פורסם לראשונה במסגרת
בית מדרש "אעלה בתמר", סנסנה חורף תשס"ה 2004
א.
כמו בספרי שופטים ומלכים, שמו של ספר יהושע גם מעיד על היקף זמנו, דהיינו תקופת מנהיגותו של יהושע, הנפרשת ממות משה ועד מות יהושע.
חיבורו של ספר יהושע וניתוקו מחמשת חומשי תורה אינו מתבקש מאליו. הגיון בריא מנחה את הדעה שהתורה היתה צריכה לכלול בתוכה גם את ארועי ספר יהושע. לדוגמא, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתורה, המכוונת באירועיה ההיסטוריים ובמסריה הדתיים אל חיים בארץ ישראל, אינה "נכנסת בעצמה" לארץ ישראל. אך מתבקש היה שהתורה תסיים בשיא תהליך יציאת מצרים ותצביע על יישום ההבטחה שהובטחה לאבות בתחילתה ובהתממשות הכתוב בשירת הים: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְקֹוָק מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". ולאחר הצבעה על מימושה של ההבטחה המיידית יותר, היה מתאים לסיים בחזון לעתיד: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". (שמות טו, יג – יח). אבל כל זה לא נתממש והתורה לא כוללת בתוכה את הכניסה לארץ ואף שהדבר זוקק דיון בסיבת הדבר, סוף מעשה הוא שהרצף ההיסטורי נקטע, לכאורא, ממש לפני רגע השיא, על פסגת הר נבו, כמצטרפת לטרגדיה של משה רבנו שרואה את הארץ ולא נכנס אליה.
גם מבחינה ספרותית, אם נכלול את ספר יהושע בתורה נמצא שהוא יוצר מסגרת ספרותית מאד ברורה: הכניסה לארץ ישראל, בפתח ספר יהושע, מקבילה ומשלימה ליציאת מצרים[1] והתנהלות והתנחלות שבטי עבר הירדן המזרחי, הנמצאים בפתח הספר ויותר בסופו, מממשים את נצחון אברהם אבינו על ארבעת המלכים והבטחת ה' לו על הארץ בגבולותיה הרחבים. ונמצא שגם מבחינה זו היינו מעדיפים לכלול את ספר יהושע בקודקס התורה.
מסתבר שגם חז"ל היו מודעים למלאכותיות שבניתוק ספר יהושע מהתורה, ואת שאמרנו אנחנו באירוך דברים היסטוריים וספרותיים תימצתו הם במשפט קצר: "אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא" (נדרים כב: ; ילקוט שמעוני יהושע רמז לז). אלא שבדברי חז"ל לא מונחת רק ההבנה שראוי היה ספר יהושע להיכלל בתורה אלא גם הסיבה מדוע הוא, בסופו של דבר, אכן לא נכלל. עם זאת צריך להבין שלא חטאם של ישראל הוא שגרם ישירות לבידול ספר יהושע מן התורה אלא זה השלב הראשון בתהליך המתגלגל. כיוון שחטאו ישראל, נתגלגלו הדברים שגם משה רבינו לא זכה לעבור את הירדן, ומשלא עבר משה רבנו את הירדן לא היה נביא כמוהו שיכול היה לכתוב ברמת נבואה של התורה וממילא נתחייב שספר יהושע נכתב בדרגה נבואית נמוכה יותר ונכלל במסגרת ספרות הנבואה.
רוצה לומר ששאלת צרוף ספר יהושע לתורה או בידולו אינה נפתרת מכח מקבילות היסטוריות או ספרותיות, אלא רמת הנבואה שבה נכתב הספר היא המכתיבה אם יכלל בתורה, בנביאים או בכתובים ומשמת משה עבד ה' ולא היה מי שיכתוב ויוסיף בתורה, על אף כל הסיבות, נדחה ספור הכניסה לארץ מלהיכתב ברמה נבואה של תורה. מאידך, בל נשכח שאכן ראוי היה ספר יהושע להצטרף לכלל חמשת חומשי תורה.
ב.
במאמר הקודם דיברנו על "תנועת הגל" של ההיסטוריה הישראלית והצבענו על מיקומם של ספרי נביאים ראשונים בשלבים שונים של הגל. את ספר יהושע מיקמנו בשלב שיא של עליית הגל והגדרנו אותו כספר המתאר את תקופת השיא, לעומת ספרים אחרים המתארים תנועת תהליך למעלה או למטה. מתוך ראיה זו ניגש לבחון את הספר כולו, דהיינו הספר מכיל מצבים שונים, חלקם בעלי ביטוי חיובי וחלקם בביטוי שלילי, אך כולם הם תופעות של עם "המתמודד" עם הצלחתו ועם הגעתו "אל המנוחה ואל הנחלה". על כן אין לראות בספר בבואה של תמונה אידיאלית של העם המתיישב על אדמתו אלא תמונות שונות של חברה המתמודדת עם האתגרים והדילמות שמציבה בפניה המציאות החדשה אליה היא הצליחה להגיע.
שתי מגמות מרכזיות ניתן לראות בספר, מגמות שעל פניהן סותרות ונוגדות אחת את השניה. הראשונה מצויה בחלקו הראשון של הספר, החלק המתאר את כיבוש הארץ, מהפתיחה ועד פרק י"ב. חלקו השני של הספר, המלווה את שלב ההתנחלוות, עד סוף הספר, ממחיש מציאות ומגמה שונות מזו המתוארות בהתחלה[2].
חלקו הראשון של הספר מתאר כיבוש טוטאלי, מהיר, מרשים וניסי של הארץ כולה. איש אינו עומד בפני עם ישראל, "נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם", מי שלא נכנע – מובס בדרך ניסית פלאית או בדרך צבאית טבעית או בשילוב של שניהם. רחב בדבריה אל המרגלים מתארת את הבנתם של עמי הארץ את גדולתו של א-להי ישראל, שהוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והגבעונים מתאמצים בתרמית יצירתית מרוב חששם.
חלקו השני של הספר מציע תמונה קצת יותר מורכבת ופחות מרשימה. לא כל הארץ נכבשה ולא את הכל טרחו ישראל לכבוש. גם במקומות שנכבשו, לא בכולם מתאפשרת התיישבות או סילוק של עמי הארץ, מובלעות של כנעני המקבל את המרות השלטונית הישראלית מצויות במקומות שונים אך אין בכך משום סילוק עבודה זרה מן הארץ ו"כיבוש דתי", יושבי הארץ אינם נמנעים מלהוות מטרד ולשמש מניעה בפני השאיפות הישראליות ואף לדחוק את ההתנחלות הישראלית למחוזות שאינם נוחים לה.
מעבר להיותם שני תיאורים היסטוריים שונים משמעותית, הם בעיקר נוגדים בהערכה ובמגמה ההיסטוריוסופית שלהם. נראה שעל הסתירה ניתן להתגבר אם נבין שספר יהושע בא לשקף מציאות מורכבת ומתנגשת, המבטאת לא רק את המתרחש על פני השטח אלא גם מה שמתחתיו ומעליו.
דומה שאם נצייר לעצמנו ציר ארוך ומתמשך, נמצא את המגמה הראשונה בראשיתו ובסופו ואת המגמה השניה בכל השטח המתפרס ביניהם. המגמה הראשונה, המבטאת כיבוש ניסי, טוטאלי, המגשים את הבטחת הארץ שניתנה לעם ולאבותיו היא בעצם ראשיתו של הציר וגם סופו. היא ההצדקה לקיומנו פה, נקודת המוצא של הכניסה לארץ ועיקר מקור הכוח והתנופה לעשיה ולבניה. מגמה זו היא גם סופו של התהליך מבחינת מימושו המעשי באופן מלא, היא היעד אליו נושאים עיניים והיא שכרו של המאמין ההולך לאורך כל הדרך.
המגמה השנייה היא המצגת הריאלית יותר עימה נפגש העם בבואו בפועל אל הארץ. הוא חלקו האמצעי, וגם עיקרו ורובו, של הציר כיוון שהעם אכן נכנס לארץ עם המגמה הראשונה ובפועל גם כבש "עימה" את הארץ בכיבוש ראשוני ובסיסי. המגמה השניה, הריאלית יותר, נתגלתה לעם רק לאחר ששככו רעמי המהלך המהיר, השטחי והראשוני. היא נתגלתה כאשר ניגשו ונערכו להתבססות מעמיקה ויסודית יותר ואז נתגלו הקשיים, המורכבות וחוסר השלמות. המגמה השניה היא אמצע גם ביחס לסופו של הציר, דהיינו אין המגמה השניה הולכת ונמשכת עד אין סוף והיא התמונה המונצחת של ישראל בארצו. בשלב מסויים חוזרת המגמה הראשונה לשלוט ולהתיישם גם בפועל. מבחינה היסטורית, זה קרה חלקית בימי דוד ושלמה ואולי לפרקים שונים גם אחר כך והיא אמורה להתממש סופית לעתיד לבוא.
אין המגמה הראשונה, המושלמת, מתעלמת ממציאותה של זו השניה מחד אך גם אינה מתפשרת או מנסה להשתלב בה. היא עומדת בפני עצמה בשלמותה לפי אופייה כי אכן היא הייתה המקור לתהליך והיא גם היעד הסופי. אילו לא תישאר בשלמותה זו, לא תהיה הצדקה למקור וממילא גם לא נגיע אל היעד. שלמותה מבטיחה את ההתחלה ואת הסוף. מאידך אין המגמה השניה, מצידה, באה להכחיש את הראשונה, על אף שזו השניה היא המתממשת ברובו של הזמן וכלפי חוץ נראית בלתי מעורערת. היא מכירה בערכה הריאלי, אך גם יודעת את ארעיותה וזמניותה ואת מקור זכות קיומה.
ספר יהושע, על שני חלקיו המרכזיים, בא להתמודד עם הבעיה הקשה ביותר והראשונית עימה אמור להתמודד עם שבמשך שנים רבות שאף להגיע אל הפיסגה, שילם על כך מחיר רב, שירטט לעצמו תרשימים כאלה ואחרים של חוויות הפיסגה והתצפית ממנה, חש שהוא ראוי לשכר ופיצוי מלא על כל סבלותיו, אך עם בואו אל הארץ המובטחת הוא נוכח לדעת שהמציאות שונה לאין שיעור ודמיון מהמציאות אותה דמיין לעצמו. משבר המפגש של כל חולם עם המציאות הריאלית כולל בתוכו קושי, תיסכול ואכזבה ללא שיעור. למשבר השלכות נפשיות ומעשיות שונות ומגוונות. כשמשבר כזה עובר על עם וחברה, הוא מועצם עד מאד והשלכותיו הן למישורים רבים ולטווח זמן ארוך מאד. ספר יהושע מתמודד עם המשבר, במישור הספרותי של תיאורו, ע"י הצגתם המלאה של שני הפנים, החלום, המימוש הראשוני והחזון לעתיד לעומת המציאות הריאלית שנתפתחה וע"י הקבלת הכניסה לארץ לתהליך יציאת מצרים – מה זה לא הושלם ייעודו אלא עוד חזון למועד, כך הוא גם במהלך הכניסה לארץ.
[1] קריעת ים סוף מכניסה את ישראל לחיי מדבר ניסיים וחציית הירדן מוציאה אותם ממסגרת זו, מעמד הר סיני פותח מהלך של כריתת ברית המגיע לסיומו המקביל במעמד הר גריזים והר עיבל.
[2] אני מתייחס פה בצורה גסה לשתי מגמות ולשתי חלוקות בספר מבלי להיכנס לתתי חלוקות ולביטויים של מגמה א' ב"שטחה" של מגמה ב' או להיפך.
ברוך מרחיב גד 