"ולא נחם… כי אמר…" – לפרשת בשלח

"ולא נחם… כי אמר…"

 

א.
במוקד החלק הראשון של הפרשה עומדת קריעת ים סוף ומה שהתרחש בעקבותיה – מעבר בני ישראל, טביעת פרעה וחילו ושירת הים. לשאלות, לשם מה נעשה הנס ואיזה צורך הוא בא למלא?, יש לכאורא שתי תשובות שונות בדברי הכתוב שבתחילת הפרשה.

תשובה ראשונה ניתנת בפסוקים המסיימים את פרק יג (פס' יז – יט): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הוי אומר, בני ישראל והצורך להסב אותם דרך המדבר חייבו את המעבר דרך ים סוף וממילא את נס הקריעה.
תשובה שנייה מפורטת בתחילת פרק יד (פס' א – ד): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי  ה'…". אם נתעלם מסיום פרק יג, הרי שלפנינו התנהלות העומדת בפני עצמה והמצדיקה לכשעצמה את הצורך בקריעת ים סוף. המטרה המרכזית היא : "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" ולשם כך נכון להטעות את פרעה ולדרבן אותו לצאת למלחמה בה הוא עתיד להפסיד..
לכאורה, אלו שתי סיבות בעלות נקודות מוצא שונות, ומגמות התנהלות ויעד חלופיים ואולי אף סותרים.

אך עדיין כל סיבה זוקקת עיון בפני עצמה.
הסיבה השנייה מבססת את כבוד ה' על טביעת פרעה וכל חילו. מי הם המצרים שיידעו "כי אני ה'" – הטובעים / כל הנשארים מאחור? כיצד נכבד ה' על ידי הטבעת מעשה ידיו בים?
גם הסיבה הראשונה, זו שבתחילת הפרשה, אינה חפה מקשיים. הפרשנים הקלאסיים, בהם גם רש"י, רשב"ם, אבן עזרא ורמב"ן, דנים בשאלה לאן חוברות המילים "כי קרוב הוא", לקודמות להן או לאלו שלאחריהן והאם המלה "כי" מתפקדת כ"אע"פ/למרות" או כ"בגלל"?. על רקע איזו מלחמה עולה החשש שינחם העם "ושבו מצרימה"?. ממה בדיוק היה החשש? מההינחמות והרהורי החרטה של העם או מהאפשרות המעשית שישובו מצריימה? אם מעצם הרצון, מה הועילה הדרך החדשה, הרי גם שם אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" ובדומה לכך? אם מעצם החזרה המעשית, הרי ניתן היה להתמודד עם זה בניסים פחותים בהרבה מקריעת הים, הורדת המן, השלו, המים, "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה" וכל ההגנות מן המדבר?

ב.
כדי שנוכל להתקדם, ננסה להתמקד בסיבה הראשונה ולהבין אותה.
נראה בעינינו ללכת בעקבות הרשב"ם, שהמלחמה בה מדובר היא "טורח מלחמות ארץ כנען". דהיינו, לא המלחמות שבדרך אלא אלו שביעד. לאור זה ניתן לשרטט את התכנון הראשוני שעלה במחשבה לפניו יתברך: הכוונה הייתה שלאחר תום שבעה שבועות מיציאת מצרים יקבלו בני ישראל את התורה. תוך ששה שבועות הם יכנסו לארץ ויגיעו לאזור שכם, ובשבוע השביעי הם ייערכו לקראת קבלת התורה למרגלות הר גריזים והר עיבל[1]. יש להניח שרק לאחר שלב זה היו עמי הארץ מתעשתים ונערכים למלחמה בישראל. אפשר אולי שהיו נערכים תוך ארבעים יום ופותחים במלחמה בסביבות יז בתמוז. אפשר גם שמלחמה זו הייתה אורכת שלשה שבועות, ובסיומה, בסביבות ט' באב, הייתה המגננה הישראלית קורסת והיו העם במנוסה רבתי לכיוון מצרים.
בתרחיש זה, התבוסה היא סוף הקריסה. קודמים לה היראה והפחד שיביאו למאיסה בתורה שזה עתה קיבלו, למאיסה בארץ חמדה שאליה רק נכנסו, ותחושת הכשלון הקשה שבעקבותיהם "ינחם העם ושבו מצרימה". קריסה בעוצמה כזו תמוטט לחלוטין את כל תהליך יציאת מצרים.
לכן "לא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים".

אבל יש לתמוה, שאם אכן זו הייתה התוכנית הראשונית, אז מה בכלל ההווא אמינא שלה? הרי היא בכלל אינה ברת קיימא? אם היא לא אופציה ריאלית באופן מובנה, אז מה התכנון הראשוני פה? מה באה התורה ללמדנו? יש עוד הרבה אפשרויות שאינן "מחזיקות מים".
אמנם, צריך לומר שהתסריט המתואר לעיל לא היה התכנון הכי ראשוני. קדם לו תכנון הרבה יותר עוצמתי וריאלי ! אלא שליבו ועיקרו קרסו ולא נותר ממנו אלא מה שתיארנו לעיל.
אך בכדי לתאר אותו, נצטרך להקדים מספר מילים.

ג
מכת בכורות מתאפיינת במספר מרכיבים: קודם למכה מצווים בני ישראל להסתגר בתוך בתיהם ולא לצאת מהם עד הבוקר, הקב"ה מכה את כל בכורי מצרים, לאחר המכה יוצאים ישראל ממצרים לקראת ייעודם החדש, במקביל נעשה קרבן הפסח ומצטווים בפדיון בכורות "כי לי כל בכור". את מאפייני המכה ניתן להגדיר כדפוס אירוע, אותו אנו מוצאיים גם במקומות אחרים, בשלמותו או בחלקו העיקרי.
א. דור המבול ונח – הקב"ה מחליט על השחתת הארץ, נח מסתגר בתוך תיבה עד לאחר המבול, לאחר היציאה הוא נגש לייעודו לבנות עולם, ומקריב קרבן המהווה ריח ניחוח לה' ובעקבותיו ניתנת ברכה והנחייה לאנושות.
ב. סדום ולוט – הקב"ה מחליט על הפיכת סדום. בלילה, או בחלקו, מסתגר לוט בתוך ביתו במצוות המלאכים, עם שחר הוא נמלט מסדום. הקב"ה הופך את סדום ועמורה, ולוט ובנותיו חיים בתחושה שאין עוד איש בארץ והם צריכים ליצור עולם חדש.
ג. יריחו ורחב – לקראת מלחמת ה' ביריחו מצווה רחב להסתגר בתוך ביתה עם בני ביתה. במקביל קורסת החומה ומי שבעיר נהרג. יריחו לא אמורה להיבנות ורחב, על פי חז"ל, נישאת ליהושע.
ד. "לך עמי בא בחדריך" – אחד התסריטים של הגאולה העתידה הוא גאולה מתוך חורבן ממנו ינצלו רק אשר ייחבא "כמעט רגע עד יעבר זעם".

לאחר שהגדרנו מודל, נוכל להשוות בין פרטיו וללמוד מזה על זה. את החשוב לנידוננו נלמד מהפרט הראשון – דור המבול ונח. אדם הראשון, ודרכו האנושות כולה, מצווים "לעבדה ולשמרה". בעידן שטרום אברהם אבינו, האנושות כולה מגוייסת למימוש החזון הא-לוהי. משהשחיתו בני האדם את דרכם על הארץ, ניחם ה' על שעשה את האדם בארץ ונח מסומן כמעצב ומפתח האנושות החדשה. הוי אומר, בדור המבול היה טמון פוטנציאל גדול, ומרגע שזה לא התממש, הרי שאיבדו את זכות קיומם, בודאי בשעה שיש מי שיכול להחליף אותם.

מכאן אתה למד על סדום ולוט. בשלב הזה כבר נבחר אברהם אבינו לקרוא בשם ה'. סדום, על רווחתה ועוצמתה, הייתה אמורה להיות התמיכה הסביבתית של אברהם אבינו ופועלו. כנראה שכשלוט רואה את סדום "כגן ה' כארץ מצרים", הוא פונה לשם לא רק בגלל ש"כולה משקה" אלא גם כי הוא מזהה בה כוחות רבים ופוטנציאל עצום לעשייה. אברהם אבינו כנראה גם רואה את זה אבל גם את הבעיות במקום ומסתייג ממנו. אך לוט אינו מרפה משאיפתו לתעל את עוצמתם לטוב. כנראה שגם מצד האמת היה בסדום פוטנציאל גדול של נתונים ויכולת לעשות גדולות, אלא שהם בחרו להשקיע בעיקר בעצמם ולא באחרים. משעה שביזבזו אנשי סדום את האפשרות לממש באופן חיובי את יכולותיהם, נגזרה עליהם ממילא כליה, כי איבדו את זכות קיומם. לוט נפלט מן המקום כמי שיש בידו אפשרות ליצור עולם חדש התומך ומלווה את בית אברהם. מימוש חלקי של אפשרות זו מיישמות בנותיו, באמצעות נכדיו עמון ומואב. ייתכן שזה הפתח להבנת היחס החמור של התורה לעמון ומואב "על אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים": "לא תדרש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". לוט ניצל מסדום כדי לממש את התפקיד שהם לא חפצו לקחת. זרע לוט, עמון ומואב, אמורים להיות מלווים ולווינים לפעילות של עם ישראל. קידומו בלחם ובמים לקראת כניסתו לארץ הוא ממהות הצדקת קיומם. ההתייחסות לכך שהם לא עשו זאת, יכולה להיות כמו זו שלדור המבול וסדום שלא מימשו את המצופה מהם. אפשר שדינם צריך היה להיות כדין האחרונים, אלא שזכות קירבת המשפחה לאברהם אבינו המירה את הכילוי בהתעלמות מוחלטת מהם – "לא תדרש שלומם וטובתם".

מכאן נוכל לראות באור חדש את ייחודה של העיר יריחו. בני ישראל הם נבחרי ה' להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". השאלה היא רק האם הם יהיו מגובים, מועצמים ומלווים ע"י אומות העולם או שהם יעמדו מולם. ליריחו היה הפוטנציאל והעוצמה לגבות את ישראל ולהכשיר את כניסתם לארץ. לשם כך ניתן להם כח מיוחד. הייתה בידם האפשרות לרפד את הכניסה של ישראל לארץ, להעצים אותם, ולהוביל מהלך מול כל עמי הארץ. אלא ש"נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם", פחדם סיכל את דרכם והם פיספסו את שליחותם. את הבירור הזה עשו מולם שני מרגלי יהושע. שני המרגלים, המקבילים למשה ואהרון, נשלחים כך שמלך יריחו ישמע עליהם. תגובתו והתיאור הניתן להם ע"י רחב הוא המשכנע אותם שגם פה ההזדמנות הוחמצה. מכאן גם נבין את ייחודה של רחב, שניצלה כנראה לא רק בגלל שחהביאה את המרגלים אלא גם בזכות הרבה כוחות פיזיים ונפשיים שעמדו לרשותה, כדי שתוכל להשלים את מה שאנשי עירה לא עשו. כך יובן גם מדוע, ע"פ חז"ל, נישאה רחב ליהושע. אישיותה הצדיקה את עמידתה לצד מנחיל הארץ.

ומכאן למצרים ולישראל – מכת בכורות מגיעה בסוף, אבל הסיפור האמיתי מתחיל בהתחלה. משה ואהרן נשלחים לפרעה לא רק כדי שישלח את בני ישראל מארצו, אלא גם בדרישה מחד ובהענקת הזכות מאידך, לגבות את בני ישראל בדרכם, ובהושטת תמיכה בינלאומית ומעצמתית למימוש ייעודם. "גם אתה תתן בידנו…". פרעה נקרא לאתגר להיות הליווי ו"המטרייה" הבינלאומים של ישראל. לשם כך ניתנו לו עוצמות ושלטון. אלא שבמהלך המכות מתעקש פרעה שלא לקחת על עצמו את התפקיד שנועד לו. לאחר שבע מכות הוברר שנכשל הנסיון לשכנע אותו להצטרף מיוזמתו למהלך הגדול. שתי המכות הבאות הן ה"פרומו" למכה האחרונה, שהייתה התוצאה ההכרחית מכל שקדם לה. משעה שלא נענה פרעה לייעודו כאישיות וכמעצמה, הרי הוא כאלו שהשחיתו את הארץ וכאלו שחטאתם כבדה מאד. בני ישראל אמורים להסתגר בבתיהם בליל הפסח, והקב"ה יכה את חוד החנית של הייעוד שלא מומש.

ה.
"ויהי בשלח פרעה את העם". כעת נשוב לבאר מה היה התכנון הא-להי הראשוני לגבי היציאה ממצרים.
התכנון היה שפרעה הוא זה שישלח את בני ישראל, מיוזמתו, בגיבויו, מתוך נטילת המשימה של ליווי בינלאומי של עם ישראל בדרכו לארצו ולתפקידו. את חלוקת התפקידים בין ישראל ומצרים ואת אופי היחס ביניהם כבר הגדיר לפני זמן רב פרעה בעצמו, בפנותו אל המשנה למלך, יוסף: "…אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:… רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם… אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". (בראשית מא, לט – מא)
התכנון היה שכשישלח פרעה את בני ישראל לארצם, ינחה אותם הקב"ה בדרך הקצרה, דרך ארץ פלישתים, לכיוון ארץ ישראל, כשעימם, מהפן הסמלי ומהפן הפרקטי, עצמות המשנה למלך, יוסף. הם היו אמורים להגיע תוך ששה שבועות לאזור שכם, לקבור את יוסף, להיטהר במשך שבעה ימים, להתמקם אל מול הר גריזים והר עיבל ולהתכונן לקבלת התורה.
התכנון היה שכשישלח פרעה את העם וינחה אותם הקב"ה דרך ארץ פלישתים, והם יקברו את יוסף ויקבלו את התורה, הם לא יראו שום מלחמה בסופו של המהלך. בהנחיית פרעה היו אמורים כל יושבי כנען לגבות את ישראל וכל עמי הסביבה, אדום עמון ומואב, לתרום את חלקם להצלחת המהלך הא-להי הכולל. במציאות זו, לא היה העם רואה מלחמה, לא ניחם על גאולתו ותורתו ולא נערך לשוב מצריימה.

אלא ש…
פרעה שילח את בני ישראל, אבל בעל כורחו. הקב"ה גאל את ישראל, אבל "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל ישבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרעך ידמו כאבן".
עם ישראל יכול היה לעמוד במהלך העצום שתוכנן מלכתחילה, רק אם היה לו גיבוי בינלאומי. רק אם הייתה לו תמיכה לשינוי הקיצוני שנעשה בו בזמן מועט כל כך. אבל כשצריך גם להתמודד עם שינוי פנימי קיצוני שכזה, וגם לעמוד במלחמה חיצונית נגד כל העולם, אזי די ברור שכל המערכות יקרסו – "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה".
גם את עצמות יוסף לקח משה עמו, אך רק מהפן הפרקטי, לא מהפן הסמלי ומכח היותו המשנה למלך.

ו.
בפתח דברינו, הצבענו על שתי סיבות המובאות בכתוב לצורך בקריעת ים סוף. הראשונה בסוף פרק יג, המתייחסת לחוסר האפשרות ללכת בדרך ארץ פלישתים "פן ינחם העם…". השנייה בתחילת פרק יד, "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'". הצבענו על כך שאלו סיבות שונות ואולי אף סותרות, אך נמצא שהן באות זו בעקבות זו.
כיוון שלא נענה פרעה לאתגר הגדול שהוצב בפניו, לא גיבה אותו ולא הנחה את עמי כנען לקבל את עם ישראל, אלא אף להפך, הרי שצפויים היו ישראל להיתקל במלחמה לאחר כניסתם לארץ. כמתואר לעיל, מלחמה שכזו הייתה מכה אנושות את כל תהליך יציאת מצרים. כיוון שכך לא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים אלא "ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים סוף". ואת עצמות יוסף לקחו "כי השבע השביע…".
מכאן גם התחייבה הסיבה השנייה לקריעת הים. נחתם דינו של פרעה באש ובמים, כדין דור המבול וסדום. עמוד האש מרתיח את האדמה שתחת כפות רגליהם ואחר כך הם טובעים בתוך המים. משעה שלא מימש פרעה את הייעוד שלו, נתחייב ממילא סילוקו כדי "לחשב מסלול חדש". כך מתקיים "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'", כשה-GPS הא-להי מתקדם ליעדו למרות השינויים המתחייבים מהמסלול החדש. ישראל יראו את מצרים מת על שפת הים, אך לא לפני שהם יעברו בתוכו בצורה בטוחה , כמו נח ולוט, למקום מוגן.

---

[1] הערכה זו מבוססת על תפישת מעמד הר גריזים והר עיבל המתואר בספר דברים ובספר יהושע, כמעמד ברית מחודש וכ"דגם מוקטן" של קבלת תורה בכניסה לארץ. ואכמ"ל.