כל העוסק בדרשות חז"ל לפסוקי המקרא מתמודד עם השאלה היסודית האם תוכן הדרשה אכן הופק ע"י חכמים מהכתוב באמצעות המתודה המדרשית בה השתמשו, כך הם למדו את הפסוק ולכך התכוונה התורה בכתיבתה, או שלחכמים הייתה מסורת שקיבלו בע"פ או תוכן שהסיקו מדעתם ורצו לקשר אותו לתורה שבכתב, בכדי להראות שהכל מצוי בתורה, לסייע בזכרון הדבר או לתת תוקף לדבריהם, ולשם כך נעזרו בטכניקה מדרשית, אבל באמת התורה לא התכוונה לכך וזו רק 'אסמכתא בעלמא'.
כל אחת מהאפשרויות יכולה 'להיתלות באילנות גבוהים' הסוברים אותה, אך המהר"ל הוא מן התקיפים והנחרצים המחזיקים באפשרות הראשונה. ביסוד דעתו עומדת אמונה מוחלטת באפשרות א', 'מדרש יוצר', וסלידה ערכית מהמשמעות העומדת מאחורי אפשרות ב':
"ואל תטעה לומר כי בכל מקום שאמרו ז"ל 'אסמכתא' הוא שמשה רבינו כאשר כתב התורה לא כתב אותו בשביל אותה אסמכתא, רק הם ז"ל אסמכוה אותה מדעתם, אומר אני האומר כן טועה בדברי חכמים, שאם כן יהיה דברי חכמים רק עמל ויגיעה ואין בו ממש, שלפעמים מוציאים דבר מן המקרא על ידי למוד דרשות, ולא יהיה זה רק ליפות הדברים או לגנוב דעת הבריות כאילו הוא דרשה מן התורה, ולא נאה זהו לחכם, שהרי אין להם שום חלק ונחלה בתורה, אלא הם ז"ל אסמכוה אותם מדעתם אקרא".
המהר"ל דן בנושא זה ביחס למספר ימי ההגבלה שקדמו למעמד הר סיני. במסכת שבת (פז, א) מובאת דעת ר' יוסי שמתן דתורה היה ביום ז' בסיוון, ולא בו', על בסיס הבנתו שהיו 4 ימי הגבלה ולא 3. אמנם הקב"ה ציווה על 3 ימים, אך משה הוסיף יום אחד מדעתו, על בסיס דרשה שדרש בדברי הקב"ה. המהר"ל מגיב לתוספות שראו סתירה פנימית בהיגד "דרש מדעתו':
"וכל זה מפני שהוקשה לתוספות דממה נפשך, אם דברי תורה הוא הדרש שדרש… לא הוסיף משה מדעתו, ואם לאו דברי תורה הוא – אם כן אינו נרמז בתורה. וכל זה פלא בעיני",
המהר"ל מתעמת אמנם עם בעלי התוס', אך מפנה דברים חריפים דווקא לבני דורו:
"אך עתה עמדו דרשנים דורשים דברים אשר לא כן, כל העולה על רוחם ודעתם, ואין ספק אלי שהתורה חוגרת שק עליהם לפרש התורה כרצונם, וזהו מעשה האומות שמפרשים כרצונם, ובזה האמת נעדרת תחת אשר נקראת "תורת אמת".
לצד הביקורת, מבאר המהר"ל את דעתו בנושא, ונתחיל במשל בו הוא ממחיש אותה::
"דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו, והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית. ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית למה בנה הבית בצורה זאת, רק להוסיף דבר זה, ועוד בנאו בצורה זאת – להוסיף דבר זה. הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם, אבל הוא לקח אותם מבנין הבית. ובשביל זה כאשר הוסיף אותו החכם אותן הדברים – בשביל זה לא יאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית. ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית ואיזה חדר, ואין זה תוספת, רק פירוש וביאור. כך הוא התורה, ניתנה בלא תוספות ובלא מגרעת, והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה. ומכל מקום מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה אתם החכמים יש לכם במקום הזה להוסיף, והוא דעתכם…".
בהתאם לכך מגדיר המהר"ל: "כל הדרשות שדרשו חכמים ז"ל הם שפיר לסמוך דבריהם על הכתוב", אלא שניתן לחלק בהן שתי דרגות שונות:
"לפעמים הוא פירוש הכתוב… שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ואין זה אסמכתא אלא פירוש דברי תורה, והפירוש הוא מדברי סופרים… כי מאחר שהדרשה בעצמה – חכמים דרשוה, נקרא זה 'דברי סופרים', כל דבר הבא מדעתם ושכלם, וזה הדבר יש לו דין דברי תורה.
אבל לפעמים אין הגוף דברי תורה רק נסמך לדברי תורה, ומצטרף אל דברי תורה, וכיון שלא הוי רק שנסמך על דברי תורה יש לו דין אחר – דהוי מדרבנן לגמרי".
וזו השנייה, במילים אחרות:
"שיש לדבריהם אסמכתא (פירושו:), שדבריהם נסמכים אקרא… שאין זה גוף המקרא, אלא שנסמך דבריהם עליהם על דברי תורה, ומחובר אל דברי התורה, ולעולם בתורה יש להם חלק, והיינו אסמכתא גופיה".
גם אם המושגים 'פירוש דברי תורה' ו'נסמך לדברי תורה' עדיין דורשים בהירות, מ"מ עומד על כנו העיקרון שדברי חכמים אינם רעיונות שלהם המקושרים לכתוב טכנית בלבד וכסימן בעלמא, אלא התורה בסגנונה הנחתה את החכמים, בישירות מרובה או מעוטת, לתוכן דבריהם.
ברוך מרחיב גד 