב לאחר 1646 והוא העתק ממקור אחר שגובש בין השנים שהוזכרו לעיל. לפי זה, הכיתוב "חדושי מהגאון מורי’ מ’ יהודה ליווא מפראג נר"ו" הועתק מן המקור ע"י סופר כת"י זה כמו שהוא ומבלי לעדכנו.
הנטייה לאפשרות 2 מקבלת חיזוק מהערכתנו לעיל, ביחס לחידושי המהר"ל, שאין הם כתיבת מקור אלא העתק.
אם נכונה נטייתנו, אמנם אחרנו את מועד כתיבת כת"י זה, אך מאידך, אם נגלה את המקור ממנו הוא הועתק, נוכל לדעת שאותו מקור עצמו נכתב עוד בחיי המהר"ל ויש בכך בכדי להעיד על טיבו.
כת"י ורשה וכת"י 728 – מעיון בשני כתבי היד מסתבר לומר שיש ביניהם יחס של מקור (= כת"י ורשה) והעתק (= כת"י 728). הדבר מתבקש ממספר נתונים:
א. בתחילה נתייחס לכך שכת"י 728, לכשעצמו, הוא העתק ולא מקור. זאת נלמד מ"דילוג הדומות" המצוי בסי' שלא, ד"ה "ומפריש תרומה גדולה": "כיון שמעשר ראשון מותר זר להנות ממנו כדלעיל לכן מעכב לעצמו ותרומת מעשר שאינו רשאי להנות ממנו…". בכת"י ורשה, 752 ובמודפסים ההמשך הוא לפי הענין. ב728, התבלבל המעתיק מהמילים הדומות וחזר וכתב בהמשך: "כדלעיל לכן מעכב לעצמו". אח"כ ראה שטעה ומתח קו למחיקה על המילים. משמע שכתיבתו נעשתה מתוך כת"י אחר שהיה לפניו.
ב. מעבר לנ"ל, צויין כבר שכתבי היד מכילים, מלבד חידושי המהר"ל, גם הגהות מכתיבת יד אדם אחר ומיקומם פורט לעיל. בכל ההגהות הללו חוזרת אותה תופעה: בכת"י ורשה ההגהה הנוספת כתובה בשולי הדף, אם בצד ואם למטה, במנותק מרצף כתיבת חידושי המהר"ל. נראה שכת"י ורשה הוא הגליון בו עיין המגיה בחידושי המהר"ל ועליו כתב את הגהותיו בשוליים. בכת"י 728 נמצאות אמנם כל ההגהות, אלא ששם הם כתובות בגוף הגליון, במהלך רצף הכתיבה, ומתקבל על הדעת שסופר כתה"י עימד, ערך ושילב את ההגהות בצורה אסטתית ויפה ברצף הגליון.
ג. על אף זהות הנוסחים שבין שני כתבי היד המדוברים, מצויים מספר מקומות שיש בהם הבדלים ועיון בהם יוכל לסייע להנחתנו:
1. באחד המקומות ישנה טעות בכת"י 728 שניתן להסבירה ע"י ההנחה שהוא הועתק מכת"י ורשה. בסי' מח, בסוף ד"ה "ואם עבר המחט" יש 10 מילים המצויות בכל המקורות המקבילים, אך חסרות בכת"י 728., ע"פ הרצף הענייני, הימצאות המילים מסתברת יותר מחסרונן. להלן המשפט, כשהמילים המודגשות הן המילים החסרות בכת"י 728: "…וע"כ אמר דלכתחילה בודקין בשניהם אחר קורט דם ודינם שוה אבל בדיעבד כשהודחו הם מחולקים בדינם כדפירוש.". את החסרון התמוה ניתן להסביר כדלקמן: בכת"י ורשא המילים "וע"כ אמר" מסיימות שורה, השורה הבאה פותחת במילה "לכתחילה" ומסיימת ב"בדיעבד" והשורה שאחריה פותחת במילים "כשהודחו הם". דהיינו כל הקטע החסר בכת"י 728 מהוה שורה שלימה בכת"י ורשא. הסבר אפשרי הוא שכת"י 728 הועתק מכת"י ורשה ובמקום זה המעתיק דלג על שורה שלימה ועבר מסוף שורה אחת לתחילת השורה השניה שאחריה וכך נוצר החסרון הלא מובן.
2. בכת"י ורשה, בסי' פו, בתחילת ד"ה "אם היא בקליפתה" כפל הסופר משפט כתוצאה ממילים דומות. וכך כתב: "פי' משום דמיא בעלמא נפיק מיני' ואין כח ביד המים להתבלע תוך האחרות הבלתי קלופוה ג"כ אבל אם הטמאה קלופה אז כל גוף טעם הביצה נפיק מני'…", וחזר וכתב את המשפט "ואין כח ביד המים… הביצה נפיק מיני'" וכו'. לאחר מכן הוא שם לב לכפילות המוטעית והכניס את המשפט המיותר למסגרת של כעין סוגריים לסימון מחיקה[11]. סופר כת"י 728, שכנראה העתיק מכת"י ורשה, כתב את הטקסט ברצף, לא הבחין בכפילות וכתב גם את המשפט המיותר. לא זו בלבד, המעתיק הגדיל והשמיט את סימון הכפילות שבכת"י ורשא וכך נמצא שבכת"י זה הכל כתוב ברצף אחד ללא כל סימן היכר.
3. נתון ברור יותר מצאנו בסי' קסד, ד"ה "ולא אמר מעכשיו". גם שם שגה[12] סופר כת"י ורשה במקום כלשהו, זיהה את טעותו וסימן אותה. במקרה זה הועתקה בכת"י 728 הטעות אבל גם הסימון שלה.
אם דברינו נכונים, שכת"י 728 הועתק מכת"י ורשה, נוכל לשבח את הסופר שהשגיח בסימן מחיקה על מילה בסי' קסט והחסירה בהעתקתו[13].
סוף דבר, מסתבר לומר שהחידושים שבכת"י 728 הינם העתקה ישירה מכת"י ורשה. עם זאת יש לציין שמצאנו ב728 הגהה שאינה מצויה במקורות האחרים וזאת בסי' כג, ד"ה "ובעוף כדי שיגביה" ומצויינת בפתיח: "הגה…". אמנם, אין זו הגהה מהמהר"ל, שכן מתוכנה משתמעת התייחסות של מגיה לדברי המהר"ל: "אבל מה שתירץ הוא לעיל" וכנראה שהיא הגהה מאוחרת לכתה"י המקורי. כמו"כ טעה ב728 בשני מקומות: בסי' שלא, בסוף ד"ה "ואין תורמין" כתוב: "ומכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן לאו". ואילו ב728 כתב: "ומכלל לאו הן" ; בסי' קס, ד"ה "גם הרמב"ם כתב" התייחס למובאה בשם הרמב"ן כשהיא בשם הרמב"ם.
בנוסף לאיכות החידושים שבכתבי היד לעומת אלו שבמודפסים, כמובא לעיל, יש עוד ייחוד למקורות שבכתבי היד, כולל כת"י 752, והוא תוספת 4 הגהות על סימנים שבסוף חלק יו"ד. החידושים המודפסים מסתיימים בסי' שצ וההגהות שנוספו בכתבי היד הן על הסימנים שאח"כ. הגהות אלו משמעותיות לענייננו לא רק בגלל עצם היותן אלא בעיקר בגלל התוכן המחקרי שנפיק מהם, והדברים יידונו בהמשך.
3. כת"י 752 –כת"י מצאצא המהר"ל.
כת"י אוקספורד – בודלי, נויבאואר 752, בכללו, מכיל שלשה קבצי חידושים משלשה חכמים שונים:
- דפים 1א-50א: חידושים על טור יו"ד מהמהר"ל.
- דפים 51א-224א: חדושים על הטור מהמהרש"ל.
- דפים 225א-241ב: חידושים למסכת עירובין מר' יוסף בן מתתיהו דלקרוט.
ראוי לציין כי שלושת החיבורים נכתבו בידי שלשה כותבים שונים, ואין קשר בין חלקי כתב היד.
כאמור, חידושי המהר"ל נפרשים על 50 דף, כשבסופם מצוי קולופון, שממנו אנו למדים על הכותב ועל הכתב:
"בראותי מעלת הביאור הלז ויקר תפארת גדולתו… נזדרזתי אני להעתיקם ולהעלותם על הכתב כפי מה אשר קבלתי מפי זקיני מהר"ר יהודא ליוא נר"ו הגאון הנרמז בכל מקום (= בכתב יד זה) כאמ"ז מהרי"ל… ואם יגזר השם בחיי אבאר ואעתיק השלשה טורים אשר עדיין לא נתנו להכתב והיתה השלמתו היום יום ד' י"ג אב שנ"ה לפ"ק".
מכאן עולה שבשנת שנ"ה היו בידי המהר"ל הגהות שכתב על כל ארבעת חלקי הטור והם טרם "הועלו על הכתב/ ניתנו להכתב". צאצאו התחיל את מלאכת ההעתקה מטור יו"ד, מתוך שאיפה להשלים את המלאכה על כל הטורים, אך אין בידנו ידיעה האם המלאכה הושלמה וגם אין לנו מקור אחר לחדושים על הטורים האחרים[14].
מן המובאה לעיל ניתן להבין שבגוף כתה"י נמצא את חידושי המהר"ל ברצף, כפי המצוי בכתבי היד האחרים. כך משתמע גם ממקום אחר בקולופון: "ומעט מזעיר הוספתי אני מדעתי להודיע דבריו שהוא אחר ציינתי עכ"ל אמ"ז מהרי"ל". אלא שאותו "מעט מזעיר" הפך להיות חלק מרכזי בכתב היד. בסיס כתה"י הוא אכן העתקת חידושי המהר"ל ומובאים בו כל ההגהות המוכרות לנו ממקורות אחרים, עם זאת ברוב הפעמים יש הקדמה לדברי המהר"ל או תגובה להם ולעיתים ההתייחסות ארוכה מהציטוט. חלק מההגהות אף עצמאיות לחלוטין, דהיינו כל ההגהה משל המעתיק, ואינן בהקשר לדברי המהר"ל או שהן מתייחסות לנושא שהמהר"ל לא דן בו כלל. נמצא שיש לפנינו מעין הגהות צאצא המהר"ל על חידושי זקינו ועל הטור וב"י.
לאור זאת, ערכו של כתב היד מתבטא בשני מישורים:
א. בהצעת חידושי המהר"ל לטור יו"ד, תוך עדות ישירה על מהימנותם.
ב. בהתייחסויותיו השונות של הצאצא לדברי זקינו ובהערותיו עליהם. עדויות עקיפות אלו תורמות משמעותית גם לפן ההיסטורי והביבליוגרפי וגם למחקר התלמודי.
בגלל אופיו של כתב היד ותרומתו, קיבל כת"י זה התייחסות נפרדת מכתבי היד האחרים, על אף שנוסח דברי המהר"ל זהה כמעט[15] לחלוטין בשני המקורות ויש בכל אחד מהם גיבוי לערכו של השני.
מיהו מעתיק החידושים, בעל כתה"י?
המעתיק מזכיר את אביו חמש פעמים בגוף כתב היד: בדף 11, א, בשורה האחרונה ציין: "בקונטרס א' בכתיבת יד א"א הגאון מוהר"ן מצאתי כתוב ז"ל…" וכן הוא בדף 12, ב, בתחילת הגהה לסי' לו: "בקונטרס בכת"י א"א הגאון מוהר"ן נר"ו מצאתי כתוב ז"ל…"; בסי' נו: "לאפוקי מדברי הראב"ד שכתב כו' מצאתי כתוב בכתיבת יד א"מ ז"ל…"; בסי' עה: "וכן מצאתי בכתיבת יד א"מ בשם אמ"ז מהרי"ל"; בסי' צה: "ראיתי לא"א שכתב בשם אמ"ז מהר"ל".
על פניו, ההגדרה "אמ"ז" – "אבי מורי זקני", המבטאת יחס בין נכד לסב, מנחה אותנו לכך שמחבר כתה"י הוא נכד המהר"ל, ושאביו הוא הקרוי "מוהר"ן"[16]. אלא שהנחה זו בעייתית, שכן:
- ידוע לנו על בן אחד שהיה למהר"ל, בצלאל שמו[17], ואין הדבר משתלב עם הכינוי "מוהר"ן". גם אין ידוע לנו על כיוני או תוספת לשם זה המתחיל באות "נ". אפשרות זו תהיה רלוונטית, אם נְפַתֶח את ראשי התיבות "מוהר"ן" באופן שה"ן" אינה מייצגת שם אלא תואר. כיוון זה תחזק העובדה שגם ר' בצלאל חריף וגם אחד מבניו, שמואל, היו בעלי יכולת לפלפל בתורת האב/הסב, לכתוב על דבריו הגהות ואף לחלוק עליו.
- גם אם נניח שה"ן" ב"מוהר"ן" אינה מציינת שם, האפשרות שהכותב, הנכד, הוא בנו של חתנא דבי נשיאה, ר' יצחק כ"ץ, אינה אפשרית לאור המובא בדף 14,א.: "כתוב בכתיבת יד א"מ (= אבי מורי) ז"ל בזה הדין שקלי וטרו רבוותא בפירושו… אכן שמעתי מא"מ מהר"ר יהודא ליוא". דהיינו, הכותב מזכיר שראה בכתיבת אביו ששמע מאביו, הוא המהר"ל, דבר מה בנושא. מכאן שמדובר מבן ששמע מבן.
- ישנה אפשרות תיאורטית שלמהר"ל היו בנים נוספים שאין ידוע לנו עליהם ו" 'לא שמענו' אינה ראיה". אם כי, מלבד הדוחק שבעצם הדבר[18], עוד יותר רחוק להניח שהיו למהר"ל בן ונכד ברי הכי בכדי להשיג עליו, ואין אנו יודעים אפילו על עצם קיומם.
המעתיק, יהיה מי שיהיה, מתייחס למקור החידושים: "גם לא אכחד אמרי פה קדוש אמ"ז מהרי"ל (= אבי, מורי, זקני מורינו הרב ר' יהודה ליב) מה שמצאתי בתשובותיו ושם האריך בזה להנצל דברי רבינו מקושיות הב"י ואלו דבריו הם…"[19] ומצטט את ההגהה כפי שגם מצויה בכתה"י ובמודפסים.; "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון ולא אביתי לנגוע בו יד מטעם שבילבול דבריו ומיהו המשכיל יבין דבריו מתוכו"[20] ; "…ועכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון זה והמעיין לא יעמוד על תוכן דבריו אם לא שיקדים אליו אשר איתא בפרק קמא דכתובות…"[21].
אמינות העתקתו נתמכת מהשוואת הנוסח לכתבי היד, אך יש לה פן נוסף – מהמקומות בהם המהר"ל מדבר בגוף ראשון, ומנגד נינו משתמש באותו סגנון או קרוב אליו אבל בגוף שלישי. כגון: רטז, "קונם לבית": במקורות האחרים מעיד המהר"ל: "ותמיהת ב"י לא ישרה בעיני". וכנגדו כותב נינו: "ותמיהת ב"י לא ישר בעיני אמ"ז מהרי"ל…"; רכ, "ירושלמי": בחידושים כתב: "מכאן דקדקתי לומר…" וכנגדו: "מכאן דקדק אמ"ז מהרי"ל לומר…"[22]; רלז, "ובלבד שיזכיר": בחידושים: "ולא נהירא…", וכנגדו: "לא הסכים אמ"ז מהרי"ל לזה…"[23] ; רמד, "אין בעלי אומנות": בחידושים: "ול"נ…", הנין המחבר: "ואמ"ז מהרי"ל פי' בחידושיו…" ; שלה, "אומרים לו": בחידושים: "יש כאן חילוף גירסאות…וגרסא זו בעיני עיקר", וכנגדו:"… ולגירסא זו הסכים אמ"ז מהרי"ל".
המעתיק מעיד על משא ומתן עיוני שיש לו עם זקינו. הוא לא רק מעתיק טכני של טופס אלא, בדרך לימודו את הסוגיות, הוא דן, מתווכח, מחפש, מוצא ומודיע דעותיו:
נז, "נראה שיש תקנה"[24]: "…ואמרתי כן לפני זקני מהרי"ל ואמר לי שכן הוא בתשובות בן לב וכו חפשתי ועינתי וכדברי מצאתי וכמוצא שלל רב ששתי יען לדעת גדולים כוונתי יעויין משות בחלק שני דף קל"ו ולפי מה דפרישית בשם אמ"ז מהרי"ל רבינו בדעת הרא"ש אביו קיימי…."; נח, "אפי' אם נשמע": "ושאלתי את אמ"ז מהרי"ל… והשיב לי…"; צב, "אבל נאסר": "… ויהיה מלת "ואפי'" מדוקדקת ואמרתיו כן לפני אמ"ז מהרי"ל והודה לי"[25]; צד, "אבל קליפה": "יש להקשות… ושאלתי את פי אמ"ז מהרי"ל והשיב לי…"; קכח, "פירש"י": "והסכים אמ"ז מהרי"ל לתקן בספרים פר"י פרש"י ורש"י במקום ור"י"; שלו, אבל רבינו הגדול – מצטט את ההגהה ומסיים "כך שמעתי מאמ"ז מהרי"ל".
כפי שאין הוא רק מעתיק, אלא גם לומד ודן, כך אין הוא רק מקבל ושומע, אלא אף חולק על זקינו[26] במספר מקומות לא מבוטל, ולהלן כמה דוגמאות:
בסי' א, ד"ה "ועבדים משוחררים" – הוא מביא את דעת המהר"ל שעבד משוחרר הרי הוא כישראל גמור, ומשיג שלדעתו הוא כישראל מומר.; ל, ברוב היקפה (לאחר הצעת דברי המהר"ל): "… ואני שמעתי ולא אבין דבריו עיניך רואות כמה נדחק הרב נר"ו בפירושו לדברי רבינו אין ספק אם היה כוונת רבינו כן אין לדבריו עיקר וסמך לגבי הדין והנכון לומר…".; קכו, אלא שמערה: "ותירץ אמ"ז מהרי"ל… עכ"ל ואיני מבין את דבריו ול"נ…"[27]; קלה, ואין נוהגין כן: "עכ"ל אמ"ז מהרי"ל ואני עינתי ולא מצאתי … הלכך אין לדבריו עיקר ומה גם שעינתי בטור י"ד ישן ולא מצאתיו כן."; רנ"ז, לא יתנם: "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל ולפי מה דפרישית לעיל אתי טפי שפיר."; שעט, כתב א"א: "…עכ"ל אמ"ז מהרי"ל בגליון ואין נראין דבריו דהא…" ועוד[28].
לסיכום, חידושי המהר"ל לטור יו"ד מצויים במספר כתבי יד, שיש ביניהם יחסי מקור והעתק, והמשקפים את הנוסח המקורי של כתיבת המהר"ל. שיוך החידושים למהר"ל ואמינות הנוסח מקבלים תימוכין מכתיבת נכד המהר"ל, המצטט את לשון זקינו, בזהות לשונית למצוי בקבוצת כתבי היד של החידושים. על רקע כתבי היד של החידושים, נוכל להעריך, בסעיף הבא, את החידושים שהודפסו.
3. המקורות בדפוס.
- דפוס ראשון – זולצבאך תקל"ה (1775)[29].
החידושים שבמהדורה זו הודפסו מתוך כתב יד שהיה בספרייתו של הרב ידידיה טיאה וויל (להלן: המהרי"ט), בנו של ה"קרבן נתנאל" ובן זמנו של ה"נודע ביהודה". בדברי הסכמתו הוא מעיד שנתן במתנה את כתה"י למו"ל, כדי שהלה ידפיס את החידושים ויוציאם לאור.
בחינת החידושים שהודפסו והשוואתם לחידושים שבכתה"י מלמדת שכתב היד שהגיע לידי המהרי"ט לא הכיל את החידושים המקוריים אלא הועתק ממקור אחר. נוסף על כך, היכולת להפיק מהעתקה זו בלבד קווים מאפיינים לכתיבת המהר"ל היא מוגבלת כיוון שיש בה מן החסרונות הבאים:
- הוספות –
החידושים שבהדפסה מכילים, בתוך רצף הדברים, תוספות כתיבה שאינן מצויות במקורות האחרים לחידושים. בדרך כלל מדובר בתוספת ביאור לנאמר או בהצעת הסבר אלטרנטיבי, שמקורן כנראה מכתיבת יד אדם אחר. אין כוונתי להגהות מאוחרות שנכתבו על חידושי המהר"ל והן מצויינות ומוגדרות ככאלו בתחילתן ובסופן. להגהות אלה אתייחס בהמשך. כוונתי פה לתוספות "סמויות" המוטמעות בגוף החידושים ונראות כחלק מהם. כגון: בסי' א, סוף ד"ה "ועבדים משוחררים" – "קמ"לן דבישראלגמור הוא." תוספת במודפסים[30] שאינה בכתה"י: "משא"כ אינו משוחרר אסור לשחוט" ; שם, סוף ד"ה "אפילו אמר" – "ועיין במהרש"ל ועוד י"ל…" ; שם, סוף ד"ה "וקטן שאינו יודע" – "ועוד יש לומר…" ; ב, וצדוקי ובייתוס – "…וזה החילוק שבין הרמב"ם והרשב"א" תוספת: "בסמוך וי"א שבאמת אין חילוק בין הרשב"א להרמב"ם…" ; ד, השוחט לשם הרים – "…שההר לא יעשה ע"ז בשום פנים…" תוספת: "אבל משא"כ אם שחט לשם שר של ההר…" ; יג, וחלבו מותר – "… ועי"ל…" ; יד, להשלים רוב העובר – "…עיין מהרש"ל[31]…" ; יח, ובעל העיטור – "… או נוכל לומר איפכא…" ; טז, תיש הבא על הצביה – "וי"ל… ובסוגיא הראשונה שהאם תיישה לפיכך לוקה (תוספת: מפני אביה אי אמרינן חוששין לזרע האב מכל מקום האם הי' ודאי שה ולא מקצת שה) ובסוגי' שלישי' והאב תיישה (תוספת: אי אמרינן דילמא לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה ולפיכך פטור אבל אסור) דלמא לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה (תוספת: ואז לא היה כאן שה כלל בין בין האם או בנה מפני שחוששין לזרע האב)…" ; נז, ומסקנת א"א – "ולי הכותב נראה דה"פ… אין מצילין"[32]. הנ"ל הן דוגמאות בעיקר מתחילת החידושים ויש עוד הרבה לאורך כל הספר. - הַחְסָרות –
מאידך, ישנן בחידושים שבדפוס הַחְסָרות רבות של דברים הכתובים ומובאים במקורות אחרים. ההחסרות הן לאורך כל הספר, מהן קלות וקצרות ומהן ארוכות או אפילו קצרות אך משמעותיות. לדוגמא: א, קטן שאינו יודע – "לאו לדיוקא שאם יודע לאמן (חסר: ידיו) לשחוט שוחט לכתחילה כשאחרים וכו' (חסר: אלא צריך להיות מומחה ג"כ) כמו שמביא אחר זה…" ; ה, ותודה קרבן נזיר – "אלמלא הטעם (חסר: שהביא) רבינו יש לפרש טעם אחר…" ; טז, תיש הבא על הצביה – "אולם בסוגיא האמצעית (חסר: לא) מתוקמא שפיר בצבי הבא על התיישה…" ; כה, סירכא עולה – "…אלא במכה שבדופן ואמר (חסר: שאי) שדינן בתר רובא…" ; נז, נראה שיש תקנה – "אע"ג שצריך לנהוג אותם דרך גדולה מ"מ שריא ליה להאכילם לכלבים (חסר: דאי משום דאית בהם קדושה הא אפילו תרומה מותר להאכיל לכלבי')" ; קלב, אבל אם אמר – "… דמותר אם (חסר: לא) הקדים הדינר…" ; קנט, דטעמא דריבית – "ואפשר שהוא (חסר: טעם) סמיכות להלכות הקודם" ; קסט, וא"א התיר – "ומה גם לפי דעת הר"ש (חסר: אפילו בלא מכירה אני תמה דהא קימ"ל בפרק כל שעה דישראל מגוי לא קני משכון)". ולכל הנ"ל יש להוסיף את ההחסרה המשמעותית ביותר והיא של מספר הגהות על סימנים שמעבר לסי' ש"צ, בו מסתיימים החידושים המודפסים. - טעויות –
כמעט בכל אחת מן ההגהות ישנן טעויות כתיב ושגיאות סגנון, שלעיתים הן קלות וזניחות ולעיתים הן קשות עד כדי פגיעה בהבנת רצף הדברים או שגיאה בהבנה. כגון: ה, ותודה קרבן נזיר – במודפסים כתוב: "ועל טעם רבינו קשה הוה ליה למימר פסולה" ובכתה"י הוא: "למה אמר פסולה היה לו לומר אסורה"; כד, וישחוט – "וישחוט בה רסה (בכתה"י: בדרסה) קודם שישחוט הרוב"[33]. ; ל, ברוב הקיפה – "כשתצייר במחשבותיך כל רוחב עצם הגלגולת… ולצד מעלה עד כדי התפשטותיה (בכתה"י: קצה התפשטותו) … הקוטר ההולך מן ב' לא' (תוספת במודפסים: שהוא למטה מן העינים ר"ל עד להעינים ולא עד בכלל עד) כפי התמונה הנרשמת… בשטח שלפנינו ותמדיה כן בתמונה מי"ג שמות (בכתה"י: ותדמיהו כן בתמונה מוגשמת). ; לג, הלכך בכ"מ: "זה טרפה מטעמא דלא (בכתה"י: דדילמא) אתרומי אהדדי" ; נה, ואם הבשר – "כי רוב עוביו שהוא כזו (בכתה"י: קו ז"ו) כבר נתכסה" ; נז, ומסקנת – "אבל בשאר הדורסין דלא אפליג (בכתה"י: דילמא מפליג) בין מצילין לאין מצילין" ; צד, ולא נודע – "וי"ל דקדירה (בכתה"י: דשאני הכא דבתחיבה) ראשונה נעשה הכף חתיכה דאסורה ; קו, והמבין דבריו – אם כן ליחוש דלמא החתיכה איסזר (בכתה"י: הסמוכה לאיסור) בלע מן האיסור". ; קי, ואינו מבין – פי' הרי הוא שנשתייר בו שמקולין (בכתה"י: כיון שנתערבו המקולין) הוי ליה איסור קבוע ואסור". ועוד חילופי גירסאות רבים.
מכאן משתמע בבירור, הקושי לעצב מאפיינים לחידושי המהר"ל על הטור רק על בסיס החידושים המודפסים,. אבל מעבר לכך, השגיאות, הרצף הלא ברור לעיתים, וטעויות ההעתקה שהודגמו בסעיפים 2 ו-3, מעידות על פגם משמעותי באיכותה של מהדורת הדפוס הראשונה.
מלבד חידושי המהר"ל עצמו והתוספות ששולבו בדבריו ע"י אדם אחר, כלל, כתב היד שנתן המהרי"ט וייל למו"ל, גם הגהות נוספות, שכתב חכם אנונימי על חידושי המהר"ל. בניגוד למגיה הקודם, הקפיד האחרון על הפרדת דבריו מדברי המהר"ל וציונם. דבריו פותחים במלת הציון "הגה", ונחתמים בציון "עכ"ה" או "ע"כ". דוגמאות לרבדים השונים של הכתיבה בחיבור זה ניתן למצוא בשני מקומות.
בסי' טו, ד"ה "ולא חיישינן" מתייחס המהר"ל לקושיה שהעלו הראשונים ומתרץ אותה[34]. "המגיה הסמוי"[35] דחה את דברי המהר"ל, "אבל ק'…". והציע תירוץ אחר, "וע"כ נראה לתרץ…". בשולי הדברים הוסיף המגיה השלישי: "הגה' וכן פירש מהרמ"א לש"ע דחיישינן שמא וכו' ע"ש".
בסי' יח, ד"ה "ובעל העיטור" המהר"ל מביא את קושיית הב"י ומתרץ אותה. המגיה הראשון הציע תירוץ אחר, "או נוכל לומר איפכא לתרץ קושי' הב"י הנ"ל… ומתורץ ע"ד שכתבנו", והאחרון הוסיף: "הג"ה ועיין בש"ע סי' זה בביאורי שכתבתי".
הגהות נוספות הובאו ב-: סי' מח, ד"ה "ואם עבר המחט"; צב, "שאם החתיכות"; צד, "הקשה ב"י" ; קו, "והרוטב בנ"ט" ; קי, "והא חד בתרי" ; קי, "כשאוכל שתיים"; ועוד.
- המהדורות האחרות.
מהדורה שניה של החידושים לטור יו"ד יצאה בזאלקווא תר"א (1841), ללא הקדמה או הסכמות, וניכר בה נסיון לעצב את ההדפסה בצורה מתוקנת יותר – הוגדרו בצורה ברורה יותר ציוני הסימנים והסעיפים, כל עמוד מכיל עמודה אחת ולא שתי עמודות, כמו בדפוס הראשון, אותיות גדולות יותר וכיוצא בזה.
מסתבר, שמהדורה זו מהווה העתקה מדפוס זולצבאך תקל"ה לאור התאמה מוחלטת הקיימת בין שתי המהדורות, כולל העתקת השגיאות והטעויות שהוכנסו בדפ"ר ושעליהן הצבענו לעיל. ניתן גם להצביע על נסיונות תיקון לא מושלמים במהדורה השניה. לדוגמא:
במהדורה הראשונה הודפסו פיסקאות שונות מסי' א' בהפסק נקודתיים ביניהם, ולא במעבר שורה ובמילה תחילית גדולה, כרגיל. בחלק מהפיסקאות הודגש המעבר, חוץ מע"י נקודותיים, בציון המקור, כמו "בטור ס'…", ובחלק מהפיסקאות לא צויין המקור. במהדורה השניה הפריד המדפיס בין הפיסקאות כשהיה מצויין המקור, אך כשההפרדה הייתה רק ע"י נקודותיים לא היה מודע המדפיס למעבר והדפיס את הפיסקה הבאה ברצף. כך הפריד הוא את ד"ה "ועבדים משוחררים" מקודמו וכן את ד"ה "אין שוחט לכתחילה", אך את פיסקת "וקטן שאינו יודע" כתב ברצף.
בסי' ס', ד"ה "ונראה שיש תקנה" ראה המדפיס הראשון בדברי המהר"ל הפניה לסי' טז/יז, הבין אותה כציון לפיסקה חדשה וקטע את הפיסקה האחת לשתי פיסקאות נפרדות. מאידך, לקראת סוף הפיסקה איחד המדפיס פיסקה חדשה, הפותחת: "ויכול להאכיל לכלבים", עם הפיסקה הקודמת ללא כל סימון. במהדורה השניה תיקן המדפיס את הטעות הראשונה באופן חלקי, דהיינו ביטל את שורת המעבר והמילה התחילית, אך השאיר נקודותיים מפרידות. את הטעות השניה הוא העתיק כפי שהיא ללא התייחסות.
נציין עוד למקומות נוספים בהם חוברו פיסקאות נפרדות בדפ"ר וגם במהדורה השניה לא תוקן הדבר[36]: נז, "ומסקנת א"א… וישבת"; ס, "ונראה שיש תקנה… אבל התם אין מבטלין"; עט, "כתיב להבדיל… האסורה לאכלה"; קו, "ורוטב בנ"ט… והמבין דבריו"; רסז, "חוץ מאלו ששייר… וכן כל כיוצא באלו".
מהדורה שלישית מודפסת של החידושים יצאה במסגרת מהדורת הטור של הוצאת "אל המקורות", תשטו – תשיח. מהדורה זו היא הדפסה מחודשת של שתי מהדורות הדפוס הקודמות, על מעלותיהן וחסרונותיהן, ללא כל שינוי. בשער המהדורה נכתב שיש בה חידושי מהר"ל לטור מכתב יד. והכוונה היא לחידושים שהודפסו בכרך אבן העזר.
[1] מאמר זה יסודו בדיסרטציה שהוגשה לאוניברסיטת בר אילן, והוא עובד לצורך פירסומו פה. המקור: ג. גזבר, לדרכו ההלכתית ופרשנותו התלמודית של המהר"ל מפראג, רמת גן תשס"ח (2007) ( – בהפניות להלן = גזבר).
[2] העתק נוסח המצבה מובא בספרו של א. גוטסדינר (עובדיה), הארי שבחכמי פראג, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ב, עמ' קלח – קלט. ( – בגוף הספר נכתבה שנת "תשנ"ב" כשנה העברית להדפסה, והוא טעות, כמתבקש מההקבלה לשנה הלועזית 2001).
[3] ישנם מקורות המתארים שריפה גדולה בפראג באותה שנה. מעיד על כך עדות אישית ביוגרף המהר"ל, מאיר פערליש, בחיבורו מגילת יוחסין ( – החיבור נדפס מספר פעמים. במאמר זה נפנה להעתקת המגילה המצויה בתחילת חידושי אגדות א, בני ברק: יהדות תש"ם [ד"צ: לונדון תש"ך]). וכך הוא כותב: "ובעונינו בשריפה אשר שרף ה' בחמתו בשנת תמ"ט לפ"ק כל מחמדנו הי' לשריפת אש. ואני הכותב הי' לא"א ז"ל ש"ס דפוס ווינציא ר"פ לפ"ק כתובים עליהם חדושי הגאון הנ"ל במעשה ידי אצבעות חתנו הגאון מוהר"ר יצחק כ"ץ וגם חדושי חתנו בעצמו. והלכו מאתנו בעונינו" (מגילת יוחסין,עמ' כ). על שריפה זו, מועדה ומעשיה אנו מוצאים עדות אישית נוספת של ר' יעקב ריישר שחווה אותה בהיותו בן 19. עיין שו"ת שבות יעקב א, פד ושו"ת חכם צבי, יז. תיאורו האישי של בעל "שבות יעקב", על שריפת ספרי תורה ושאצלו נותרו רק ש"ס ו"עין יעקב" שאול, מחזק את המשך תיאורו של פערליש שם:"ולא נשאר בידינו ביד אחי מהור"ר דוד פערליש יצ"ו כי אם שני מסכתות סוכה ועירובין". את העובדה שנותרו בידינו כיום, יצירות מספרות המהר"ל, בעיקר ספרי ההגות שלו, יש לזקוף לעובדה שרובם נדפסו בפועל עוד במהלך חייו ואילו ספרות ההלכה והפרשנות התלמודית לא נדפסה ונותרה בכתבי יד עד השריפה. גם שתי המסכתות, עירובין וסוכה, שעל הצלתן מעיד פערליש, אינן בידנו כיום.
[4] רשימה ראשונה מפורטת של ספרי המהר"ל, מכל תחומי יצירתו הספרותית, מצויה בסיכומו של נח חיים לוין מקאברין, "גבורות ארי", בתוך: חידושי אגדות א, עמ' לב. עיין גם גוטסדינר, עמ' מז, נ, צז – קא; א. נהר, משנתו של המהר"ל מפראג, ירושלים: מס תשס"ג, עמ' 10 – 14; B. Sherwin, Mystical theology and social dissent : the life and works of Judah Loew of Prague, London 1982 (להלן: שרווין), עמ' 42 – 43 ובהערות שם.; י. כהן-ישר, "ביבליוגרפיה שימושית של כתבי מהר"ל מפראג", המעין ז, ג (תשכז), עמ' 70-66.
[5] כת"י 752, 50, א, בסוף הקולופון.
[6] הדגשה שלי (ג.ג.).
[7] ונראה שהוא מפנה פה לדבריו על פירש"י לדברים א', ט"ו ד"ה ראשים עליכם (גור אריה ה, עמ' יא).
[8] עיין גזבר, עמ' 20 – .21
[9] ראה: סי' ד, ד"ה "שאפילו אם הוא שותפו"; כח, "עשרה זהובים"; לט, "וסירכא עולה מן האונא" ; מ, "דלית ליה דוכתיה למיפק" ("ול"נ..") ; 2 הגהות בסי' מג, "נחתך במקום עוביו" (בשני: "…עכ"ה").
[10] במהדורת הדפוס ההגהה נפתחת בתוספת שלש מילים: "כתב בעל העיטור מאן דשחט…".
[11] יש לציין שבחידושים המודפסים ובכת"י 752 כפילות זו כמובן אינה קיימת והרצף הוא כמסתבר.
[12] מהחידושים המודפסים ומכת"י 752 אנו יודעים את נוסח ההגהה הנכונה.
[13] בכת"י ורשה, שם, בד"ה "וא"א התיר" הוסיף בטעות את המילה "בודאי" ולאחר גילוי הטעות טשטש/ גרד אותה: – "ודבר כזה (בודאי) נקנה". בכת"י 728 המילה לא כתובה כלל.
[14] ביחס לחידושים על טור אה"ע, ראה להלן, בפרק המתייחס לכך.
[15] נימת ההסתייגות היא בעיקר בגלל שלש הגהות המצויות בכת"י זה ואינן מצויות בכתבי היד האחרים – בסי' כג, סא וסט.
[16] בדיסטרציה שכתבתי (המוזכרת בהערה 1) העליתי את האפשרות שהכותב הוא נין המהר"ל ושאביו, נכד המהר"לף הוא המכונה "מוהר"ן" (עיין שם, עמ' 54 – 55). אפשרות זו התבססה על שני מרכיבים: א. "מוהר"ן" משתלב עם ר' נפתלי כ"ץ, נכד המהר"ל, בנם של בתו השנייה פייגלה ור' יצחק כ"ץ. ב. "אמ"ז", ככינוי של נכד לסב, אינו דווקאי ואפשר שגם נין ישתמש בו בהזכרת אבי סבו, והוספתי לכך סימוכין, עייש.
כעת אני חוזר בי מאפשרות זו משתי סיבות עיקריות: א. ר' נפתלי כץ נפטר בשנת ת"ו [ר' י' חיות, זרע יצחק, עמ' תע], מסתבר, אם כן, שהוא נולד בסביבות העשור ש"כ – ש"ל. האפשרות שבשנת שנ"ה, בהיותו בן 25 – 35, יש לו בן, בן 5 – 15, היכול לפלפל בתורת אבי זקינו ואף להשיג עליו, היא דחוקה. ב. האפשרות מחייבת לפענח את הביטוי "אמ"ז" שלא כדרכו. נוסף על כך, היא מחייבת לפענח את ההזכרות "א"מ" בדף 14, א ("ראיתי בכתיבת א"מ: "… שמעתי מא"מ מוהר"ר יהודא ליוואי") כמתפרשות אחת כלפי אב והשניה כלפי סב. האפשרות ששתי הזכרות צמודות מתפרשות בצורה שונה, והצורך לפענח את "א"מ" כמתייחס לסב, עם עצם הצורך לפענחו שלא כדרכו, בנוסף לשינוי הנדרש ב"אמ"ז" – הופך את האפשרות הזו לדחוקה יותר.
[17] מלבד הבן, ר' בצלאל, היו למהר"ל שש בנות
[18] ובודאי בזמנים שבהם משפחות רבות מחפשות אפילו בדל קשר כלשהו לשושלת המהר"ל, בכדי להתייחס אליו בקשר יוחסין וגם דרכו, כביכול, לדוד המלך.
[19] סי' קי, ד"ה "ואיני מבין דבריו".
[20] סי' קסט, ד"ה "וא"א התיר".
[21] סי' שעט, ד"ה "בין ביחיד בין בשלשה".
[22] וכן הוא בסי' רכא, ד"ה "כתב הרמב"ם"
[23] ובדומה לזה ב-: שם, ד"ה "אבל במושבע"; שם, ד"ה "והוא שמכון לשם שמים"; סי' רנז, ד"ה "ואם התנה"; סי' רסז, ד"ה "חוץ מאלו ששייר" (ד"ה בחידושים. כנגדו בד"ה "וכן כל כיוצא באלו"); סי' רע, ד"ה "כתב הראש".
[24] לקראת סוף ההגהה הארוכה, בעמ' 16,א.
[25] וכן הוא ב-: סי' קה, ד"ה "אפי' החתיכה"; סי' קיב, ד"ה "שכותח של גויים"; סי' קכד, ד"ה "אפי' הוא אנוס"
[26] ולא רק עליו ולהלן דוגמא. בסי' קי, ד"ה ו"איני מבין דבריו" הב"י מקשה על הבנת הטור. המעתיק מתריס כנגד הב"י: "צווח הב"י ככרוכיא ואין דאשגח ביה והוא מהרמ"א בתורת החטאת והנה אציגה דבריו לפניך… עכ"ל ותמהני על הנך אשלי רבוותא שחשבו לרבינו קטלי קניא באגמא שלא היה הרגיש בזה וכתב איני מבין וזה דבר שאפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו וכ"ש רבינו שהוא אורו של עולם והב"י הרבה העיר חמתו על רבינו והצריך דברי הרשב"א…"
[27] וכן הוא ב-: ; סי' צד, ד"ה "ולא נודע"; סי' צט, ד"ה "ואפילו"; סי' קכט, ד"ה "אין חילוק"; סי' קלב, ד"ה "אבל אם אמר"; סי' קמה, ד"ה "שאפי' המשתחוה לבהמה"; סי' רנא, ד"ה "עני העובר"; סי' קנז, ד"ה "כתב הרא"ש"; די' קסט, ד"ה "ישראל שנתן".
[28] סי' קלח, ד"ה "ושל חרס"; סי' קעה, ד"ה "כגון שיש מנהג"; סי' קצה, ד"ה "ונוהגין להפסיק"; סי' רמב, ד"ה "ואם שלא בפני"; סי' שלא, ד"ה "ואין תורמין".
[29] הדפסה נוספת של דפ"ר יצאה בפיעטרקוב: דפוס א’ רויזענגארטען, תרס"ו.
[30] הדוגמאות פה ולהלן נכונות לגבי כל המהדורות שבדפוס.
[31] תוספת זו מוקמה ממש באמצע משפט, וקוטעת את הרצף.
[32] מדובר בכ-7 שורות הממוקמות באמצע דברי המהר"ל.
[33] מילים אלו הן ראש ד"ה, דהיינו ציטוט מן הטור, ומתוך עיון בו ניתן לדעת שהטעות היא במודפסים.
[34] לתוכן תירוץ המהר"ל התייחס הט"ז (בביאורו לשו"ע יו"ד, טו, ב) בלשון "ושמעתי מי שתירץ…. ושיבוש הוא".
[35] קשה לדעת כיצד נכתבו ההגהות מלכתחילה. אפשרות אחת היא שבכתב היד עצמו הייתה כתיבת המגיה שונה או צדדית והיה ברור שדבריו הם הגהה על דברי המהר"ל ורק בהדפסה הובאו הדברים ברצף וללא הבחנה. אפשרות שניה היא שמלכתחילה הוטמעו הדברים בדברי המהר"ל והמדפיס העתיק את מה שהיה לפניו.
[36] הציטוט הראשון הוא ראש הפיסקה, הציטוט השני הוא המילים שצריכות להיות ראש הפיסקה החדשה.
ברוך מרחיב גד 