פעמיים מפורטות בתורה ברכות וקללות. בראשונה בהר סיני וכתובות בפרשת בחוקותי, בסוף ספר ויקרא, ובשניה בערבות מואב, על סף הכניסה לארץ, כחלק מהברית שנכרתת עימם.
רש"י מבחין בין שני האירועים:
"קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן, כמשמען ושם נאמר "ואם לא תשמעו לי", "ואם תלכו עמי קרי" וכן (= וכאן) הוא אומר: "בקול ה' א-להיך", "ידבק ה' בך", "יככה ה'".
השלכה מהבחנה זו היא, ע"פ רש"י, שקללות משה פה קלות מאלו שבפרשת בחוקותי, גם אם זה נראה הפוך. המהר"ל מרחיב את כיוון רש"י והשלכותיו:
"פירוש, כי אחר שהיה אומר מפי עצמו, לא היה הקללה בכח כל כך. אבל כשהוא יתברך היה אומר, מפני שהוא יתברך קללותיו יותר וברכותיו יותר, לכך הברכות והקללות יותר".
דהיינו, מבלי קשר לתוכן הדברים, עצם העובדה שמשהו נאמר ע"י הקב"ה, בין ברכה ובין להפך, יש לו תוקף ועוצמה יותר מאשר אומר אדם, גם אם הוא משה הדובר בשם ה'. ומדגיש המהר"ל ש"משה מפי עצמו אמרן" אין הכוונה מבלי שהונחה לכך ע"י הקב"ה,
"שאף דבר אחד לא אמר משה מפי עצמו, אלא כי משה רע"ה היה אומר, והקב"ה הסכים על ידו. או היה אומר לו הקב"ה: 'אמור אתה כך וכך'."
ולכן תוקף האמור בפרשת בחוקותי הוא חזק מהאמור בפרשתנו.
"ובזה אני מתרץ מה שלא תמצא בקללות משנה תורה דברי נחמה בסוף, כי כן יסורין של הקב"ה להטיב באחריתם, כי אין דבר רע יוצא מאתו, כל שכן עם ישראל אין הקב"ה מביא רע אליהם בעצם, כי אם לנקותם מן החטא להטיב להם באחריתם. ולפיכך מזכיר בקללות של הקב"ה נחמה, ואין הדבר כך בקללות של משה שקלל אם יחטאו לפניו, לפיכך לא נזכר נחמה כאן:
ועוד, שאין ספק כי הנחמה תהיה מתוך הצרה, כמו שהיה במצרים מתוך הצרה בא להם הגאולה, ותהיה הנחמה מתוך הצרה היותר גדולה, והן הקללות שבפרשת בחקותי שהם יותר צרה, ומתוך אותו צרה תבא הרוחה".
כלומר: א. הגאולה באה מתוך הצרה עצמה. ב. זה מתבטא דווקא בצרה היותר גדולה, והיא זו האמורה ע"י הקב"ה בסיני.
"ואם תאמר, כל שכן יקשה, כיון דמכות שבמשנה תורה אין כל כך, אם כן למה הם הרבה יותר, שהרי במשנה התורה הם צ"ח, ובהר סיני הם מ"ט… ואין זה קשיא… דכאשר המכה גדולה בעצמה מאוד – שקולה נגד כמה וכמה מכות, והרי היה מעט הכמות ורב האיכות. ומכל מקום אחר המכות של הר סיני נמשכת הגאולה… וכאשר כלו המכות אחר כך חוזר לרחם השם יתברך, כי דבק בהן הרחמים, שהרי יש בהן קץ וסוף".
ברוך מרחיב גד 